אמור אל הכהנים בני אהרן. איתא במדרש וז"ל אמר ר"י דסכנין בשם ר"ל מלמד שהראהו הקב"ה דור דור ודורשיו דור דור ושופטיו דור ומלכיו דור וחכמיו וכו' והראהו שאול ובניו נופלים בחרב אמר לפניו מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב א"ל הקב"ה ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהרג שהם מקטרגים אותו שנא' ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן עכ"ל. והדקדוקים מבוארים באן חדא דמה זה אומרו מלך ראשון וכו' ידקר בחרב דממה נפשך אם הוא חייב הנה אם הוא מלך מאי הוי הלא לא תהדר פני גדול כתיב ואם אינו חייב בזה א"כ אפי' אינו מלך ג"כ יש לתבוע דינו וא"כ למאי נפקא מינה שקרא אותו הכא בתביעתו מלך ומאי קא רמז בזה. ועוד צריך להבין התשובה שהשיב לו הקב"ה אמור אל הכהנים וכו' שהם מקטרגים אותו דמשמע שכל זה היה בשביל שקטרגו אותו וק' דאם הוא חייב מן הדין אם הם לא היו מקטרגים עליו מה בכך דוכי השופט כל הארץ לא יעשה משפט חלילה. ויובן בס"ד לפרש ע"ד שכתב הרב יערת דבש ז"ל בשם המפרשים ז"ל שהקשו למה נענש שאול שהרג לכהנים והלא בדין הרג אותם משום דמרדו במלכות כי אין נשאלין אלא למלך והם עשוהו לדוד מלך ששאלוהו באורים ותומים במבואר במדרש שטען שאול על אחימלך שעשוהו מלך וכו' ותירצו כי כאשר משח שמואל בדבר ה' לדוד למלך ונגיד על ישראל הנה כבר פסקה מלכות שאול כי ניחם ה' על מלכותו כנודע עכ"ל והנה בגמרא דמגילה איתא כשבאה אביגיל להציל את נבל מדוד נטלה דם בחיקה והראתה לו א"ל וכי רואין דם בלילה א"ל וכי דנין דיני נפשות בלילה א"ל מורד במלכות הוא ולא הוה צריך למדייניה ונגמר דיניה וקאי וא"ל עדיין שאול קיים הוא ולא יצא טבעך בעולם א"ל ברוך טעמיך וברוכה את אשר כליתיני היום הזה מבא בדמים וכו' ע"כ ע"ש. והנה לכאורה י"ל דמעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר דהיתכן שלא עלה על דעתו סברא זו דאביגיל שעדיין שאול קיים ולא יצא טבעו בעולם וא"כ איך היה רוצה מקודם לחשוב את נבל מורד במלכות. ואמנם יובן דודאי סברא זו עלתה על לב דוד הע"ה מקודם אלא שלא היה הדבר מוכרע אצלו והיינו דיש לעשות סברא ולומר דנבל הוי מורד במלכות ולא משגחינן במלכות שאול הע"ה יען כבר נמשח דהע"ה ופסקה מלכות שאול כי ניחם ה' על מלכותו וא"כ אף שעדיין שאול קיים מה בכך הלא המלכות של דוד הע"ה וכבר נמשח ואמנם יש סברא לזכות את נבל שלא יהיה נחשב מורד במלכות והוא כסברת אביגיל דהגם דנמשח דוד וניחם ה' על מלכות שאול מ"מ כיון דשאול עודנו קיים ודוד הע"ה עדיין לא יצא טבעו בעולם אין לו עדיין דין מלך בעיני העם ואדרבה לשאול דווקא תחשב המלכות ונמצא שיש סברא לכאן ויש סברא לכאן ואין הדבר מוכרע והנה מאחר שיש סברא לחייב את נבל ויש סברא להפך לזכות את נבל ואין הדבר מוכרע הנה אז אם אזיל דוד בתר סברא שהיא לחייב את נבל והיה הורגו ע"פ זאת הנה אין זה נקרא שלא בדין דמאחר שיש סברא נכונה לחייבו הנה כדין עבד אם היה הורגו דיש על מה שיסמוך וכן אם הוה אזיל דוד בתר סברא שהיא לפטור ולא היה הורגו הנה ג"כ לא הוה חשיב זלזול למלכותו דיש על מה שיסמוך. והנה דהע"ה היה יודע מקודם שיש סברא לחיוב ויש סברא לפיטור ואין הדבר מוכרע אצלו ולכן מקודם היה רוצה למיזל בתר סברת החיוב ולכן בא להרוג את נבל ואמנם אחר שבאה אביגיל והזכירה לפניו סברת הפיטור וראה שהיא סוברת כן בפשיטות הנה אז חשב אם אני איזיל בתר סברת החיוב ואהרוג אותו הנה הגם דיש לי על מה לסמוך עכ"ז אם יש גברא דחשיב דס"ל כסברת אביגיל שהיא סברת הפיטור שיכריע כן בפשיטות בלתי שום ספק וכאשר אני רואה כן באמת גבי אביגיל הנה אז לדעתו יש כאן שפיכות דם נקי דלדעתו אין חיוב מיתה על נבל אבל משא"כ אם איזיל בתר סבר' הפיטור כסברת אביגיל הנה הגם דהמצא ימצא גברא דחשיב דס"ל כסברת החיוב ויכריע כן בפשיטות בלתי שום ספק הנה אם אבא אנכי לעשות כסברת ההפך שהיא לפטור ולא אהרגנו הנה גם לדעת המחייב לא יצא מידי מכשול ותקלה כי הוא שב ואל תעשה ולכן כשראה סברת אביגיל שהיא אומרת כן בפשיטות נתעורר לדעתו חילוק זה ושמע לדבריה ולא הרגו. ובזה יובן בס"ד מ"ש אביגיל לדוד הע"ה אח"ך ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לאדוני ולשפוך דם חנם והכוונה שאם אתה עושה כסברתי הנה גם לדעת הסובר כסברת החיוב אינו יוצא מזה מכשול וכו' כי הוא שב ואל תעשה משא"כ אם תעשה להפך הנה לדעת הסובר כוונתי יצא מזה מכשול וכו' ולכן יפה עשית דהלכת אחד סברתי:
וא"כ השתא לפ"ז מה שניצול נבל ולא נפל בחרב דוד הע"ה הוא משום דדוד הע"ה אזל בתר סברת הפיטור שא"ל אביגיל עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם וא"כ לא החשיב את עצמו למלך ומנע חרבו מנבל אלא הקב"ה הרגו כמיתת כל אדם וימת וא"כ לפי סברא זו שניצול נבל מכחה ולא נהרג בחרב הנה גם שאול הע"ה יש לו לינצל והוא דשפיר חשב לכהנים דין מורד במלכות דאע"ג דנמשח דוד הע"ה מ"מ הוא עדיין קיים ועדיין לא יצא טבעו של דוד בעולם ולא הוה ליה עדיין דין מלך ממש וכסברת אביגיל וא"כ בדין הרג את הכהנים ולמה נענש על שהרג את הכהנים ונפל בחרב. והנה זאת היתה טענת מרע"ה שאמר לפני הקב"ה מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב מלך דייקא דעדיין היה קיים במלכותו כשהרג את הכהנים וא"כ הוא היה המלך באותה שעה אבל דוד הגם שנמשח מאחד דשאול עודנו קיים ועדיין לא יצא טבע דוד בעולם לא הו"ל עדיין דין מלך והשתא לזה קא תמה מרע"ה דלמה סברא זו הנז' אהני לנבל להצילו מן החרב שלא נהרג בחרב דוד ולמה לשאול לא אהני ליה להצילו מן החרב ולזה אמר ידקר בחרב דייקא דהלא לנבל הגם דלא אהני ליה לגמדי דנגפו הש"ית אחרי כן עבור זה אבל עכ"ז אהני ליה שלא נדקר בחרב ואיך לשאול לא אהני ליה לפחות לענין זה שלא יהיה נדקר בחרב. והשיב לו הקב"ה ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהרג אותם שהם היו מקטרגים אותו שהרג דייקא כלומר בשלמא דוד הע"ה אזל בתר סברא זו בשביל לפטור להיות שב ואל תעשה ובכל מקום שורת הדין הוא שב ואל תעשה עדיף אבל שאול הע"ה הנה הוא כשאזל בתר סברת הנז"ל הנה עניינו היה בקום עשה ולא שב ואל תעשה כי הוא אזל בתר סברא זו והרג אותם וא"כ איכא הפרש טובא בין ענין דוד עם נבל לענין שאול עם הכהנים דהגם דשניהם אזלו בתר סברא אחת עכ"ז הנה דהע"ה היה ענין שלו שב ואל תעשה שלא הרג את נבל אבל שאול הע"ה היה להפך שהרג אותם ע"פ סברא זו וכן לא יעשה ולכן הם מקטרגים אותו ולז"א אמור אל הכהנים שהרג דייקא שהיה בקום עשה ולכן הם מקטרגים אותו. ויובן בס"ד לרמוז עוד בדקדוק שהם מקטרגים אותו הכוונה הוא לומר מאי קא פרכת לי מדוד דמאחר דיש סברא לכאן וסברא לכאן הנה דוד מטוב רצונו קבל לוותר ואזל בתר סברא שהיא לפטור את נבל ומנע חרבו ממנו אבל הכהנים לא נתרצו למיזל בתר אותה סברא אלא דעתם הוא כסברת ההפך דיש לדוד דין מלך גמור ולכן הם מקטרגים אותו והשתא בשלמא אם לא היו מקטרגים הם עליו היה אפשר שהייתי מתנהג עם שאול ברחמים לסמוך על אותה סברא ולהצילו מן החרב שלא ידקר בחרב אבל מאחר שהם מקטרגים ואין נוחה דעתם בסברא הנז"ל איך אפשר להצילו ולז"א שהם מקטרגים אותו דייקא:
ובזה יובן בס"ד מ"ש דוד לאביגיל כי מנעתני מבוא בדמים והנה דמים תרתי משמע והכוונה לרמוז על דם שאול הע"ה ג"כ שצריך להתחייב מענין הריגת הכהנים דאם הייתי הולך על אותה סברא והורג את נבל א"כ לפי פסק דין שפסקתי על נבל וחייבתי אותו ממילא צריך להתחייב גם שאול על פי פסק זה משא"כ כשהלכתי על פי סברתיך הנה ממילא יצא סיוע לשאול הע"ה להנצל מדינו ע"פ סברא זו:
או יובן בס"ד לפרש ולפי דרכינו זה בס"ד יתיישב שפיר נמי דקדוק אחר שיש לדקדק במדרש הנז"ל והוא באומרו מלך ראשון דמאי בעי במלת ראשון והיה די באומרו מלך שיעמוד על בניך. ויובן בס"ד הכל ותחלה נקדים מ"ש הרב ערבי נחל ז"ל בפ' שלח לך ע"פ ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי שכתב וז"ל כי הנה יש ב' סוגים בדרכי ה' הא' הוא מה שהיחיד צריך להשגיח על כל דרכיו ומעשיו וכמש"ה אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי. שנית צרכי רבים אשר ככל מקום קיבוץ יהודים שצריכים להתאסף ולעשות מצות ה' אשר נעשים ברבים והנה היצ"הר הוא מתלבש בין ביחיד בין ברבים לבלתי עשות אחת מכל מצות ה' רק יש בכ"א מעלה וחסרון דהיינו דברבים יש חסרון שהיצ"הר מסית מאוד ועובד בכל כחו כי טוב מאוד בעיניו להכשיל רבים ביחד וזהו לפניו מנחה גדולה וטובה ולכן בכל עשיית רבים לש"ש צריך מלחמה גדולה עם היצ"הר ונגד זה יש מעלה שארז"ל רבים מדכרי אהדדי שבין הרבה אנשים יראה וימצא איש או אנשים שיצעקו על חבריהם אבל היצ"הר הוא נלחם מאוד מאוד עד שמטעם זה ארז"ל כשיצאו ישראל ממצרים והיו ישראל עע"ז כמו שנאמר גוי מקרב גוי ולא נאמר מתוך גוי אלא שהיו הכל כגוי אחד שהיו כולם עע"ז וטען שר של מצרים הללו עע"ז והללו עע"ז והשיב לו הקדוש ב"ה שוטה שבעולם שמא אתה דן שוגג כמזיד ועל אונס כרצון ותמהו המפרשים בשלמא שוגג שפיר אבל אונס מאי עבידתיה כי מי אנסם לע"ז אלא הוא הדבר שדכרנו כי מחמת שהיו שם כל ישראל טבועים במצרים והיה מתאוה היצ"הר מאוד להכשילם ולהחטיא' להיות שבזה היה תלוי כל עיקרן של ישראל אם להנצל ממצרים או לא וכאשר היו עוד מעט משתקעין יותר בטומאה שוב לא היו ניצולין כנודע ומחמת זה עשה היצ"הר פעולות גדולות מאוד אשר לא יאומן כי יסופר ועל כזה ארז"ל יצרי' אנסי' ומש"ה קרי להו הקב"ה אונס וכן מהאי טעמא תמיד הקב"ה מיקל עם רבים כמבואר כמה פעמים בש"ס והן אל כביר לא ימאס ואינו מדקדק עם רבים כמו עם יחיד והטעם הוא ג"כ כנ"ל לפי שהקדוש ב"ה דן את רבים כאנוסים לרוב מלחמת היצר הרע עמהם. וגבי יחיד יש להפך מעלה וחסרון שהיצ"הר אינו נלחם עמו כ"כ כמו עם רבים ונגד זה יש חסרון שאין לו מי לאדכורי. והנה מבואר בז"הק אי רישא דעמא זכאה כולהו זכאין ואי איהו חייבא כולהו חייבין כמו שמצינו בכל מלכי יהודה וישראל. ממילא לפ"ז מלך ישראל שתלויים בו כל ישראל יש לו תרתי לריעותא שיצ"הר נלחם עמו כמו עם הרבים להחטיאו מאחר שרבים תלויים בו ולאדכוריה לית ליה כיון דהוא באמת יחיד וא"כ פשיטא ופשיטא שיש לדונו כאונס ועל זה התנצל א"ע דהע"ה על שנכשל איזה פעם ואמר ה' מה רבו צרי ר"ל צרותי הם רבים שיש בי תרתי לריעותא כי רבים קמו עלי ר"ל הרבים כל ישראל אין להם קיום והעמדה רק עלי אם אני אהיה זכאה ממילא יש לי ריעותא של רבים ושל יחיד והבן עכ"ל הרב זלה"ה שם ע"ש:
ונמצא לפ"ז שהרבים והיחיד כל א' יש בו מעלה וחסרון שהיחיד יש בו מעלה שאין היצה"ר נלחם עמו במלחמה גדולה ואינו מתגבר עליו הרבה ויש בו חסרון דאין בו ענין מדכרי אהדדי שאם הוא לא יעזוב דרכו הרע אין מי שיעיר אותו על זה כ"כ והרבים יש בהם מעלה וחסרון להפך מזה שיש בהם מעלה הוא מ"ש רז"ל רבים מדכרי אהדדי שבין הרבה אנשים יראה וימצא איש או אנשים שיצעקו על חבריהם וימנעום מלעשות רע ויעוררו אותם ללכת בדרך הטוב אבל המלך שכל הבני אדם תלויים בו הוא יש בו ריעותא על שניהם שהיצ"הר נלחם עמו במלחמה גדולה כאשר נלחם עם רבים וגם הוא באמת יחיד ולית ליה מי לאדכוריה ולעורר אותו כאשר ימצא זאת ברבים וא"כ ודאי שעל המלך יש להקל החטא ויש לדונו בכל דבר כדין אונס ולבלתי הענישו כ"כ דמה יעשה הבן ולא יחטא:
והנה בזה יובן בס"ד לפרש הפסוק שאמר אדונינו דוד הע"ה בתהלים פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. והוא כי ידוע מ"ש רז"ל על דהע"ה וה' עמו אפשר שכינה עמו ובא לידי חטא ונמצא דע"י שהיתה שכינתו ית' תמיד עם דוד הע"ה בזה ניצול מן החטא והנה לפי האמור שהמלך יש בו תרתי לריעותא בענין החטא א"כ לפ"ז שפיר יובן הטעם שהשתדל הש"ית להציל את דוד הע"ה מן החטא ע"י השראת שכינה שהיה משרה שכינתו עמו תמיד מה שלא עשה כן לכל אדם ואדם יען כי הוא מלך ויש למלך תרתי לריעותא בענין החטא וע"כ צריך שמירה יותר משאר יחידים או רבים. והנה ידוע שהשכינה נקראת שלום ובזה יובן פדה בשלום נפשי מקרב לי כלומר מאותו הקרב והמלחמה של היצ"הר וגונדא דיליה שעושה עמי הנה פדה הקב"ה את נפשי מהם ע"י השלום היא השכינה שנקראת שלום שהיתה עמי תמיד כדי לשמור אותי מן החטא וזה פדה בשלום נפשי מקרב לי. ומה שעשה זאת הטובה עמי דווקא יותר משאר בני אדם יען כי ברבים היו עמדי כלומר שהיצ"הר וגונדא דיליה היו עמדי להחטיאני ולהלחם עמי מלחמה גדולה במדרגת רבים ולא במדרגת יחיד וא"כ אנכי צריך שמירה יותר משאר בני אדם כי יש כאן תרתי לריעותא שאנכי היחיד נלחמים עמי במדרגת רבים וזהו כי ברבים היו עמדי דייקא כלומר אנכי היחיד ולז"א עוד אח"ך כי רבים לוחמים לי מרום כלומר במדרגת רבים ולכן יום אירא אני אליך אבטח:
והנה מאחר שיש למלך תרתי לריעותא ומזה יש להקל עליו בעונש חטאו כי יש לו בזה דין אנוס הנה השתא נבא להבין הפרש שיש בזה בין דוד הע"ה לשאול הע"ה והוא כי ודאי יש לשאול המלך במלכותו דין זה להקל מעליו עונש חטא מחמת שהוא מלך ואיכא תרתי לריעותא. ואמנם אחר שכבר משח שמואל בדבר ה' לדוד למלך ונגיד על ישראל הנה כבר פסקה מלכות שאול כי ניחם ה' על מלכותו וכאשר כתבנו לעיל בס"ד סברא זו משם המפרשי' ז"ל הנה אז מאותו זמן ואילך אין היצ"הר וגונדא דיליה עושים מלחמה גדולה עם שאול הע"ה כאשר היו עושים עמו מקודם כמו מלך גמור יען כי המה כבר ידעו שקרע ה' את מלכותו וכמ"ש לו שמואל בפירוש קרע ה' את ממלכתך ויתנה לריעך וכו' ואחר שכבר נמשח דוד למלך ונגיד בדבר ה' ונמצא שהרבים תלויים בשמים בדוד דווקא כי הוא נעשה רישא דעמא והגם שלא יצא טבעו עדיין כ"כ בארץ מחמת ששאול עודנו קיים מ"מ העיקר הוא מה שניכר ונודע בשמים ואחר שקרע ה' מלכות שאול ומשח את דוד למלך על ישראל הא ודאי שתכף ומיד נקשרו כל ישראל בשורשם למעלה בדוד הע"ה ונתנו בו כי הוא נעשה הראש והיצ"הר אינו מתקנא ומתפעל כי אם מן השורש ומה שנעשה למעלה כי מה שמחטיא את האדם הכל הוא כדי לפעול ולפגום למעלה ומה לו להשגיח במה שחושבים הבריות למטה דהגע עצמך הנה ארז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו והכוונה שכל מי שהוא צדיק יותר יצ"הר נלחם עמו וירצה להתגבר עליו יותר והשתא נחזי אנן אם יש ב' בני אדם והם ראובן ושמעון והעולם כולם חושבים ויודעים שראובן גדול הרבה משמעון בצדקות ויראת ה' ובשמים אדרבה הוא להפך ששם חשוב שמעון צדיק יותר מן ראובן הרבה היתכן שהיצ"הר אזיל בתר ידיעת העולם ומכין כלי מלחמה נגד ראובן יותר משמעון זה לא יתכן ובודאי הגמור שהוא ילך בתר מה שחושבים בשמים. וכן הדבר כאן דהא ודאי מאחר דבשמים חשוב דוד הראש כי הוא המלך וכל ישראל נגררים שם אחריו ומה גם דעיקר המלכות היא שלו ולא היתה אצל שאול כ"א בתורת שאלה הא ודאי שמאותו זמן שנקרעה המלכות משאול וניתנה לדוד אז היצ"הר עזב אותה המלחמה הגדולה שהיא במדרגת מלחמת הרבים שהיה עורך אותה נגד שאול והתחיל אז לערוך אותה כנגד דהע"ה שהוא הראש ומלך העיקרי ועם שאול יתנהג כמו גדולי ישראל היחידים או מעט יותר ולא יתאמץ ויתאזר לערוך נגדו מלחמה גדולה הראוייה למלך כי מאז והלאה נמשך לערוך מלחמה וקרב בכל כחו נגד דוד הע"ה וא"כ השתא אם נמצא חטא בשאול הע"ה מאותו זמן ואילך שנקרעה מלכותו ממנו הנה לא יש לו דין אנוס האמור גבי מלך כי אין לו תרתי לריעותא כדי שיקל לו עונשו ואין לו כ"א חדא לריעותא כשאר יחידים ואמנם ודאי אם ימצא חטא בדוד אזי ודאי יש להקל עליו משום דהוא מלך גמור ואיכא בזה תרתי לריעותא ולאו חדא דוקא וכאמור:
ובזה יובן בס"ד לפרש רמז מאמרם ז"ל שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו ר"ל שאול שהוא באחת כלומר שאין לו בחטאו כ"א חדא ריעותא דאיכא גבי יחיד לכן עלתה לו שנחשב לו עון חמור ונענש ממנו ולא נידון כאונס גמור אבל דוד שהוא בשתים כלומר שהוא מלך גמור ובחטאו איכא תרתי ריעותא לכן ולא עלתה לו דיש להקל עליו ולחשבו אנוס גמור:
ובזה יובן בס"ד לפרש המדרש הנז"ל שאמר מרע"ה מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב והכוונה דתרתי טענות טעין בזה חדא שהוא מלך וא"כ לגבי מלך איכא תרתי לריעותא בחטאו ולכן צריך להקל עונשו כי יש ללמד עליו זכות ולחושבו אנוס וכאמור ועוד נמי עשה סניף חיזוק לזה והוא כי הוא ראשון שקודם ממנו לא היה שום מלך על ישראל ואם כן היצר הרע עדיין לא ערך עם אדם יחידי אותה המלחמה הגדולה הראויה להיות למלך ועמו היתה ראשית מלחמתו הגדולה הזאת והנה דרך טבע הוא שאם מלך אחד עושה מלחמה עם שכנגדו בטכסיסי מלחמה חדשה אשר הכין לו בפעם ראשונה אשר יבא להלחם באותו המלחמה יהיה לבו חזק יותר וצריך אותו שכנגדו להתאזר יותר במאוד מאוד להנצל ממנו יען כי הוא עודנו כחמר טב דיתיב על דורדייה אשר ריחו עדיין לא נמר ואמנם אחר שנתנצח אותו המלך באותו הטכסיס של המלחמה החדש אשר הכין ולא הצליח בה הנה הגם שיעיז פניו עוד לחזור ולערוך פעם שנית אותו הטכסיס הגדול שהכין מקודם הא ודאי יהיה מורך גדול בלבבו ולא יבא להלחם באבידות לב כל כך כפעם ראשונה יען שכבר נתנצח בזה שניסה את עצמו בזה ולא הועיל לו ואם כן אינו בטוח בפעם הזאת שודאי ינצח ולכן אין לו כ"כ אבירות לב ואיתרע מזליה ובזה יהיה יותר נקל לנצח אותו פעם שנית מפעם ראשונה. וכן הדבר כאן שאמ' שהוא מלך ראשון א"כ זאת המלחמה הגדולה שהעריך היצ"הר כנגדו ג"כ פעם ראשונה ובודאי שזה קשה בשבילו יותר דעדיין אותו הארס של טכסיס מלחמה זו קשה ורע שלא נחלש עדיין מזולתו והוא הראשון שצריך להחלישו וא"כ השתא מחמת כל זה צריך להקל העונש מעל שאול כי כמעט הוא אנוס גמור בחטאו ולא היה צריך להביא עליו כ"כ עונש גדול שיתדקר בחרב להחשיבו כשאר יחידים ולז"א מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב מלך דייקא ראשון דייקא שיעמוד על בניך דייקא והיינו דקא מפרש למילתיה שהכוונה הוא שכולם תלויים בו. והשיב לו הקב"ה ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהרג שהם מקטרגים אותו והכוונה לומר דמכח שהם מקטרגים עליו בעבור שהרגם ממילא יוצא שהוא אין לו דין מלך גמור באותו זמן יען כי הם טוענים דשלא כדין הרגם משום דלא היה לו דין מורד במלכות יען כי דוד כבר משח אותו שמואל לנגיד ומלך על ישראל בדבר ה' וכבר פסקה מלכות שאול כי ניחם ה' על מלכותו וכמ"ש לעיל בשם המפרשים ז"ל וא"כ לפי טענתם אין לשאול דין מלך באותו זמן וא"כ ממילא אין להליץ עוד בעדו ולומר דיצרו תקיף כמדרגת רבים ונקיל בעונשו ומה אעשה אני אם הם טוענים אמת עליו בזה:
או יובן בס"ד לרמוז דקדוק שהם מקטרגים אותו והוא לרמוז כי הנה באמת יש לשאול הע"ה תירוץ אחר בהריגת הכהנים והוא מה שכתבו התוספות ז"ל שהכהנים שהרג היו מזרע עלו שנאמר בו וכל מרבית ביתך ומותו אנשים והם היו כבר אנשים באים בימים והיו עלולים כל שעה למות וא"כ גברא קטילא קטל. ואמנם יש דחייה לזה כי בגמרא אמרו שהיו הכהנים מספקים מים ומזון לגבעונים וידוע מ"ש בגזירת עלי בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בג"ח וא"כ ע"י הג"ח זאת שהיה להם לאו גברי קטילי נינהו ולכן נתחייב עליהם שאול וכמ"ש בכל זאת הרב יערת דבש ז"ל בח"א ע"ש וא"כ השתא לזה רמז לו הקב"ה באומרו שהם דייקא כלומר הם דאית להו רבותא יתירה שרב כחם בג"ח לכן מקטרגים אותו דתו ליכא ללמד עליו זכות ולומר גברי קטילי קטל ולכן שפיר מפורש בקרא אמור אל הכהנים בני אהרן ולא כתיב אל הכהנים סתם והכוונה לומר דקטרוגם אהני להו משום דהם בני אהרן כלומר דהוו עבדי עובדא דאהרן שהיה דרכו לעשות ג"ח עם הבריות וכמ"ש במשנה הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וא"כ הם דהוו עבדי עובדא דאהרן עשו פועל בקטרוגם ולז"א בני אהרן:
ואמנם מה שנראה לכאורה לדקדק בענין זה הוא שמצינו שגם על דוד היה מוטל עון זה דהריגת הכהנים ונעתיק דברי הגמרא דסנהדרין בפ' חלק דף צ"ד ע"א וז"ל וישבי בנוב אשר בילידי הרפא ומשקל קינו שלוש מאות משקל נחושת והוא חגור חדשה ויאמר להכות את דוד מאי וישבי בנוב אר"י אמר רב איש שבא לו על עסקי נוב א"ל הקב"ה לדוד עד מתי יהיה עון זה טמון בידך על ידך נהרג נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דואג האדומי ועל ידך נהרג שאול ושלושת בניו רצונך יכלו זרעך או תמסר ביד אויב אמר לפניו רבש"ע מוטב אמסר ביד אויב ואל יכלה זרעי. יומא חד נפק לשכור בזאי אתא שטן וארמי ליה כטבייא פתק ביה גירא ולא מטייה משכיה עד דאמטייה לארץ פלשתים כדחזייה ישבי בנוב אמר היינו האי דקטליה לגלית אחי כפתוה קמטיה אותביה ושדייה תותי בי בדייא אתעביד ליה ניסא מכא ליה ארעא מתותיה היינו דכתיב תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסולי ההוא יומא אפנייא דמעלי שבתא הוה אבישי בן צרויה הוה קא חייף רישיה בארבעה גרבי דמייא חזינהו כתמי דמא איכא דאמרי אתא יונה אטריף קמיה אמר כנסת ישראל ליונה אמתילא שנא' כנפי יונה נחפה בכסף ש"מ דוד מלכא דישראל בצערא שרי אתא לביתיה ולא אשכחיה אמר תנן אין רוכבין על סוסו ואין יושכין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו בשעת הסכנה מאי אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה בשעת הסכנה שפיר דמי רכביה לפרדיה וקם ואזל קפצה ליה ארעא בהדיה דקא מסגי חזייה לערפה אמיה דהוות נוולא כי חזיתיה פסקתיה לפלכא שדתיה עלויה סברא למקטליה אמרה ליה עלם אייתי לי פלך פתקיה בריש מוחא וקטלה כד חזייה ישבי בנוב אמר השתא הווי בי תרין וקטלין לי פתקיה לדוד לעלאי ודץ ליה לרומחיה אמר נפול עלה ונקטל אמר אבישי שם אוקמיה לדוד בין שמייא לארעא ונימא ליה איהו אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים א"ל מאי בעית הכא א"ל הכי אמר לי הקב"ה והכי אהדרי ליה א"ל אפיך צלותך בר ברך קירא לזבון ואת לא תצטער א"ל אי הכי סייע בהדן הה"ד ויעזור לו אבישי בן צרויה א"ר יהודה א"ר שמעון שעזרו בתפלה אמר אבישי שם ואחתיה הוה קא רדיף בתרייהו כי מטא קובי אמרי קום ביה כי מטא בי תרי אמרי בתרי גוריין קטלוה לאריא אמרי ליה זיל אשתכח לערפה אמך בקברא כי אדכרו ליה שמא דאימיה כחש חיליה וקטלוה היינו דכתיב אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו במלחמה ולא תכבה את נר ישראל עכ"ל הש"ס ע"ש ועיין להרב זרע ברך ז"ל מה שפירש בזה דקדוק מלך ראשון והיינו לאפוקי ממלך שני ע"ש:
איך שיהיה הרי מצינו הכא שגם על דוד הע"ה היה עון זה דהריגת הכהנים וא"כ השתא יש להקשות למה שאול נענש בזה ודוד הע"ה לא נענש כמוהו ואם הם לא קטרגו עליו מה בכך גם אם באמת הוא עון למה רצה הש"ית לתלות המשפט בבחירת דוד הע"ה אם ירצה לקבל שימסר ביד אויב או שיכלה ח"ו זרעו הלא ה' הטוב בעיניו יעשה ומעולם לא מצינו דבר זה באדם אחר שישאלוהו מן השמים מה יבחר להביא על עצמו או על זרעו ואם הוא חייב מן השמים יגמרו משפטו:
והנה כדי לישב זה נקדים מאמרם ז"ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה וכו' ולכאורה הדברים תמוהים דהלא דוד הע"ה צווח ואמר חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי וכו' וחטאתי נגדי תמיד לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי וכו' ועוד כיוצא בדברים אלו בתהלים ואיך יאמר כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה וגדולה מזו איכא למימר דאם נבא לומר שדוד הפליג על עצמו הנה גם הנביא אמר לו גם ה' העביר חטאתך לא תמות הרי דלעולם חטא אלא שמחל לו הקב"ה וא"כ השתא אם הדיין אומר על הבע"ד שהוא חייב והבע"ד עצמו ג"כ מודה שהוא חייב איך נבא לומר כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. ובשלמא למ"ד דס"ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה ליחיד ניחא דלפ"ז לעולם חטא הוא אלא שעשה בשביל להודות תשובה ליחיד אבל למ"ד דס"ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה הוא תימא. והנה מלבד האמור יש לתמוה עוד אם כן תשובה ליחיד לא למדנו מדוד דמאחר דאינו חטא א"כ תשובה נמי ליכא. ואמנם יובן דהנה הרב יהונתן ז"ל ביערת דבש כ' טעם למ"ד לא היה דוד ראוי לאותה מעשה וכו' והוא כי בגמרא אמרו כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא דכתיב רגלי חסידיו ישמור והנה ענין ב"ש היה אחרי שמלך בירושלים והנה כשמלך בירושלים כבר עברו רוב שנותיו כנודע וא"כ ק' איך חטא בב"ש דמקודם לא נמצא בידו חטא כלל וכיון דעברו רוב ימיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא ראז הקב"ה ישמור אותו אלא ודאי מוכרח לומר דמן השמים גלגלו דבר זה על ידו כדי להורות תשובה ליחיד וא"כ לז"א לא היה דוד ראוי לאותו מעשה והטעם בשביל שכבר עברו רוב ימיו ולא חטא וא"כ בהכרח אתה אומר שלא עשה אלא כדי להורות תשובה ליחיד ומן השמים היה רצון בזה עכ"ד ז"ל ע"ש וא"כ השתא עיקר הזכות שיש לזכות את דוד בענין ב"ש הוא לומר שבא להורות תשובה ליחיד וכוונתו היה לש"ש והנה כל זה הוא אם נניח במונח שדוד לא חטא קודם זה כלל וא"כ מצד ההכרח שיש מההיא דאמרו כיון שעברו רוב ימיו ולא חטא שוב אינו חוטא בעל כרחך אתה אומר שלא היה ראוי לזה אלא עשה כדי להורות תשובה ליחיד ולזכותו אבל אם תסתור כלל זה ותאמר שחטא מקודם א"כ ליכא הכרח לומר בו לא היה ראוי וכו' אלא כדי להורות תשובה וכו' והנה ענין הריגת הכהנים היה כשעדיין לא עברו רוב ימיו והנה אם והנה ארבעה מינים אלו הנז"ל אפשר לרמוז בהם בס"ד רמז מוסר והוא כי לולב הוא אותיות ל"ו ל"ב רמז שהאדם צריך שיהיה תמיד לבו עמו בתפלה ובתורה ובמעשה המצות ולא כאותם שנאמר בהם בפיהם ובשפתם כבדוני ולבו רחק ממני אלא צריך שיהיה תמיד לו לב. אתרוג הוא אותיות א"ת גו"ר כלומר שתהיה תמיד ירא את ה' וכמ"ש אשרי אדם מפחד תמיד. או יובן א"ת גו"ר א"ת רמז לכ"ב אותיות התורה שהם מתחילים באל"ף ומסיימים בתי"ו ר"ל שתהיה ירא תמיד לשמור התורה מאל"ף ועדתי"ו. הדס הוא אותיות ה"ס ד' ר"ל תשתיק את הדין כי הד' רמז לדין ערבה הוא אותיות ע"ר ב"ה ר"ל שתעורר בעבודת ה' ובמדות הטובות בה שאם האדם יביט בערבה ויראה שהגם שהיא שפלה מן הכל ואין בה לא טעם ולא ריח ולא עושה שום פרי אפ"ה הש"ית בחר בה והניחה עם הלולב ואתרוג והדס ואפי' שהיא הפך מכולם שאין בה טבע מטבעם. א"כ הנה מזה ילמוד האדם מוסר לעצמו ולא יתגאה על השפלים ממנו ואפי' שהם עניים ובזויים אלא יתקרב ויתחבר עם כל אדם ויאהב כל בר ישראל כנפשו כמ"ש ואהבת לרעך כמוך וזה הוא כלל גדול ויסוד קיים לכל עבודת הבורא יתברך ומדות הטובות וזהו ע"ר ב"ה ר"ל שתעיר בה:
והנה אם האדם יתעורר להביט בארבעה מינים אלו ולידע על מה הם רמוזים הנה מזה יבא לשוב בתשובה וממילא יתייחד שם הוי"ה ב"ה י"ה בו"ה ואל"ף בכ"ס וישתלם הכסא דכתיב כי יד על כס יה כי הכל תלוי בתשובה וכמ"ש כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה. ובזה יובן בס"ד שלושה המה נפלאו ממני רמז לב' אותיות של השם שהם ו"ה ואות האל"ף של כסא נתכסו ממני מסבת עונותי יען כי ארבעה רמז לד' מינים הנז"ל לא ידעתים שלא הבטתי בהם והבנתי הרמז הרמוז בהם כדי שאתעורר בתשובה וממילא היה נתקן ה' והכסא בשלשה אותיות הנז' שיהיו מאירים ומתיחדים יחד ביחודא שלים:
והנה במד' איתא שלשה המה נפלאו ממני פסח מצה ומרור וארבעה לא ידעתים אלו ד' מינים שבלולב עכ"ל. ופי' עט"ר אדוני מור אבי זלה"ה דידוע דמה שצריך בליל פסח ג' דברים אלו והם פסח מצה ומרור וכמ"ש המגיד ר"ג אומר כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח וכו' והיינו משום דכל נסים שהיו ביציאת מצרים הם צריכים להיות כגאולה העתידה להיות במהרה בימינו אכ"יר וכמ"ש הפסוק כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות והנה ידוע שהפסח הוא לשון דלוג שדלג על הקץ וכן יהיה בגאולה אחרונה שידלג על הקץ של אחישנה. והמצה רמז לחידות וכמ"ש רז"ל לא הספיק וכו' עד שנגלה אליהם וכו' וגאלם מיד וכו' וכן יהיה לעתיד שיוציאנו לחירות עולם. והמרור רמז למרירות שהמריר הקב"ה את המצרים בעשר מכות וכן יהיה לעתיד שימרמר את שונאינו וינקום את נקמתנו ולכן צריך להזכירם שהם רמז גם לגאולה אחרונה:
גם ידוע מ"ש המפרשים ז"ל שארבעה מינים שבלולב הם רמז לכללות ישראל שיש בהם ד' מינים יש שיש בהם תורה ומצות ויש שיש בהם תורה ולא מצות ויש שיש בהם מצות ולא תורה ויש שאין בהם לא תורה ולא מצות והם כנגד הארבעה מינים שבלולב דיש שיש בהם טעם וריח ויש טעם ולא ריח ויש ריח ולא טעם ויש לא טעם ולא ריח ולכן מחברים הכל ביחד לרמוז שאם ישראל יהיו באחדות אחר אז הטובים יגינו על הרעים ונזכה לגאולה העתידה כמ"ש חבור עצבים אפרים הנח לו ובזה פי' עט"ר זלה"ה שלשה המה הם פסח מצה ומרור נפלאו ממני לשון כסוי כמו לא נפלאת היא ממך כלומר שנתכסה הרמז שלהם שרומז על הגאולה ממני כלומר מסיבתי יען מפני כי וארבעה אלו ארבעה מינים הרמוזים לאחדות לא ידעתים שלא הבטתי ונתעוררתי לידע וללמוד מהם ענין האחדות שנהיה גם אנחנו כד' מינים שיש בינינו באחדות אחד. עוד פירש עט"ר מו"א זלה"ה וארבעה לא ידעתים רמז לשם הוי"ה ב"ה ושם אד"ני שכל אחד הוא ד' אותיות והנה כתיב ארבע וקרינן ארבעה וידוע כי ארכעה לשון זכר רמז לשם הוי"ה ב"ה וארבע לשון נקבה רמז לשם אד"ני ולז"א לא ידעתים לשון חיבור לחברם יחד עכ"ד זלה"ה דפח"ח:
ובזה יובן בס"ד לרמוז הפסוק שלושה המה מטובי צעד וארבעה מטיבי לכת כלומר שלשה המה רמז לה"ו של השם ואל"ף של הכסא מטיבי צעד שיבואו להתחבר יחד במקומם ואזי וארבעה המה מטיבי לכת רמז לכללות ישראל שיש בהם ארבעה מינים כאמור מטיבי לכת לעלות אל הר ציון אל ארצנו ואל נחלת אבותינו כי אחר שנתייחדו השם והכסא בהכרח שתהיה הגאולה כי אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק וא"כ אחר שנשלמו בהכרח שכבר נמחה שמו של עמלק מלמעלה וא"כ בודאי אז תצמח קרן בית בית ישראל למטה ולז"א וארבעה המה כלומר שבבחינת ארבעה המה ואין שוים כולם כאחד לטובה אפ"ה מטיבי לכת כי אחר שנשתלם השם והכסא ע"י האחדות הגדולה שבהם גם בלתי הראויים מצד מעשיהם יזכו לגאולה ולעלות אל הר ציון:
או יובן בס"ד ע"ד שכתב הרב גנזי יוסף ז"ל כשהעולם בדמות ה' נמצא שרוח רביעית שהוא הצפון כולו פתוח וזהו מצפון תפתח הרעה ב"מ אבל לעתיד כשיבער רוח הטומאה מן הארץ אזי יהיה שמירה מעולה מד' רוחות ויהיה העולם בדמות ט' שלושה דפנות ורביעית טפח וכמ"ש בזו"הק שלוז לא שליט בה מיתה מפני שנבראת באות ט' א"כ אז לעתיד טוב יהיה שולט בעולם עכ"ד ז"ל ע"ש. ובזה יובן בס"ד הפסוק על שלשה פשעי ישראל ר"ל כשהעולם בשלושה מחיצות לבד שרוח צפון פתוח הוא מחמת פשעי ישראל אבל לעתיד כשיהיה העולם על ארבעה מחיצות אז לא אשיבנו לשון שבי שלא יהיה עוד גלות השביה שיהיה אז שמירה מעולה מד' רוחות. ובזה יובן בס"ד שלושה המה מטיבי צעד כלומר כשהמחיצות של העולם הם שלושה דווקא שהצפון פתוח אזי הטובה תבא מעט מעט וזהו מטיבי צעד לשון פסיעות אבל כשתהיה שלימה בד' מחיצות וזהו וארבעה המה אזי מטיבי לכת שהטובה תלך בדרך ישר בדרך הליכה ולא בדרך פסיעות ראז תהיה השמירה מעולה מד' רוחות:
או יובן בס"ד שלושה המה מטיבי צעד וארבעה מטיבי לכת והוא כי שלושה רמז לשלושה ימים הנוראים והקדושים והם ב' ימים של ר"ה ויום של כפור מטיבי צע"ד ר"ת צדקה עינוי דברים שהם צום קול ממון כי דברים הם קול שהם תורה ותפלה והכוונה אם בשלשה ימים אלה ישראל מטיבי צע"ד שהם צדקה עינוי דברים שהם צום קול ממון או ר"ת צעקה עבודה דברים הנה ע"י התיקון שעושים בשלשה ימים אלו אזי וארבעה המה רמז לחסד שבחסד דאור מקיף וחסד שבחסד שבאור פנימי הנמשכים ביום א' של סוכות מטיבי לכת שימשכו אז להשפיע שפע בישראל ומפני שכל חסד הוא חסד שבחסד לכן קרי להו ארבעה שכל אחד נחשב בשתים:
או יובן בס"ד לרמוז שלושה המה רמז לכללות ישראל שהם ג' מדרגות כהנים לויים וישראלים מטיבי צע"ד שהוא ר"ת כנז"ל אז וארבעה המה רמז לתרין משיחין שהם משיח בן דוד ומשיח בן יוסף הגואלים לישראל ואליהו זכור לטוב המבשר על הגאולה מטיבי לכת ללכת ולבא בשביל הגאולה העתידה להיות במהרה בימינו אכ"יר וקרי להו ארבעה לפי שמשיח בן דוד כלול מדוד הע"ה וכמ"ש חז"ל שהמשיח בחינתו חציו דוד וחציו משיח כנודע וא"כ הרי נעשו ארבעה שמטיבים ללכת לבא לגאול אותנו ואת כל ישראל במהרה בימינו אכ"יר:
או יובן בס"ד שלושה המה מטיבי צעד רמז לג' ימים נוראים וקדושים המסוגלים יותר לתשובה והם ב' ימים של ר"ה ויום כפור מטיבי צעד בתשובה וארבעה המה מטיבי לכת רמז לכללות בעלי תשובה שהם ד' מינים וכאשר כתב הרב עוללות אפרים ז"ל שיש ד' כתות בעלי תשובה והוא האחד הוא השב אל ה' מעצמו מטוב מזגו ובחירתו והוא הבעל תשובה המובחר שבכולם. הב' הוא השב אל השי"ת מאימת מוכיחים כאנשי נינוה שלא שבו אל ה' עד אשר הוכיחם הנביא כנודע. הג' מי שאזנו אטומה משמוע בקול מלחשים עד אשר יסורין באים על אחרים אז יקח מוסר פן ישוה לו גם הוא. הד' הוא מי שבכל אלה לא יוסר עד אשר יסורין באין עליו ממש אז יכנע לבבו הערל כמ"ש במשנה וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו. וכתב עוד הרב ז"ל שכבר משלו רז"ל ד' מדרגות אלו לעבד שברח מרבו כשיצא ממנו מיד נתחרט אמר רעה גדולה אני עושה שאני עוזב אדון נכבד ורחמן כזה ושב מיד לרבו ואומר אדוני נחמתי על מה שעשיתי ורבו מקבלו מיד ומוחל לו ויש עבד שאינו שב מעצמו עד אשר רואין אותו אחרים ואומרים לו רע עשית כי הנחת אדונך שוב אליו עוד והתענה תחת ידו והוא שב ויש עבד שאינו שב עד שרואה עבד אחר שברח ומצאו אותו אנשי אדוניו והלקוהו ובחבלי אדם משכוהו לבית אדוניו והיה מפחד שלא יקרהו כמקרה העבד ההוא מיד שב אל אדוניו ויש עבד שבכל זה לא יכנע עד שמוצאין אותו אנשי אדוניו ומלקין אותו וענו בכבל רגלו והושב בעל כרחו עיין בספר חובת הלבבות ז"ל שער התשובה עכת"ד ז"ל ע"ש. הרי לך ארבעה כתות בבעלי תשובה ובזה יובן וארבעה המה רמז לארבעה כתות הנז' מטיבי לכת אחרי השי"ת שאחרי ה' ילכו כאריה ישאג בשלושה ימים הנז"ל שאין לך בר ישראל שאינו מתעורר בתשובה בשני ימים של ר"ה ויו"כ:
או יובן לרמוז שלשה המה מיטיבי צעד רמז לשלשה ימים קדושים הנז"ל שהם מסוגלים הרבה לתשובה שנטהרים ישראל ומרוצים לפני אבינו שבשמים וזהו מיטיבי צעד וארבעה המה רמז לארבעה עדויות טובות שמעיד ס"מ לפני הקב"ה ביו"הכ מטיבי לכת לישראל וכמ"ש בפרקי ר' אליעזר וז"ל אמר ס"מ לפני הקב"ה יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת מה מלאכי השרת יחפו רגל גם ישראל יחפי רגל מה מלאכי השרת אין להם קפיצה גם ישראל עומדים על רגליהם ביום זה מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא גם ישראל נקיים מכל חטא מה מלאכי השרת השלום מתווך ביניהם גם ישראל שלום ביניהם ביו"הכ הקב"ה שומע עדות המקטרגי' ומקבלו עכ"ל ע"ש הרי לך ארבעה עדויות טובות שמעיד על ישראל ובזה יתגברו ישראל כי הקטיגור נעשה סניגור:
או יובן בס"ד לרמוז שלשה המה מיטיבי צעד וארבעה מטיבי לכת והוא דידוע שיש שלש בחינות בתיקון הנפש והם. האחד מה שנקרא גלגול סתם והוא למי שמת בסיבת שאר עבירות שבתורה שבא בגלגול כפי ההזדמן והוא בכל גוף שיזדמן. והב' הוא מה שנקרא יבום והוא למי שמת בלא בנים ובא ומתגלגל ע"י אחיו ובא בסוד היבום אשר זה נקרא סוד היבום. והג' הוא הנקרא עיבור והוא שלפעמים תתעבר נפש צדיק באדם אחר להיות עמו לעוזרו ולסייעו כדי להוסיף מצות וקדושה יתיר' וגם זה יהיה נמי לתועלת נפש הצדיק המתעברת בו כי כיון שהיא מסייעתו להוסיף מצות ותיקונים נוטלת חלק בהם וכמו שהאריך בזה רבינו מהרח"ו זלה"ה בש"ה בשם רבינו האר"י זיע"א ע"ש הרי שיש שלשה אופנים בתיקון הנפש הבאה בזה העולם הא' הוא סוד הגלגול הב' הוא סוד היבום הג' הוא סוד העיבור:
והנה נקדים עוד בס"ד מ"ש רבינו מהרח"ו זלה"ה זיע"א בשם רבינו האר"י זיע"א בש"ה וז"ל ועתה נבאר את אשר התחלנו בו כי הנה הפסוק אומר פוקד עון אבות וכו' פי' כי עד ג' נפשות מגולגלות וישנות עם נפש אחת חדשה יכולות להתגלגל יחד בגוף אחד מיום שנולד באופן שהם ד' נפשות יחד וזהו ועל רבעים גם ז"ס פעמים שלוש עם גבר כי ג' נפשות מגולגלות יוכלו להתגלגל עם גבר אחד הוא הנפש הזה החדש אבל יותר מזה א"א להתגלגל ביחד אמנם אפשר להיות פחות מחשבון זה כי אפשר להיות שתתגלגל נפש אחת לבדה בגוף אחד או נפש אחת מגולגלת עם נפש אחת חדשה בגוף אחר או שנים מגולגלות עם חדשה אחת או ג' מגולגלות לבדם או ג' מגולגלות עם חדשה אחת אבל יותר מחשבון זה א"א להיות ליכנס בגוף אחד כנז"ל וכו' והנה גם בבחי' עיבור הוא עד"ז כי א"א שיתעבדו באדם ויתגלו בו רק ג' נפשות הבאות לסייע את הנפש עצמו של האדם הזה אשר עמו הם ארבעה אבל לא יותר מזה אבל פחות מזה אפשר להיות וכו' עכ"ל השייך לכאן ע"ש. ובזה יובן בס"ד שלשה המה מטיבי צעד כלומר ג' אופנים המה מטיבי צעד של הנפשות שהם סוד הגלגול סוד היבום סוד העיבור שכל אחד יש בו הפרש גדול מהשאר ואחר שרמז על כללות בחינות אלו אז בא לרמוז מספרם עד כמה אפשר להיות יחד בגוף אחד הן בבחינת הגלגול הכללי הן בבחי' העיבור ולז"א וארבעה המה מטיבי לכת דלא אפשר ללכת בגוף אחד יחד כ"א ארבעה והם ג' נפשות מגולגלות עם חדשה אחת והיינו לאפוקי שיותר מחשבון זה א"א ליכנס בגוף אחד אבל אה"נ פחות מחשבון זה הארבעה יוכל להיות וקרא רמז על קצה האחרון. או אפשר לפרש דכל הפסוק הזה כולו על ענין אחד רומז והוא דקאמר שלשה המה מטיבי צעד רמז על ג' נפשות ישנות שהם יתגלגלו עם נפש אחת חדשה דווקא ואז בין כולם יהיו ארבעה מטיבי לכת בגוף אחד והם השלשה הישנות עם נפש אחת החדשה שבצירוף כולם הם ארבעה ולא אפשר להיות יותר מחשבון זה:
ובזה יובן בס"ד לרמוז ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים ר"ל. ונהר רמז להמשכת הנפשות יוצא מעדן ממקום עדון הנשמות להשקות את הגן הוא הגוף שיש בו רמ"ח איברים ושס"ה גידים כמו הגן הזרוע בו אילנות ודשאים מינים ממינים שונים להשקות מלשון השקה האמור בלשון הש"ס שהוא לשון חיבור ומשם ר"ל ממקום עדון הנשמות למעלה יפרד כח ההמשכ' הנז' לבא בזה העולם והיה לארבעה ראשים ארבעה דייקא דהיינו נפש אחת חדשה עם ג' ישנות מגולגלות עמה אבל יותר מזה החשבון לא אפשר להיות וחשבון זה הוא קצה האחרון עד פה יבא ולא יוסיף:
ובזה יובן בס"ד לרמוז מ"ש הפסוק וירא יוסף לאפרים בני שלשים והוא כי לאפ"רים גי' גלגו"ל עיבו"ר ע"ה וזהו וירא יוסף אותו האדם שהוסיפו לו על נפשו אחת החדשה עוד נפשות ישנות הן בבחי' הגלגול שהוא תכף בעת יציאתו לעולם והן בבחי' העיבור שיהיה בתשלום שנת הי"ג הנה כל אחד מהם הן הגלגול הן העיבור לא ימצא בו כי אם בני שלשים כלומר ג' נפשות דווקא יתרים על נפשו החדשה העיקרית שלו ולא יותר וזהו וירא יוסף לאפרי"ם רמז לגלגול ועיבור כנז' בני שלשים דווקא: