כי תשא את ראש בני ישראל. יובן בס"ד ע"ד מ"ש בגמ' דהוריות מלכי ישראל מושחים אותם כמין כי ע"ש וז"ש כי תשא כלומר כמין כי תשא את ראש בני ישראל הוא המלך שהוא ראש בני ישראל כלומר ההתנשאות שלו שהיא המשיחה תהיה כמין כי:
ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. הנה הדקדוק מבואר דלמה אמר בפקוד אותם ב' פעמים והלשון כפול וכן דקדק רבינו מוהר"ם אלשיך ז"ל ע"ש ויובן בס"ד והנה תחלה יש לתת טעם בס"ד למה שנותנים מחצית השקל ולא שקל שלם והוא בהקדים דברי המדרש רבה וז"ל ד"א זכור לאברהם אמר רבי אבין בשם ר' אחא משל למלך שהפקיד לו אהובו אצלו עשרה מרגליות מת אהובו והניח בת אחת עמד המלך ונטלה לאשה ועשאה מטרונה ונתן לה שלשלת אחת של י' מרגליות ונתנה אותם בצוארה לאחר ימים איבדה השלשלת התחיל לכעוס המלך ובקש להוציאה אמר מגרשה אני מביתי אוציא' מאצלי נכנס שושבינה אצל המלך והיה מפייסו ולא היה המלך נשמע לו אלא היה אומר מגרשה אני מאצלי א"ל למה אדוני המלך אמר שנתתי לה עשרה מרגליות ואבדתן אמר חי מרי המלך אעפ"כ צריך אתה להתפייס ולרצותה ולא היה המלך שומע לו כיון שראה השושבין מה שבקש לעשות עמה ואינו מתרצה אלא מתריס ואומר אגרשנה א"ל בשביל עשרה מרגליות שאיבדה אתה מבקש להוציאה אין אתה יודע שאני יודע שהפקיד אביה אצלך עשרה מרגליות יצאו עשר בעשר כך כיון שעשו ישראל אותו מעשה היה האלהים כועס עליהם התחיל אומר הקב"ה הרף ממני ואשמידם אמר משה רבון העולם על מה אתה כועס על ישראל אמר בשביל שביטלו עשרת הדברות א"ל יש להן מהיכן ליפרע א"ל מנין אמר תזכור שנסית אברהם בעשר נסיונות ויצאו עשר בעשר הוי זכור לאברהם ליצחק ולישראל עכ"ל ע"ש:
והנה קודם שנבוא לבאר המכוון אל דרושנו בס"ד הנה חובה מוטלת להבין אמרי בינה דברי המדרש הנז"ל שכתב שהשיב לו הקב"ה מנין וא"ל תזכור שנסית אברהם וכו' והא ודאי שהקב"ה יודע הלבבות ויודע על מה היתה כוונת מרע"ה באמרו יש להן מהיכן ליפרע וא"כ למה א"ל מנין כאשר ישאל איש את רעהו ח"ו. גם עוד מלבד זאת הנה יש לחקור במה שמצינו שהקב"ה רוצה שיהיו הצדיקי' מלמדים סניגוריא על ישראל וטועני' בשבילם טענות לזכותם וכמו שמצינו כאן שרמז לו הקב"ה למרע"ה באמרו ועתה הניחה לי ודרשו רז"ל שכאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו שאם יתפלל עליהם לא יכלם וכמ"ש במדרש וז"ל וכי משה היה תופס בהקב"ה שהוא אומר הניחה לי אלא למה הדבר דומה למלך שכעס על בנו והכניסו לקיטון ומתחיל לבקש להכותו והיה המלך מצעק מן הקיטון הניחה לי שאכנו והיה פדגוג עומד בחוץ אמר הפדגוג המלך ובנו לפנים בקיטון למה אומר הניחה לי אלא מפני שהמלך מבקש שאלך ואפייסנו על בנו לכך הוא מצעק הניחה לי כך אמר הקב"ה למשה ועתה הניחה לי אמר משה מפני שהקב"ה רוצה שאפייס על ישראל לפיכך הוא אומר ועתה הניחה לי מיד התחיל לבקש עליהם רחמים וכו' ע"ש. וכן נמי מצינו בהושע שא"ל הקב"ה חטאו ישראל כדי שילמד עליהם סניגוריא ולומר בניך בחונך בני אברהם יצחק ויעקב וכו' והושע לא אמר כך אלא א"ל העבירם באומה אחרת ואמר הקב"ה מה אעשה לזקן זה אומר לו קח לך אשה זונה ותלד בני זנונים ואח"ך א"ל שלחה אם הוא משלח אותה גם אנכי אשלח את ישראל וכמ"ש בגמרא וילקוט ע"ש ונמצא שהקב"ה רוצה שהצדיקים שברור ילמדו סניגורייא על ישראל וכן מצינו במס' שבת שאומר הקב"ה ליצחק בניך חטאו ועושה יצחק אע"ה חשבון בזה ע"ש וכן יש כזאת הרבה:
והשתא לפ"ז יש לחקור בס"ד דממה נפשך אם הסניגורייא והטענות שמדברים הצדיקים שבדור הם טענות מצדיקות ויש בהם יכולת להציל את ישראל א"כ למה רוצה הקב"ה שיטענו אותם הצדיקים גם בלתי שיטענו הם הם גלויים ומפורסמים אצלו ית' והוא יצדיק אותם בב"ד הצדק בטענות אלו ועוד שמיכאל השר הגדול גם כן יוכל לטעון טענות אלו ולמה צריך לצדיקים שברור ואם בטענות אלו אין יכולת להציל את ישראל אם כן גם אם יטעון אותם מרע"ה ושאר צדיקים למה יועילו להציל את ישראל. והנה יובן בס"ד לתת טעם לזה דמלבד כי ודאי יש טעם מספיק הכמוס אתו ית' על זאת ואין אנחנו יכולים להשיבו כי עמקו מחשבותיו יתברך ממחשבתינו ומה אנחנו ומה חיינו להשיג מפלאות תמים דעים על בוריין וכמ"ש דהע"ה מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת ואמנם אפשר להוסיף לפרש בס"ד טעם פשטי לזאת והוא דידוע מ"ש חז"ל שכל דבור ודבור של מצוה היוצא מפי הצדיק נברא ממנו מלאך ועד ממהר על זאת הוא המגיד שהיה למדן הקדוש זלה"ה והיה אומר לו אני הוא המשנה שלמדת ונשמע קולו בבואו אל הקדש כידוע דבר זה לכל. והנה ידוע שלימוד הזכות וסניגורייא על ישראל היא מצוה רבה שאין לה ערך ועדיף מתלמוד תורה והנה ודאי שהזכות והסניגורייא שהיו מלמדים מרע"ה ושאר צדיקים שבדורות הם חזקות מצד חסדו ות' ויש בהם יכולת להציל את ישראל בתורת חסד ולא ע"פי מדת הדין הקשה ואמנם רצה הקב"ה לזכות את ישראל זכות קיים שלא תחזור מדת הדין ותקטרג שנית על זאת והנה אם היה טוען מיכאל טענות אלו הגם שהיה ממתיק המדת הדין לפי שעה הראויה לכך אבל אפשר שתחזור אח"ך ותקטרג שנית על הקדום בהתחדש לה מעט מן המעט קטרוג חדש וטענה מחודשת וצריך לחזור ולטעון מחדש ואין כל העתים שוות ולכן רצה הש"ית שיטענו הצדיקים שבדור זכות בעד ישראל והם ילמדו סניגורייא עליהם כדי שבדבור זה שמדברים טוב על ישראל יהיה נברא ממנו מלאך וזה המלאך יהיה קיים לעולם ותמיד ישאג באותו הזכות בעד ישראל ולא ידום וכל עוד שהמלאך ההוא קיים ועומד אין פתחון פה למדת הדין לקטרג עוד באותו קטרוג הראשון ולהזכירו יען כי המלאך ההוא הנברא מאותו הזכות והסניגורייא הוא עומד לנגדה ותברא בצידה וא"כ בזה נמצא שאותה הסניגורייא והזכות היא קיימת ועומדת לעד ולעולמי עולמים ואינה זזה ממקומה כלל ועיקר. והשתא בזה שפיר מובן דקדוק הראשון שדקדקנו במאמר הקדום במ"ש הקב"ה למשה מנין. שהגם שיודע הקב"ה כוונתו של מרע"ה על מה כיון באמירתו יש להן מהיכן ליפרע עכ"ז הוא רוצה שיצאו הדברים מפורשים היטב מפי מרע"ה כדי שבזה תהיה סניגורייא שלימה ויהיה אז נברא מדבורו השלם מלאך שלם וחזק ואז תהיה הסניגורייא הזאת חזקה וקיימת לעד לעולם והנה אפילו שטען מרע"ה כמה טענות וכמה התצדקות עשה בשביל ישראל בשביל מעשה העגל עכ"ז מרוב חומר העון ההוא שעשו לא הועיל כל זאת לבטל העונש לגמרי כי מעיקרא לא נתקבלו הטענות לבטל מעליהם העונש כולו ורק נתקבלו לבלתי כלותם בפ"א ח"ו אלא יהיה נפרע מהם קצת בכל פקידה ופקידה וכמ"ש רז"ל אין לך כל פקידה ופקידה שאין בה מעון העגל ולכן תנאי התנה הקב"ה בשעת הסליחה של עון העגל וא"ל וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם והועילה הסליחה שלא יהיו כלים ח"ו בפ"א וגם כל עוד שהם עושים רצונו של מקום לא יזכר ולא יפקד עון זה עליהם כלל ועיקר:
והנה אחרי אשר הודיע אלהים אותנו את כל זאת ברוב חסדו ית' הנה השתא נשוב לדבר במכוון דרושינו אשר דברנו בו והוא כי נמצינו למידין מן המדרש האמור כי ישראל לא היו חייבים אותו העת שעשו העגל כי אם בעשרת הדברות דכן אמר לו מרע"ה להקב"ה יצאו עשר בעשר ואם יש עליהם חיוב יותר מזה הסך בשביל צוויים אחרים א"כ איך יספיק העשרה נסיונות הא פש עוד גבייהו וא"כ השתא לפי דברי חז"ל שכתבו שמצוות השקלים היא באה לתקן עון העגל וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל ע"ש לכן השתא מובן שפיר בס"ד הטעם שצוה הקב"ה לתת מחצית השקל דוקא שהוא עשרה גרה כי עשרים גרה השקל ומחצית השקל הוא עשרה כנגד מה שחייבים ישראל בשביל שביטלו עשרת הדברות והוי עשרה כנגד עשרה לתקן זה בזה:
והנה לפ"ז תיקשי דאמאי צריך למחצית השקל הא א"ל מרע"ה להקב"ה שיצאו עשר נסיונות כנגד עשרת הדברות ואמנם דע דכל זה הוא מחסדי הש"ית ורוב רחמיו על עמו בית ישראל דהנה הש"ית ידע דעתידין ישראל לחטוא כמה פעמים וצריכים לגלות בכמה מלכיות והנה אין תרופה למכתם לולי זכות העשרה נסיונות של אברהם אע"ה דכח העשרה נסיונות רב ועצום להצילם מעשרה כחות הטומאה והאו"הע כל אחד יש לו אחיזה באיזה כח מעשרה כחות הטומאה ובין כללות כולם יש עשרה כחות טומאה ולא יותר והנה העשר נסיונות הם כנגדם לבטל כחם ויתבטלו עשרה כחות טומאה בעשרה נסיונות של אאע"ה ולכן הש"ית לא רצה שיפסידו זכות זה של עשרה נסיונות בשביל עון העגל שיצאו עשר בעשר כאשר רצה מרע"ה דאם יפסידו זה כאן א"כ מה יעמוד להם בדורות האחרונים להצילם מיד האויבים והמקטרגים הצרים אותם ולכן צוה אותם השם יתברך להביא מחצית השקל שיהיה להם כפרה בשביל עון העגל וממילא זכות העשרה נסיונות יהיה שמור להם לדורות ולכן תמצא שכל פקידה ופקידה שהיתה לישראל היה בה קצת כפרה בשביל עון העגל משום דענין מחצית השקל לבדו לא אלים כ"כ שימחה החוב מעליהם לגמרי וא"כ השתא בוא וראה חסדי השי"ת דאם היה מוציא העשר נסיונות בשביל עון העגל א"כ השתא לא היה תקומה ח"ו לישראל והיינו דבחרבן בית ראשון מצינו שהקב"ה רחם על עמו ישראל ושפך חמתו על העצים והאבניים ולא כלה הכל ח"ו וכן תמיד כשהיה גזירה ח"ו היה הש"ית מעביר הגזירה בצער אחר ולא היה ח"ו כליה וכל זה הוא זכות העשרה נסיונות שיש לנו מאברהם אע"ה ובזה יובן הפסוק ונתנו איש כופר נפשו בפקוד אותם שיתנו כל אחד מחצית השקל שהוא כופר נפשו לכפר על עון העגל ואז ממילא כשנותנים כופר נפשם ממון בעין עשרה גרה כנגד עשרת הדברות זה יהנה להו דלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם מלשון פקידה וכמ"ש רז"ל אין לך כל פקידה ופקידה והכוונה שע"י שהם נותנים כופר נפשם א"כ ממילא לא יפסידו העשר נסיונות ויהיו שמורים לבני ישראל לדורותם שבעת אשר יפקדו עליהם מלמעלה בשביל חטאתם לא תתגבר מדת הדין ח"ו שיהיה בהם נגף שהוא דבר כליה לכל ח"ו אלא ישפוך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים או יעביר הגזירה בצער בעלמא וכמו שהיה בימי המן וכיוצא בזה האופן שתהיה להם נפשם לשלל ויהיו ניצולים:
ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול. והנה י"ל דאחר שאמר לו עשו עגל מסכה וישתחוו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל שכפרו בעיקר א"כ מאי חידוש' דקא מוסיף לו השי"ת למרע"ה וא"ל ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עודף הוא ועוד דדבר כזה אפשר לאמרו אם הם התריסו נגדו ית' בעון קל אבל אם הם כפרו בעיקר איך יפול עליהם לשון זה גם י"ל דלשון ועתה הוא מושלל ההבנה דמה בא למעט גם עוד י"ל דלשון ויחר אפי וכו' נראה שהוא לשון לעתיד דמשמע עדיין לא חרה אפו ואיך יתכן זה והא משעשו העגל חרה אפו בהם לכלותם ח"ו. גם עוד י"ל דמה שייכות עתה לאמר לו ואעשה אותך לגוי גדול כאלו בא לשוחדו חלילה דמה יועיל דבר זה נגד מרע"ה דממה נפשך אם יראה מרע"ה שיש יכולת בידו להציל את ישראל ודאי לא יתרצה בזה וימנע מלהצילם ואם לא יש יכולת בידו מכח גזרתו שגוזר עליו שלא יתפלל בעדם ולא יזכה אותם א"כ בלא"ה לא יוכל לעבור רצונו ית'. ויובן בס"ד לפרש והנה תחלה נקדים מ"ש המפרשים ז"ל ע"פ ועתה הניחה לי שמרע"ה רצה לטעון לי צוית ולא להם והקב"ה א"ל הניחה לי פי' תניח טענת הלי שלא תטעון לי צוית ואז בזה ויחר אפי בהם ואכלם עכ"ד ז"ל. והנה דברים אלו תמוהים קצת דממ"נ אם טענת לי צוית טענת אמת לא ימנעהו הש"ית מלטעון אותה דהשופט כל הארץ לא יעשה משפט ח"ו ואם היא אינה טענה א"כ גם כי יטעון מה בכך יאמר לו אין זו טענה מספקת. והנה עוד נבא להקדים לחקור בס"ד חקירה אחת במ"ש דז"ל כנפי יונה נחפה בכסף מה היונה כנפיה מגינות עליה כך ישראל מצות מגינות עליהם והנה לכאורה דברים אלו תמוהים דבאיזה מצות משתעו רבנן והלא הם אמרו דשכר מצות בהאי עלמא ליכא ואיך יאמרו מצות מגינות עליהם ואם איירי במצות קבלת אלהותו יתברך ובלתי עבור ע"ז אשר נצטווינו בדבור אנכי ולא יהיה לך דעל זה כתבו המפרשים דיש לקבל שכר בעו"הז משום דכתיב ביומו תתן שכרו ודוקא שאר מצות שנצטווינו ע"י מרע"ה שהוא שלוחו של מקום אין בזה חיוב ביומו תתן שכרו דקי"ל השוכר שכיר ע"י שליח אינו עובר על ביומו תתן שכרו לא השליח ולא המשלח דזה בשביל שאינו שלו וזה בשביל שלא שכרו בעצמו אבל אנכי ולא יהיה לך דמפי הגבורה שמענום על זה יש לקבל שכר בעו"הז ג"כ משום ביומו תתן שכרו. הנה עכ"ז סתמיות דברי חז"ל דאמרו סתם מצות מגינות עליהם משמע דאיירי בכל מצות שעושים ישראל ועוד דהנה מצינו להדיא אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם בעו"הז והקרן קיימת לו לעו"הב ואלו הם כיבוד אב ואם וכו' הרי דיש הנאה מן המצות בעו"הז ואע"ג דאמרו אוכל מפירותיהם דוקא אבל הקרן קיים לעו"הב הנה עכ"ז הרי יש הנאה מן המצות ולפי הטעם שאמרו רז"ל דהמצוה היא נצחית הנה גם הפירות היוצאים ממנה צריך שיהיו נצחים דולדה כמוה וג"כ צריכים להיות שמורים לעו"הב וכן מצינו בתרומה בפרק ט' דתרומות שאמרו במשנה גידולי תרומה תרומה ע"ש וכן נמי הפירות צריכים שיהיו כמו הקרן ואיך נהנים מהם בעו"הז וגם לפי דברי רז"ל שאמרו שכר מצות בהאי עלמא ליכא משום דהמצוה היא נצחית וצריך ליהנות ממנה בעולם הנצחי:
והנה אפשר ליישב חקירה זו בס"ד והוא דהנה ידוע דהאדם צריך לקיים כל מצוה ומצוה ממצותיו ית' בשביל שהקב"ה צונו בזה והוא אלהינו ואנחנו צריכים לקיים מצותו ואם אינו מכוין דעתו בזה האופן אז אין מצותו כלום ולכן אנחנו מברכים על המצות ואומרים אשר קדשנו במצותיו וצונו והכוונ' בשביל שהוא אלהינו ומלכנו וקדשנו במצותיו וצונו כך וכך ולכן אנחנו עושים זאת ונמצא שאין לך כל מצוה ומצוה שאין מקושר בה מצות קבלת אלהותו ית' אשר צונו הש"ית בדבור אנכי ה' אלהיך שאם האדם אינו מקבל עליו אלהותו ית' אפי' אם יעשה מצות סוכה ולולב ותפלין וכיוצא אז הכל להבל דמה כי העיקר הוא שעושה המצוה בשביל צווי הש"ית שהוא אלהינו וחייבים אנחנו לשמור מצותיו ולכן תמצא שמרע"ה עומד ומזהיר את ישראל כמה פעמים בתורה שמור וגו' כאשר צוך ה' אלהיך וכן בכמה מצות והכוונה לומר שעיקר העשייה תהיה לכוונה בשביל שצוך ה' אלהיך וא"כ כל מצוה מקושר בה מצוה זו של קבלת אלהותו ית' דזה בלא זה לא יתכן ולא יהיה וא"כ השתא אם האדם לובש תפלין מאחר שהוא עושה בשבול צווי הש"ית שהוא אלהינו א"כ מוכרח שהוא מקבל עליו בזה אלהותו ית' וא"כ יש בידו ב' מצות הא' המצוה עצמה שהיא מצות תפלין והב' היא מצות קבלת אלהותו ית' וכן הדבר הוא בכל מצוה ומצוה ממצותיו ית' שכל מצוה היא שתים כהלכתן ואם כן השתא מ"ש רז"ל שכר מצות בהאי עלמא ליכא הוא על עיקר המצוה אבל מצות קבלת אלהותו ית' המקושרת בכל מצוה ומצוה על זה יש לקבל שכר בעו"הז משום דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום וא"כ אין לך מצוה שאין יוצא ממנה שכר בעו"הז והוא בשביל מצות קבלת האלהות המקושרת עמה ואם כן השתא שפיר אמרו מצות מגינות עליהם והכוונה על כל המצות ואמנם אינו מצד עיקר המצוה עצמה אלא מצד קבלת האלהות המקושרת עמה:
ואחרי אשר הודיע אלהים אותנו את כל זאת ברוב רחמיו אז נבא אל מכוון דרושנו בס"ד והוא דנמצינו למדין דאין שום הנאה מן המצות בעו"הז כ"א מצד חלק הנוגע לדבור אנכי ולא יהיה לך דמפי הגבורה שמענום והשתא כשיחטאו ישראל ח"ו ויהיה גזרה ויצילם הקב"ה ממנה וכמ"ש רז"ל מה יונה כנפיה מגינות עליה גם ישראל מצות מגינות עליהם כל הכוונה הוא על מצות קבלת אלהותו יתברך המקושרת בכל מצוה ומצוה אבל מצד עיקר כל מצוה אין שום הנאה והצלה כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא. והשתא לפ"ז לפי טענת מרע"ה שרצה לטעון בעון העגל לי צוית ולא להם הנה בזאת הטענה יש קוץ מכאיב דנהי דתהני להו טענה זו להצילם אותו זמן מעון זה אבל יצא להם היזק אח"כ דהנה הם לא ישמעו עוד דברים מפי הגבורה והכל יהיו מצווים בהם ע"י מרע"ה א"כ לא ישאר להם שום מצוה שיוכלו לקבל רוב טובה בעולם הזה גם איך יוכלו להתקיים בעולם הזה דכיון שהם עלולים לחטוא אם יחטאו מי יגין עליהם מן העונש של החטא וא"כ ח"ו לא יתקיימו כי אין דבר שיגין עליהם ולכן הש"ית ברוב רחמיו על ישראל בא לרמוז שיניח טענת לי צוית ולא להם ויעזוב אותה ויתפוס טענה אחרת ופיוס אחר כיון דאם יזכה אותם רק בשביל טענה זו יצא להם תקלה לאחר זמן. ובזה יובן בס"ד ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף והכוונה שאל תחשוב אם אכפר להם עון זה שוב לא יעשו עון אחד דהנה אנכי הרואה שהם עם קשה עודף ועלולים לחטוא לעתיד כמה פעמים ולא בפעם הזאת דוקא ואם כן ועתה הגם שאתה רואה שתוכל להצדיקם ולזכותם בטענת לי צוית עכ"ז בבקשה ממך הניחה לי כלומר תניח טענת לי צוית ולא תטעון אותה בשבילם אלא חפש להם זכות אחר וטענה אחרת יען דזה יזיק להם לעתיד דאם יחר אפי בהם לעתיד על אשר יהיו חוטאים מחדש הנה תכף צריך שאכלם שלא יהיה להם תקומה ח"ו יען כי לא ישאר להם שום מצוה שיכולה להגין עליהם בעו"הז דלפי דבריך שאתה אומר לי צוית ולא להם א"כ הם לא שמעו ממני שום מצוה כדי שאנהג בה דין ביומו תתן שכרו וא"כ איזה מצוה תגין עליהם אם יחטאו מחדש ויחרה אפי מחדש עליהם גם עוד יצא להם היזק במניעת הטובה והוא דא"א להם שיקבלו רבוי טובה בעו"הז אלא צריך שאעשה אותך דוקא לגוי גדול ולא להם דמאחר שאתה טוען לי צוות א"כ בשבילך צריך אני לקיים עמך דין ביומו תתן שכרו ואתן לך רוב טובה בעו"הז כי אתה שמעת ממני המצות ולא ע"י שליח א"כ איך אתן להם רוב טובה בעו"הז בשביל שכר מצוה וא"כ צריך שריבוי הטובה תהיה לך דוקא וא"כ יצא להם היזק בטענה זו בתרתי. ולפי דרכו רמז לו שאם יטעון טענה זו יש מקום חשד ח"ו לומ' לטובת עצמו טען כן כדי שריבוי הטובה תמצא אצלו דוקא ועל כן יותר טוב שתעזוב ותניח זו הטענה לי צוית ותחפש להם זכות אחר להליץ בעדם:
או יובן בס"ד מאמרו ית' שאמר ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא דידוע הוא מ"ש המפ' ז"ל ע"פ ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא הדבר תמוה וכי זה הוא הריצוי אדרבא כלפי לייא ופירשו הכוונה שכוונת מרע"ה הוא שאם היו ישראל פתאים שנאמר עליהם פתי יאמין לכל דבר היה אפשר להאשימם שאפשר האמינו בעגל אבל מאחר שהם עם קשה עורף שלא יאמינו בשום דבר אלא אחר עמל וטורח ואפילו דבר קל וכל שכן אמונת הדת וא"כ ודאי שלא יזוזו מאמונתך שכולם נתנבאו ושמעו מפיך אנכי ולא יהיה לך ואם כן מה שעשו אינו כי אם לפנים ואם כן אין לך לימוד זכות שלא האמינו בעגל יותר מזה עכ"ד ז"ל. והנה השתא ברוב רחמיו יתברך על ישראל בא לפתוח פתח טענה וזכות ללמד על ישראל וא"ל בלשון הזה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עודף הוא והכוונה הוא על עשותם את העגל ואמנם ממילא מרע"ה יתעורר מזה וילמוד מדבר זה טענה להציל את ישראל ולומר אדרבה מאחר שהם קשה עורף א"כ ודאי אין להאמין שעשו מעשה מכח אמונתם שהאמינו בעגל ההוא וא"כ ודאי צריך להקטין אשמתם וכן היה באמת שכן מצינו שטען מרע"ה בלשון הזה ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעונינו וגו':
ויחל משה את פני ה' אלהיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך וגו'. איתא במדרש וז"ל מהו למה ה' יחרה אפך בעמך ר' יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אומר למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן בית והשליטו על כל מה שהיה לו הלך אותו בן בית והלוה לבני אדם על ידי ערבים הלוה לזה חמשים זהובים ולזה מאה ולזה מאתים וברחו הלווים אחר זמן שמע המלך ורע לו א"ל השלטתי אותך על שלי לא לאבדן א"ל בן בית אני הלויתי ובאחריותי הם לשלם הריני מעמידך על הכל הרי פלוני ערב יש בידו מאה זהובים וביד פלוני חמשים כך אמר משה להקב"ה למה אתה כועס לא בשביל תורתך באחריותי היא שאני וחברי נקיים אותה אהרן ובניו יקיימוה יהושע וכלב יקיימוה יאיר ומכיר יקיימוה הצדיקים יקיימוה ואני אקיימנה הוי למה ה' יחרה אפך ורבי נחמיה אמר בשעה שעשו ישראל אותו מעשה עמד לו משה מפייס את האלהים אמר רבש"ע עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם העגל הזה שעשו יהיה מסייעך אתה מזריח את החמה והוא את הלבנה אתה הכוכבים והוא המזלות אתה מוריד את הטל והוא משיב רוחות אתה מוריד גשמים והוא מגדל צמחים אמר הקב"ה משה אף אתה טועה כמותם והלא אין בו ממש א"ל א"כ למה אתה כועס על בניך הוי למה ה' יחרה אפך בעמך עכ"ל. והנה מדברי המדרש מוכח דר"י ור"ן קשיא להו קו' אחת במדרש וכל אחד בא לתרץ תירוץ אחר ע"ד המשל שלו ולכאורה צריך להבין כוונתם בזה ויובן בס"ד לפרש דהנה רבותינו התנאים הנז' הוה קשיא להו בזה קושיא עצומה והוא דמצינו שנענש מרע"ה על דברי קושי שדבר לפניו ית' באמרו למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני והנה לכאורה אין הפרש בין אומרו למה הרעתה לעם הזה לבין אומרו למה ה' יחרה אפך בעמך ולמה על דבר זה לא מצינו שנענש מרע"ה ואם תאמר שג"כ נענש בשביל זה אלא שלא נזכר בדברי רז"ל אכתי ק' איך מרע"ה חזר לדבר כדברים האלה לפניו ית' והלא כבר נכוה ח"ו בגחלת אותם הדברים שאמר למה הרעתה והשיב לו הקב"ה עתה תראה ודרשו רז"ל עתה תראה ולא תראה במלחמת ל"א מלכים ולכן בא כל א' לתרץ תירוץ על זה כפי המשל שלו והוא דר' יהודה תירץ ע"פ המשל שהביא שהמלך כעס על זאת והשיב הבן בית שבאחריותו הם עומדים והוא לקח ערבים על זה והנה המלך שכעס בתחלה ודאי האמת עמו מאחר שהלווים ברחו א"כ איבד את מעותיו אבל אחר שא"ל באחריותי הם שקבל עליו אחריות והוא אמוד לזה אם כן מעתה ומעכשיו שוב אין לו לכעוס עוד כיון דקבל זה אחריות והנה אם אחד איבד למלך מאה זהובים והמלך מכהו על זה הנה אם בא אחר ואמר למלך למה הכית אותו אני אשלם בעבורו הא ודאי שזה חטא גדול הוא דבזה עושה את המלך שהתנהג עם זה האדם שלא כדין דהגם שהוא רוצה לשלם בעבורו אבל עכ"ז בעת שהכהו המלך עדיין לא חייב זה את עצמו לשלם ואם כן בדין היה מכהו ואיך אומר לו בלשון עבר למה הכית אותו דמשמע דההכאה היתה שלא כדין אבל אם אמר לו למה תכהו מעתה ומעכשיו הלא אנכי מחוייב לשלם בעבורו אין בזה חטא כנגד המלך דדבר זה שא"ל למה תכהו מעתה אין זה תוכחה שמוכיח למלך כי אם דבר הודעה שמודיעו שלא צריך להכותו עוד יען כי הוא עתה מקבל עליו אחריות וכן הוא אופן הערבות כי היכי דלהוי בערב בשעת מתן מעות דאם היה חונק את חבירו בשוק ליתן לו וא"ל הנח ואני ערב דאם פטרו לגמרי כתב הסמ"ע ז"ל בסי' קכ"ט דנתחייב בזה משום דהוי כערב בשעת מתן מעות ואם כן השתא פוק חזי ההפרש שיש בין למה הרעתה לבין למה ה' יחרה אפך דלשון הרעתה הוא על לשעבר ואם כן מוכרח לפרשו לשון תרעומת ומורים הדברים שלא טוב עשה ח"ו במה שהרע לעם הזה משא"כ הכא דלא אמר למה ה' חרה אפך בלשון עבר והגם דבאמת כבר חרה אפו בהם מקודם בשעת מעשה הנז' עכ"ז נשמר מרע"ה מלדבר ככה אלא אמר למה ה' יחרה לשון עתיד והכוונה דודאי מה שחרה אפך בהם הוא כדין וכשורה כי ראויים לזה לגודל עונם ואמנם זאת באתי לחדש במאמרי ולומר למה ה' יחרה מעתה ומעכשיו הלא אנכי מקבל האחריות ואין זה תרעומת להיות מורה דשלא כדין עשה אלא אדרבה מודה הוא בחרון שלעבר ואמנם הוא מדבר על לעתיד שלא צריך להיות עוד חרון וכן הוא אופן הערבות לומר בלשון הזה כי היכי דליהוי כערב כשעת מתן מעות ונמצא בזה המשל והנמשל שהביא שמרע"ה קבל עליו האחריות נתרצה הקו' שכאן אינו תרעומת שמורה על דבר הנעשה שלא כדין אלא הוא הודעה על קבלת האחריות והראיה דאמר למה יחרה לשון עתיד ולא לשון עבר דמורה דהדין דין אמת ורק מאחר שעתה הוא מקבל האחריות אין להיות עוד חרון אף כלל:
ואמנם רבי נחמיא בחר לתרץ תירוץ אחר על זה והביא דברים שדבר מרע"ה לפני הקב"ה ומשמעות דבריו הוא לומר שמאחר שהעגל הוא דבר שאין בו ממש אם כן אין ראוי לפי כבודך לכעוס בשביל מעשה הכל ותוהו כזה והיוצא מזה הוא כמו אדם עשיר ונכבד שהיה הולך בדרך ובא אדם פחות ונבזה ודחף אותו במזיד הנה אם זה העשיר קם עליו והכהו ודאי כדין הוא עושה דנגע בכבודו אבל באמת הנה אחוזת מרעיו לא יניחוהו לנגוע בו יען כי אינו ראוי לפי כבודו לחשוב מעשה זה המשוגע לכלום כי מעשה זה הפחות לא יעשו גרעון כבוד לזה העשיר הנכבד יען שלרוב הגריעות של זה הפחות אין מעשיו חשובים לכלום ואדרבה אם זה העשיר ילך לו לדרכו ולא ידבר עם זה הפחות ועושה עצמו כאלו לא הרגיש ממעשיו זה הוא כבוד לעשיר אבל משא"כ אם זה העשיר קם עליו גם כן עשיר נכבד כמותו ודחפו וביזהו הא ודאי צריך שזה העשיר יתקנא על כבוד עצמו וינקום נקמת כבודו מזה שכנגדו ואם לא יתקנא וימחול לו הא ודאי אחוזת מרעיו לא יניחוהו לשתוק על זאת יען דמאחר שהמה שקולים א"כ מה שעשה זה לזה הוא חשוב לבזיון וגריעות ואם לא ינקום ממנו וישיב לו גמולו בראשו הא ודאי זה גריעות גדולה לו. וזהו המכוון של מרע"ה דאם ח"ו זה העגל יש בו צד להתדמות לך חלילה לעשות כמעשיך א"כ ודאי מעשה זאת שעשו יש בה בזיון חלילה כלפי מעלה דעזבו הש"ית ודבקו בזה אבל מאחר דהעגל הזה אין בו ממש הבל וריק אם כן המעשה הזה הוא מעשה טפשות ואין יוצא מזה בזיון חלילה כלפי מעלה דבמה נחשבת חתיכת הזהב הזה שעשו אותה צורת עגל מעשה ידי אדם כלפי מעלה וא"כ אדרבה יותר כבוד הוא כלפי מעלה אם לא יחרה אפך על מעשה כזאת שאם תתכעס מזאת א"כ בזה אתה נותן חשיבות ח"ו לזה העגל וא"כ מאלו הדברים אינו מורה שהש"ית עשה שלא כדין בחרון אפו עליהם דהא ודאי עכ"פ הם עשו דבר מכוער וראויים לחרון אף ואמנם לפי גדולתו של הקב"ה צריך שלא להשגיח על זאת המעשה ובלתי להחשיבה לכלום והיה כלא היה וכמו דמיון המשל שכתבנו בס"ד לעשיר הנכבד שהלך בדרך ועשה לו איש פחות ונבזה מעשה בזיון דהגם שאם יחרה אפו עליו ויכהו הכאת מות לא יאשימו אותו לומר שלא כדין עשית דודאי הוא חייב לכל זאת ואמנם יאמרו לו שלפי גודל מעלתך אין צריך להחשיב מעשה זה לכלום ואין להשגיח בה וכן הדבר כאן. ומעתה בא וראה הפרש הלשון בין אדני למה הרעתה לעם הזה לבין מ"ש למה ה' יחרה אפך דשם לא אמר למה אדני הרעתה לעם הזה אלא אמד אדני למה הרעתה וא"כ תיבת למה חוזרת על הרעתה וא"כ מזה מורה שמה שהרע להם הוא שלא כרין וא"ל למה עשית כך ולכן נענש אבל כאן אמר למה ה' יחרה אפך ולא אמר ה' למה יחרה אפך וא"כ תיבת למה חוזרת על ה' והכוונ' הגם שמן הדין ראוי להיות עליהם חרון אף אבל ממך אתה ה' אדון הכל שאין ערוך אליך לא צריך שיהיה זה וזה ראוי להיות מאחד שהוא כערכו של זה העגל שאין בו ממש אבל אתה ה' אדון הכל רב ושליט על כולא אין זה כבודך שתחשוב מעשה טפשות זאת לכלום ואדרבה צריך שלא להחשיבה וכאלו לא נעשה כלום והיה כלא היה והוא רחום יכפר עון בית ישר' ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה:
ובמדרש איתא וז"ל לפיכך זכר יציאת מצרים א"ל דע מהיכן הוצאת אותם לכאור' לשון דע הוא תמוה דלא תצדק מלה זו לאומרה להקב"ה שהוא מקור הידיעה ואפילו הדיוט להדיוט לא יאמר כן הקטן לגדול ואיך יאמר מרע"ה להקב"ה דע וכו'. ויובן בס"ד דהנה ידוע מה שיצאו ישראל קודם הזמן הוא בשביל שקושי השעבוד השלים המנין גם ידוע דלא יתכן להיות קושי השעבוד משלים המנין אם לא נניח במונח שישראל יש להם דין בנים אבל אם יש להם דין עבדים אינו משלים המנין וכמ"ש בזה לעיל בפ' בשלח בס"ד ע"ש. והנה ידוע דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ואיך מחל הקב"ה להם על עון העגל והתירוץ הוא דישראל יש להם דין בנים דכתיב בנים אתם לה' אלהיכם ואב שמחל על כבודו כבודו מחול והראיה שיש להם דין בנים הוא אשר הוצאם אותם מארץ מצרים והיינו מטעם שיש להם דין בנים דאז ממילא אהני להו קושי השעבוד להשלים המנין ולז"א המדרש לפיכך זכר יציאת מצרים א"ל דע מהיכן הוצאת אותם כלומר תודיע לעולם מהיכן הוצאת אותם ר"ל מאיזה טעם הוצאת אותם קודם הזמן שע"י שיראו שמחלת להם א"כ ידעו הכל שיש להם דין בנים וממילא יבינו הטעם שיצאו קודם הזמן משום דיש להם דין בנים ואפילו בזמן שאין עושים רצונו של מקום וכסברת ר"מ ולפ"ז פי' תיבת דע הכוונה הוא לומר דע לאחרים שתודיע אותם הטעם:
זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים ואת הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם. יובן בס"ד דהנה ידוע הטעם שהוצרך הש"ית לישבע לאבותינו הקדושים על הטובה שייטיב לזרעם וכי מי היה רוצה שבועה מהקב"ה שהוצרך לישבע לו ובשלמא הדיוט להדיוט רוצה ממנו שבועה על הבטחתו כדי שיתאמת הדבר בלבו אבל הקב"ה וראי יקיים כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה. ואמנם פי' ז"ל דגלוי וידוע לפני הקב"ה שישראל עתידין לחטוא ואם לא היתה ההבטחה בשבועה אזי תקטרג מדת הדין ח"ו ותאמר שעתה אינם ראויים להבטחה ההיא ואמנם מאחר שהיה הדבר בשבועה מוכרח שתתקיים כי אי אפשר להיות השבועה על חנם עכ"ד ז"ל ואם כן מכח השבועה שנשבע הקב"ה לאבות על הבטחת טובת הבנים א"כ מזה מוכח שרצה הש"ית להיטיב להם גם אם יחטאו לו דאם היה הדבר בתנאי שיהיו צדיקים דוקא ולא יחטאו כלל אם כן למאי אצטריך השבועה דאם הם צדיקים מהיכא תיתי שלא יקיים הקב"ה דבורו והבטחתו אלא ודאי דרצה הש"ית לזכותם בטובה בהחלט שגם אם יחטאו ימחול להם ויקיים הבטחתו להם ואם כן לפ"ז לא אפשר לאבד את זרע ישראל חלילה לגמרי אפי' יאשמו הרבה כי ההבטחה צריכה להתקיים בהם על כל אופן וא"כ הגם שישראל עשו העגל לא אפשר להיות להם כליה ח"ו וזו אחד מן הטענות שיש למרע"ה לטעון לפניו ית' בעד ישראל ועוד יש טענה שנית והוא דהנה הקב"ה הבטיח לאבות שירבה זרעם ככוכבי השמים ומדאמר להו ככוכבי השמים משמע דהבטיחם בזה שיהיו זרעם צדיקים כי הצדיקים נמשלים לכוכבים כמ"ש הפסוק ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד דאם דוקא לענין הריבוי הוא דא"ל כן הא המשולם כמה פעמים לחול הים אשר לא ימד ולא יספר ומדהמשילם לכוכבים הכוונה הוא שיהיו צדיקים וכמ"ש כן במדרש. והנה השתא לפי הבטחה זו הגם דחטאו ישראל בעגל ונלכדו ברשת היצ"הר עכ"ז צריך שהש"ית יקיים בהם כמ"ש הפסוק ביחזקאל וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכ' ומכל גילוליכם אטהר אתכם ונתתי לבם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם וכמ"ש בסוכה אלמלא שלושה מקראות הללו נתמוטטו רגליהן של שונאי ישראל חד דכתיב ואשר הרעותי וחד דכתיב הנה כחומר ביד היוצר כן אתם וכו' ואידך והסירותי את לב האבן וכו' ושלשה מקראות אלו מעידין שהעונות והזכיות בידו ותוכן הלבבות ה' וכמ"ש רש"י ז"ל שם ע"ש וא"כ השתא לפ"ז להכי הבטיח אותם שיהיו ככוכבים שאפי' אם יחטאו הוא יטהרם ויצדיקם ואם לא יהיה כן אם כן מאי אהני להו הבטחה זו וא"כ בעשיית העגל צריך למחול להם ולקיים בהם מ"ש בכתובים הנז' ולא יכלה אותם ח"ו דאם יכלם ח"ו איך תתקיים הבטחתו והנה עוד נקדים דידוע מ"ש המפרשים ז"ל דאיך מחל להם הקב"ה על אותו עון והלא מלך שמחל על כבודו אין כ"מ ותירצו דישראל יש להם דין בנים ואב שמחל על כבודו כבודו מחול והנה ידוע מה שהוכיחו המפרשים ז"ל מנתינת הארץ שיש לישראל דין בנים והוא דהקב"ה הבטיח לאבות שיתן לזרעם את הארץ והקשו איך קנו זרעם והלא המזכה לעובר לא קנה ועדיין לא היו ישראל בעולם ותירצו דאם העובר הוא בנו קנה דבבנו גמר ומקנה וישראל יש להם דין בנים להקב"ה ואם כן הגם שהקדוש ב"ה זיכה את הארץ לאבות בשביל זרעם ועדיין לא באו לעולם עכ"ז מאחר שזרע האבות הם נקראים בנים להש"ית שפיר קנו את הארץ וזכו בה ונמצא לפ"ז שמכח זכיית הארץ יש הוכחה שיש לישראל דין בנים. ובזה יובן בס"ד סדר הטענות שטען מרע"ה בעד ישראל תחלה וראש זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך וק' למה הוצרך שבועה אלא ודאי הוא להבטיחם כמ"ש שגם אם יחטאו תתקיים בהם ההבטחה וא"כ השתא שחטאו אמאי תרצה לכלותם והלא מקודם היתה ההבטחה אדעתא דהכי דאו לאו הכי למה צריך שבועה וכאמור. ועוד טענה שנית הוא ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים ולמה אמרת ככוכבי השמים ולא כחול הים כשאר ההבטחות שהבטחתם על הריבוי כחול הים אלא ודאי שרצית להבטיחם בזה שיהיו צדיקים שנמשלים ככוכבים וכמ"ש במדרש ואם עתה שחטאו תרצה לכלותם ח"ו א"כ למאי נפק' מינה שהבטחתם בזה ומאי אהני להו הבטחה זו הלא אדרבה עתה חל הזמן שתקיים הבטחתך והיינו שתסיר מקרבם את לב האבן ורוח חדשה תחדש בקרבם ותטהרם מטומאתם ואז יהיו מאירים ככוכבים לעולם ועד ואם תאמר הלא מלך אנכי ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ואם כן איך איכא תקנה לזה לז"א הנה עוד הבטחתם בז"הל ואת הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ולא אמרת אתן לכם ונמצא שאתה זכית את הארץ לבנים ע"י האבות ולא נתת אותה לאברהם בעצמו ואם כן השתא מוכרח להיות שיש לזרע האבות דין בנים להקב"ה דהא קי"ל המזכה לעובד לא קנה ודוקא אם הוא בנו קנה וא"כ מאחר שיש להם דין בנים אזי אפשר למחול להם כי אב שמחל על כבודו כבודו מחול ואחרי אשר סידר טענות חזקות אלו בעד ישראל אז קבל הש"ית את דבריו וינחם ה' על הרעה אשד דבר לעשות לעמו:
ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא. יובן בס"ד ע"ד דאיתא במדרש וז"ל מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים א"ר יהודה בר שלום בשם ר' יהודה בר סימון בשם ר' לוי בן פרטא למה הדבר דומה לאחד שבא ליקח עבד אמר לאדוניו העבד שאתה מוכר קאקנריסון (פי' רע) הוא או קאלוחסין (פי' טוב) הוא א"ל קאקנריסון (פי' רע) הוא ועל זה אני מוכרו לקחו והוליכו אל ביתו פעם אחת סרח אותו העבד התחיל אדונו מכהו א"ל הורגך אני מה אני מבקש עבד רע התחיל העבד צווח בייא אתה מעביר עלי (פי' שאתה עושה עמי שלא כמשפט) א"ל אדונו סרחת כל הסרחון הזה ואתה צווח בייא העבדת עלי א"ל העבד באמת בייא העבדת עלי א"ל מרי איך לקחת אותי בעבד טוב או רע א"ל בעבד רע א"ל בעבר רע לקחתני ותבקשני עבר טוב. כך אמר משה רבון העולם לא כך אמרת לי לכה ואשלחך אל פרעה ואמרתי לך באיזה זכות אתה גואלן הם עוברים ע"ז ואמרת לי אתה עכשיו רואה אותם עע"ז ואני עומד ורואה אותם שהם יוצאים ממצרים ואקרע להם את הים ואביאם אל המדבר ואתן להם את התורה ואראה להם את כבודי פנים בפנים והם מקבלים מלכותי וכופרים בי בתוך מ' יום ועושים את העגל הוא שאומר ראה ראיתי את עוני עמי וזהו קולו של עגל קול ענות אנכי שומע ועד שלא גאלתם אמרת לי שהם עושים את העגל ועכשיו שעשו אותו אתה מבקש להרגן לכך הזכיר יציאת מצרים בסניגורייא שלו עכ"ל ע"ש. והנה נמצינו למידין מדברי המדרש הנז' שמרע"ה כבר ידע מקודם שרוצים לעשות העגל בתוך הארבעים יום אלו שכן א"ל הקב"ה ואתן להם את התורה וכו' וכופרים בי בתוך ארבעים יום ועושים את העגל וא"כ השתא לזה אחר שאמר מר"עה לאהרן הע"ה מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה התחיל אהרן להתרעם על התלונה הזאת וא"ל אל יחר אף אדוני כי לא עלי התלונה כי אם על עצמך יען כי אתה ידעת את העם כי ברע הוא כלומר מקודם ידעת את העם שרוצים לעשות הרעה הזאת בתוך הארבעים יום אלו שיצאת וא"כ למה תתרעם עלי ולא תתרעם על עצמך שלא עשית לזה הענין איזה תקנה קודם עלייתך להר ואולי לא היה נעשה הדבר הרע הזה כי אני הוכרחתי לעשות באונס גמור ולא עשיתי הדבר בידים כי אם שמאליו יצא העגל ולז"א ויאמרו לי עשה לנו אלהים וגו' ואשלכהו באש ויצא העגל הזה וא"כ למה תאשימני בזה ולא תאשם את עצמך ח"ו. ואם הדבר הזה מוכרח להיות ואין תקנה לבטל בחידתם אם כן לא אנכי המביא עליהם חטאה גדולה שתאמר אלי מה עשה לך וכו' כי הבאת עליו חטאה גדולה אלא הם הביאו לעצמם בבחירתם ולא אנכי הגודם בזה כלום:
או יובן בס"ד לפרש דידוע מ"ש רז"ל אלמלא וא"ו של העלוך לא נשאר מהם שריד ופליט כי בזה שאמרו העלוך לשון רבים נמצא שהם לא כפרו לגמרי אלא שתפו ש"ש ודבר אחר כנודע ובזה יובן שאחר שא"ל מרע"ה הבאת עליו חטאה גדולה בא אהרן להקטין החטאת שלהם ולומר שהם שתפו ש"ש וד"א וז"ש אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע תיבת ברע היא אותיות עִרֵב כלומר שהם ערבו ש"ש וד"א ולא כפרו לגמרי וא"כ אתה שדרכך להליץ עליהם טוב תמיד לא צריך שתאמר חטאה גדולה דמשמע דאין גדול ממנה והוא לומר שכפרו לגמרי חס ושלום:
או יובן בס"ד לרמוז כי ידוע מ"ש חז"ל הטעם שקבל אהרן ע"ה לעשות להם העגל והוא בשביל שראה שהוכיחם חור שהיה נביא ועמדו עליו והרגו אותו ואם היה הוא ג"כ מסרב היו הורגים אותו ג"כ ואז לא היה אפשר להיות להם תקומה ח"ו והיו כלים לגמרי חלילה ולכן קבל לעשות להם העגל כדי להצילם מכליה שלא תגדל אשמתם יותר והנה נמצא לפ"ז שאם היה אהרן מסרב היו הורגים אותו ואז היה נמצא בידם ג' עונות עון ע"ז והריגת אהרן והריגת חור שהיו צדיקים גדולים ונביאים אבל עתה שלא סירב נמצא בידם רק ב' עונות עון ע"ז והריגת חור הצדיק וז"ש אל יחר אף אדוני על עשותי הדבר הזה ולא סירבתי כי אתה ידעת את העם כי ברע הוא ברע הוא ב' רע כלומר שנים רעות עשו עון ע"ז והריגת חור ואם הייתי מסרב היה נמצא בידם שלשה ולא היה להם תקנה וא"כ אדרבה אני מיעטתי בחטאתם וגרמתי הצלתם:
או יובן בס"ד לרמוז כי ידוע מ"ש המפרשים ז"ל ע"פ וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב שתיבת עש"ב היא ר"ת עשו שור במדבר וגם ר"ת שבעה עשר בתמוז וגם ר"ת ערב שבת במנחה וגם ראשי תיבות בלעם שתום עין וגם ראשי תיבות עם שני בניו וגם ר"ת עד שהמלך במסבו וגם ר"ת עברו ברית שכרת וגם ר"ת ערבבם שטן בחשבון וגם ר"ת עמד שושבינם בהר ועוד כתבו ר"ת בתיבה זו ועיין בזה בילקוט ראובני שזכר מזה ע"ש נמצא שעשיית העגל היה בזמן המנחה שהוא בין הערבים והוא זמן דין הצליח השטן במעשיו לעשות העגל ובזה יובן אל יחד אף אדוני חדא כי אתה ידעת את העם הם ערב רב שנקראים העם וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל שהיו רעים וחטאים ועוד דין גרמא כי ברע הוא ברע אותיות עֶרֶב כלומר שהיה בזמן המנחה שהוא זמן דין שאותו זמן ג"כ נקרא ערב וע"כ לא יכולתי למונעם מדבר הזה:
או יובן בס"ד לרמוז בר"ע ר"ת "ערב "רב "בתוכם וזהו אתה ידעת את העם הם ישראל כי לא מלבם עשו זאת אלא ערב רב שבתוכם גרמו להם זאת. או יובן בס"ד לרמוז בתיבת ברע ר"ת בראותם רגל עגל או ר"ת ראו עגל ברגליהם והכוונה ע"ד שכתבו משם החזקוני ז"ל שמה שחטאו הערב רב ועשו העגל הוא בשביל שהם לא זכו לראות השכינה וראו דוקא רגליהם של מלאכי השרת וכתיב ותחת רגליהם ככף רגל עגל שרגל המלאכים יתדמו להבני אדם הרואים אותם ככף רגל עגל כן ידמה האדם בראייתו והם טעו וחשבו שהם פסיעותיו של הקב"ה כביכול ולכן עשו עגל ע"ש:
ויאמר משה מלאו ידכם היום לה' וכו' ולתת עליכם היום ברכה. יובן בס"ד דהנה החוטא גורם פגם כו"ה של השם ח"ו והנה היד של האדם יש בה רמז לאותיות ו"ה כי הזרוע הוא כנגד הו"או וחמשה אצבעות הם כנגד הה"א כנודע וא"כ השתא בני לוי אשר קנאו קנאת ה' ולקחו איש חרבו והרגו אותם שכפרו ביחודו ית' א"כ מה שעשו בידים שהרגו בחרב שבידם הנה בזה תקנו אותיות ו"ה שבשם שיתיחדו ביחודא שלים ויהיה השם שלם מדה כנגד מדה ולכן צריך עתה שיתברכו גם כן ברכה בשלימות מד' מילואים דשם הו"יה ב"ה והוא כי ד' מילואים שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן עולים רל"ב כמנין הבר"כה כנודע ובזה יובן ויאמר משה מלאו ידיכם היום לה' דייקא שבמעשה הידים שלכם אתם מתקני' את השם ובזה אתם ראויים לתת עליכם היום ברכ"ה כי תזכו להתברך בשלימות ד' מילואים שעולים כמנין הבר"כה:
הפטרת כי תשא
ויהי בצהרים ויההל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ. והנה רש"י ז"ל פי' כי שיח שמא יש לו דבר עם יועציו וכי שיג משיג ורודף במלחמה וכי דרך לו ר"ל לבית הכסא ע"ש. והנה לכאו' יש להבין למה לא תפס להם מן העסקים שיש בעולם כי אם שלשה עסקים אלה דוקא שהם עסק הדבור ועסק המלחמה ועסק הבית הכסא ויובן בס"ד לפרש והוא דהנה עובדי ע"ז סוברים שפועל הטוב איננו פועל דע ולכן אומרים שיש ב' רשויות והנה שם שהיו כולם עע"ז בא אליהו הנביא ז"ל לרמוז להם הדברים אשר יש מהם ראיה מוכחת להכחיש סברתם זאת ותחלה רמז להם עסק הדבור כי מן הדבור שהוא בלשון יש ראיה שפועל הטוב הוא הוא פועל הרע ואין ב' רשויות ח"ו והוא ע"ד שאמר שלמה הע"ה מות וחיים ביד לשון. ובמדרש הביאו דז"ל משל נכון על זה והוא משל למלך שחלה בנו ואמרו הרופאים שלא יתרפא אלא בחלב לבייא והוא קרוב לנמנע כי מי יסכין עצמו להביאו ויען א' מעבדיו ויאמר אנכי אביאנו ושאל מהמלך שיתן לו עדר כבשים והוליכם וישב עמהם במערה קרובה למעגנות אריות והיה שוחט ומשליך לפני המערה והם באים ואוכלים וכל יום הכפירים שואגים לטרף והוא משליך להם עד שראה לבייא אחת דדיה נוטפות חלב והשליך לה נתחים רבים ולפי שהמניקה צריכה לאכול הרבה לכן כל יום היתה קודמת לבא אצלו ונותן לה כל צורכה והיה מרחיק מעט לאט והיא באה אצלו והיה מתקרב לאט עד שחלב אותה כל שיעור ששאלו הרופאים והלך וכמלון היו כל איבריו משתעשעים באומרם עתה יעשרנו המלך והרגלים אומרים אנחנו העיקר שאלו לא הלכנו לא הובא החלב והעינים אומרים אם לא ראינו וכו' והכליות אומרים אם לא יעצנו וכו' וכן שאר איברים ויען הלשון אני הוא העיקר שדברתי עם המלך להביאו וענוהו כולם ואמרו לו מה ערכך ואיכותך וא"ל א"כ נראה דבר מי יקום ובבואו לפני המלך א"ל אדוני הנה חלב כלבתא ואז קצף המלך ויצו לתלותו יען כי צחק בו וכשהוציאוהו אמר הלשון לאיברים הראיתם מי שולט בכולכם ויענוהו חטאנו לפניך אתה הוא אדונינו אם תוכל להצילנו ממות ותכף אמר למוליכי' אותו להיכן אתם מוליכים אותי וענוהו להורגך וא"ל זו שכרי שהשלכתי עצמי למיתה עד שהבאתי חלב לבייא והיה צועק ובוכה עד ששמע המלך והביאו וא"ל אתה אמרת שהוא חלב כלבתא והשיבו שכן קורין אותו בעירו ואז גדלו המלך ונתן לו מתנות רבות ולכן אמר שלמה הע"ה מות וחיים ביד לשון עכ"ד במדרש ע"ש. וכתבו המפרשים ז"ל שרז"ל מגמתם במשל זה להודיענו שאל תחשוב ששלמה הע"ה גוזמא בעלמא קאמר שהמות וחיים ביד לשון אלא להודיעך שהדברים הם ממש כן באמת עכת"ד ז"ל. איך שיהיה מאחר שמצינו ששלמה הע"ה העיד בחכמתו שמות וחיים ביד לשון נמצא שיש בדבור שבלשון ב' הפכיים פעולת הטוב ופעולת הרע ואם כן מכאן ראיה ניצחת המבטלת סברת עע"ז שאומרים פועל הטוב אינו פועל רע דהרי ברא הדבור בלשון דאית ביה תרתי טוב ורע והם ב' הפכיים וא"כ מוכרח שפועל הטוב הוא פועל הרע ונמצא שמכח הדבור שבלשון יש טענה חזקה המבטלת סברת עע"ז. ולכן הזכיר להם עסק הדבור שבלשון ואמר וכי שיח לרמוז להם על האמור:
ומה שאמר וכי שיג לו שהוא עסק המלחמה והוא ג"כ לרמוז להם עוד ראיה אחרת לבטל סברתם הנז"ל והוא כי כל נצחון המלחמה שיהיה בין המלכים תמצא על הרוב שיזמין הקב"ה איזה ענין שיהיה אותו ענין עצמו רע לזה וטוב לאותו שכנגדו ב' הפכיים בנושא אחר ולכן אז זה יקום וזה יפול והענין שנעשה הוא דבר אחד דוקא והוא יהיה צמח ישועה לזה ומפלה לאותו שכנגדו ונמצא שפועל הטוב הוא הוא פועל רע כי בלא"ה אי אפשר להיות ב' הפכיים בנושא אחד ולכן אז הזכיר להם אליהו הנביא זכור לטוב עסק המלחמה אשר ממנו ילמדו ראיה מוכרחת לבטל סברתם הנבערה הנז"ל:
ומה שאמר וכי דרך לו שהוא עסק שבבית הכסא יובן שרמז להם גם כן מזה ראיה נוכחת לבטל סברתם הנז"ל והוא ע"ד דאיתא בגמרא דסנהדרין דף ט"ל ע"א א"ל ההוא אמגושא לאמימר מפלגך לעילאי דהורמיז מפלגך לתתאי דאהורמיז א"ל א"כ היכי שביק ליה אהורמיז להורמיז לעבורי מייא בארעיה ע"כ וכוונת המאמר פי' הרב בח"א ז"ל דההוא אמגושא היה מכת האפיקורוסין האומרים שפועל הטוב אינו פועל רע ושח"ו יש ב' רשויות הפך מה שלמדנו תורתנו הקדושה כי בידו ית"ש הכל וה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע ולזה היה אומר לו כי מפלגא לעילא כי שם אברים הרוחניים והטובים הם מהורמיז שהוא האל הטוב ומפלגא לתתא כי שם איברי הטנוף והגשמיים מאהורמיז שהוא פועל הרע ועל זה השיב לו אמימר כי איך אפשר שיהיו ב' רשויות באדם דא"כ איך שביק ליה אהורמיז להורמיז לאעבורי מייא בארעיה דהיינו היציאה שמכניס למעלה ומוציא מלמטה שכל מה שאדם מכניס דרך פיו מוציא דרך נקבים התחתונים עכת"ד ע"ש. ונמצא לפ"ז מכח היציאה שמוציא האדם דרך נקביו בבית הכסא מזה יש ראיה מוכחת לביטול סברתם הנז"ל שסוברים פועל טוב אינו פועל הרע ולכן לזה שפיר רמז להם ענין זה באומרו וכי דרך לו שהכוונה שהלך לבית הכסא לעשות צרכיו ופשטיות דבריו בכל זאת לעשות בע"ז שלהם צחוק והיתול ולפי דרכו רמז להם בזה ג' ראיות נכוחות אלו שהם לבטל סברתם ודעתם בזה:
והנה מה שיש לכאורה לדקדק עוד בפסוק זה הוא באומרו כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו דלמה לא נקט תיבת לו בשיח והול"ל וכי שיח לו וכי דרך לו או הכי הו"לל וכי שיח וכי שיג וכי דרך לו ולמה נקט לו בתרתי דוקא. ויובן בס"ד לפרש דהנה רש"י ז"ל פי' וכי שיג לו ר"ל משיג ורודף הוא עכשיו במלחמה ע"ש. והנה השתא לכאורה י"ל דהגם דדברי אליהו זכור לטוב אלו הם להתל ולצחק בהם עכ"ז צריכים נמי שיהיו דברים המתקבלים שהוא מיעץ אותם שיקראו בקול גדול כדי שישמע וא"ל סיבה וטעם שאינו שומע חדא שהוא מדבר עם יועציו ועסוק עמהם בדברים ולכך אינו שומע ועוד אמר סיבה אחרת ואופן אחר שהוא משיג ורודף במלחמ' ולכן אינו שומע ועוד אמר אופן אחר שעושה צרכיו ולכן עסוק בצרכיו ואינו שומע ואם כן השתא בשלמא אם הוא מדבר עם יועציו או עושה צרכיו ומחמת שהוא עסוק בזה לכן אינו נותן לב לשמוע דבריהם אם כן לזה שפיר נותן להם עצה שיצעקו בקול גדול שהקול ילך ויקשקש באזניו ובעל כרחו ישים לב לשמוע אבל אם היה הסיבה שאינו שומע הוא בשביל שהלך להשיג ולרדוף במלחמה א"כ הוא איננו במקום מושבו באותו הבית והחדר שמונח שם אלא הלך בדרך למרחוק לעשות מלחמה ואם לא שמע בקול הנמוך למאי נפקה מנא יקרא בקול גדול מאחר שהוא רחוק הרבה ואיננו שם ואיך יגיע לו הקול והם לא רואים שיש מלחמה קרובה אצלם וא"כ הלך רחוק ומאי נפקא מינה בקול גדול. ואמנם יובן דמה שאמר וכי שיח וכי שיג לו כולא חדא מלתא ואין כוונתו לומר להם בזה וכי שיג לו שהוא סבה שנית ואופן אחר אלא כוונתו לומר להם וכי שיח ר"ל שהוא מדבר עם יועציו ולוקח מהם עצה ונתן טעם לדבריו בשביל מה לוקח עצה הוא בשביל וכי שיג לו שרוצה להיות משיג ורודף במלחמה ולכן רוצה להתייעץ תחלה כי התשועה היא ברוב יועץ ולכן איננו שם לב על דבריכם ואינו שומע כי טרוד הוא עם יועציו ולכן צריך שתקראו בקול גדול כדי שהקול יכנס ויקשקש באזניו ובע"כ ישמע ועוד א"ל סיבה שניה באופן אחר והוא וכי דרך לו שעושה צרכיו וטרוד בזה ולכן השתא אתי שפיר דלא אמר תיבת לו כי אם בשיג ולא בשיח משום דשיח ושיג חדא מלתא נינהו ור"ל שעתה שיש לו ב' צרכים שיח ושיג שהוא עצה והשגה ועתה הוא מתייעץ כדי לידע איך ישיג ואין הכוונה הוא דאו או קאמר וא"כ שפיר יצדק חד לו בזה:
ועוד לכאורה י"ל בפסוק הנז"ל באומרו אולי ישן הוא ויקץ ולמה לא כלל גם זה עם מ"ש למעלה והול"ל וכי שינה לו ויקץ. ויובן בס"ד והוא דלכאורה צריך להבין אם אותו הבעל היה מונח להדיא לפני הכל והיו כולם רואים אותו אם כן איך יאמר אליהם והוא מדבר עם יועציו או הלך למלחמ' או שעושה צרכיו והלא הם רואים אותו מונח במקומו ואינו עושה כלום מכל זאת. ואם אותו הבעל היה מונח בתוך תיבה אחת או בתוך חדר אחד סגור ואינו נראה לעיני העומדים שם הנה למה יקראו בקול גדול יפתחו התיבה או החדר ויראו מה הוא עושה ואם יראו שיש לו אחת מג' סיבות אלו ימתינו לו עד שיגמור ואז יקראו ולמה צריך שיקראו בקול גדול להחרידו ולזעזעו. והנה הגם שדברי אליהו אלו להם להיתול ולשחוק עכ"ז מצינו שהם קבלו ממנו דברים אלו וחששו לסיבות אלו שאחר שאמר להם כן התחילו לקרוא בקול גדול כדכתיב ויקראו בקול גדול וכו' ואלו קודם שא"ל כן אליהו לא כתיב שהיו קוראים בקול גדול. ויובן בס"ד לפרש כוונתו בזה והוא דאין כוונתו לומר שעכשיו הוא יש לו שיח או שיג או דרך כי זה יוכלו לראות תכף אלא הכוונה הוא לומר שאתמול בלילה היה לו אחד מג' סיבות הללו והיה עסוק בזה כל הלילה ובענין בית הכסא יתכן שהיה לו חולי מעיים והיה נצרך לנקביו כל הלילה וא"כ אתמול בלילה לא היה ישן כלל ולכן הסבה שאינו משיב לכם הוא שחטפתו שינה גדולה על שלא היה ישן אתמול בלילה ולכן צריך קול גדול עד שייקץ משנתו הגדולה הבאה עליו וא"כ זה הוא כוונת דבריו קראו בקול גדול יען כי אלהים הוא ובעל עסקים שצריך להתטפל בעניינים של אחדים וא"כ יתכן היה לו עסקי עצות או עסקי מלחמה או עסקי צרכיו באופן שלא היה ישן כל הלילה ולכן עתה שאינו מקשיב לכם אולי ישן הוא משינת הלילה ולכן בקוראכם קול גדול אז יקץ. או יובן כוונת דבריו דלאו או או קאמר אלא כוונתו שבא להסביר להם איך עבר כל הלילה ולא ישן בו כלום ואמר הסיבות שהיו לו והוא כי שיח שהוצרך להתיעץ עם יועציו איך יעשה המלחמה כדרך בעלי המלחמה שתחלה צריכים להתייעץ איך יעשו המלחמה וא"כ בודאי הלך לו על זה כמה שעות ועוד אח"כ ג"כ בלילה תכף אחר שקבל העצה היעוצה הלך להשיג ולרדוף במלחמה וא"כ בודאי הלך לו על זה כמה שעות מן הלילה עד שגמר המלחמה ואם נשאר עוד קצת זמן מן הלילה ג"כ לא היה יכול לישן בו יען כי הוא נתפחד במלחמה מן האויב ומרוב הפחד היה לו חולי מעיים ושלשול כדרך טבע כל הפחדנים שיהיה להם לפעמים מסיבת הפחד שלשול הבטן והוצרך לנקביו הרבה עד שעבר כל הלילה ועתה שהוא נח מזה חטפתו שינה של הלילה ולכן צריך לו קול גדול עד שיקיץ מן התרדמה שלו וכל זאת דבר אליהו זכור לטוב בדרך היתול וצחוק והם כמרקרות חרב להם וכסכין בעיניהם וצנינים בצדיהם שעשה את האלוה שלהם כמו הבני אדם שצריך ליקח עצה מיועצים וגם יפול עליו השבר והפחד וגם יחלה בחולי מעיים ושלשול ויהיה נצרך לנקביו וצריך לישן ותחטפנו השינה ועוד כמה דברים פחותים המסתעפים בזה ועשה את הבעל שלהם שעובדים אותו ללעג וקלס באלו הדברים. ולפי הנגלה במענה לשונו הוא שכוונתו ליתן להם עצה לידע מה לעשות ולפי דרכו ג"כ למד אותנו דבר גדול בדברים אלו והוא שמותר לאדם לעשות ליצנות על הע"ז והגם שהליצנות היא מדה רעה ומאוסה עכ"ז מותר לעשות ליצנות בע"ז בכל מה דאפשר שכל זה הם דברי ליצנות על הע"ז וכמ"ש בגמרא דמגלה סוף פ' ג' אמר רב נחמן כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז דשרייא דכתיב כרע בל קורס נבו וכו' א"ר הונא בר מנוח שרי ליה לבר ישראל למימר לעכ"ום שקליה לע"ז ואנחיה בשי"ן תי"ו שלך וכו' ע"ש יה"ר שהאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי ובא לציון גואל במהרה בימינו אכי"ר:
ויאמר אליהו לכל העם גשו אלי וגו'. יובן בס"ד דידוע מ"ש המפ' ז"ל דכשחוטאים ישראל גורמים להסתלק משם ישראל אותיות אל"י וישאר אותיות ר"ש רמז לדלותם גם גורמים להסתלק משם מיכאל ג"כ אותיות אל"י וישאר מך וזהו מ"ך ר"ש שדרשו בגמרא וכו' ובזה פירשו אלי אלי למה עזבתני עכ"ד ז"ל. ובזה יובן ויאמר אליהו לכל העם גשו אל"י דיקא ר"ל עתה שאתם רוצים לתקן עצמכם ולחזור בתשובה אם כן גשו אותיות אל"י לחבר בשם ישראל ובשם מיכאל ובזה אתי שפיר מ"ש אחר כך ויקח אליהו שתים עשרה אבנים וגו' לאמר ישראל יהיה שמך וקשה מאי בעי בזה ולפ"ז אתי שפיר:
ובזה יובן בס"ד לפרש אם תשוב ישראל אל"י תשוב כלומר אם תשוב בתשובה אזי אותיות אל"י של ישראל ומיכאל תשוב שיתחברו יחד בשלימות ויתוקן הכל. ובזה יובן בס"ד עוד רמז הכתוב מ"ש דוד הע"ה אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי הוא אותיות אל"י הנז' ומשיב ואומר בזמן שאתהלך בתום לבבי בקרב ביתי הוא הגוף לא אשית לנגד עיני דבר בליעל וגו' לבב עקש יסור ממני וגו' והכוונה כשאהיה צדיק וישר:
או יובן בס"ד כי תיבת אל"י גי' א"ם רמז לשכינה וז"ש להם אליהו לכל העם גשו אל"י היא השכינה דאחר שסלקתם השכינה כביכול מרוב הע"ז שעבדתם הנה בעתה שאתם מתחרטי' ושבים בתשובה הגישו אותה שתהיה שורה ביניכם כי ידוע מ"ש המפרשים ז"ל בפי' תיבת תשובה שהוא ר"ל תשוב ה"א שהיא רמז לשכינה בחינת ה"א אחרונה ולז"א אם תשוב ישראל אל"י גי' א"ם רמז לשכינה תשוב ע"ד שאמרו גבי תשובה שהוא תשוב ה"א ואז ויגשו כל העם אליו לקבל עליהם עול מלכות שמים ואז בזה וירפא את מזבח ה' ההרוס רמז לשכינה כביכול שפגמו בה כביכול הן עתה תקן הפגם בהתחברותם עמו:
ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך. וי"ל דמאי בעי להשמיענו בזה שאמר אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך והלא ידוע הוא ומאי מקומו הכא והנה לפי מ"ש לעיל בס"ד בתיבת אלי אתי שפיר. אמנם עוד יובן בס"ד לפרש בזה והוא דידוע דשם יעקב הגם שנכתב חסר בתורה בלא וא"ו מ"מ מצינו שנכתב נמי בוא"ו כנודע. וכתבו המפרשים ז"ל שלעתיד יהיה מלא בוא"ו שיקח הוא"ו מן עשו וישאר עש ואז עש יאכלם עכ"ר ז"ל. וא"כ השתא יעקוב בוא"ו הוא חמשה אותיות ושם ישראל שנקרא בו גם כן חמשה אותיות הרי עשרה כנגד עשר ספירות וכנגד עשרה מאמרות שנברא בו העולם וכנגד עשרת דברות שקבלו ישראל על הר סיני והנה ב' שמות אלו הנז"ל עם הכולל שלהם יעלו י"ב ולכן רצה ליקח י"ב אבנים שהם כנגד י"ב שבטי ישראל כמפורש בקרא וגם כנגד ב' שמות יעקוב וישראל שיש בהם יו"ד אותיות ועם הכללות שלהם הם מספר י"ב ולכן לזה זכר כאן אשר היה דבר ה' אליו ישראל יהיה שמך:
ויעש תעלה כבית סאתים זרע סביב למזבח. ידוע דהשיעור הזה הוא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים כמ"ש רבי' מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק הזה ע"ש. והנה רמז בזה לעשר ספירות שהם כנגד שבעת ימי הבנין והם חג"ת נהי"ם וידוע שכל אחת כלולה מעשר גימט' שבעים והשיריים רמז לתוספת הקדוש' כי כל דבר שבקדושה צריך תוספת:
ויאמר מלאו ארבעה כרים מים ויצקו על העולה ועל העצים ויאמר שנו וישנו ויאמר שלשו וישלשו. יובן בס"ד כי גם בכאן רצה למלאת י"ב כדים מים כי שלשה פעמים ארבעה גי' י"ב והוא גם כן רמז לכללות י"ב שבטי ישראל כמו שעשה באבנים ומה שלא הביאו הי"ב כדים בפעם אחת אלא הביאום בג"פ אפשר שרמז בזה לצורך התיקון שצריך להיות בג' עולמות שהם בריאה יצירה עשיה שצריכים תיקון אבל עולם האצילות כולו טוב ושם כתיב לא יגורך רע כנודע ולכן היה ג' פעמים ובכל פעם ד' כרים כי כל עולם ועולם מג' עולמות הנז"ל הוא עצמו כלול מד' עולמות שהם אבי"ע. גם רצה לרמוז לזכות התורה המגין על ישראל שהיא ג' מדרגות והם תורה נביאים וכתובים וכל אחת יש בה ד' חלקים שהם פרד"ס ומים רמז לתורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים:
ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל יובן בס"ד לרמוז מנ"חה גי' ק"ג רמז לק"ב חרובין ע"ה שהם מילוי ע"ב ס"ג מ"ה שהם חרובין וצריכים תיקון ועילוי שלא יינקו מהם החיצוני' ח"ו וזהו ויהי בעלות המנחה שעשה עילוי לק"ב חרובין שהם ע"ה גי' מנ"חה אז ויגש אלי"הו גי' ב"ן רמז לבחי' שם ב"ן הנביא אותיות א' בי"נה והאלף רמז לחכמה ע"ד אלף חכמה וכמ"ש המפרשים ז"ל בכמה מקומות ואותיות בינה רמז למדת הבינה והכוונה שנמשך שפע לבחי' שם ב"ן מחבמה ובינה. או יובן הנביא גי' ס"ג רמז לבחי' שם ס"ג שהאיר לב"ן ואז ע"י הארה זו ויאמר ה' והכוונה הוא ע"ד שמצאתי כתוב שהאמירה רמז ליחוד וזהו ויאמר ה' רמז ליחוד או מלשון את ה' האמרת היום אלהי אברהם יצחק וישראל רמז לג' ספירות חסד גבורה תפארת כי ידוע שאברהם מדתו חסד ויצחק מדתו גבורה וישראל מדתו תפארת והה"יב:
ענני ה' ענני וידעו העם הזה. יובן בס"ד שכפל הדברים ואמר ענני ב"פ והוא כי ידוע שיש חמשה חסדים וחמשה גבורות כנודע והנה חמשה פעמים חסד גי' ש"ס כמנין ב"פ ענני שג"כ עולה ש"ס בדקדוק ואפשר שרצה להמשיך בזה ה' פעמים חס"ד כדי למתק הדין כי היה אז בשעת המנחה שהוא זמן דין כנודע. או יובן בס"ד לרמוז כי ענני ה' ענני גי' שפ"ו כמנין שכי"נה ע"ה וכמנין "דוד "בן "ישי שעולה שפ"ו וכמנין של"ום שהוא גי' שפ"ו:
ואתה הסבות את לבם אחורנית. יובן בס"ד כי הנה ידוע שהאדם כל מה שמתקבץ ממאכלו החי נהפך לדם והלב שואב חלק המובחר והחשוב שבדם והשאר מחלק ונותן לשאר איברים כי הלב הוא מלך האיברים והוא נוטל ראשון חלק המובחר והטוב ומה שצריך ליקח חלק הטוב והמובחר יען כי ההבנה היא בלב ולכן צריך לשתות הטוב והצלול שבדם ולא העכור כדי שלא יהיה טפש ואטום כנודע והנה כאן אליהו זכור לטוב בקש מהקב"ה שיטמטם לבם כדי שלא יהיה להם הבנה שיהיו אז חכמים להרע ולומר שמעשה כשפים הם ועוד שאר הוצאת דבה כיוצא בזה וכמ"ש חז"ל וא"כ רוצה שהלב שלהם ישתה הדם באחרונה ולא כדרכו לקחת חלק בראש כדי שלא יקח הטוב והצלול אלא יקח חלת העכור הנשאר לבסוף ואז יהיה לבם אטום ולא יהיה להם הבנה לחשוב מחשבת דבה וערעור בעלילות דברים על זאת וזהו שאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית דיקא ונקט לשון הסבות שהוא נמי לשון סובין לרמוז על האמור גם רמז עוד בזה באומרו ואתה הסבות את לבם אחורנית כי אותיות לב להפך הם אותיות בל שהוא לשון בלבול וזהו הסבות את לבם אחורנית שיהפך לבם לאחור שיורה אז על בלבול דעתם שלא ירגישו להוציא איזה דבר לעז ועלילות דברים על זה המעשה:
ותפול אש ה' ותאכל את העולה וכו' ואת המים אשר בתעלה לחכה וירא כל העם וכו' ויאמרו ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים. יובן בס"ד כי ידוע שעובדי ע"ז סוברים שפועל הטוב אינו פועל הרע ולכן חושבים שיש ב' רשויות ח"ו וכמ"ש לעיל בס"ד והנה עתה כל העם ראו בעיניהם מופת גדול ומבטל סברא זאת והוא כי הנה טבע האש שיתכבה מכח המים והנה איך עתה היה להפך שהוא לחך את המים שהוביש אותו ולא נכבה מכחו וא"כ הוי ב' הפכיים בנושא אחד וא"כ מזה ידעו והבינו שגם אותה הסברה שסוברים פועל הטוב אינו פועל הרע היא בטלה ומבוטלת דאפשר להיות ב' הפכיים בנושא אחד כזאת והנה ידוע דשם הו"יה הוא רחמים ושם אלהים הוא דין ולזה כוין שותפול האש וכו' ואת המים וכו' וירא כל העם וכו' אז ויאמרו ה' הוא האלהים כלומר עתה נתברר להם כי אפשר להיות ב' הפכיים בנושא אחד וא"כ ה' שהוא רחמים הוא האלהים שהוא דין. ויובן עוד לרמוז באומרם ה' הוא האלהים שמן השמים שמו בפיהם דבר זה והוא כי ע"י שקבלו אותה שעה עליהם אלהותו יתברך ונבנה המזבח והקריב עליו העולה והיה עת רצון למעלה שירדה אש מן השמים וכו' א"כ ודאי נעשה אותה שעה יחוד גדול למעלה בזה והנה היחוד הוא שיתייחדו בחינת שם הו"יה ב"ה ובחינת שם אד"ני ביחודא שלים והנה מספרם גי' צ"א כמנין האלהים ולזה אמר ה' הוא האלהים כלומר עתה נתחבר עם שם אד"ני ונעשה אז כמספר האלהים וכפלו הדברים יען כי כל דבר שבקרושה למעלה יש בו בחינות חיצוניות ובחינות פנימיות ובא הרמז בכפל הדברים שהיחוד הוה שלים בפנימיות ובחיצוניות: