ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. י"ל כי כבר אמר ואברכך ולמה חזר ואמר והיה ברכה ויובן בס"ד דידוע דאין הברכה שורה בדבר דתהו ביה אינשי כי הברכה שורה בדבר הסמוי מן העין ולכן אדם שהוא אינו מפורסם וידוע בין הבריות גם שיהיה לו כמה בתים וקרקעות ונכסים לא תהו ביה אינשי ולכן הברכה שורה אצלו יותר כי אינו נחשב בפני העולם לכלום ולכן אין עי"הר שולטת בו מה שאין כן אדם שהוא מפורסם בין הבריות ויש לו שם גדול כשם הגדולים שעל מעט נכסים אשר לו תהו ביה אינשי יותר ולז"א ואברכך בממון שיהיה לך נכסים הרבה ואח"ך ואגדלה שמך שיהיה לך שם גדול כשם הגדולים וא"ת זה מזיק לברכה דאחר שיהיה לו שם גדול אז תהו ביה אינשי ואין הברכה שורה בדבר דתהו ביה אינשי לז"א והיה ברבה שהגם שאגדל' שמך ותהו בך אינשי עכ"ז הנני מצוה את הברכה עוד אצלך שעדיין תשרה בך הברכה ולא תלך ממך וזהו הפך מן הנהוג שבעולם.
או יובן בס"ד ואגדלה שמך והיה ברכה ע"ד מ"ש המפרשים ז"ל כי אברהם יצחק יעקב יש בשמם י"ג אותיות כמספר אח"ד וכן שרה רבקה רחל לאה יש ג"כ י"ג אותיות כמנין אח"ד הרי סך הכל גי' כ"ו כמנין שם הוי"ה ב"ה שהיו נשפעים משם הוי"ה ב"ה והנה זה תינח כשקרא הקב"ה לאברם אברהם אבל אם לא היה מוסיף לו הה"א היה נחסר וז"ש ואגדלה שמך שאוסיף לך ה"א אז בזה והיה ברכה והיה אותיות הוי"ה ב"ה ר"ל שאז יהיה המספר כמנין שם הוי"ה ב"ה בשלימות ותקבל אז ברבה שלימה משם וזהו והיה ברכה כלומר שתקבל ברכה משם הוי"ה ב"ה.
או יובן בס"ד ע"ד מ"ש בס' נפש יוסף משם הרב אספקלריא המאירה ז"ל בפ' זו שאברהם במילואו עולה כמספר פסוק שמע ישראל וכו' ולזה הטעם לא רצה הקב"ה שיקראו את אברהם אברם כי בזה יהיה נחסר ע"ש והנה פסוק שמע ישראל הוא כ"ה אתוון ונקראים כ"ה אתוון דיחודא ובודאי שהוא מעלה גדולה לאברהם אבינו ע"ה ששמו יהיה כמנין כ"ה אתוון דיחודא שבזה יבא לו שפע וכח ואומץ מכ"ה אתוון דיחודא המסוגלים לכל דבר ובפרט להכרית המשטינים והמזיקים וכנודע מסוד פסוק שמע ישראל שאומרים על המטה ובזה יובן בס"ד ואגדלה שמך שאוסיף לך ה"א אז והיה ברכה אותיות ר"ב כ"ה ר"ל שאז ע"י תוספת הה"א יעלה מספר שמך כמספר כ"ה אתוון דיחודא ותהיה רב וחזק מן כ"ה אתוון דיחודא וזהו ברכה אותיות ר"ב כ"ה.
אי נמי יובן בס"ד ואברכך ואגדלה שמך ע"ד שכתב הר' ערבי נחל ז"ל פ' בראשית וז"ל שכל הנמצאים הן מהטוב הן מהפכו שמם הוא חיותם שאותיות שמו הם צנורות המשפיעים החיות להם מלמעלה וזה שאמר הכתוב נפש חיה הוא שמו ואמנם מה שלפעמים ניתוסף כח באיזה מציאות ולפעמים נגרע זה נמשך מאותיות המילוי כי גוף אותיות שמו הוא לכדי חיות הדבר בצמצום ואילו יפגם אות אחד יתבטל הדבר ההוא ממציאותו רק לפעמים שנמשך לכל אות מהשם אותיות המילוי אזי נתוסף בו כח ואם יומשך גם מילוי המילוי ניתוסף עוד יותר ובהעדר כל המילוי אין בו רק חיותו בצמצום ובזה פי' ז"ל מאמרם ז"ל שהעולם היה מתפשט עד בלי גבול עד שאמר לעולמו די וכו' והוא ג"כ כענין זה כי האותיות של השם ד"מ הארץ שיש ג' אותיות בשמה היה כל אות מקבל לתוכו המילוי והמילויים היו מקבלים מילוי המילוי וכן יכול להיות עד בלי גבול ושיעור וסוף ובכח זה הארץ היתה יכולה להתפשט בלי סוף לכן אמר הש"ית די וכו' ע"ש באורך וברוחב. והנה לפ"ד ז"כ כאן גבי אברהם שהקב"ה רוצה לברכו בעושר רב וסגי ג"כ צריך להגדיל אותיות שמו שיהיה בהם מילוי ומילוי המילוי עד אין חקר ובזה ממילא יתרבה השפע והברכה לו עד אין חקר ובזה יובן ואגדלה שמך ר"ל שאמלאהו במילוי ומילוי המילוי עד אין חקר ובזה ממילא והיה ברכה שכ"כ יושפע ברכה עד שתהיה נחשב אתה בעצמך ברכה:
ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. יובן בס"ד קישור הענין למה בשביל שא"ל לזרעך אתן את הארץ הזאת בנה מזבח להקריב עליו קרבנות ויובן דידוע דהקשו המפרשים ז"ל איך זיכה הקב"ה את הארץ לישראל מזמן אברהם אע"ה והלא קי"ל המזכה לעובר לא קנה וזרע אברהם עדיין לא היה בעולם ואיך זכו בארץ ותירצו ז"ל דאע"ג דקי"ל המזכה לעובר לא קנה אם הוא בנו קנה דבן שאני וישראל הם בניו יתברך ואע"ג דלא באו לעולם שפיר זיכה להם הארץ ע"י אברהם אע"ה. וידוע מ"ש המפרשים ז"ל דמן המזבח שמקריבים עליו קרבנות איכא הוכחה דיש לישראל דין בנים או מטעם דהוי כמו שוחד ובבן לא שייך שוחד או מטעם מחילה ואב שמחל על כבודו כבודו מחול ובזה יובן קישור הענין ויאמר לזרעך אתן את הארץ ואחר ששמע שא"ל לזרעך אתן ועדיין לא בא זרעו לעולם וא"כ הוי מזכה לעובר דלא קנה כי אם דוקא היכא דהוי בנו לכן תכף ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו כדי להוכיח ממנו שיש ליש' דין בנים וקנו הארץ שאז אם אחד יערער תהיה תשובתו בצדו:
ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה. יובן בס"ד ע"ד מ"ש גורי האר"י זיע"א על מאמרם ז"ל על החכמים שהולכים ממקום למקום הוו שקלי ואזלי שהכוונה שהחכמים ההולכים במדברות הנה הם הולכים ומלקטים ניצוצי הקדושה מן המקומות ההם ע"י עסק תורתם ולכן נאמר עליהם הוו שקלי ואזלי ר"ל שקלי ניצוצות קדושה ואזלי ע"ש והנה ודאי גבר בגוברין כאברהם אע"ה ודאי היה מברר הרבה ניצוצות מן המקומות אשר תדרוך כף רגלו בהם וידוע דניצוצי הקדושה אשר נתערבו בדצח"ם שהם צריך לבררם המה כאו שם בתורת גניבה שנגנבו ממקום הקדושה וז"ש ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה אותיות הגנבה בהיפוך אתוון הוא הולך וממילא נוסע עמו הנגבה הם ניצוצי הקדושה שנגנבו וירדו במקום שאינו ראוי להם ומעלה אותם למקום הקדושה למעלה:
ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר וגו' הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. יובן בס"ד קישור הדברים והוא כי הרואה אשה יפה עד למאוד בתכלית היופי ישפוט בשכלו עליה ב' סוגים הא' אפשר להיות שזו היא מצד עצמה אין בה כל זה היופי הנראה בה אלא ע"י שהיא קישטה עצמה בצבעונין ובתכשיטי הנשים לכן היא נראית יפה עד מאוד אבל מצד עצמה אם לא היתה מקשטת עצמה כמנהג הנשים לא היתה נראית יפה כל כך. והסוג הב' הוא שאפשר להיות שכל זה היופי העצום הנראה בה הוא מצד עצמה והיא אינה מקשטת עצמה כלל. והנה דבר זה אין לו מבחן בהיות האשה בתוך ביתה בעירה ובשער מקומה כי מי יודע מה שהאשה עושה בתוך ביתה בהסתר ואמנם המבחן יהיה אם זו האשה תלך בדרך מעיר לעיר שבודאי אם דרכה לקשט עצמה בצבעונין ובתמרוקי הנשים לא תעשה כן בדדך. גם אם היא קישטה עצמה בצאתה מן ביתה ללכת מן העיר ג"כ אחר שתלך ב' וג' ימים בדרך לא ישאר שום רושם בפניה ובכל מקום שבה מאותם הצבעונין והתכשיטין שעשתה. וא"כ השתא אם גם אחר שהלכה בדרך ב' וג' ימים וכ"ש יותר ועדיין היופי וההידור שלה עליה כמו שהוא א"כ זה מבחן עצום שהיופי שלה הוא מצד עצמה והיא אין דרכה לעשות כתכשיטי הנשים כי אינה צריכה לכך. ואם נראה הפרש ביופי שלה א"כ מזה ניכר שהידור היופי שלה בא ע"י שהיא מקשטת עצמה ועל זה נאמר בשעת המחקר יקל האדם או יקר. גם עוד בזה יבחן היופי שלה יותר והוא כי טבע הדרך להחליש הידור היופי ולהשחיר מעט הפנים ואם גם בזאת עמד יופיה בה ולא ניכר בה הפרש הנה זה הוכחה על עוצם היופי שבה שהוא דב למאוד. והנה שרה אמנו שהיתה יפה עד מאוד יוכל השכל לעשות ביופיה ספק משני סוגים הנז' ואמנם כאשר יצאו מן העיר ללכת מצרימה וכבר עבר כל הדרך והקריבו לבא מצרים והביט בה אברהם אע"ה וראה עוצם יפיה כי רב הוא מאוד ולא נשתנית כלל הנה בזה הכיר כי כל היופי שלה היא מצד עצמה ולא מכח צבעונין ושאר קישוטין שאם היה כסיוע זה לא היה נשאר רושם מכל זה וז"ש ויהי כאשר הקריב שכבר היה להם זמן גדול בדרך שהתחילו להתקרב למצרים ואפ"ה עודנה שרה אמנו עליה השלום יפה כלבנה ברה כחמה לכן א"ל הנה נא ידעתי נא דייקא ר"ל עתה הוא שידעתי כי אשה יפת מראה את דייקא כלומד את מצד עצמיך יפה ולא מחמת מיני קישוטין וצכעונין שעושים הנשים ובזה יובן ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד דתיבת היא לכאורה מיותרת והול"ל כי יפה מאד ובזה אתי שפיר ר"ל היא מצד עצמה ולא מצד קישוטין.
ויהי כבא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד ויראו אותה שרי פרעה וכו'. י"ל הלא שרי פרעה בכלל המצריים הם והכי הו"ל לומר ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד ויהללו אותה אל פרעה ותוקח וכו' ויובן בס"ד כי הנה רש"י ז"ל פי' הללוה ביניהם הגונה זו למלך והנה לכאורה י"ל למה פי' רש"י ז"ל הללוה ביניהם ולא פירש הללוה לפני פרעה ויבואו הדברים כפשוטן יותר דקרא אמר ויהללוה אל פרעה ולמה פי' ביניהם ויובן בס"ד דהם כל אחד עשה תחבולה ולא ידע שגם הכ' ג"כ עושה תחבולה זו עצמה וכן כולם והוא דכל א' נפל בדעתו אם אני אומר שאני אקח אותה הלא שאר השרים כל אחד יאמר ג"כ שהוא ירצנה ומאי חזית והלא כולם הם שרים ושוים במעלה ולכן כל א' נתן עצה בדעתו שיהלל אותה לפני חביריו ויאמר ראויה זו למלך א"כ חביריו כשישמעו דכר זה יתייאשו ממנה כי מה להם לדבר בדבר השייך למלך ואחר שיתייאשו לפי שעה ממנה תכף הוא יביאנ' לביתו וימהרנ' לו לאשה וא"כ ההלול הזה היה ביניהם דוקא כי הם מסתמא אינם אנשים כשרים לכבד את מלכם ולעזוב אשה כזאת לכבודו באמרם זו ראוייה למלך כי כל אחד רואה חייו קודמין לחיי המלך ורוצה בטובת עצמו ולא אמר ראויה למלך אלא בשביל תחבולה כדי ליקחנה לעצמו וא"כ לפ"ז מוכרח שהדברים האלו היו ביניהם ולכן פי' רש"י הללוה ביניהם. ואמנם אם תחבולה זו היתה נופלת בדעת אחד מהם דוקא היה לוקחה בלי ספק אבל מאחר שכולם בא בדעתם תחבולה זו לכן ממילא נתפרסם הענין וממילא ותוקח האשה בית פרעה ולכן השתא שפיר פרט הכתוב ואמר ויראו אותה שרי פרעה שהכוונה שבשביל שראו אותה כל השרים ממילא נמשך בלבם לעשות תחבולה זו והיינו שויהללו אותה אל פרעה שהללוה ביניהם ראויה זו למלך וממילא אז ותוקח האשה בית פרעה:
ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וכו'. לכאורה י"ל שצ"ל ויתן לו צאן ובקר וכו' גם י"ל דאיך קבל אברהם ליקח מתנות והא שונא מתנות יחיה וכמו שדרשו המפרשים ז"ל ע"פ למען ייטב לי בעבורך שהכוונה הוא שייטב לי בעבורך ר"ל שיתנו לי מתנות ואני לא אקבלם ואז ממילא וחיתה נפשי בגללך דיתקיים אז בי ושונא מתנות יחיה וזהו וחיתה נפשי וכו' עיין בדבריהם ז"ל וא"כ השתא איך אח"ך קבל מתנות מן פרעה דקרא כתיב ולאברם היטיב בעבורה וכו'. ואפשר לומר בס"ד דלעולם אברהם אע"ה לא קבל מתנות בעין מן פרעה ואמנם ההטבה שהיטיב לו פרעה הוא שלא לקח פרעה את ממונו כי הא ודאי איש כאברהם שהוא עברי ואינו עובד עבודה זרה ואינו מתערב עם גויי הארץ ובא גר לארץ נכריה היא ארץ מצרים שהם רשעים רעים וחטאים ושונאים גמורים יותר משאר אומות כי עליהם נאמר לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים וא"כ אברהם אבינו ע"ה אשר בא לשם עם רכושו וצאנו וכל מקנהו הא ודאי אם תמלט נפשו מידם מ"מ ממונו לא ימלט מידם ובודאי שיגנבו ויגזלו ממנו כל רכושו ומקנהו אשר הביא מארץ כנען ובפרט שהוא איש גר ואם היה יהיה שאברהם נכנס למצרים עם כל רכושו ומקנהו ויצא לשלום ולא חסר דבר הא ודאי דבר פלא הוא ובודאי שטובה גדולה היא אצלו. והוא ע"ד אותו המשל שמביא בספר בן סירא לאותו אריה שעמד עצם בגרונו ובא אותו העוף שיש לו חוטם ארוך והכניס ראשו לתוך פיו של אריה ומשך העצם ואח"ך ביקש מן האריה שכר טרחו שהצילו מן המיתה וא"ל האריה די לך הטובה הזאת שבאת לתוך הפה שלי ולא בלעתיך בבליעת רוקי ומי שמע כזאת ומי ראה כאלה שעוף כמותך יכנס בפה האריה ויצא בשלום ע"ש. וכן הדבר הזאת שיצא אברהם לשלום עם כל רכושו ממצרים אין לך טובה גדולה מזו וז"ש ולאברם היטיב בעבורה ומה ההטבה שלו אל תחשוב שנתן לו דבר בעין אלא ויהי לו צאן ובקר וכו' ר"ל שפרעה היטיב לו בזה שהשאיר לו מה שהיה אצלו שגם בעודנו בתוך מצרים היה לו צאן ובקר וכו' שלולי זה בלי ספק לא היה באפשר שיהיה לו בארץ מצרים כל המקנה כי תכף בעת שבא היו גוזלים ממנו הכל קמא קמא וזאת הטובה שעשה לו שנשאר לו מה שהיה לו:
ויהי לו צאן ובקר וכו' ועבדים ושפחות וכו'. לכאורה י"ל למה הפסיק הפסוק בין חמורים לגמלים ואתונות בעבדים ושפחות כי חמורים וגמלים ואתונות מין אחד הם ויובן בס"ד דלפי פשט הפסוק שפרעה נתן לו כל זה אפשר לומד שהפסוק נקט כסדר נתינת פרעה שנתן לו תחלה צאן וכקר ואח"כ חמורים ואח"ך עבדים ושפחות ואח"ך גמלים ואתונות ואמנם צריך לזה טעם למה עשה פרעה כן ויובן בס"ד דהנה דרך הטבע הוא שאם האדם עשה איזה נחת רוח לעשיר אחד ומצפה ממנו מתנה בשביל זה וקראו העשיר ונתן לו אלף גרוש והלך לו המקבל ואח"ך קרא אותו והוסיף לו עוד מאה גרוש הנה זאת המאה ישמח בה יותר מן האלף יען כי זאת באה לו בהיסח הדעת שנתייאש ממנה מאחר שכבר נתן לו אלף חשב שלא יתן עוד כלום וקודם שנתן לו האלף אפ' זה לחשוב בדעתו שיתן לו שני אלפים אבל אחד שכבר נתן תו אין לו לחשוב בדעתו שיקבל עוד וא"כ כפי הטבע צריך שישמח זה במאה יותר מן האלף כי כל דבר הבא בהיסח הדעת ישמח בו האדם הרבה. והנה לפי פשט הפסוק שפרעה נתן לו זה אפשר שפרעה רצה לשמח את אברהם במתנתו יותר ע"י שיקבלם בהיסח הדעת כי הנה בלקחו את שרה ידע שודאי צריך ליתן לו פרעה מתנה והנה מן הדרך הוא שצריך לשלוח מקודם עבדים ושפחות שהם יקרים יותר כי הם מין חי מדבר ואח"ך ישלח לו מין בהמה טמאה שהם יקרים בדמים יותר מן בהמה טהורה והוא מה עשה שלח לו מקודם צאן וכקר כדי שבזה אז יבין אברהם שלא ישלח לו עוד לא עבדים ושפחות ולא מין בהמה טמאה שאם בדעתו לשלוח מאלו היה שולח מאלו בראשונה וממילא מתייאש מאלו המינים ואח"ך מה עשה שלח לו חמורים שהם בהמה טמאה והנה כשהביאו לו החמורים באו לו בהיסח הדעת וא"כ מן הטבע צריך לשמוח בהם הרבה אבל אם היה עושה להפך שהיה שולח לו החמורים תחלה ואח"ך צאן ובקר אזי הצאן והבקר לא נחשבים אצלו בהיסח הדעת כי זה אפשר לחשוב בדעתו גם בעת ששלח לו החמורים שישלח אח"ך צאן ובקר ג"כ ויאמר בדעתו ששלח תחלה החמורים שהם יקרים יותר ואח"כ ישלח צאן ובקר ג"כ ומן הדרך הוא לשלוח כל מין ומין בפני עצמו ולא הכל בבת אחת וא"כ מאחר שיש לו נחשוב בדעתו שאפשר שישלח לו מאלו אין חשיבי לגבי דידיה היסח הדעת אבל כששלח מקודם הצאן ובקר יתייאש מן החמורים ומן העבדים כי יאמר אם רצונו לשלוח לי מאלו היה שולח מאלו בראשונה כי כל דבר יקר שולחים בראשונה והנה אחר ששלח לו החמורים הנה השתא יש לו מקום לחשוב שאפשר שישלח לו אתונות וגמלים ג"כ שהם ג"כ בכלל בהמה טמאה ויתרץ בדעתו מה שלא שלח לי אלו קודם הצאן ובקר אפשר שירצה להקדים לי מין בהמה טהורה קודם וא"כ אחר שראה שכבר שלח לו חמורים עתה יש לו לחשוב בדעתו שאפשר שישלח לו מיני אתונות וגמלים ג"כ וכל יום ישלח לו מין אחד וא"כ השתא אם היה שולח לו אחר החמורים אתונות וגמלים לא חשיב שבא לו בהיסח הדעת אבל עבדים ושפחות ודאי אין לו לחשוב שישלח לו דיאמר אם רצונו לשלוח מאלו היה שולח קודם הכל דאלו מין חי מדבר הם ובשלמא על החמורים יש לומר מה שלא שלח לו מקודם הצאן ובקר בשביל שרצה להקדים מין בהמה טהורה קודם שהוא מין הנאכל לאברהם אבל עבדים ושפחות שהם בני אדם ודאי יש להם דין קדימה על הכל והשתא כששלח עבדים ושפחות אחר החמורים זה חשיב באו לו בהיסח הדעת ובודאי ישמח בהם יותר והנה אחר ששלח לו העבדים ושפחות השתא ודאי נתייאש מן אתונות וגמלים כי בראותו ששלח לו העבדים ושפחות אחר החמורים השתא מוכרח לתרץ בדעתו ולומר אולי זה המאוחר אצלו עדיף ואחרון אחרון חביב ולכן שלח קודם הצאן ובקר ואח"ך חמורים שהם יקרים יותר ואח"ך עבדים ושפחות שהם יקרים יותר דאצלו אחרון אחרון חביב ולכן היקר מאחר אותו וא"כ השתא ודאי דלא ישלח עוד ממין בהמה טמאה דעל זה לא נשאר שום טעם לומר גם לא שייך לחשוב שהם עדיפי יותר מעבדים ושפחות דודאי גמור הוא שעבדים ושפחות הם יקרים בערך איכותם ושומתן יותר מאתונות וגמלים ולמה אחרניהו ובודאי שלא ישלח עוד והשתא כשישלח לו האתונות והגמלים אזי תהיה לו בהיסח הדעת שכבר נתייאש מהם ולא חשב עליהם וא"כ יהיה לו בזה שמחה יותר כמשפט כל דבד הבא לאדם בהיסח הדעת ואפ' שכל מחשבות אלו עלו במחשבת פרעה ולכן שלח כסדר הזה וכל יום שלח לו מין א' והפסוק תפס כסדר הנתינה תחלה צאן ובקר ואח"ך עבדים ושפחות ואח"כ אתונות וגמלים:
ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. יובן בס"ד דהנה תיבת כבד קאי על גוף אברהם ולכאורה אין לו מובן דוכי הוא היה נושא על גופו המקנה שיאמר ואברם כבד. ויובן בס"ד דהנה מצינו ראינו שאברהם אע"ה היה זריז גדול במצות הבורא יתברך ובכל דרכי העבודה והנה בא הפסוק להגדיל שבח אברהם שהכוונה לומר אל תחשבו שאברהם אע"ה היה זריז כן גם בענייני עו"הז מצד שטבעו היה זריז אלא ואברם הידוע שהוא זריז גדול היה כבד מאד במקנה בכסף ובזהב שהם קנייני העו"הז ולא זריז כי אם בעבודת ה'.
או יובן דרך רמז ואברם כבד מאד ר"ל שהיה נושא עליו כמה ניצוצי קדושה וזהו במקנה רמז לניצוצי הקדושה שקנאם ע"י מעשיו בכסף ובזהב רמז לחסדים וגבורות שהיה לו מיתוק חסדים וגבורות:
ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו וכו'. ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וכו'. יובן בס"ד קישור הפסוקים שהכוונה לומר שאם היה רכושם מעט שיוכלו לשבת יחדיו במקום אחד ביחד ממש ומקניהם קרוב לפניהם לא היו יכולים הרועים לעשות מריבה כי תכף היו באים אברהם ולוט והיו רואים מי הוא מהם העושה עול ועושים בו משפט והשאר ישמעו וייראו אבל מאחר שהיה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדיו וממילא גם מרעה מקניהם צריך להתרחק כי רוב מקנה כאלו צריכים מקום גדול ולא יכלו לרעותם בסמוך להם ולכן מזה דין גרמא כי היה ריב בין רועי מקנה אברם וכו' כי אין רואה אותם כדי להוכיח אותם מפעם ראשונה ולהשקיט הריב מכאן ולהבא וז"ש ולא נשא וגו' כי היה רכושם רב ולא יכלו וכו' ודין גרמא ויהי ריב וכו':
ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך וכו' כי אנשים אחים אנחנו. יובן בס"ד כי הנה דרך המריבים זה עם זה שאין רוצה אחד שיתגלו ענייניו וסודותיו לפני בעל ריבו והנה ראובן ושמעון שהם רחוקים זה מזה ואין להם קורבה זע"ז אם היה ביניהם שנאה ומריבה גם אם לא ניכרת לפני הבריות עכ"ז לא יפחד פן איש אחד היודע בעניינו וסודו אשר לא ידע בשמעון שהוא בעל ריב שלו ילך לפי תומו ויספר סודו לפניו דהנה בלא"ה אין מן הראוי לספר האדם סוד אחד לפני זולתו גם שאינו יודע בהם שיש להם מריבה ושנאה זע"ז מאחר שהם רחוקים זה מזה ובודאי קפדי אהדדי אבל אם ראובן ושמעון הם אחים וקרובים זה עם זה אם היה ביניהם מריבה יותר טוב לפרסם מריבתם לפני העולם כדי שידעו הכל שהם מריבים זע"ז ואזי לא יכשל שום אדם להיות מסיח לפי תומו סוד זה לפני בעל ריבו דמאחר שהם אחים וקרובים דרך העולם לספר ענין זה לפני זה שיודעים דאחי לא קפדי אהדדי והנה אברהם ולוט היו כמו אחים וזה שאמר אברהם ללוט אם רצונך לעשות מריבה יותר טוב שתעשנה בגלוי ולא בסתר כדי שידעו הכל בזה יען כי אנשים אחים אנחנו וא"כ מזה יצא מכשולות הרבה אם יהיו העולם לפי תומם שיספרו ענייניך לפני ותשמע אתה ותקפיד וכן להפך וז"ש אל נא תהי מריבה ביני וביניך דייקא ר"ל בסתר ולא בגלוי גם בין רועי ובין רועיך בסתר דוקא יען כי אנשים אחים אנחנו וכאמור:
או יובן בס"ד דרך רמז בין רועי וכו'. כי רועי מקנה אברם רמז לנר"ן של האדם שהם רועי המצות ורועי מקנה לוט הם האברים של הגוף שהם חומריים האוהבים החומר ורודפים אחר תאות החמד' ועצת היצ"הר וזה הריב שביניהם שנר"ן רוצים בענייני עו"הב והאיברים רוצים לעסוק בענייני עו"הז וכל זה גרם בשביל שהכנעני הוא היצ"הר הנאמר עליו כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב והפריזי הם כחות היצ"הר המפוזרים להחטיא הבני אדם אז יושב בארץ ר"ל שהם יושבים בארץ לפתות הבני אדם ולהחטיאם. ויאמר אברם אל לוט ירמוז בס"ד ויאמר אברם הוא הצדיק שהוא אב רם או כפשוטו קאי על אברהם עצמו אל לוט הוא היצ"הר לשון לטותא אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי הם הנר"ן ובין רועיך הם איברים החומריים כי אנשים אחים אנחנו והכוונה כי הצדיק הוא מכניע את היצ"הר ועושהו יצ"הט ומבקש שתמיד יהיה מתנהג עמו בדרך הטוב ולא יחזור להחטיאו ויהיה אז מריבה ביניהם והוא ע"ד האמור באברהם אע"ה ומצאת את לבבו נאמן לפניך לבו לא נאמר אלא לבבו שהיצ"הר ג"כ עשה אותו יצ"הט ולזה אמרו רז"ל בכל לבבך בשני יצריך יצ"הט ויצ"הר וזהו כי אנשים אחים אנחנו שכבר נעשה שלום בינינו וגם אתה מסכים עמי לעצת הטוב. וא"ת איך אפשר לך להיות תמיד נכנע ומסכים לצד הטוב והלא הק"בה הניח מלאכתך לעניינים אלו להחטיא הבני אדם וכמו המשל שהביא בזו"הק על השפחה ע"ש ואיך אפשר להסכים עם היצ"הט לז"א אם אתה מופקר לזו מן השמים לא ציוך עלי בפרטות הנה אתה יכול לעשות שליחותך ומלאכתך עם שאר הבני אדם וזהו הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי ולך אצל זולתי:
או יובן בס"ד הפרד נא מעלי רמז לנ"א יום שיש מן ר"ח אלול עד הו"ר שהם ימים נוראים וקדושים ימי סליחה וכפרה והם סימן ועזר לכל ימי השנה שאם האדם יזהר וישמר באלו הימים מכל חטא בטוח הוא שיתגבר על יצרו כל ימי השנה כולה ולא ילכד ברשת היצ"הר ואם באלו הימים לא ישמר כראוי אזי ילכד ברשת היצ"הר וקרוב הוא לחטוא הרבה בכל השנה כי אלו הימים דוגמת הלב והמוח שבאדם שאם נזוקו הוא היזק כל הגוף ואם הם בריאים אזי יהיה כל הגוף בריא וז"ש הפרד נ"א מעלי שלפחות תפרד ממני נ"א ימים הנז' ולא תחטיאני ומה שאנכי שואל על נ"א ימים דוקא יען שהימים אלו הם עיקר ימי השנה שאם הימין ר"ל שאם אלך לצד הטוב שהוא בימין אזי ואשמאילה אותך שאכניע אותך ואניחך בשמאל נכנע ולא שתהיה מיומן בימין ואם אשמאילה ח"ו לחטוא באלו הימים אזי ואימינה אותך שיש חשש פן תתגבר בימות השנה כי נ"א ימים אלו הם המבחן:
או יובן בס"ד הפרד נ"א מעלי רמז למלכות אדום או רמז לשרשי העונות שהם אדום כי נ"א גי' אד"ום וזהו הפרד נ"א ג"י אד"ום מעלי:
או יובן נ"א ר"ת נפילת אפים כי על ידי נפילת אפים יתפרדו ויכנעו הקליפות:
או יובן נא רמז לירדן המפסיק בין א"י לח"ל והוא חמשים אמה וכמ"ש במדרש אמר משה רבינו ע"ה הלא אין מפסיק ביני ובין א"י רק חבל של חמשים אמה שהוא הירדן וזהו ר"ת נ"א נ' אמ"ה והוא המפריד בין גבול ישראל לגבול האומות גם הירדן נכרתו מימיו ועמדו נד אחד והיינו נ"א ר"ת נד אחד וז"ש הפרד דייקא:
עשו מלחמה את ברע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה וגו'. יובן בס"ד כי הרשעים שמם מורה על רעתם כי מלך סדום נקרא ברע ומלך עמורה נקרא ברשע והוא כי סדום ועמורה היו רעים וחטאים מאוד והנה ודאי רשעת אנשי העיר תתייחס לראש שלהם והוא מלכם מאחר שבידו להוכיחם ולהפרישם א"כ גם רעתם שעושים תתקרא על שמו ותתייחס אליו וכאילו הוא העושה מאחר שבידו להפרישם וא"כ מלכי סדום ועמורה כל אחד יש בידו שתים רעות אחד הרע שעושה בעצמו והב' הרע שעושים אנשי עירו כי הוא ג"כ איש רע ובליעל דאם רישא דעמא מתוקן כולי עלמא מתוקן ולכן השתא שפיר נקרא מלך סדום ברע אותיות ב' ר"ע ר"ל שני רע יש לו אחד שלו ואחד של אנשי עירו המתייחס אליו והוא ג"כ יתחייב בו וכן מלך עמורה נקרא ברשע אותיות ב' רשע ר"ל שני רשעיות יש לו רשעותו ורשעת אנשי עירו:
ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון וגו'. הנה רז"ל אמרו שהוכיחו אברהם אע"ה למלכי צדק וא"ל כלום מקדימין ברכת עבד לברכת רבו גם אמרו כי לזה נענש מלכי צדק שהוא שם וניטלה הכהונה ממנו וניתנה לאברהם ולכן כתיב והוא כהן לאל עליון הוא כהן ואין זרעו כהן. והנה לכאורה יש לדעת כי איך ישגג בזה מלכי צדק להקדים ברכת עבד לקונו ויטעה בדבר שאפי' תינוקות של בית רבן לא יטעו בו. ויובן בס"ד להמליץ טוב בעד מלכי צדק דהנה כוונת מלכי צדק בדברים אלו שאמר לא היתה בשביל ברכה כי אם סיפור דברים להוכיח צדקותו של אברהם ולומר שהוא ראוי לברכה יותר מזונתו והכוונה הוא לומר שיש הפרש בין הברכה הבאה לאברהם לבין הברכה הבאה לזולתו שאם הקב"ה ישלח הברבה לאברהם אז מזה יצא פעולה טובה שאברהם יברך להקב"ה ויודה לו על כל הטובה והברכה שנתן לו גם העולם אחד הרואה ואחד השומע יברך ויודה להקב"ה כי הכל יודעים שהברכה באה לו מהקב"ה ולא יתלו הטובה בעוצם ידו וכחו וגבורתו מאחר שהוא עצמו מודה ומשבח אבל אם הקב"ה ישלח ברכה לזולת אברהם אין יוצא מכח זה שיברך אותו האדם להקב"ה כי אותו האדם ודאי יהיה כפוי טובה ולא יודה שהקדוש ב"ה שלח לו אלא או תולה הטובה בעוצם כחו ובינתו או ילך ויודה בזה לע"ז שלו יען כי אותו הדוד דוקא אברהם הוא שהכיר את בוראו ומודה בו אבל כל יתר הגוים היו עובדים ע"ז וכופרי' בטובת הש"ית וא"כ מן הראוי שדוקא אבדהם יהיה מבורך באותו הדור וכל הברכות יהיו אליו ומן התמצית יזונו שאר הגוים ועל דרך שאמר הקב"ה לאברהם ונברכו בך כל משפחות האדמה וזה כוונת מלכי צדק ויאמר הנה מן הראוי הוא שיהיה ברוך אברם דוקא לאל עליון ולא יתברך שום אדם זולתו מן האומות יען כי ע"י זה שיתברך אברהם הנה ממילא ברוך אל עליון וגו' שמזה יצא פעולה טובה שיתברך אל עליון אבל אם יתר הגוים יתברכו יהיו כפויי טובה ולא יברכו ה' ואם כן השתא לא היתה כוונת מלכי צדק בדברים אלו בשביל ברכה כדי שיזהר שלא להקדים ברכת עבד לרבו אלא דברים אלו הם כדי להפליג ההפרש שיש בין ברכת אברהם לזולתו כדי לעורר מליצי יושר וזכות על אברהם אבינו ע"ה שיהיה הוא דוקא ראוי לברכה ואמנם הגם שכוונתו היתה לכך עכ"ז נענש וניטלה הכהונה ממנו יען כי דברים אלו שאמר הם מורים שאמרם בשביל ברכה ונראה שהוא מקדים ברבת עבד לרבו והיה לו ליזהר ולפרש הדברים יותר שתהיה נראית כוונת דבריו יותר:
ובזה יובן דקדוק הפסוק ויברכהו ויאמר וגו'. ר"ל אל תחשוב שדברים אלו בשביל ברכה אלא ויברכהו כבר ואחר שברכו ויאמר וגו' שאמר דברים אלו:
או יובן שכוונת דבריו שאמר ברוך אברם היתה לברכה אבל מה שאמר וברוך אל עליון הכוונה כמו שאמרנו בס"ד ר"ל שממילא אז וברוך אל עליון ולא היתה כוונתו בזה בשביל ברכה כדי שיקדים אלא לומר שמכח זה ממילא ברוך אל עליון שאברהם והעולם יברכו להקב"ה על זאת והשתא אתי שפיר דקדוק ויברכהו ר"ל הנה כוונת מלכי צדק עתה הוא לברך את אברהם דוקא ולא היתה כוונתו עתה בזה לברך את הקדוש ב"ה גם בן כדי שתתמה עליו איך הקדים ברכת עבד לרבו אלא ויברכהו דוקא לאברהם:
תן לי הנפש והרכוש קח לך. הקשה הרב אור החיים ז"ל וז"ל צריך לדעת לאיזה ענין הוא א"ל והרכוש קח לך הלא לקוח אצלו ולא היה לו לומ' אלא דבר שהוא שואל ממנו שיתן לו בתורת מתנה כי מאמרו קח לך מגיד כי צריך הוא להסכים שיקחנו וזה מנגד לאומרו תן לי הנפש עכ"ד ע"ש. ויובן בס"ד כי הנה ודאי הרכוש שלקח אברהם מאנשי המלחמה ודאי הוא לו וממונו הוא מן הדין וגם הנפשות אשר הציל ג"כ המה לו לעבדים וקנאם לו והנה ודאי נשאר ממון בסדום של אלו הנפשות שלא לקחום במלחמה או ממון בעין וטמון בבתיהם כדרך העולם או שדות וקרקעות שאינם נגזלים והנה הגם שרכוש זה עדיין לא בא ליד אברהם עכ"ז יש לו לאברהם לזכות בו מדין כל מה שקנה עבד קנה רבו שאלו הנפשות כולם עבדים אליו וא"כ השתא אם יתן את הנפשות האלו למלך סדום במתנ' אזי ממילא זכה מלך סדום בהם וברכושם אשר להם בסדום כי כל מה שקנה עבד קנה רבו ואברהם עדיין לא בא לידו אותו הרכוש שבסדום כדי שיזכה בו קודם שיתן הנפשות למלך סדום והשתא בא מלך סדום לומר תן לי הנפש שהם שלך וצריך אתה ליתן אותם לי במתנה ואל תחשוב אחר שאקתם ויהיו עבדים לי אזי אקח גם הרכוש שלהם שיש להם עתה בסדום אלא והרכוש שבסדום קח לך ושפיר יבא על זה לשון קח לך ואין הכוונה על הרכוש אשר הציל מן המלחמה כי זה ודאי שלו הוא וגם ברשותו הוא ולא צריכא למימר:
אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. יובן בס"ד ע"ד שכתבו חז"ל דשכר מצות בהאי עלמא ליכא והקשו ז"ל דאיך יתבן זה והלא כתיב ביומו תתן שכרו ותירצו ז"ל דהמצות קבלנו אותם ע"י שליח הוא מרע"ה וק"יל השוכר שכיר ע"י שליח אינו עובר משום ביומו תתן שכרו לא בע"הב ולא השליח דזה בשביל שאינו שלו וזה שלא שכרו כפיו ואמנם כתבו ז"ל דשכר מצות קבלת אלהותו יתברך זה צריך לקבל בהאי עלמא משום דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום עכ"ד ז"ל. וז"ש אל תירא אברם איך יהיו ניזונים זרעך בזה העולם מאחר דשכר מצות בהאי עלמא ליכא דאנכי רמז לדיבור אנכי ה' אלהיך הוא מגן לך דמכח זה יהיה להם שכר כהאי עלמא וניזונים ממנו ואל תדאג איך יספיק להם שכר דיבור זה דוקא לז"א שכרך הרבה מאד שאנכי אתן להם שכר הרבה בשביל דיבור זה:
או יובן אנכי מגן לך ע"ד שכתבו המפרשים ז"ל דיש לטענת עובדי ע"ז שטוענים אחרי רבים להטות סתירה מדיבור אנכי ה' אלהיך שאמר הקב"ה בלשון יחיד דבזה אז ישראל חשיבי הרבים וכמ"ש הרב עיר דוד ז"ל אות שפ"א ע"ש וזהו אנכי מגן לך שדיבור אנכי יהיה מגן לישראל להצילם מטענת אחרי רבים להטות:
ובזה יובן בס"ד הרבית הגוי הוא עשו שכתוב בו נפשות לא הגדלת השמחה לא באלף שבזה לא גדלה שמחתו יען כי ממילא נסתרה טענתו שטוען אחרי רבים להטות:
ובזה יובן בס"ד ירבו עצבותם אחר מהרו בל אסיך נסכיהם מדם ובל אשא את שמותם על שפתי והכוונה שע"י שאלו האומות ירבו עצבותם שעובדים אלהות הרבה וכו'. עי"ז בל אסיך נסכיהם וכו' שאינם יכולים להכריחני לעבוד ע"ז מטענת אחרי רבים להטות:
ויאמר אדני ה' מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וכו' . יובן בס"ד כי אברהם אע"ה כששמע מן הקב"ה שא"ל שכרך הרבה מאד הוא דאג מזה מאחר שאין לו בנים מה הנאה יש לו מריבוי הנכסים ולכן רוצה מהקב"ה שיתן לו מעט שכר בזה העולם כדי קיום עצמו כל ימי חייו וז"ש אדני ה' מה תתן לי ר"ל מה שהוא דבד מועט כי כל דבר מועט נקרא מה וזהו מה כלומר דבר מועט תתן לי ולא הרבה יען כי אנכי הולך ערירי ח"ו ומה לי בנכסים רבים ולזה אמר אדני ה' דידוע דשם אדנ"י הוא דין ושם הוי"ה הוא רחמים ואברהם רצה שהקב"ה יתנהג עמו בע"הז בשם אדנ"י שהוא דין ויתן לו מעט שכר אבל אח"ך בעו"הב יתנהג עמו בשם ה' שהוא רחמים ולכן אמר אדני ה' והקדים שם אדני לשם ה' כסדר שרוצה.
ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע. יובן בס"ד כי הנה האדם אינו לוקח אשה כי אם לבנים ואם לקח אשה ואין לו בנים הרי הוא כאלו פנוי ואין לו בת זוג וידוע מ"ש המפרשים ז"ל שלכל אותיות התורה יש להם זוג כזה א"ט ב"ח ג"ז ד"ו י"צ כ"פ ל"ע מ"ס ק"ץ ר"ף ש"ן ת"ם. אבל אות הה"א ואות הנ"ון כפופה לא יש להם זוג שלא יתחברו עם אות אחרת וסימנם ה"ן ובזה יובן הן לי ר"ל דוגמת אותיות הן יש לי שכמו אותיות ה"ן אין להם זוג כן אנכי מפני שלא נתת לי זרע והנה בן ביתי וכו' וא"כ הגם שיש לי אשה כאלו אינה שאין אדם לוקח אשה אלא לבנים:
היוצא ממעיך הוא יידשך. יובן בס"ד שרמז בתיבת ממעיך על יעקב אע"ה כי הוא היורש העיקרי כי ביצחק ולא כל יצחק והוא כי ממעיך ע"הכ וכולל דכולל גימט' יעק"ב. גם יובן מילוי של אותיות מע"ך חסר בלא יו"ד עולה גימ' ק"ף וע"הכ וכולל דכולל גימט' יעק"ב ולז"א היוצא ממע"ך היוצא דיקא רמז למספר המילוי ואם נבא לחשוב מעי"ך ביו"ד יעלה גי' ק"ץ כמנין יעקב מלא בוא"ו עם הכולל:
ויאמר לו כה יהיה זרעך. יובן בס"ד שרמז על יצחק כי תיבת לו כה במילוי כזה למ"ד וי"ו כ"ף ה"י גי' רי"א וע"ה גי' רי"ב כמנין יצחק עם האותיות שעולה רי"ב וז"א ל"ו כ"ה גי' יצחק יהיה זרעך לאפוקי ישמעאל שלא יירשיך גם עולה גי' אר"י לרמוז על יצחק שהיה גבורה גבור כארי:
ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת . יובן בס"ד דידוע דע"י י"א סמני הקטורת נכנעים החיצונים וז"ש ויאמר הגר רמז לפ' שפחת שרי שהיא שפחה של כ"י אי מזה באת ר"ל א"י רמז לי"א סמני הקטורת מזה רמז לישראל שהם כללות י"ב שבטים כמנין ז"ה באת וא"כ ואנה תלכי שלא יש לך כח עוד לשוט בארץ ולהתהלך בה או א"י רמז לא"לף ויו"ד של שם אדני שנתחברו באותיות ד"ן ונעשה שם אד"ני שלם וא"כ ואנה תלכי שלא נשאר לך כח. ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת שהודית ואמרה שבודאי יש לה לברוח מפני שרי היא כנסת ישראל וכמ"ש הרב הגדול חיד"א זלה"ה משם רבינו האר"י זיע"א דמכריזין בשמים מי רוצה לראות כבודו של מלך ובורח עשו ע"ש ואמר מפני דייקא:
או ירמוז בס"ד מפני שרי גברתי וכו' דידוע דהחיצונים אין להם יניקה כי אם מן הגבורות אבל אחר שנתקנים הגבורות ומתמתקים גם מהם אין להם יניקה ובטל חיותם וזהו שהודית ואמרה אפי' מפני שרי גברתי ר"ל כשהיא בחינת גבורות ג"כ אנכי בורחת שלא תוכל לינק מהם מאחר שנתקנו ונתמתקו. גם ירמוז בס"ד גברתי גימט' רפ"ט ושכ"ה ע"ה רמז לרפ"ט ניצוצות ושכ"ה ניצוצות שלא יהיה לה יניקה מהם. גם ירמוז בס"ד אותיות שקודם אותיות שרי גברתי גי' תשכ"א כמנין יו"ד פ' ע"ב עם הכולל:
אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים. יובן ע"ד דאיתא בגמרא דסנהדרין דף ט"ל א"ל ההוא מין מלכא לר' תנחום תא ליהוי כולן לעמא חד אמר לחיי אנן דמהלינן לא מצינן ליהוי כוותייכו אתון מהליתו והוו כוותן א"ל מימר שפיר קאמרת מיהו כל דזכי למלכא לשדיוה לביבר שדיוה לביבר ולא אכלוה א"ל ההוא צדוקי האי דלא אכלוה משום דלא כפון הוא שדיוה לדידיה ואכלוה ע"ש. ונמצא לפ"ז מכח המילה שאנחנו נימולים מוכרחים הם להיות נגררים אחרינו כי מי שהוא נימול א"א להיות נגרר בתר ערלים כי א"א שיהיה לו ערלה ויהיה שוה כמותם אבל מי שאינו נימול אפשר שימול ויסיר ערלתו ויהיה שוה עם ישראל. ובזה יובן הנה בריתי אתך ר"ל ע"י ששבריתי הוא ברית המילה אתך וא"כ השתא בהכרח והיית לאב המון גוים שאתה תהיה האב והם יהיו נגררים אחריך מאחר שנימולת ואתה א"א להיות שוה כמותם והם אפשר שיהיו שוים כמותך וא"כ הם נגררים אחריך ולא אתה נגרר אחריהם:
והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך. יובן בס"ד הטעם שניתוסף לו ה"א ונקרא אברהם והוא דידוע כי אברהם אע"ה היה גלגול אד"הר וכמ"ש הרב מגלה צפונות ז"ל ע"ש. ואם כן באותו גלגול היה נקרא שמו אדם והנה בגלגול ב' זה היה צריך לקראו גר משום כי הוא היה ראש הגרים וא"כ צרף מספר ג"ר למספר אדם יעלה גימ' רמ"ח כמנין אברהם בה"א ולכן קראו הקב"ה אברהם ובזה יובן דקדוק הפסוק כי אב המון גוים רמז לאד"הר נתתיך.
לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. יובן בס"ד לרמוז כי מספר שרה עולה גי' ישח"ק ל"ה ב"ן בדקדוק והנה מצינו שיצחק כתוב בתורה בשי"ן במקום הצד"י כמ"ש ושבועתו לישחק ובזה אתי שפיר סמיכות הכתוב כי שרה שמה וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן:
הפטרה
ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי. יובן בס"ד ע"ד שהקשו המפרשים ז"ל למה גבי אברהם לא רצה הקב"ה שיקראוהו אברם וגבי יעקב לא הקפיד והקב"ה ג"כ קראו יעקב גם אחר שקראו ישראל ותירצו דשם אברם קראו תרח בעודו בגיותו אבל שם יעקב קראו יצחק שהוא קדוש לאלוהיו ולכן לא בחר הקב"ה שיקראוהו אברם כלל וז"ש ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך וא"ת ולמה אנכי קורא יעקב ולא היה כמו אברם לז"א זרע אברהם אוהבי בשלמא יעקב הוא זרע אברהם אוהבי ושמו קראוהו אברהם ויצחק הצדיקים אבל משא"כ אברהם שהוא זרע תרח ואביו קראו אברם כשהיה בגיותו:
אשר החזקתיך מקצות הארץ וכו'. יובן בס"ד דידוע דחקרו המפרשים ז"ל למה ברא הקב"ה את האדם עפר מן האדמה וממנו נמשכו כל תולדותיו מן העפר והיה יותר טוב לברוא אותם מלמעלה דוגמת המלאכים ולהורידם אח"ך למטה ותירצו דידוע לפני הקב"ה שהאדם ההולך בארץ החומרית הזאת מוכרח שיחטא ואם היה נברא כמלאכים ויורד למטה אזי בשביל עון אחד שעושה תכף היה נענש ונאבד מן העולם וכמו שהיה הדבר בנפילים שירדו מן השמים שלא האריך להם הקב"ה וטרדם מן העולם אבל עתה שנברא מן העפר הנה לא יענש מהרה ויעשה לו הקב"ה אריכות אפים עד שישוב בתשובה וממילא אפשר לקיים התורה ולעבוד עבודת ה' יען כי ע"י שנברא מן העפר יש להמליץ עליו טוב ולומר כי בריאתו מן העפר היא גרמה לו לחטוא ואין להכביד עליו כ"כ משא"כ אם היתה בריאתו זכה וברה מלמעלה אין שום צד המלצה טובה להליץ בעדו והיה נענש תכף ואיך אפשר לקיים עבודת הש"ית וז"ש אשר החזקתיך מקצות הארץ וכו' ר"ל אם תראה שבראתיך מן העפר אין זה אלא לטובתך והוא בשביל ואומר לך עבדי אתה שצריך אתה לעבוד אותי ואם לא בראתיך מן העפר הייתי מואס בך תכף ולא אקבלך בתשובה אבל ע"י שבראתיך מן הארץ ע"יז בחרתיך ולא מאסתיך. ומה שאמ' ומאציליה קראתיך אפשר כי בזה רמז עוד ענין אחד כי הטעם שלא נבראו כולם כמו אד"הר ולא היה פ"ור וכתבו המפרשים ז"ל שהוא ג"כ כדי להקל על האדם יותר ולז"א ומאציליה קראתיך ר"ל מן הנאצלים ממנה ר"ל מאיש ואשה:
אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלהיך. יובן בס"ד דידוע דיש טענ' לישראל לפוטרם מן הדין והוא כי חיוב החוטא בשביל שפשע בפקדון הוא הנפש המופקדת אתו שחטא ועשה בה כמה חבורות ופצעים שפגם אותה וחייב להחזיר הפקדון שלם ואמנם ידוע גבי דין פשיעה דאם בעליו עמו לא ישלם והנה הקב"ה תמיד עם ישראל דכל מקום שגלו לא זזה שכינה מתוכם וא"כ פטורים לשלם ואמנם זאת הטענה לא תהיה כי אם בדור שכולו חייב שבא זמן הקץ והם דור שכולו חייב ואיך אפשר לגאלם ולסתום פי המקטרג לולי שיטען טענה זו לפי שעה לגאלם וא"כ זה הדבר הוא נחמה לישראל באורך גלותם שלא יתייאשו מן הגאולה גם בראותם שהדור כולו חייב ח"ו. גם ידוע דיש נחמה אחרת לישראל והוא דודאי הקב"ה יגאלם והנה הקב"ה ייחד אלהותו על ישראל ולקחם לגורלו וחבלו וא"כ כמו שהקב"ה חי וקיים לעד כן ישראל שכינה הקב"ה אלהותו יתברך עליהם לא אפשר שיהיו אבודים בגלות וכמ"ש המפרשים ז"ל וז"ש אל תירא מאורך הגלות ותתייאש ח"ו מן הגאולה יען כי עמך אני ואם יבא הזמן והדור כולו חייב אזי אגאל אתכם בכח טענה זו דאם בעליו עמו לא ישלם. אל תשתע באורך הגלות שימס לבבך יען כי אנכי אלהיך וא"כ א"א שתהיו אבודים ח"ו לגמרי גם עוד כבר גאלתי אתכם משלשה מלכיות וא"כ בודאי גם ממלכות הרביעית שהיא אדום אגאל אתכם וז"ש אמצתיך אף עזרתיך אף תמכתיך ג"פ וא"כ זה סימן שגם מן הרביעית אגאל אתכם. או אמצתיך רמז למשכן שעשו ישראל במדבר עזרתיך רמז לבית ראשון שבנה שלמה הע"ה תמכתיך רמז לבית שני וא"כ בודאי שיבנה בית שלישי ג"כ דלאו על חנם היו כל אלה ובודאו שיש לישראל אחרית טוב גמור ושלם ברבות הטובה על הארץ הטובה.
אל תיראי תולעת יעקב וגו' אני עזרתיך וגו'. יובן כי כל הגאולות שהיו ע"י שליח הוה אחריה שעבוד אבל גאולה העתידה להיות במהרה בימינו אין אחריה שעבוד שהיא על ידו יתברך וזהו אל תיראי וגו' שתחשבי שגאולה זו ג"כ כשאר גאולות אלא אני עזרתיך נאום ה' וגואלך אביר יעקב יה"ר שתהיה הגאולה במהרה בימינו אכיר:
האומר לך אל תירא אני עזרתיך. יובן בס"ד שמלך ב"ו אם יאמר לאדם בדיבור בפיו אל תירא אין זה מועיל אם לא שיעשה לו מעשה שיניח לו שומרים שישמרוהו או מעשה אחר אבל הדיבור מה יועיל אם זה ילך לבדו אבל הקב"ה אם אמר לאדם אל תירא די לאדם הדיבור הזה ואין צריך עוד מעשה כי דיבור דידיה הוא מעשה וז"ש האומר לך אל תירא באמירה בעלמא זאת חשוב עזרתיך ואינך צריך לשום דבר עוד: