בראשית ברא וכו'. דרשו רז"ל תיבת בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו ברא הקב"ה שמים וארץ והנה אפשר לרמוז בס"ד בתיבת בראשית התורה וישראל והוא כי בראשית גי' שב"ע ישר"אל שהתור' היא שבעה ספרים כי פ' ויהי בנסוע הארון הוא ספר בפנו עצמו הרי רמוזים התורה וישראל בתיבת בראשית שדרשו חז"ל על תרווייהו גם בראשית גי' ש"ב תור"ה כי בראשית הוא אותיות ש"ב תרי"א וכו' וכנז' בתקונים ותי"רא גי' תור"ה וש",ב ר"ל שבע בלשון הש"ס מלשון הני שב שמעתתא כדאיתא בש"ס והיינו נמי לפי שהתורה היא ז' ספרים ודוק:
ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. אפשר לרמוז בס"ד כי מספר החשך יותר ממספר האור לרמוז ששני הגליות של ישראל הם היו יותר משני החירות שלהם שהיו יושבים על אדמתם וההפרש היותר הוא קכ"א כמנין ק"ך צירופי אלהים עם הכולל לרמוז כי אריכות הגלות הוא בשביל למתק ק"ך צירופי אלהים ובזה יובן רמז הכתוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ויבדל דייקא ר"ל שההפרש שבין האור ובין החשך הוא שם אלהים שיש בו ק"ך צירופים ועם הכולל גי' קכ"א:
והנה בפ' זו כתיב אור ויום ובקר שהם רמז לשני החירות וכתיב חשך לילה ערב שהם רמז לשני הגליות ומספרם יתר על אור יום בקר מספר ר"י כמנין עשרה פעמים אהי"ה שעולים ר"י שכל דבר שבקדושה כלול מעשר לרמוז כי שם אהיה הוא מגין עלינו בשני הגליות ולזה אמר הקב"ה למרע"ה אמור להם אהיה אשר אהיה ודרשו רז"ל אהיה עמהם בצרה זו אהיה עמהם בצרה אחרת והיינו כי שם אהיה מגין עלינו:
ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. אפשר לרמוז בס"ד שידוע שכל מעשה אשר יעשה ישראל הכל הוא לברר ניצוצי הקדושה שמעורבים הטוב ברע וצריך לחפש ולברר הטוב להוציאי מן הרע המעורב בו ע"י מעשה המצות וכשיבורר ויתוקן הכל אז יהיו כל הימים כיומא חדא אריכתא בשלימות ומעלה אחת יען כי לא יש חסרון ופגם ח"ו כדי שיהיה הפרש בין יום זה ליום אחר ובזה יובן ויהו ערב לשון עירוב ניצוצי הקדושה הטוב ברע ואח"ך ויהי בקר מלשון לא יבקר בין טוב לרע שיתבררו הכל ובזה אז יהיה יום אחד שכל הימים יהיו כיומא חדא אריכתא במעלה ושלימות אחת:
לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אפשר לרמוז בס"ד כי היצ"הט נקרא לב והיצ"הר נקרא ג"כ לב ע"ד לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו שהיצ"הט בימין והיצ"הר בשמאל ולכן נאמר בכל לבבך בשני יצריך יצ"הט ויצ"הר. ואמנם האדם צריך שיהיה לו לב אחר והיינו שיכניע את היצ"הר ע"י עסק התורה ויכלול אותו עם יצ"הט ויהיה הכל טוב לב אחד דוקא ולא שישתמש בשני לבבות דהיינו ביצ"הט וביצ"הר והנה דו בלשון יון הוא שנים ע"ד טב למיתב טן דו כידוע וז"ש לא טוב היות האדם לבדו ר"ל ל"ב ד"ו דהיינו ב' לבבות יצ"הט ויצ"הר. אעשה לו עזר היא התורה כנגדו של היצ"הר כדי שיכניע אותו ע"י עסק התורה ויכלול אותו עם היצ"הט ויהיה לו לב אחר דוקא וע"ד מ"ש רז"ל בראתי יצ"הר בראתי לו תורה תבלין או עזר קאי על האשה שמצלת האדם מן החטא ובזה יכניע היצ"הר ויעשנו טוב:
ואיתא במדרש וז"ל אעשה לו עזר כנגדו אם זכה עזר ואם לאו כנגדו א"ר יהושע בר נחמיא אם זכה כאשתו של ר' חנינא בר חכינאי ואם לאו כאשתו של ר"י הגלילי רבי יוסי הוה ליה אנתתא בישא והוות ברתא דאחתיה והות בזיה ליה קדם תלמידוי אמרין תלמידוי שבקא להדא אינתת בישא דליתא מייקרך אמר להון פורנא רב עלי לית בידי מה אשבוק לה. אחר זמן הוון יתבין פשטין הוא ורבי אלעזר בן עזריה דמן חקלין א"ל משגח רבי ואנן סלקין בביתא א"ל אין סליק. כי סליק אמבת לאפיה ונפקת לה. צפה בההוא קדירה. אמר לה אית בההיא קדירה כלום. א"ל אית פרפריין. אזל גליתה ואשכחן פרגיין. ידע רבי אלעזר בן עזריה מה הוא שמע. יתבון להון אכלון. א"ל רבי לא אמרת אלא פרפריין. והא אשכחנן בגווה פרגיין. אמר נו מעשה נסים הן מן דחסלין א"ל רבי שבוקא ההוא אנתתא מנך. דלית היא עבדא ליקרתך. א"ל פורנא רב עלי ולית לי מה אשבוק לה. א"ל אנן יהבין לה פורנא ושבקית מינך. עבדון ליה כן פסק לה פורנא. ושבקיתא מניה ואסבון יתיה אתתא אחרא טבא מינה. גרמון חובין לההיא אתתא ואזלת ואתנסבת לסנטרין דקרתא. לבתר יומין אתון יסורין עליה ואיתעוור והוות ציירת בידיה ומחזרא ליה על שקקיא דקרתא. כיון דהות מטיא בשקקיה דרבי יוסי הגלילי הות קיימא לה וחזרה לאחורה מן דהוה ההוא גברא חכים קרתא. אמר לה למה את לא מובלת ליה לשכונותיה דר' יוסי הגלילי דאנא שמע דההוא עביד מצוה. אמרת ליה משבקתיה אנא. ולית בי דליחמי סבר אפיה. אחר זמן אתון קרון בשכונתיה דר' יוסי ארגיש בה יום קדמון ויום תניין ושרי מחי לה ואזל קלהון והוון מתבזין בכל קרתא אודיק ר' יוסי לקולהון וחמהון מתבזין בגו שוקא. א"ל למה את מחי לה א"ל כל יום היא מובדה פרנסתיה דהדין שקקיה מיניה. כיון דשמע ר' יוסי כן נסבהון ויהב יתהון בחדא ביתא מן דידיה. והוה מפרנס יתהון כל ימי חייהון. על שם ומבשרך אל תתעלם עכ"ל: ועובדא דאשתו דרבי חנינא בן חכינאי. רבי חנינא בן חכינאי הוה קאזיל לבי רב בשלהי הלוליה דרשב"י אמ' ליה איעכב לי עד דאתי בהדך לא אעכבא ליה אזל יתיב תרי סרי שני בבי רב עד דאתיה אשתנו שבילי דמתא ולא ידע למיזל לביתיה אזל יתיב אגודא דנהרא שמע לההיא רביתא דהוו קרו לה בת חכינאי בת חכינאי מלי קולתיך ותא נזיל אמר שמע מינה האי רביתא דידן אזל בהדה הוה יתיבא דביתהו קא נהלא קמחא דל עינא חזיתיה סוי לבה פרח רוחה אמר לפניו רבש"ע ענייה זו זה שכרה בעא רחמי עלה וחייה: והנה לכאורה י"ל דמאי הוסיף רבי יהושע בר נחמיה על ת"ק בזה דהא ת"ק נמי דקא מפרש זכה עזר לא זכה כנגדו ג"כ משמעות דבריו כהאי גוונא או אשה טובה או אשה רעה והוא מאי הוסיף בדמיון הזה ועוד בשלמא הדמיון העזר שדימה לאשתו של ר"ח הוא דמיון טוב דבודאי אשה כזאת לא תמצא כ"כ שתמתין לבעלה שנים עשר שנים בשמחה וטוב לבב וכמו שהמעשה תעיד עליה כי נעשה לה נס פלילי שחייתה מן המיתה אשר הוא נגד הטבע ולא שכיח ובודאי שהקב"ה ראה טוהר לבבה בהליכת בעלה ללמוד תורה שהיה הדבר ברצון נפשה ושמחת לבבה ולכן עשה לה נס עצום ונורא כזה כי גם ר"ח תלה הבקשה בה שאמר רבש"ע ענייה זו לשוא שמרה. ואמנם מה שדימה הכנגדו לאשתו של ר"י הגלילי לא ידענו למה דימה לזאת והלא יש כמה נשים שהיו קשות ורעות לבעליהן יותר ויותר ממנה וכדאיתא כמה מעשיות כזאת בש"ס ומדרשים:
ויובן בס"ד לפרש דלפי ת"ק דמפרש זכה עזר לא זכה כנגדו יש להקשות דהא ידוע הוא דהאשה מתגרשת כעל כרחה דקרא כתיב ומצא בה ערות דבר ושלחה מביתו ולסברת ב"ש אפי' הקדיחה תבשילו וא"כ אם לא זכה ונזדמנה לו אשה שהיא כנגדו מאי איכפת ליה בזאת הא תכף יוכל לגרשה לכן בא ר"י בר נחמיה לפרש זכה כאשתו של ר"ח לא זכה כאשתו של ר"י הגלילי והנה כי ר"י הגלילי שהיתה אשתו מצערתו ג"כ היה יכול לגרשה תכיף ואמנם הסיבה שהיתה מונעתו מלגרשה הוא בשביל שהיתה כתובתה מרובה ובשביל זאת הוכרח לסבול אותה ולא לגרשה והיא גם היא ג"כ מכח זאת אינה מתפחדת ממנו ומצערתו בשביל שיודעת שאין בכחו לגרשה ומוכרח לסובלה אבל אם היתה כתובתה מועטת מעיקרא לא היתה מצערתו שהיתה מתפחדת ממנו שהוא בידו לגרשה תכף כי האשה מתגרשת בעל כרחה ונמצא שהכתובה המרובה היא גרמה לזה והנה מה שהיתה כתובתה מרובה הוא מכח שהביאה לו נדונייא ונכסים מבית אביה הרבה וזה מתחילה היתה לו לעזר ולהועיל שלקח מעות הרבה ואמנם באמת זה העזר שהיה לו ממנה הוא גרם שתהיה כנגדו ולולי זה לא היתה יכולה להיות כנגדו כי היתה מפחדת שבידו לגרשה וא"כ השתא הכוונה של הדרשה לא זכה כנגדו היינו באופן זה שהקב"ה יזמין לו אשה כאשתו של ר"י הגלילי שתביא לו מעות הרבה וממילא תהיה כתובתה מרובה ואז תהיה כנגדו ותצער אותו ולא יכול לגרשה וזה כוונת הכתוב עזר כנגדו ר"ל אזמין לו אשה שיהיה לו עזר ממנה שתביא לו נכסים הרבה וממילא אז תהיה כנגדו ואין לו תקנה שלא יכול לגרשה מחמת כתובתה ואם זכה אז תהיה עזר כמו מדרגת הכנגדו וזהו כנגדו ר"ל כמו המדרגה שצריכה להיות כנגדו כן תהיה לו להפך עזר מן הקצה אל הקצה ולזה דימה לאשתו של ר"ח שהוא ציער אותה הרבה שפירש ממנה י"ב שנים וא"כ היתה צריכה להיות מכח זה כנגדו והיא אדרב' היתה לו עזר להפך מן הקצה אל הקצה ולכן לא אמר כאשתו של ר' עקיבא ששהא יותר דשם היא היתה רוצה בכך ונשאת עמו על תנאי אבל זה כאן שהוא שרצה לילך ללמוד ועכ"ז היא קבלה מטוב רצונה ואפי' שנתעכב י"ב שנה לא חששה בזה:
האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. הנה לכאורה י"ל דתיבת היא נראית כשפת יתר והיה די כאומרו האשה אשר נתת עמדי נתנה לי מן העץ ואוכל ומאי אתא למעוטי בתיבת היא ואפשר לפרש בס"ד ע"ד דאיתא במדרש וז"ל ותקח מפריו ותאכל א"ר איבו סחטה ענבים ונתנה לו ר' שמלאי אומר בישוב הדעת באה עליו אמרה לו מה את סבור שהיא מתה וחוה אחרת נברא לך אין כל חדש תחת השמש או שמא היא מתה ואת יושב הטלס )פירוש פנוי( לא תוהו בראה לשבת יצרה עכ"ל ע"ש. ונמצא לכ"ז אם היה הקב"ה נותן לאד"הר ב' נשים לא היתה יכולה לתופסו בדברים אלו דמאחר דיש לו שתים אם תמות היא יתקיים העולם בשנית ולא היה לה פתחון פה אז לפתותו אבל מאחר שלא נתן לו כי אם אחת לכן באה עליו בדברים האלו ונתפתה לדבריה כי ראה דבריה נכוחים ולכן זאת טענת אד"הר לפני הקב"ה האשה אשר נתת עמדי היא ר"ל בשביל שהיא לבדה אצלי ולא יש לי אחרת לכן דין גרמא שבכח דבריה וטענתה נתנה לי מן העץ ואוכל אבל משא"כ אם היה לי עוד אשה אחרת לא היתה לה פתחון פה לפתות אותי וא"כ כביכול אתה גרמת בזה:
היא נתנה לי מן העץ. איתא במדרש אמר ר' אבא בר כהנא ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל אכלתי ואוכל עכ"ל והדבר תמוה איך יתריס כ"כ אד"הר לפני הקב"ה שיאמר אכלתי ואוכל ויובן בס"ד ע"ד מ"ש בספר וילקט יוסף משם הרב דרכי נועם ז"ל שאד"הר כשאכל עץ הדעת היתה כוונתו לטובה דרצה לקיים פ"ור וזה א"א להתקיים כי אם ע"י תאוה ועץ הדעת הוא הגורם לתאוה עכ"ד ע"ש. והנה ידוע דהתשמיש מכונה בשם אכילה ע"ד כי אם הלחם אשר הוא אוכל ובזה יובן אכלתי ואוכל ר"ל אכלתי מעץ הדעת בשביל ואוכל ר"ל תשמיש דעץ הדעת הוא הגורם לתאוה וכוונתי לטובה לקיים פריה ורביה:
ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. י"ל על אומרו כן ישלח ידו הוא מיותר דהו"ל למימר ועתה פן יאכל מעץ החיים וחי לעולם ויובן בס"ד בהקדים מ"ש כספר וילקט יוסף משם הרב תפארת הגרשוני ז"ל שהביא משם הרב עשרה מאמרות ז"ל שאד"הר כשאכל מעץ הדעת ט"ור הזרועות שלו לא היו באותה עצה דלא כתיבה לקיחה באדם אלא אכילה בלבד ולא יותר כי לא רצו הזרועות להתפשט ולא הידים להפתח והאצבעות ליגע באותו פרי ולז"א אין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים ידי דייקא וזהו הטעם שהכהנים כשמברכים את ישראל היו נושאים כפיהם כי הידים הם מסוגלים ומזומנין לברכה כי הם לא חטאו כאמור שהידים זכאים ויבא זכאי עכ"ד ע"ש. והנה לפי"ז אפשר לומר דדווקא באכילת עץ הדעת לא נתקלו הידים שלו משום דאין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים ידי דייקא אבל אחד שכבר חטא בעץ הדעת ויצא מכלל צדיק השתא ליתיה להאי כללא ואם היה חוטא פעם שנייה יש לחוש שיבוא תקלה על הידים שלו ג"כ והנה ידוע מ"ש הרב מגלה צפונות ז"ל דף ט"ז ע"ג דהקשו המפרשים ז"ל למה לא צווהו שלא יאכל מעץ החיים כאשר צוהו שלא יאכל מעץ הדעת ותירץ הרב ז"ל דבמדדש איתא שעץ החיים היה מלובש בתוך עץ הדעת וא"כ כיון שהזהירו על עץ הדעת הנה עץ החיים ככלל הצווי אלא כשאכל אכל מעץ הדעת שהוא הלבוש מצד חוץ ולא מע"הח שהוא הפנימיות ולכן אחר שחטא אמד פן ישלח ידו לפנים ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם עכ"ד ע"ש ונמצא לפ"ז דגם באכילת עץ החיים יש איסור כמו עץ הדעת דשניהם היו בכלל הצווי. ובזה אתי שפיר הפסוק בס"ד ועתה שכבר חטא והשתא ליתא להאי כללא דאין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים השתא יש לחוש כן ישלח ידו דייקא דבשלמא מקודם שעדיין לא חטא נמלטה ידו מן האיסור שלא קבלה להפתח אבל עתה שחטא השתא יש לחוש גם על ידו וזה דבר קשה מאוד דאז יהיו פגומים כל איבריו ולא ישאר אצלו אבר טוב:
ובזה יובן בס"ד עוד ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ידינו דייקא שלא חטאו וכזה אז כוננה עלינו:
ובזה יובן בס"ד ודוד מנגן ביד כי דוד הע"ה הוא גלגול אד"הד ובא לתקן הפגם שלו ולכן אמד מנגן כיד כי ידיו לא חטאו. וכזה יובן בס"ד יגמלני ה' כצדקי כבור ידי ישיב לי כי הידים לא חטאו:
א"י הבל אחיך ויאמר לא ידעתי השומר וגו'. יובן בס"ד בהקדים מ"ש בתיקונים באומרו אי הבל אחיך שרמז לו שפגם והפריד א"י מן אד"ני ח"ו בהרגו את הכל וזהו א"י הכל אחיך ע"ש. גם ידוע מ"ש הפסוק בכל צרתם לא צר כתיב לא כאל"ף וקרינן לו בוא"ו והנה הכתיב שהוא לא באל"ף פי' רש"י ז"ל וז"ל בכל צרתם שהביא עליהם לא צר לא היצר להם כפי מעלליהם שהיו ראויים ללקות עכ"ד ע"ש. והנה מה שקרינן לו בוא"ו הכוונה שישראל לרוב קדושתם ומעלתם מעשיהם עושים רושם גדול למעלה הן לטוב הן להפך ח"ו שאם הם שרויים על אדמתן ועושים מצותיו יתברך כראוי בזה מוסיפים כח למעלה בשכינה כביכול ע"ד באלהים נעשה חיל ואם הם גולים ואינם יכולים לקיים המצות כראוי אז עושים רושם להפך ח"ו למעלה כביכול וזהו בכל צרתם שאז אינם יכולים לקיים המצות אזי כביכול לו צר שבזה יש היזק למעלה ח"ו וזהו ענין השכינה בגלות מאחר שהם גולים ואינם יכולים לקיים המצות א"כ כביכול כאלו שכינה ג"כ גלתה עמהם וא"כ השתא מזה דקרינן לו בוא"ו שפיר מוכח כי החוטא הוא פוגם למעלה בשמות הקדושים דהא מוכח מזה דהתחתונים עושים במעשיהם רושם למעלה דהא בצרתם לו צר כביכול וא"כ אם יעשה האדם רע ודאי יפגום למעלה וליכא למימר השתא מה האדם ומה כחו לגרום פגם למעלה והנה קין טען כי הוא לא ידע שהאדם כ"כ יש לו כח לעשות רושם למעלה במעשיו שעשה למטה ולכן לא סלקא דעתיה שיהיה פוגם למעלה בהריגתו להבל וטען כי הוא לא אזל כי אם בתר הכתיב דכתיב לא באל"ף דהכוונה דאין הקב"ה מיצר לאדם כפי מעלליו שראוי ללקות ומכח זה נלכד בפיתוי היצ"הר והרג את הבל שחשב שהק"בה לא יפרע לו רעה כמעשיו דכתיב לא צר באל"ף והכוונה כמו שפירש רש"י ז"ל וזהו הוא עיקר אצלו ואמנם הוא לא אזל בתר הקרי דקרינן לו בוא"ו דמשמע מזה שהאדם רב כחו לעשות במעשיו רושם למעלה דמזה היה לומד שבעון זה יפגום ג"כ למעלה. ובזה אתי שפיר שא"ל הקב"ה אי הכל אחיך ר"ל שחטאך גרם פגם למעלה בשם אד"ני שהפררת א"י מן אד"ני ח"ו והשיב קין ויאמר לא ידעתי לא דיוקא ר"ל לא באל"ף ידעתי ולא לו בוא"ו דאנא אזלית בתר הכתיב ולא בתר הקרי שהוא לו בוא"ו:
ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה יובן בס"ד דידוע דהקטורת היא י"א סמנים והם מסוגלים להריק שפע לישראל ולכן אמרו רז"ל לא שנה אדם בה בשביל שהיתה מעשרת וידוע דהשכינה נקראת את והשפע יבא על ידה וז"ש וא"ד גי' י"א רמז לקטורת שהיא י"א סמנים יעלה מן הארץ שמקטירים הקטורת ויעלה העשן למעלה ובזה והשקה את היא השכינה כביכול שנקראת את היא תשקה ותשפיע כל פני האדמה ואמר פני האדמה לרמוז שהשפע הוא יהיה לישראל שהם הגדולים שבתחתונים והגדולים נקראים פנים לשון חשיבות:
הפטרה
ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר יובן בס"ד דידוע דהשכינה נקראת צדק. וידוע דכל בטחונינו בגאולה הוא בעבור השכינה כי אין אנחנו בטוחים שנהיה ראויים ליגאל מצד מעשינו ואמנם בזאת אנחנו בטוחים מאחר שהשכינה כביכול עמנו בגלות א"כ ודאי הקב"ה יחפוץ ליגאל אותנו בעבור כבוד השכינה הגם שאנחנו בלתי ראויים ח"ו גם ידוע שבזכות עסק התורה תהיה הגאולה ולכן בדור שבן דוד בא יתפשט לימוד התורה יותר ובזה יובן מה שמבשר הנביא לישראל ומנחם אותם על אורך גלותם שאל תתייאשו מן הגאולה שאם אתם בלתי ראויים עכ"ז הנה ה' חפץ לגאול אתכם למען צדקו היא השכינה ועוד זאת אחרת יעשה תקנה המסוגלת לזה והוא כי יגדיל תורה בישראל ויאדיר ובזה תהיו מסוגלים לגאולה.