בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב. יובן בס"ד לרמוז בעבר הירדן רמז להשלכת העונות בסוד ותשליך במצולות ים כל חטאתם וזהו בעבר הירדן ר"ל שתעביר העונות ותשליכם לירדן ע"י במדבר לשון דבור רמז לדבור תורה ותפלה וגם עוד בערבה ר"ל שיהיה האדם מעורב עם הבריות ולא יתגאה עליהם דזה כלל גדול הוא בעבודה ואין לך דבר טוב לאדם כמו השתוף שמשתתף עם הצבור ואיך האדם יכול להשפיל גאותו ולהתערב עם הבריות ולהשתוות עמהם הוא ע"י מול סוף ר"ל שישים למולו הסוף שלו שאם האדם יביט על הסוף לא יתגאה והוא כי יביט שאז יהיו הכל שוים בקבר העני והעשיר החכם והטפש שאין שום אחד לוקח עמו לקבר יותר מחבירו וכולם מלבוש אחד להם וא"כ אם בימים הארוכים של הקבר הכל עומדים בשוה איך יבא להתגאות בימים הקצרים של עו"הז והגם שהוא רואה באמת שיש לו יתרון על זולתו מ"מ למאי נ"מ הלא סוף על סוף שוים הם וא"כ ע"י שישים למולו הסוף שלו אזי בזה יתערב עם הבריות ולא תזוח דעתו עליו. גם עוד צריך הוא להביט בהפרש אשר יוצא בין הטוב ובין הרע שיעריך זה כנגד זה ויראה הנולד מזה ומזה וזהו כן פארן לשון פאר לצד הטוב ובין תופל רמז לצד הרע שיביט ויעריך דברים המפרישים בין זה לזה שאם יבחין בין הטוב לרע לא יחטא ואז ידע את הדרך אשר ילך בה והמעשה אשר יעשה. גם עוד צריך להיות לבן ר"ל לא יהיה צבוע שמדבר אחד בפה ואחד בלב אלא יהיה דוגמת הלבן שהוא נקי ואמיתי ואין מורכב בו שינוי כצבועים וזהו ולבן וגם עוד צריך שיחשוב עצמו כמו חציר השדה שהוא הירק שאם לא ישקוהו מים יתייבש וכן האדם אם לא ישתה תמיד מן מימי התורה שנקראת מים אז יבוש יבש וזהו וחצרות וגם עוד צריך נמי שלא יהיה לו רדיפה אחר הממון כ"כ וזהו ודי זהב ר"ל יאמר די אפי' לזהב שהוא חשוב ביותר כי יהיה שמח בחלקו ולא יהיה כאותו שיש לו מנה ורוצה מאתים ועד שמת אין חצי תאותו בידו דאז כל ימיו אין לו פנאי לעבודת ה' אלא צריך שיהיה עשיר ושמח בחלקו:
ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. יובן בס"ד לפרש כי ידוע שישראל נמשלו לכוכבים לשני עניינים הראשון בשביל רבויים כמ"ש הקב"ה לאברהם אע"ה הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך ופשוטו של מקרא הוא לומר שהם יהיו רבים עד אין מספר כמו הכוכבים שהם רבים עד אין מספר. הב' מצינו במדרש רז"ל שאמרו למה נמשלו ישראל לכוכבים לומר לך מה כוכבים שולטים מסוף העולם ועד סופו כך ישראל שולטים מסוף העולם ועד סופו ע"ש ונמצא לפ"ז כי לשני דמיונות נדמו ישראל לכוכבים הא' בשביל רבויים והב' בשביל ששולטים מסוף העולם ועד סופו והנה דמיון הרבוי הוא תלוי בידו ית' שצריך הוא ית' להרבותם הרבה עד שיהיו רבים כדמיון הכוכבים וזה אינו תלוי ביד ישראל. ואמנם דמיון הב' של השליטה הוא תלוי בידם כי ע"י תקון מעשיהם הטובים ומצות שעושים בזה הם יכולים לשלוט מסוף העולם ועד סופו כי אז בזה יזכו להטובות הנשגבות שהבטיחם הש"ית לעת"ל וגם בזה יכניעו כל שרי או"הע למעלה ואין זה תלוי כי אם במעשים טובים דוקא והנה הדמיון של הריבוי מצינו שנתקיים שהרבה הקב"ה את ישראל רבוי עצום למעלה מן הטבע עד שאין לספור אותם ושפיר היו דוגמת הכוכבים לענין זה. ואמנם דמיון הב' של השליטה מסוף העולם ועד סופו עדיין לא נתקיים כי אפי' בזמן מרע"ה שהיתה יד ישראל תקיפא הרבה אפ"ה צוה אותם ה' לבלתי ירשו את אדום ועמון ומואב שהם ג' ראשי האומות ואמנם לעתיד אחר שישלימו ישראל תקונם כראוי אז יזכו לרשת הכל וגם על האומות הנז' ישלטו ויירשום וכמ"ש לעיל בס"ד בפ' מטות ע"ש. ונמצא שכל עוד שלא ירשו שלשה האומות הנז' ושלטו בהם עדיין לא נתקיים בהם דמיון של השליטה מסוף העולם ועד סופו. ובזה יובן ה' אלהיכם הרבה אתכם כלומר מה שמוטל עליו לעשות כבר עשהו אבל אתם עדיין לא עשיתם מה שמוטל עליכם והוא כי והנכם היום דייקא ככוכבי השמים ר"ל הדמיון שדומים אתם היום הזה לכובבי השמים אינו כי אם לרוב ר"ל לענין הריבוי דוקא אתם דומים לכוכבי השמים אבל לענין השליטה מסוף העולם ועד סופו עדיין לא נתקיים זה כי תלוי במעשיכם שעדיין לא נשלם התיקון כראוי לכם כדי שתזכו לזה ג"כ:
ויברך אתכם כאשר דבר לכם. יובן בס"ד לפרש ונקדים מ"ש הרב אפיקי יהודה ז"ל ע"פ וכל העם רואים את הקולות שאמר רואים ולא אמר שומעים ופי' הרב ז"ל כי הנה מה שמרגיש האוזן את דפיקת השפתים של איזה מדבר או קשקוש פעמון העומד הרחק מהאדם השומע הסיבה הוא בזה מפני שדפיקת השפתים או שאר גושים המוגשים זה לזה דא לדא נקשן יגיעו את האויר אשר אצלם וזה האויר יגיע את האויר אשר אצלו וזאת התנועה הולכת ונעתקת ממקום למקום עד כי תבא לפנים מן האוזן בחלל העצם האבניי שהוא חלול ומלא אויר וזה האויר החיצון המתנועע הנכנס שם דופק על על דוק מתוח שם שטוח כעין התוף ומן הנדנוד מרגיש השומע הדפיקה והניקוש הם ושנוייהם וכל העניינים התלויים בהם:
ואמנם התחלפות הרגשת השמיעה וההאזנה יבא מהתחלפות החומר המניע האויר בדפיקתו החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב או משנוי הנטיה באופני הדפיקה וביאור הדבר דפיקת הנחשת קלל מדגיש השומע ממנו צלצול חד וחריף וקול מחצצים בין משאבים יוליד אל האוזן הדגשה עבה וגסה וע"ד זה יתחלף הדגשת האוזן מהכרת בעלי החיים כל אחד לפי מה שהוא עד שהשומע זאת ההברה מכיר ממנה מציאת החי המשמיע אותה מי הוא זה ואי זה הוא שור או חמור גם בלא ראות זולת מהרגשת הברת קולו ומחתוך כלי הפה שלו וכן בעל ההברה המיוחד הנרמז לא כל הברותיו שוים אבל ישתנו לערך נטיית כלי הדבור ד"מ אם ישיק המדבר שפתיו זו לזו על אופן הידוע מרעיד מזה את האויר עדי מרגיש השומע מזה הברת הבי"ת וכאשר יחזק כח הדופק בהם או ירפה ירגיש ממנה השומע הפ"ה או המ"ם וכן בלי ספק נמצאים דפיקות רבות מתחלפות גם באשר בעלי החיים אשר אינם מסוג המדברים באופן שיומשך מאיזה דפיקה המיוחדת לו הברת הבי"ת ומדפיקה אחרת שלו הברת הפ"ה והקרוב לה וכן לכל א' וא' על ההיקש הנז':
והנה יש חקירה אחת ששאלו ודרשו אותה החוקרים והוא אחר שאנחנו מוצאים את השלהבת שהוא העדר המשוש ומורגש הריאות נראה מזה כי חוש הריאות מרגיש יותר ממה שירגיש חוש המישוש וא"כ קשה למה האויר הוא נעדר הריאות והוא מורגש המישוש ואמנם הענין הוא כי ידוע שסיבת הראות הוא מפני שהדבר המובט ונראה נרשם בבת עין אשר היא כמראה המלוטשת וא"כ מזה נדע כי אותה המניעה הנוהגת במראה המלוטשת לבלתי יתראה לאדם הדבר המובט בה היא היא הנוהגת בבת עין ג"כ שאיננה משגת הרגשתה בהיותה על זה האופן מהמניעה והוא כי כמו שלא יראה ויביט הדבר הנרשם במראה זולת אם הוא עומד מרחוק מן המראה אבל אם יתקרב על המראה עצמה אז יבטל הדבר את התמונה המצויירת לעומתו כיצד היותם מקורבים מאד כמו כן הדבר המובט בבת עין אם יתקרב על הבת עין עצמו ולא יהיה מרחק כלל בין דבר המובט ובין המביט אז לא יתראה והנה אחר שידוע נאמנה שאין בעולם מקום ריק מן האויר ושהאויר הוא מונח על העין הרואה השתא זה הוא הסיבה שהאויר הוא נמנע הראות:
ואז בזה תשכיל מן מוצא הדברים ותדע שאלו היה במציאות איזה מקום ריקות מן האויר והיה אדם עומד בריקות ההוא ע"ד הנס היה מרגיש אז בחוש הריאות את האויר העומד נגדו ונוסף לזה כי היה מרגיש ג"כ בחוש הראות את התנועות ההוות באויר אשר יתהוו מתנועת איזה גשם המתנועע בו ואחר שהצענו במה שקדם כי התחלפות אשר היה מאיזה גשמיים יוליד התחלפות הנתיבות ושנוי המסלולים תוך האויר עד שיצמח מזה התחלפות הרגשות השמיעה אז נאמר כמו שחוש השמע מרגיש בהתחלפות נתיבות האויר עד שיכיר כוונת המדבר משנוי ההברות אשר הוא שומע כמו כן אם ירגיש האדם בחוש הראות התחלפות הנתיבות אשר תוך האויר ירגיש אז בחוש הראות את כוונת המדבר המהווה את הנתיבות האלה בנענוע כלי מבטאו כמו שישיג האדם כוונת הכותב אשר כתב דבריו על המכתב או על הגליון מהתחלפות התמונות שבאותיות הרשומות על הנייר:
והנה הטבעיים הסכימו כי האויר בורח מן האש והשתא לז"א האש שירדה עם השי"ת על הר סיני הבריחה והניסא את האויר אשר סביבות המקום הלז א"כ מבואר כי האומה הישראלית אשר היה חונה שם הר האלהים עמדה במקום אשר היה שם ריק מן האויר והגם שעל דרך הטבע לא אפשר שיחיה הנברא בלתי שיקיף אותו האויר באמת מעמר הר סיני היה בזה ע"ד הנס עדי יחיו הנפשות אשר לא תחיינה ואחר שיהיה הדבר כן שישראל עמדו במקומם במקום הפנוי מהאויר והכתוב מעיד מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ועיין רש"י פ' יתרו אז היו ישראל מרגישים בחוש ראייתם את חלופי התנועות אשר נתהוו באוירם מחלופי ההברות של הדבור והגם שהנחנו שהאש הבריחה את האויר אשר סביבותיה לא ימלט משיהיה גבול לשליטת חום האש למעלה גם מן הצדדין וא"כ במקום אשר כלה שליטת האש שם החל האויר לעמוד על עמדו ממקומו לא מש וא"כ אז היה מרחק מוגבל בין ישראל ובין האויר וכבר נתבאר שבאופן זה אז האויר מורגש הראות אל האדם שעומד כנגדו וגם הנתיבות אשר יתהוו בתוך האויר יורגשו לו אז ולזה בעת אשר דבר הש"ית אל כל עמו מן השמים אשר שם היה האויר שוכן לשבטיו ואין בו כושל אחר שהאש לא היה זולת על הארץ היו אז מרגישים ומשיגים תנועות הדבור והתחלפות הברתו בחוש הראות וזהו מ"ש הש"ית אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם תורף דברי הש"ית בזה כי בעת דבר עם ישראל מן השמים ראו את דבריו ולא ששמעו וזהו שאמרו במררש חזית הה"ד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך דברים שראו עיניך איך היה הדבור מדבד עמך:
ולזה אמר וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים וכו' וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. כפל הלשון ראיה בפסוק זה לבאר שאין רואים וכו' על צד השאלה ומליצה אבל האמת שנשתנו אז סדרי בראשית וראו את הנשמע ולזה שינה עליו הכתוב לעכב ולומר כי ממה שראו את הקולות וינועו אז אחזתם רעדה ויעמדו מרחוק להנצל מן המות במה שיעמדו רחוק מן האש כי אז יקיף אותם האויר הטבעיי כמנהגו של עולם גם עוד תשכיל מזה כי סיבת ראות הקולות היא עצמה סיבת מניעת השמע כי עיקר הסיבה שנתחדשה בזה להיותם רואים את הנשמע הוא ריקות האויר סביבותיהם ומבואר למעל' כי זולת האויר אין שיסבב הרגשת איזה דפיקה אל האוזן והמופת המוחש לזה אם יוציאו את האויר מאיזה בית או כלי ע"י המה"שין הנק' בלשון אשכנז לופ"ט פומ"פף או גם אם יהיה בתוך הבית הזה או הכלי פעמון המקשקש ודופק בכח גדול וביד חזקה עכ"ז לא נשמע קולו אל העומדים אצלו ומובן מאשר לפנינו כי ישראל ראו את הדבור יוצא לא ששמעו. וזהו טענת ישראל אל מרע"ה באמרם דבר אתה עמנו ונשמעה ולא אמרו ונחיה והכוונה בזה הוא כי בדבר אלהים עמנו אנחנו רואים את הקולות ולא שומעים וראיה של דבר הנשמע מחייבת סכנה של מות שהרי א"א שיתראו הקולות זולת בהעדר האויר סביבות הרואה והאויר הוא סיבת החיים לכך אנחנו מבקשים דבר אתה עמנו ואז נשמע הקולות כמנהגו של עולם ולא נראה כי אז לא יהיה סכנת מות ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות כי דבורו ית' מחייב המות ולכן דבר אתה עמנו ע"כ תורף דבריו ז"ל בקיצור ע"ש:
והנה המורם מכל האמור כשדיבר הש"ית עם ישראל הנה מצד הטבע צריכים למות מכח זאת יען כי עי"ז האויר ברח ונתגרש מן המקום ההוא ונשאר מקום עומדם פנוי וריק מן האויר וא"כ היה צריך שימותו תכף כי א"א לאדם לחיות בלתי האויר ואמנם הם היו חיים באותה שעה בדרך נס הפך הטבע כי נשארו חיים וקיימים על מוצא פי ה' בטל של תחייה שהזיל עליהם וא"כ נמצא שדבורו ית' אליהם הגם שמצד הטבע גורם להם מיתה עכ"ז עשה הקב"ה עמהם נס הפך הטבע ומנהגו של עולם ונשארו חיים וקיימים והנה הברכה הגדולה שתהיה לאדם מן השמים הנה אם יביט בה האדם יראה שמצר הטבע היה צריך שתגרום רעה ח"ו לאדם והוא שאם הקב"ה ברך את אדם שהוא עני ונעשה עשיר או אפי' העשיר עצמו שברכו והרויח ריוח גדול סך עצום וכן מי שלא היה לו בנים וברכו הקב"ה בבנים הרבה וכן כיוצא בזה הנה הגם שהברכה מתקיימת באדם והיא טובה לאדם הרבה עכ"ז קרוב הדבר שיהיה לו מזה עין הרע מן הבריות דתהו ביה אינשי וכל דבר דתהו ביה אינשי יהיה בזה עי"הר ב"מ וא"כ אפשר שמזה ימות או יחלה וכיוצא וכמ"ש בגמרא תתקצ"ט מתים מעי"הר וא' מיתת עצמם וא"כ ראה כמה פועלת וא"כ השתא אמת שזה הרויח הרבה ממון בפעם אחת עכ"ז אם שלטה בו עי"הר ומת או חלה הנה זו רעה אצלו ומה בצע בריוח הזה ונמצא דהברכה שתבא לאדם הנה מצד הטבע צריך שיהיה ממנה היזק המוכרח להיות כאשר תהו ביה אינשי וממילא יזוק האדם ואמנם הנה הקב"ה ברחמיו כששולח ברכה לאדם להרויח ממון הרבה או כיוצא בזה מוכרח שיעשה הקב"ה עמו נס גדול הפך הטבע שיתקיים האדם הנז' באותה ברכה בדרך נס שלא יהיה ניזוק כלל והגם דתהו ביה אינשי לא תשלוט בו עי"הר כלל ועיקר וזה החסד לישראל ע"ד אותו החסד שעשה הקב"ה עמהם בדברו אתם. ובזה יובן הפסוק יוסף ה' וכו' ויברך אתכם כאשר דבר לכם ר"ל הברכה יהיה קייומה בדרך נסיי כמו ענין הדבור שדבר לכם בהר סיני שהיה בדרך נס כן יעשה כאן שהגם שמדרך הטבע מוכרח שיהיה לכם היזק מפני שיהיו תוהים בה אינשי ומזה ימשך עי"הר עכ"ז אל תחושו כי הקב"ה יתנהג בברכתכם בדרך נסיי באופן שלא תשלוט בכם עי"הר כלל ולז"א הפ' ברכת ה' היא תעשיר אבל לא יוסיף עצב עמה ר"ל לא ימשך מזה עי"הר מחמת דתהו אינשי ואז יהיה מזה עוצב אלא לא יוסיף עוצב בה שיתנהג הקב"ה עם האדם בדרך נס:
ובזה יובן בס"ד רמז הפ' במשלי אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם והכוונה הוא שכמו אותם הדברים שראו בעיניהם ברור הדבר שהם אמתיים ומהש"ית יצאו כן אותם הדברים ששמעו באזניהם ממרע"ה הם אמתיים ומה' יצא הדבר ע"י משה נאמן ביתו וזהו אוזן שומעת רמז לדברי מרע"ה שבהם ליכא כי אם שמיעה דוקא ועין רואה רמז לדברים ששמעו בסיני ממנו ית' שבהם יתייחס לשון ראיה כי המה ראו אז הנתיבות והמסלולים שנתהוו באויר מדבריו ית' הנה ה' עשה גם שניהם ביחד ואין הפרש כי כולם דברי אלהים חיים:
ודע כי מה שהחליט הרב ז"ל לומר שישראל לא שמעו את הדבור שיצא מפי הש"ית כי אם ראו דוקא את הקולות אשר נאמרו מפי הגבורה הנה לא יתיישב בזה פשט הפסוק שאמר וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים וכן השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי וכן מן השמים השמיעך את קולו וכו' ודבריו שמעת מתוך האש וכן אם יוספין אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו וכו' ועוד יש במקרא כיוצא בזה שאומר לשון שמיעה וקשה הדבר להוציא הפ' מפשוטו ולומר שזכר שמיעה לשון מושאל ובודאי שהיה נמי שמיעה ממש ואפשר לומר דתרווייהו הוו ראיה ושמיעה והגם שלפי דברי הרב ז"ל לא אפשר להיות תרווייהו כאחד דאי איכא ראיה ליכא שמיעה ואי איכא שמיעה ליכא ראיה מ"מ אפשר לומר שגם זאת היתה בדרך נס והוא הפך הטבע ששמעה אזנם ג"כ כי רצה הש"ית שיראו בעיניהם וישמעו באזניהם ומה שזכר הפ' הרבה פעמים לשון שמיעה הוא משום דלפ"ז איכא נס גדול פרטי בשמיעה דמאחר שהם עומדים במקום פנוי מן האויר לא אפשר לשמוע מצד הטבע משא"כ בעיקר הראיה ליכא נס דקרוב לטבע שיראו את הקולות מאחר שהם עומדי' במקום פנוי מן האויר ורק הנס היה במעמדם במקום ההוא שהוא פנוי מן האויר שהוא דבר פלא איך יחיה האדם בלתי האויר ולכן זכר הפ' הרבה פעמים לשון שמיעה כי השמיעה עצמה היה נס פרטי שהוא הפך הטבע והנה על איזה אופן שיהיה הנה ודאי היה נס הפך הטבע בדברו ית' אתם וא"כ גם אם יסתרו ח"ו דברי הרב ז"ל מ"מ הרמז שכתבנו בס"ד בפסוקים הנז"ל לא יזוז ממקומו בעז"הו:
ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם וגו'. אפשר לרמוז בס"ד ע"ד שכתב רבינו מהרח"ו זלה"ה זיע"א בשם רבינו האר"י זיע"א זלה"ה בש"ה וז"ל דע כי אע"פ שתמצא כתוב אצלינו במקומות רבים כי פלוני נתגלגל בפ' ואח"ך בפ' וכו' ואל תטעה לומר שהנשמה הראשונה עצמה היא המתגלגלת תמיד אבל הענין הוא כי הנה כמה שרשים לאין קץ נתחלקו שמות בני אדם ובשורש כל אחד מהם יש כמה ניצוצות נשמות לאין קץ ובכל גלגול וגלגול נתקנים קצת ניצוצות מהם ואותם ניצוצות שלא נתקנו חוזרות להתגלגל ולהתתקן ואותם שכבר נתקנו אינם מתגלגלין אמנם עולין ועומדין במדרגה הראויה להם. ובזה תבין מה שהודעתיך בענין נדב ואביהוא שכמה פעמים נתגלגלו וכמו שנתבאר בפסוק ויהי נא פי שנים ברוחך אלי כי נדב ואביהוא היו תחלה באליהו זכור לטוב ואח"ך הוו באלישע מלבד כמה גלגולים אחרים והענין הוא כי נדב ואביהוא שורש נשמה אחת להם ותלויים בהם ניצוצות נשמות פרטיות לאין קן ובכל גלגול היו נתקנים כמה ניצוצות וחלקים מן השורש ההוא ואותם ניצוצות אשר עדין לא נתקנו הם היו אשר ביקש אלישע ליקח מאליהו כי אותם שנתקנו עלו במדרגה הראויה להם ולהיות כי אלישע היה מעורב מב' בחינות כי אע"פ שעיקר ניצוץ נשמתו משורש יוסף הצדיק כמבואר אצלינו עכ"ז היה בו עירוב מן שורש נדב ואביהוא שהם מבחי' קין וכמו שהודענוך שנקרא אלישע לרמוז על קין דכתיב ביה ואל מנחתו לא שע"ה מפני חטאו וכאלישע נתקן חטאו של קין ונקרא אלישע שהקב"ה שע"ה לו וקבלו ואותיות לא שע"ה נהפכו ונעשו א"ל שע"ה ובעבור כי היה לו אותו נצוץ של קין בתחלה לכן רצה שגם אלו הניצוצות של נדב ואביהוא שיתחברו עמו כמ"ש ויהי נא פי שנים ברוחך וכו' וזכה להם מחמת אותו נצוץ של קין שהיה בו בתחלה כנז' ומזה תבין לכל הגלגולים שבעולם כי אין הראשונים ממש אותם המתגלגלים אלא בחי' ניצוצות שלהם שלא נתקנו בתחלה עכ"ל לשון קדוש זלה"ה זיע"א ע"ש. ובזה יובן יוסף ה' עליכם ככם תיבת ככם דייקא ר"ל אותם הניצוצות שהם ככם כלומר השייכים לכם הנה בעתה יוסף אותם עליכם שכולם יבואו בגלגול זה ואפי' שהם אין דרכם לבא בפעם אחת כי צריך להם לפחות אלף פעמים ביאות לעו"הז עכ"ז אם תטיבו מעשיכם תהיו ראויים לברכה שיוסף אותם ה' עליכם בגלגול זה אותם הניצוצות שהם ככם שיבואו כולם בפעם א':
ובזה יובן בס"ד לפרש הפ' בקהלת מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש דור הולך ודור בא וכו' והוא דהנה אם תבא לטעות ולחשוב שהנשמה הראשונה עצמה היא המתגלגלת תמיד בזה ובזה כמה פעמים הנה לפ"ז יצא לך קו' גדולה והוא דא"כ הנה אח"ך ממה נפשך הגופים שנתגלגלה בהם פעמים רבות לריק יהיה כל יגיעם יען כי אתתא לבי תרי לא חזייא וכ"ש להרבה וא"כ סוף כל סוף בתחיית המתים גוף אחד דוקא יזכה ליקח אותה הנשמה ושאר הגופים שטרחו הם ג"כ בה לתקנה לא יהיה להם ממנה כלום ואיך יתכן להיות זה כי הלא הקב"ה אין מקפח שכר כל בריה ואיך יהיה זה הגוף טורח בשביל זולתו ויבשל ויאפה בשביל אחרים והוא לא יטעום כלום ואמנם כפי דברי רבינו זיע"א שאותם הניצוצות שלא נתקנו הם שחוזרים להתגלגל ואותם שנתקנו אינם מתגלגלים אלא עולין ועומדין במדרגה הראויה להם א"כ בזה אתי שפיר דהנה לפ"ז אז הגופים כל אחד יקח חלק שתיקן כי כמה שרשים לאין קץ נתחלקו נשמות בני אדם וכל א' יקח מה שתיקן מן השרשים הנז' וז"ש מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ר"ל אם תבא להתקשות ולשאל ולומ' מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש בעה"ז ולתקן נשמות המגולגלות כי ממה נפשך סוף כל סוף אתתא לבי תרי לא חזייא וגוף אחד מן הגופים הוא יקח אותה בזמן התחייה הנה דע לך שאין הענין בגלגולים כפשוטו שהנשמה הראשונה עצמה היא המתגלגלת אלא דור הולך ודור בא והוא מלשון האמור בש"ס בקדושין דף ל"ו ובע"ז דף נ"א א"ל רבי אלעזר לר' יאשיה דדריה ופירש הערוך ז"ל פירוש בן גילו וכאן נמי פי' כן או מלשון דרי דרי האמור בש"ס שהוא לשון שורות שורות וזהו דור הולך ודור בא כלומר נשמות אלו נתקנים הולכים ובאים ניצוצות חדשים אשר לא נתקנו ואם תשאל על אותם שנתקנו להיכן הולכים לז"א והארץ היא ארץ העליונה לעולם עומדת ושם עולים ויושבים ולז"א עוד אח"ך אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרונה והכוונה נמי לומר שאין הנשמה הראשונה עצמה היא המתגלגלת תמיד אלא היא חלקים רבים שנחלקים ומתגלגלים זה לחוד וזה לחוד:
הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם. יובן בס"ד לפרש דהנה יש שהוא ת"ח רשום וגדול בחכמה ותבונה ובדעת ואמנם אינו ידוע ומפורסם לעולם שאין הבריות מכירים אותו שהוא חכם גדול ויש שהוא ת"ח וידוע ומפורסם לכל שהוא חכם גדול והנה לענין למנות דיין ודאי צריך למנות אותו שהוא חכם גדול ומפורסם וידוע לכל שהוא חכם גדול אבל לא אותו שהוא חכם גדול ואינו ידוע ומפורסם יען כי הנה טבע העשיר יענה עזות ולא ישמע לקול שופט ודיין ולקבל עליו דינו ואמנם אם אותו הדיין הוא ידוע ומפורסם בחכמתו ודאי לא יעיז כנגדו ולא יסרב במשפטו ואז דברי הדיין ההוא נשמעים גם אצל עשירי עם משא"כ אם הדיין אינו ידוע ומפורסם לא יחושו עשירי עם לדבריו ולא יקבלו הודאתו ולז"א הבו לכם אנשים חכמי' ונבונים ואמנם בתנאי שיהיו ידועים לשבטיכם ר"ל שיהיו ידועים אצל שבטיכם שהם חכמים ונבונים אבל אם אינם ידועים ומפורסמים לא דאוי למנותם במינוי זה יען כי צריך שאשימם בראשיכם ר"ל למנותם שופטים גם על הראשים שלכם שהם העשירים והנכבדים ואם לא יהיו ידועים ומפורסמים בחכמתם לכל לא יהיו דבריהם נשמעים אצל הראשים שהם העשירים והנכבדים ולא יקבלו עליהם משפטם והודאתם. ומ"ש הבו לכם הוא ע"ד שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל ע"פ שופטים ושוטרים תתן לך שהכוונה שתחלה צריך לקבלם על עצמך שאם יחייב אותך בדין אל יקשה בעיניך לומר אני מניתיו דיין ואיך יהיה מחייב אותי ע"ש וכאן נמי א"ל הבו לכם דייקא:
ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וכו'. י"ל כי תחלה אמר הבו לכם אנשים חכמים וכו' שרצה שהם יבררו אותם והוא ישים אותם ממונים ואיך כאן אמר ואקח את ראשי שבטיכם דמשמע שהוא ביררם דקיחה זו ר"ל בירור דאל"כ מה צורך לקחתם ורש"י ז"ל פי' לקחתי אותם בדברים וכו' איך שיהיה מפשטי דקרא משמע שהוא ביררם ולמה חזר בו ממה שא"ל תחלה שהם יבררו הדיינים ויובן בס"ד לפרש דהנה תחלה א"ל איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם הבו לכם אנשים חכמים וכו' ונמצא שפירש להם הטעם שרוצה למנות עליהם דיינים הוא בשביל שהיו טרחנים וסרבנים והנה מן הראוי היה צריך שישיבו לו אם בשביל זאת אתה רוצה למנות דיינים הרבה הנה מעתה ומעכשיו אנחנו לא נטריח ונסרב כלל ולמה צורך במינוי הדיינים ואמנם הם לא השיבו אותו כן אלא א"ל טוב הדבר אשר דברת לעשות לכן אז נחשדו בזה הענין וכמ"ש רש"י ז"ל ע"פ ותענו אותי וכו' חלטתם הדבר להנאתכם היה לכם להשיב דבינו משה ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך לא ממך שנצטערת עליה אלא ידעתי מחשבותיכם הייתם אומרים עכשיו יתמנו עלינו דיינים הרבה אם אין מכירינו אנחנו מביאים לו דורון והוא נושא לנו פנים ע"כ ע"ש. הרי שנחשדו בזה ולכן אחד ששמע תשובתם שאמרו טוב הדבר לא רצה שהם יבררו הדיינים כדי שלא יהיה להם קירוב רעת עמהם וישא להם פנים בשביל שהם ביררו אותו להיות דיין ולזה אחר אשר אמ' ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר וכו' מזה חששתי מכם ואין אתם נאמנים אצלי לברר הדיינים אלא ביררתי אני בעצמי וזהו ואקח את ראשי שבטיכם על ידי היה הבירור והלקיחה ולא על ידכם ולכן דין גרמא שלא מצאתי כי אם חכמים אבל נבונים לא מצאתי יען שאם היה הבירור ע"י ישראל היו מוצאים לדעתם אנשים גדולים שיהיו נחשבים נבונים אבל מרע"ה שהיה רבן של כל ישראל והוא אבי החכמה והתבונה א"כ לרוב חכמתו ובינתו לא יהיה נראה בעיניו אנשים נבונים כי בעיניו נחשבים הכל בסוג חכמים אבל לא יגיעו לסוג נבונים וזהו בשביל ואקח את ראשי שבטיכם שהבירור היה על ידי ולא על ידכם לכן לא מצאתי כי אם אנשים חכמים ולא נבונים משא"כ אם היה הבירור על ידכם היה נמצא לדעתכם אנשים נבונים ג"כ:
ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק. יובן בס"ד לפרש ע"ד שפירשו המפרשים ז"ל ע"פ צדק ילין בה ועתה מרצחים שהכוונה הוא שהנה משורת הדין הוא שאם הסנהדרין גמרו דין אחד לטובה צריך שיגמרו אותו בו ביום ולא יעכבו גמר דינו ליום הב' אבל אם הדין הוא נגמר אצלם לרעה לא יגמרו אותו בו ביום אלא יעכבו אותו ליום הב' שמא יצא עליו צד זכות ולא יהרג והנה הנביא הוכיח אותם שהם היו עושים להפך כשרואי' את המשפט של זה האיש הנידון שצריך להיות צדק כלומר שיצא הנידון מצודק בדין ולא יתחייב אז ילין בה שאינם גומרים דינו בו ביום ויפטרוהו אלא מאחרים דינו עד מחר כי אומרים אולי יצא עליו צד חייוב ויתחייב. ואימתי אומרים עתה כלומר שאומרים עתה נגמור דינו ולא נאחר אותו עד למחר זה הוא כשהם מרצחים כשרואים שיוצא דינו ליהרג לכן הם חוששים שאם יאחרו דינו למחר יצא לו איזה צד זכות ויפטר ולכן ממהרים לגמור דינו בו ביום ולהרגו עכ"ד זלה"ה. וז"ש ואצוה את שופטיכם והוא שצוויתים לבל יאחרו הדין ליום מחר אלא יגמרו אותו תכף כשבא לפניהם וזהו בעת ההיא לאמר ר"ל בעת ההיא שבא לידון לפניהם אז הוא לאמר הגמר דין שלו וזה אימתי תעשו הוא אם אחר ששמוע בין אחיכם הם העדים הנה רואים אתם שכפי העולה מן העדות הוא צריך להיות המשפט של זה הנידון צדק כלומר זכאי ומוצדק בדינו אזי על זה אנכי מצוה אתכם שבעת ההיא צריך לאמר הגמר דין שלו ולפוטרו לשלום ולא תאחרו אותו אבל אם המשפט יוצא לחובה ולא לצדקה אדרבא יותר טוב שתאחרו אותו ולא תאמרו גזירת משפטו תכף ומיד:
לא תכירו פנים במשפט וכו'. יובן בס"ד לפרש כי הנה יש דיין דלא חשיד שילמד טענות בפירוש לבע"ד לטעון לזכותו אלא חשיד הוא דבעת שיבא הבע"ד לטעון לפניו והוא אוהבו אז כשרואה הדיין איזה טענה שהיא טובה אז יצהבו פניו של הדיין באותה הטענה כדי שמזה יבין הבע"ד שזו הטענה יש בה תועלת לפו"ד ואז יאחזנה הבע"ד בין שיניו ויתאמץ לחזקה יותר ויותר וכשיטעון איזה טענה שהיא שאינה טובה בשבילו ואדרבה יצא לו ממנה היזק לפו"ד אז הדיין כובש פניו בקרקע ומראה תנועות בפנים שלו שמזה יבין הבע"ד שזו הטענה אינה טובה בשבילו ואז יחזור הבע"ד מיד לבטל ולהחליף את דבריו ולא יזכור עוד כדברים האלה בטענותיו ונמצא שזה הדיין הגם שלא אמר בפיו כלום לזה הבע"ד שהוא אוהבו עכ"ז הוא עשה מעשה בתנועת הפנים כמו הדבור בלתי הפרש כלל והאיסור הוא שוה כזה והוי כמו שאמר בפיו להבע"ד ולז"א לא תכירו פנים במשפט כלומר מכח הפנים שלכם תעשו הדבר לבע"ד במשפט שידע ויכיר מכח הפנים איך יעלה משפטו בטענה זו ובטענה זו ואז ידע איך לטעון כדי שיצא זכאי:
כקטון כגרול תשמעון לא תגורו מפני איש. יובן בס"ד לפרש שאם תמצא איזה דיין שהוא מפחד מן איזה עשיר בענין הדין והוא שמפחד לפסוק הדין לאמתו כשהוא הפך רצון העשיר הנה זה יהיה על הרוב שאותו הדיין מקודם נשא פנים לאותו עשיר באיזה דין שעבר או שנשא פנים לאדם אחר ויודע זה הדיין שזה העשיר מכיר באותו ענין ויודע בו שנשא פנים ועשה שלא כדין ולכן עתה כשרואה הדיין שאם יפסוק הדין לאמתו יהיה הפך רצון העשיר הוא מפחד לפסוק הדין לאמתו יען כי אז העשיר יענה עזות כנגדו ויחרף אותו על משוא פנים שעשה מקודם ולכן מאחר שיש מכשלה תחת יד הדיין והיא גלויה אצל אותו העשיר בעל כרחו הוא כופה על האמת פלסתר כדי לעשות רצון העשיר כי ירא ממנו אבל אם זה הדיין הוא אמתי כל ימיו ומעולם לא עשה עול במשפט ולא החניף לשום אדם ודאי אין לו לירא משום אדם ולא יחוש להעשירים ואדרבא הוא יהיה מוראו עליהם כי העשירים לא יוכלו להטיל מורא על הדיינים אם לא שהדיינים החניפו להם מקודם ועשו להם לפנים משורת הדין ולכן אח"ך הם נכנעים להם ויראים מהם שאם לא יעשו כרצונם יחרפום ויבזום כי סהדי שקרי אגרייהו זילי ומחמת זה המצא ימצא באיזה מקומות שיהיה לפעמים המשפט תלוי ביד עשירי עם שהגם שירצו הדיינים להוציא הדין לאמתו תאחזמו רעדה מן עשירי עם אשר לא ירצו בזה הפסק דין וממילא כופין על האמת פלסתר ואין דודש ואין מבקש על מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים שהוא ברחמיו יתקננו בעצה טובה מלפניו ויחזירנו בתשובה שלימה וישלח לנו גואל משיח בן דוד אשר לא למראה עיניו ישפוט וגו' כי אם והריחו ביראת ה'. איך שיהיה הנה הכלל העולה הוא שאם הדיין יזהר כל ימיו ולא יצא עול מתחת ידו כי לא ישא פנים לשום אדם הנה בטוח הוא שלא ירא ויפחד משום עשיר ואלם ואפי' יהיה איזה עשיר גברא אלמא עז כנמר אשר לא ישמע לקול מורים אם הדיין הוא אמתי בעל כרחו ישמע לו והש"ית יהיה בעזר הדיין לשים מוראו על הכל ויהיו דבריו נשמעים באין פוצה פה ומצפצף וז"ש להם מרע"ה להדיינים אל תאמרו אתה מנית אותנו דיינים ואנחנו מה נעשה לעשירי עם אשר העשיר יענה עזות ואנחנו יראים מהם פן יחבטונו במקלות ולא ישמעו לנו וז"א להם הנה אם את הדבר הזה תעשו שוב אין לכם לירא והוא שאם אתם תזהרו כל ימיכם לבלתי תחניפו להעשירים אלא כקטון כגדול תשמעון שיהיה אצלכם העני והעשיר בשווי אחד אזי מובטחים אתם שלא תגורו מפני איש כי לא יפול מורא העשיר על הדיין אם לא שהדיין החניף לו מקודם בשביל הנאתו ואם לא יראה העשיר שהדיין יש לו מורא ממנו ודאי הוא עצמו ירא לסרב כנגדו ואין לו פתחון פה עליו ובעל כרחו נכפף אליו וא"כ הכלל הוא שהדיין צריך לשמור עצמו מקודם:
הפטרת דברים
שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר בנים גדלתי ורוממתי וכו'. יובן בס"ד באומרו בי ה' דבר והוא דהנה בסי' וא"ו כשאמר ישעיה ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב נענש על זה ובא המלאך ונתן הגחלת על פיו וגם זה לא הספיק לו לגמרי אלא כתבו רז"ל כשרצה מנשה להרגו נבלע בתוך הארז וצוה שינסרו הארז ונסרו משפתיו וכל זה על שאמר על ישראל עם טמא שפתים והנה מה שאמר כך ונענש בגחלת זה היה בתחלת נבואתו כדמוכח קראי שם דאחר שהניח על פיו הגחלת וא"ל וסר עונך וכו' שמע קול אדני אומר את מי אשלח ומי ילך וכו' ואיתא במדרש רז"ל וז"ל את מי אשלח שלחתי את מיכה והיו מכין אותו על הלחי וכו' שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוסא וכו' ואמר הנני שלחני א"ל הקב"ה ישעיה בני טרחנים הם סרבנים הם אם אתה מקבל להתבזות לך וא"ל ע"מ כן וכו' ע"ש נמצא דזה היה בתחלת נבואתו על ישראל והנה ידוע מ"ש המפרשים ז"ל שהטעם שנענש כ"כ ישעיה על מ"ש עם טמא שפתים והלא כמה דברים קשים יותר מזה דיבר על ישראל ותירצו כי כל מה שדיבר על ישראל היה מפי הקב"ה שנתנבא הוא בנבואה אבל מ"ש עם טמא שפתים זה היה מדברי עצמו שהיה מדבר עליהם לפני הקב"ה ולכן נענש על זה כי הוא מעצמו צריך לדבר טוב על ישראל עכ"ד ז"ל והנה אחר שהוכחנו מענין הגחלת שהיה בתחלת נבואתו השתא בזה אתי שפיר הפ' בהפטרת פ' זו שאמר שמעו שמים וכו' כי ה' דבר והוא כי הוא ראה שעל שאמר מקודם עם טמא שפתים נענש כ"כ א"כ איך יבא לומר עתה הוי גוי חוטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים וכו' מכף רגל ועד ראש וכו' שהם דברים קשים ומרים יותר מאותם הדבדים שנענש עליהם מקודם כי אז כשמוע השמים והמלאכים דברים אלו יבואו להרגו לכן אז מרוב פחדו תחלת הכל פתח ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר ר"ל אין בדברים אלו שאנכי מדבר בהם דברי עצמי כאשר דברתי מקודם אלא דעו נא כי ה' דבר כל הדברים האלה ולא ממני יצאו ואז התחיל לדבר דברי נבואתו בלתי שום פחד ורעדה:
כספך היה לסיגים סבאך מהול במים שריך סוררים וחברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם. יובן בס"ד לפרש ר"ל אל תתמהי ותתרעמי על שכספך היה לסיגים שנתנו לך מעות רעים שהם נחושת תחת שצריכים ליתן כסף כי הנה מדה כנגד מדה עשו לך וכרעתך שלמו לך יען כי את ג"כ מה שמכרת להם היה במרמה והוא כי סבאך שמכרת להם הוא מהול במים ולכן תייסרך רעתך ואם היית את מתנהגת באמת ויושר גם אתך היו מתנהגים ביושר:
או יובן כספך היה לסיגים ר"ל בעת שקנית את אלו כמו חלב וכיוצא כדי למכור לא נתת בהם מעות טובים אלא רמית בהם את המוכרים ונתת להם נחושת במקום כסף ולא די לך מרעה זו כי לא שבעת בזה אלא גם אחר קנותך החלב וכיוצא לא מכרתי אותו כמו שהוא אלא סבאך שאת מוכרת מהול במים ושתים רעות עשית בקנייה ובמכירה:
והנה מי שעושה מעשים כאלו לרמות את הבריות במרמה כזאת לתת מטבע נחושת במקום כסף וכן בשאר מרמות כיוצא בזה הנה הדרך הוא לקבול עליו אצל השופט כדי לקנסו ולמונעו מזאת ואמנם אצליך זה לא יועיל יען כי שריך המה עצמם סוררים וחברי גנבים שזה הגונב דעת הבריות במרמות כאלו ומרויח ממון אינו לוקח הכל לעצמו אלא הוא שותף בריוח עם השופט כדי שאם יקבלו עליו לא יריעו ולא ישחיתו לו ולז"א שריך הם השופטים שצריך לקבול אצלם הם עצמם סוררים וחברי גנבים וא"כ ניחא להו בזה ואפי' אם אינו חבר ממש לזה הגנב עכ"ז הוא כולו אוהב שוחד וא"כ כל מי שירצה לגנוב דעת הבריות ולרמותם בעניינים כאלו הוא עושה ולא יפחד מאחר שיודע שהשופט אוהב שוחד א"כ לבו בטוח עליו שאם יקבלו עליו אצלו לא ירע לו יען כי הוא תכף ומיד ילעיטנו כהלעטת הגמל שיביא לו מנה הראויה להתכבד וסותם את פיו ואמר כולו אוהב שוחד והוא כי דרך מקבלי שוחד לעשות בענין אותו שפושט לו את היד וא"ל משמט אני וכן המקבל שוחד כשיביאו לו שוחד הוא אומר למה צריך זה ופושט ידיו ומקבלו ונמצא שהגם שבלבו הוא רוצה ופושט ידו ומקבלו עכ"ז בפיו יאמר שאינו צריך לזה אבל אלו כ"כ נטמעו בקבלת השוחד שאפי' בפיהם אינם אומרים לא צריך אלא תובעים השוחד בפה וזהו כולו אוהב שוחד כולו דייקא ר"ל לא יש בהם שום אבר שיהיה נמנע מזה אלא כולם מסכימים ורוצים בזה וא"כ הגנב הוא עושה מעשיו ובטוח לבו שלא יקראנו דבר רע מן השופט כי יבטח שירצנו בשוחד תכף. והנה לפעמים נמי אינו לוקח השופט שוחד כעין במזומן אלא רודף שלמונים שמסייע לגנב בזמן שקובלים עליו אצלו כדי שישלם לו הגנב בפעם אחרת שגם הוא יסייעו בגניבות אחרות שעושה השופט על ידו וזהו ורודף שלמונים שהם גומלים זה את זה וכ"כ הם ידועים לכל במעשיהם הרעים עד כי מחמת זה נמשך כי המה יתום לא ישפוטו ר"ל לא משכחת לה שיבא לפניהם דין יתום כדי שישפוטו יען כי מאחר שהם ידועים שהם גנבים ונותנים עיניהם בממון אחרים הנה אם יש ליתום מירושת אביו איזה חוב או תביעה אצל אחרים לא ירצה לקבול עליהם ולקרב משפטן לפני השופטים האלו וגם קרוביו לא יניחו אותו לקבול אצלם יען כי הם יודעים שאחר שיוציאו השופטים הממון מן הבע"ד לא ימסרוהו ביד היתום אלא יעכבו אותו בידם כי יאמרו ב"ד המה אביהם של יתומים ואומרים שישאר הממון על ידם לריוח היום עד כי יגדל היתום ויהיה בו ידיעה לעשות מ"ומ לעצמו ומאי דביני ביני הם אוכלים הכל ולא יתנו אח"ך כלום. וזה דומה כמו אחד שיש לו מאה זוז ובא גנב וגנב ממנו שמונים והלך זה אצל בעלי הגורל והמכשפים כדי להגיד לו שם הגנב ויקבול עליו ולקחו הם ממנו את שארית הפליטה ולא הרויח מהם כלום ונמצא שיותר טוב שהיה יושב במקומו ולא יהיה הולך אצלם וכן כאן היתום וקרוביו לא ירצו לקרב תביעות היתום לפני השופט פן יאכל הכל ויותר טוב להתפשר עם הבע"ד בינם לבין עצמה ולהתרצות ביניהם אפי' בסך מה ולא להביאם לפני השופטים וא"כ לא משכחת שישפטו דין היתום כי לא ירצו היתומים וקרוביהן לקרב משפטן לפניהם וגם עוד שגם ריב אלמנה שיהיה לה עם היתומים לא יבא אליהן שלא תרצה האלמנה לקבול לפניהם כי תפחד פן יפתוה לתבוע כתובתה מן היתומים ואחר שתתבע כתובתה ותקח אותה יפתוה לעכב המעות בידם כי יאמרו לה היא אשה אלמנה מה תוכל לעשות במעות יותר טוב שישארו אצלינו ואנחנו ניתן אותם לריוח היום ומאי דביני ביני באורך הזמן יאכלו הכל ממנה וא"כ גם ריב אלמנה לא יבא אליהם כי תפחד האלמנה להביאם לפניהם פן בעל כרחה שלא בטובתה תמסור בידם מעותיה ויאכלו את הכל והנה השתא אם אבא ליפרע מכם כפי מעשיכם צריך לכלות הכל ח"ו ואמנם הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי שאשים חמתי על הגוים אשר מהם למדתם מעשים רעים אלו וכמ"ש ואתן אדם תחתיך שתחזור הכליה על עובדי ע"ז והגם שאשיבה ידי עליך עכ"ז לא אכלה אותך אלא ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל כדיליך שלא אכלה כי אם הרעים שבכם ואז אתקן המעוות שלכם והוא כי ואשיבה שופטיך כבראשונה שיהיו שופטים את העם משפט צדק וכ"כ תהיו נאמנים ומתרחקים מן הגזל עד שכל העולם ישבחו אתכם כזה והוא כי אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה:
ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. הנה לכאורה מכאן נראה כי עיקר המצוה המסוגלת לגאולה היא מצות הצדקה והנה לכאורה יש לחקור כי הלא בגמרא אמרו בא חבקוק והעמידן על אחת שאמר וצדיק באמונתו יחיה וא"כ היה יותר נראה לומר ושביה באמונה כי היא גם היא אחת היא ועיקרית יותר. ואמנם יובן כי צדקה ואמונה חדא היא והוא בהקדים מ"ש באהל יעקב ז"ל בפ' נשא ע"פי ובחנוני נא בזאת דמדוע בחר הש"ית דוקא לנסות אותו בנתינת המעשרות ולא במצוה אחרת ופי' הענין ע"פ משל לסוחר בא אל עיר עם עגלה סחורות של מלבושים ובאו הקונים לקנות מידו זה עשרים חתיכות וזה שלשים חתיכות והם שואלים אותו על מדות כל חתיכה השיב ואמר כל החתיכות שוות כל אחת מחזקת ששים אמה והקונה הלא לא יאמין ויחפוץ למדוד הסחורות למען ידע האמת אתו אם לא אכן לסתור כל העגלה עם כל הסחורות ולמדוד אותם היא מלאכה גדולה ורבה ואין דרך התגרים כך אבל זה דרכם לבחור חתיכה אחת מן הסחורות ויוציאו אותה וימדדו אותה וממנה יעמדו על כולם אמנם איזה היא החתיכה אשר יבחור הקונה למדוד הלא ודאי דרך הקונה לבחור אותה חתיכה הנראית לעין דקה וקלה מכולם ואז אחר שימדוד אותה וימצא בה מדתה לא יהיה עוד בלבו ספק על כל החתיכות כך הקב"ה כביכול בא לבני ישראל עם סחורות רבות שש מאות ושלש עשרה חתיכות ואמר להם שהם מסוגלות מאד לכל הטוב ולכל הצלחה וברכה והאדם במה שהוא ב"ו לא יערב לו עסק כ"א אחרי בחנו אותו לעמור על פעולתו ועל תכלית סגולתו אכן לנסות כל התורה הלא יש בה שש מאות ושלשה עשר סחורות וראוי לבחור אחת מהן לבחון אותה לעמוד על כולן ואיזה היא האחת אשר ראוי לבחון לנסיון לעמוד על ידה על ההבחנה בכולם נדיב נדיבות יעץ במצות המעשר כי לפי הנראה אל העין הלא הנותן יהיה נגרע על ידה מערכו ונפחת ממה שהיה לו ואחר אשר יבחנו במצות מעשר והצדקה וימצאו ברכה אז יהיה להם הכחנה אמתית על כל המצות וזהו ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים עכ"ל ע"ש:
ונמצא לפ"ז שאם האדם ירצה לקיים המצות בלתי עד ההבחנה ונסיון שאינו רוצה לנסות את הש"ית בשום פנים הנה צריך לזה אמונה שיהיה לו אמונה בהקב"ה ואמנם במצות הצדקה האמונה צריכה יותר שאם ירצה ליתן צדקה בלתי עד הבחנה הנה מוכרח שיהיה לו אמונה גדולה וחזקה בהקב"ה יען כי במצוה כזו הנה לפי הנראה לעין הוא שהנותן צדקה יהיה חסר ונגרע על ידה מערכו והרי הוא נפחת בעין ממה שהיה וא"כ אם הוא נותן צדקה ובוטח בהקב"ה שיפרע על כל פרוטה תרקבא דדינרי הנה אין לך אמונה בהקב"ה גדולה מזו והיא היא עיקר האמונה שאמר עליה הנביא וצדיק באמונתו יחיה שודאי הנביא דבר על אמונה שהיא חזקה ביותר וזו היא והגם שאחת דבר אלהים הנה שתים זו שמענו שמע כלומר הבן והיא מצות הצדקה דיש בה תרתי עיקר המצוה שהיא הצדקה והאמונה החזקה שיש בה והשתא לזה אמר הנביא ושביה בצדקה כי היא היא האמונה שאמר הנביא וצדיק באמונתו יחיה: