ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד. הנה איתא במדרש שכל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד וגם איכא מ"ד עוד במדרש שילדו ששים בכרס אחד ואל תתמה שהרי עקרב שהיא מן השרצים יולדת שבעים ע"ש במדרש. והנה לכאורה נמצא שבין מ"ד ששה בכרס א' ובין מ"ד ששים בכרס אחד יש הפרש גדול ביניהם ואיך הפליג המ"ד השני כ"כ והנה למ"ד ששה בכרס אחד ראיתי להרב דבק טוב ז"ל שהביא טעם לזה משום דכתיב וכאשר יענו אותו כן ירבה והם היו עוברים בששה ימי השבוע ובשבת לא היה להם עבודה ולכן ילדו ששה בכרס אחד כנגד ששה ימים של עבודה כמ"ש כאשר יענו אותו כן ירבה דייקא עכ"ד ע"ש ונמצא דלסברת המ"ד ששה בכרס אחד יש לזה טעם כנגד ימי העבודה אבל למ"ד ששים בכרס אחד מנין לו הפלגה זו. ויובן בס"ד לפרש דרך דרש והלצה והוא דהנה קרא אמר ובני ישראל פרו מה בא להשמיענו דמהיכא תיתי שלא יהיו פרים ובא לומר פרו אלא ודאי דהפסוק משמיענו בזה דבר חידוש והיינו שפרו שלא כדרך הטבע וא"כ נוקים דא לחידוש דפרו כמ"ד שאמר כל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד כי לא יש חכם שאמר חסר מזה המנין וגם שזה המנין יש לו טעם וסמך ובודאי שלא ילדו פחות מזה יען כי הכל היו עובדים בששת ימי השבוע כי לכן דייק המד' ואמר כל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד וא"כ זה המ"ד ששים בכרס אחד יוקים לחידוש דפרו בששה בכרס אחד כי לא אפשר לחסר מזה לפי הטעם האמור והנה אחד תיבת פרו אמר קרא וישרצו וידוע הוא דו"או להוסיף ומה בא להוסיף ואפשר לומר שבא להוסיף ב"פ על פרו או אפשר ג"פ או ד"פ ואמנם הכלל ידוע דתפסת מועט תפסת תפסת מרובה לא תפסת ונאמר שבא להוסיף כפל אחד דוקא וא"כ מאחר שתיבת ופרו מוקמינן לה בששה בכרס אחד השתא וא"ו דוישרצו בא להוסיף כפל אחד והיינו שנים עשר בכרס אחד והכוונה הוא לומר דיש מהם נשים שילדו י"ב בכרס אחד ונמצא לפי זה תיבה וישרצו יש לאוקומה בי"ב ואח"כ אמ' קרא וירבו בוא"ו להוסיף על תיבת וישרצו וג"כ תאמר תפסת מועט תפסת ולא תרבה כי אם כפל אחד על וישרצו וא"כ מאחר דתיבת וישרצו אוקמת לה בי"ב השתא תיבת וירבו בא להוסיף כפל אחר דוקא והוא כ"ד ובא לאשמועי' עוד דיש מהם עוד נשים שילדו כ"ד בכרס אחד ונמצא לפ"ז תיבת וירבו יש לאוקומה בכ"ד ואח"כ אמר קרא ויעצמו בו"או להוסיף על תיבת וירבו וג"כ תאמר תפסת מועט תפסת ולא תרבה כי אם כפל אחר על וירבו וא"כ השתא מאחר דתיבת וירבו אוקמת לה בכ"ד אז תיבת ויעצמו בא להוסיף כפל אחר דוקא והוא מ"ח ובא לאשמועינן עוד דיש מהם עוד נשים שהיו יולדים מ"ח בכרס אחד ונמצא לפ"ז תיבת ויעצמו יש לאוקומה במ"ח ואח"כ אמר קרא במאד דג"כ בא לרבות בתיבת מאד על מספר המ"ח והשתא יש לספוקי באיזה רבוי בא לרבות אם ברבוי הששה או ברבוי הי"ב או ברבוי הכ"ד או ברבוי המ"ח וג"כ תאמר כזה תפסת מועט תפסת תפסת מרובה לא תפסת ותאמר שבא לרבות ברבוי הששה על מספר המ"ה והיינו שיהיה מספר נ"ד שאין לומר שבא לרבות כפל על מ"ח כי לא יש וא"ו להוסיף אלא נאמר בא לרבות על מספר המ"ח ששה דוקא והיינו לומר שיש מהם נשים שהיו יולדות נ"ד ככרס אחד ונמצא דעד כאן אשמועינן נ"ד בכרס אחד ואח"כ שאמר קרא עוד מאד פעם שנית וג"כ תאמר כנז"ל שבא לרבות עוד ששה הרי ששים לומר שהיה מהם נשים שהיו יולדות ששים בכרס אחד ולכן ס"ל לזה המ"ד במדרש שהיו יולדות ששים בכרס אחד ע"כ ותו לא:
והנה ראיתי בס"ד דוגמא לזה בגמרא דסנהדרין דף כ"א ע"א דבעי הגמרא אהא דתנן במתניתין בדין המלך לא ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה הנה י"ח מנ"ל דכתיב וילדו לדוד בנים בחברון ויהי בכורו אמנון לאחינועם היזרעאלית ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי והשלישי אבשלום בן מעכה ורביעי אדוניה בן חגית והחמישי שפטיה בן אביטל והששי יתרעם לעגלה אשת דוד אלה ילדו לדוד בחברון וקאמר ליה נביא ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה כהנה שית וכהנה שית דהוו להו תמני סרי מתקיף לה רבינא אימא כהנה תרתי סרי וכהנה עשרים וארבע תניא נמי הכי לא ירבה לו נשים יותר מארבעים ושמונה ותנא דידן מאי טעמיה אמר רב כהנא מקיש כהנה בתרא לכהנה קמא מה כהנה קמא שית אף כהנה בתרא שית ע"כ הרמ"ה ז"ל וז"ל מתקיף לה רבינא אימא כהנה הא תריסר כדאמרן וכהנה בתרא לאו אשית קמייתא בלחוד קאי אלא אכולהו תריסר קאי דהוו ליה כולהו כ"ד תניא נמי הכי כדאתקפתיה דרבינא וכו' ולמאן דדריש ווין הא ארבעים ושמונה דוא"ו וכהנה בתרא מרבי תריסר והוו להו בהדי הנך כ"ד וכתיב כהנה בתרא אכולהו קאי דהוה להו מ"ח וכו' עכ"ד ע"ש:
הרי נמצינו למדין מהכא דהוא"ו בא להוסיף כפל על מה שרמוז לפניו וא"כ לפ"ז יפה עולה הדרש שכתבנו בס"ד דכל וא"ו בא להוסיף כפל על שלפניו ולכן תיבת מאד שהיא לשון רבוי דליכא בה וא"ו לא ידעינן באיזה רבוי בא לרבות ומשום דתפסת מועט תפסת יש לאוקומה ברבוי המועט הרמוז פה והוא רבוי של פרו שהוא לומר ששה בכרס אחד וכן נמי הוא הדין במאד השניה ועולה שפיר:
והנה מדברי הגמרא הנז' עוד למדתי בס"ד לפרש בדרך אחרת והוא דתיבת פרו נוקים לה באחד ובא וא"ו דוישרצו להוסיף הרי שנים ותיבת ישרצו אחד הרי שלושה ובא הוא"ו דוירבו להוסיף שלושה הרי סך הכל ששה ותיבת ירבו אחד הרי שבעה ובא הוא"ו דויעצמו להוסיף שבעה הרי ארבעה עשר ותיבת יעצמו אחד הרי סך הכל חמשה עשר והנה אח"ך כתיב במאד מאד ותיבת מאד היא לשון רבוי כלומ' רבוי עצום וא"כ אפשר לאוקומה שבאו לרבות כנגד כל הרבוי הנזכר לפניה שהוא חמשה עשר יען שיותר מזה הסך עדיין לא מצינו א"כ נעשה סך הכל שלושים ומ"ש אח"ך מאד פעם שנית הרי באה לרבות עוד שלושים יען כי כבר יש לנו קודם ממנה רבוי זה וא"כ נוקים לה על רבוי היותר רב דכן משמע רבוי המאד שהוא על דבר שיותר רב ועצום וא"כ מאחד שיש לנו רבוי שלושים לפניה הרי היא ג"כ באה לרבות שלושים הרי סך הכל ששים ולכן ס"ל ששים בכרס אחד:
או אפשר לפרש בס"ד בדרך אחר והנה ראיתי שם במדרש רבה דיש עוד מ"ד דס"ל שילדו שנים עשר בכרס אחד ומפיק לה התם משום דכתיב פרו שנים וישרצו שנים וירבו שנים ויעצמו שנים במאד מאד שנים ותמלא הארץ אותם הרי י"ב עכ"ד המדרש והנה השתא לפי דברי המדרש דדריש פרו שנים הנה אפשר לומר דגם המד' דס"ל שילדו ששים בכרס אחד ג"כ דריש תיבת פרו שנים ישרצו שנים וכו' ואמנם זה המדרש הוא דריש נמי הווי"ן להוסיף בדרשת הש"ס דדריש וי"ו דוכהנה ומפיק מנה מ"ח וכאמור לעיל ולפ"ז הכא הכי דריש לה פרו שנים ובא הוא"ו דוישרצו להוסיף שנים הרי ארבעה ותיבת ישרצו שנים הרי ששה ובא הוא"ו דוירבו להוסיף ששה הרי י"ב ותיבת ירבו שנים הרי ארבעה עשר ובא הוא"ו דויעצמו להוסיף ארבעה עשר הרי כ"ח ותיבת יעצמו שנים הרי שלושים ואח"ך אמר במאד מאד הכוונה חד רבוי ואמנם בא להורות על רבוי שהוא מרבה ביותר וזהו במאד מאד ר"ל רבוי הרב וזהו במאד שהוא מאד כדי שלא תטעה לחשוב שבא לרבות כנגד רבוי שהוא יותר קטן שברכויים לכן כתב במאד מאד כלומר ברבוי שהוא רב ואיזה רבוי שהוא רב זהו רבוי האחרון שמרבה שלושים ואם כן תיבת במאד מאד באה לרבות שלושים הרי נעשה סך הכל ששים ולכן ס"ל שהיו יולדות ששים בכרס אחד:
ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. יובן בס"ד דהנה ידוע שגזירת השעבוד היתה ארבע מאות שנה וישראל יצאו ברד"ו קודם הזמן ונתנו טעם לזה חדא משום דרבוי אכלוסין השלים המנין ועוד אמרו דקושי השעבוד השלים המנין והנה פרעה ידע באצטגנינות שלו שאם ישראל יעבדו במצרים זמן הקצוב יאבדו ח"ו ולא שייך שיצאו לעולם וכמ"ש רז"ל שאם היו שוהין רגע אחד היו נטמעים בשער החמשים ולא היו יוצאים לעולם והנה גם הוא ראה שמעלת ישראל נשגבה מאוד ורבה ולא אפשר שהקב"ה ימסרם לגמרי ביד מצרים ולכן הכריח בדעתו שודאי הקב"ה יעשה להם סיבה להצלתם שיוכלו לצאת קודם הזמן וחשב שהקב"ה ירבה אותם רבוי שלא כפי הטבע ואז בזה אפשר שיצאו קודם הזמן משום דרבוי אוכלוסין יהיה משלים המנין ולכן דן בדעתו שיותר טוב לעשות להם קושי השעבוד דאז יהיה קושי השעבוד משלים המנין דכשיראה הקב"ה שעושים להם קושי השעבוד שיש בזה להשלים המנין אז לא ירבה אותם עוד שלא כדרך הטבע דמאחר שיש להם הצלה בזה לא יעשה להם נס שלא כדרך הטבע וממילא יהיה זה למצרים חצי נחמה שהגם שאין עובדים אצלם ת' שנה שלמים עכ"פ הם עושים להם קושי השעבוד משא"כ אם היתה השלמת הזמן מכח הרבוי היתה זאת למצרים לשכים בעיניהם ולצנינים בצדם שרואים את ישראל פרים ורבים שלא כדרך הטבע וגם זה הרבוי יהיה להצלחתם להשלים הזמן שאז יהיה להם טובה בכפלים הרבוי וגם שיצאו הודם זמנם תרתי לטיבותא ואמנם הנה הש"ית לא כן יחשוב כאשר חשבו הם שבראותו קושי השעבוד יבטל מהם נס הרבוי אלא הש"ית עשה גם רצונו להיטיב לישראל ברבוי הבנים ואז בזה הפסידו המצריים יותר דאם לא היו עושים להם קושי השעבוד הנה רבוי הבנים לבדו לא היה בו יכולת מספיק לחסר מן הזמן ק"ץ שנים כאשר היה באמת ועכ"פ היו צריכים לעבוד יותר מר"דו אכל עתה שעשו להם קושי השעבוד ניכה להם סך מה וממילא מכח זה ומכח זה עלה להם בחשבון הניכוי ק"ץ שנים ויצאו בר"דו והנה אפשר לדמות ענין זה להמשל שכתבו רז"ל באחד שנשא ב' נשים אחת ילדה וא' זקנה והיה בזקנו שערות שחורות ושערות לבנות והיתה הילדה מקטעת לו הלבנות והזקנה מקטעת לו השחורות ונמצא שיצא קרח מכאן ומכאן ולא נשאר לו כלום וכן פרעה היה הרבוי מנכה מצד א' והקושי השעבוד מנכה מצד אחר וממילא יצא קרח מכאן ומכאן. ובזה יובן בס"ד ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו שראה שהם יולדים ורבים הפך הטבע ששה בכרס אחד ויותר ומזה הבין שהקב"ה עשה להם זאת כדי להצילם קודם הזמן הקצוב שאז יהיה רבוי אכלוסין משלים המנין וא"כ דא עקא שיהיה לישראל טובה כפולה ומכופלת שירויחו גם הרבוי גם הניכוי של הזמן ולכן הבה נתחכמה לו ליתן עצה על זאת דמאחר שמוכרח שיהיה להם דבר שיהיה מכחו ניכוי הזמן א"כ צריך לחפש לעשות להם דבר שיהיה להם ממנו ניכוי הזמן ואמנם יהיה להם בו צער שעכ"פ תהיה בזה למצרים חצי נחמה וזהו פן ירבה ר"ל פן ירבה עוד יותר מזה ואז תהיה הצלתם מכח הרבוי שינכה להם מהזמן מצד הרבוי ועוד יש חששה מן הרבוי שאם תקרא מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ קודם הזמן שצריך להיות גם על פי חשבון הניכוי מצד הרבוי דהיינו שאם מצד הרבוי צריך לנכות להם מן הזמן חמשים שנה הם יצאו בחזקה קודם מאה שנה מחמת שתקרא מלחמה ויתוספו גם הם על השונאים ואז יגבר מזלם וילחמו בהם ויעלו ממצרים יען דע"י שרואים עצמם שהם רבים אז יעלה על לבם להלחם במצרים ולעלות מתחת ידם גם בלתי בא הזמן שצריכים לצאת דמכח הרבוי שהם רבים וגם רואים שהאויב נלחם עם מצרים מבחוץ אז יהיה להם תגבורת לב להלחם גם הם עם מצרים ולעלות מתחת ידם ולכן נתייעצו כולם בשפה אחת לשים עליהם שרי מסים כדי לענותם בסבלותם שאז כשיראה הקב"ה קושי השעבוד שעושים להם אז ימנע מהם הרבוי דכל עוד שאפשר להצילם כדרך הטבע לא יעשה להם הקב"ה נס שלא כדרך הטבע שיהיו פרים ורבים ששה בכרס אחד שלא כדרך הטבע ואמנם הקב"ה לא כן חשב אלא וכאשרי ענו אותו כן ירבה ברבוי הבנים וכן יפרוץ מלשון פירצה ר"ל שכנגד העינוי והרבוי כן יפרוץ ויחסר מן הזמן שעושה פרצות גדולות בזמן הקצוב להם לנכות ממנו כפי חשבון שצריך לנכות מכח קושי השעבוד ורבוי הבנים ולכן ויקוצו מפני בני ישראל שראו שהופרה עצתם ולא הועילה להם:
או יובן בס"ד הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה וכו' דידוע מ"ש רב יעקב אלגאזי ז"ל ע"פ בא אחיך במרמה ויקח ברכתך והוא דאע"ג דקי"ל שאין להעביר הירושה אפי' מברא בישא לברא טבא עכ"ז במקום תורה וחכמה שאני דהיינו אם הבן האחד הוא חכם והב' ע"ה יש רשות לאב להעביר הירושה מהבן שהוא ע"ה וליתנה לבן שהוא ת"ח ע"ש בדבריו ז"ל. והנה המצריים כשראו שישראל הם גוי עם חכם ונבון ועוסקים בתורת ה' אשר מסרו להם האבות זיע"א הנה הם פחדו פן יתגברו ישראל עליהם וילחמו בהם ויגרשו אותם מעיר מצרים וישבו הם לבדם במצרים במקומם ועיין פירש"י ז"ל ע"פ ועלה מן הארץ כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים והרי הוא כאלו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה ע"ש ונמצא שהם יראים פן יגרשום ישראל מן הארץ והם יירשוה והנה הגם שהם יודעים שישראל לא יכולים לעשות שום דבר בלתי עזר אלהי ואם כן בודאי הקב"ה לא יעזרם בזה יען כי אעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא אין להעביר וכבר הקב"ה חילה כל הארצות לשבעים שרים וארץ מצרים נתנה למצריים ואיך עתה יעזור לישראל ליקח נחלת אחרים ואפי' שישראל הם ברא טבא עכ"ז אין נכון לעשות כן ואמנם פרעה ועמו בהאי פחדא הוו יתבי דהם ראו שישראל היו עם נבון וחכם ועוסקים בתורה שמסרו להם האבות וא"כ עתה יש לחוש לזה דבמקום תורה וחכמה יש להעביר הירושה ולתת אותה להבן שהוא חכם וא"כ וראי הקב"ה יעזרם במעשיהם ויצליח אותם לגרש את פרעה ועמו ולירש מקומם וארצם ולכן הם רוצים לעשות אופן שיהיו המצרים חכמים יותר מישראל ח"ו וזה איך אפשר להיות שהמצריים לא אפשר להם להשיג חכמת התורה שהיא החכמה האמתית והיא חכמת ישראל דוקא לכן נתייעצו שישימו שרי מסים לענות את ישראל כרי שבזה אז ישראל ישכחו חכמת התורה שהיה להם מרוב קושי העבודה והטרדא כי חכמת התורה שמעתתא בעייא צלותא כיומא דאסתנא ואז ממילא חכמת מצרים שיש להם במילי דעלמ' תהיה נעדפת על ישראל וממילא אז המצריים יקראו חכמים יותר מהם ואם כן אז אין להם לחוש שהקב"ה יעזרם בזה לגרש את המצריים משום אעבורי אחסנתא וכו'. ובזה יובן בס"ד ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו ר"ל הם חכמים יותר ממנו וכמ"ש רז"ל ע"פ רבתי עם רבתי בדעות וכן אמרו ע"פ רבים קמים עלי רבים בתורה ע"ש וכן כאן רב ועצום ר"ל רבים בחכמה ובתורה ולכן הבה עצה שנתחכמה לו ר"ל שאנחנו נתחכם יותר מהם וזהו נתחכמה לו כלומר שנהיה אנחנו חכמים עליהם ולא להפך שאם נניח הדבר כמו שהוא יש חששה פן ירבה עוד בחכמה והלואי שישארו בחכמה זאת שיש להם אלא יש לחוש פן יתרבו בחכמה יותר ואז כשיקרא את מצרים מלחמה עם מלך אחר אז אותו זמן יהיה לישראל תגבורת לב יותר ואם הם ישנים יתעוררו משנתם וימלאם לבם לערוך עם מצרים מלחמה גם הם וזהו ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ והיינו כפי' ב' שהביא רש"י ז"ל כאלו כתוב ועלינו מן הארץ שישראל הם ירשו את ארץ מצרים ויגרשו את פרעה ועמו ממנה ולכן נתייעצו לעשות עליו שרי מסים וכו' כדי למעט חכמתם וזהו וישימו עליו שרי מסים למען ענותו וכו' ואמנם הקב"ה לא כן חשב אלא כאשר יענו אותו כן ירבה בחכמה וכן יפרוץ ולכן ויקוצו מפני בני ישראל שראו שהם עומדים בהצלחה הפך עצתם:
או יובן בס"ד לפרש דקדוק של תיבת ממנו והכוונה שיש שהוא נקרא צדיק מצד גדולת מעשיו מצד עצמו ויש שנחשב צדיק לערך רשעת חבירו היושב עמו והנה המצריים דנו בדעתם כי חשיבות ישראל לפני הקב"ה לא מצד ערך רשעת מצרים אלא מצד עצמם שהם בשרים באמת לפני הקב"ה ולכן נתייעצו לעשות עליהם שרי מסים לטרדם בעבודה בחומר ובלבנים כדי לבטל מהם עבודת שמים וכשרון מעשיהם ואז לא יהיו ראויים לפני הקב"ה כדי שיושיעם בעת מלחמה. ובזה יובן בס"ד הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו ר"ל מצד ישראל עצמם ותיבת ממנו קאי על ישראל כלומר מניה וביה ולא בערך רשעת מצרים ולכן הבה נתחכמה לו פן ירבה עוד בבשרון מעשיו ואז אם תקראנה מלחמה ויהיה להם תגבורת לב יותר ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ובהכרח אז ועלה מן הארץ כלומר ועלינו מן הארץ וכמ"ש רש"י ז"ל ע"ש שודאי אז הקב"ה יעזרם לרוב כשרותם לפניו ולכן וישימו עליו שרי מסים למען ענותו ואז יבטלו מהם עבודת שמים. או יובן בס"ד לפרש דקדוק תיבת ממנו שפרעה באצטנגינות שלו הרגיש שהשפעת ישראל היא ממקום עליון ממ"נו ר"ת מתרין מזלין נוצר ונקה שהוא שפע מקום עליון ולכן רצה לענותם בעבורה קשה כדי למעט מהם עבודת שמים הממשיכים בה שפע ממקום עליון:
ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. הנה רז"ל דרשו תיבת בפרך בפה רך יובן בס"ד לפרש ע"ד מ"ש המפרשים ז"ל שהקב"ה ריחם על ישראל ולא שעבדם במצרים כי אם מספר ביצחק שעולה רד"ו והנה שם יצחק כתוב נמי בשי"ן שמאלית וכמ"ש ושבועתו לישחק וא"כ תחשוב בישחק בשי"ן שמאלית עולה גי' ת"ך והנה מצרים היו חושבים לשעבדם כמנין בישחק בשי"ן שמאלית ולא ביצחק בצד"י והנה הפרש הקריאה של ביצחק בין צד"י לש"ין שמאלית הוא במוצא התיבה שישחק בש"ין שמאלית יהיה המוצא שלה מן הפה רפה אבל יצחק בצ"רי המוצא שלה יותר בחוזק שהצ"די יצא בתיבה חזק יותר מש"ין שמאלית. ובזה יובן ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך בפה רך כלומר רצו לשעבדם בפה רך ר"ל כמנין בישחק ולא כמנין ביצחק:
ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועת ויאמר בילדכן את העבריות וגו'. הנה רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל דקדק בזה בי אומרו ויאמר פעם שנית הוא מיותר יען כי הלא בפסוק הראשון שאמר ויאמר מלך וגו' לא הוזכר שאמר להם דבר ודוק' מזכיר בו שמותן וע"ש בדבריו ז"ל מה שפירש בזה והנה אפשר לפרש בס"ד בדרך אחד מעין דרך הרב ז"ל והוא כי רז"ל כתבו שהמילדות היו יוכבד ומרים והאחת נקראת שפרה על שם שהיתה משפרת את הולד והב' פרעה שהיתה פועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה וכמ"ש רש"י ז"ל והנה מעתה בא וראה צדקניות אלו כמה היו רחמניות על הולר אשר קראום בשמות חדשים על צד רחמנותם על הילדים והנה פרעה בשמעו שמות המילדות שנקראו שפרה ופועה מכח רחמנותן על הילדים לזה הוצרך לצוות להם צווי הרע הזה שיהרגו את הזכרים הוא בעצמו ולא צוה אותם ע"י א' ממשרתיו כי הא ודאי יש לפרעה שרים הרבה ובפרט שר המשנה שלו שהוא מצווה לשר המשנה והוא עושה מאמר המלך כדרך המלכי' אבל לא שהכל יעש' בעצמו ולא היה צריך שהוא בעצמו יאמר למילדות הצווי הזה אלא הוא היה צ"ל למשנהו ומשנהו יקראם למילדות ויצוום בי הא ודאי שאין מדרך נימוסי המלכות שהמלך בעצמו ידבר עם המילדות וגם עוד שנימוס המלכות שאפי' אם המלך ירצה לדבר עם אדם גדול לא ידבר כי אם ע"י תורגמן וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל ע"פ ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך שרצה לדבר עמו בלתי מתורגמן הפך נימוס המלכות ע"ש. אמנם מאחר שראה פרעה שכ"כ הם דחמניות על הילדים שקראום בשמות אלו לכן אמר הנה אלו שכ"כ רחמניות קשה הדבר לפתותן בזה שיהרגו הילדים ובודאי לא ישמעו ולכן יותר טוב שאנכי בעצמי אדבר עמהם על זה ולא ע"י השרים וגם שאדבר עמהם שלא ע"י תורגמן כי אולי בראותם כל הכבוד הזה שאני עושה להן יתפתו לקיים הצווי הזה ויהרגו הילדים וז"ש ויאמר מלך מצרים למילדות ר"ל הנה הפסוק בא להודיענו פה שלא היה הצווי למילדות מפי שר המשנה או משאר שרים אלא הצווי היה מפי מלך מצרים עצמו שדבר עמהם פה לפה ולא ע"י תורגמן וזהו ויאמר מלך מצרים הוא עצמו אמר למילדות והטעם שהוצרך לזה להקטין גדולתו ולדבר עם המילדות יען כי שם האחת שפרה ושם השנית פועה שאלו המילדות כ"כ היו רחמניות על הילדים שהאחת נקראת שפרה שמשפרת וכו' והב' פועה שפועה וכו' ואם כן היו ידועות ומוחזקות שהן רחמניות ולכך חשש פרעה פן לא יקיימו גזרת הצווי הרע הזה לכן רצה להחניף להן לפתותן בכבוד הזה שעשה להן שדיבר הוא עצמו עמהן כדי שאז יתפתו ויקיימו הצווי וחזר הכתוב לומר אז האמירה שלו שא"ל וזהו ויאמר בילדכן את העבריות וכו' והנה כל מגמת הפסוק בזה להודיעך רוב צדקת המילרות שאפי' שראו כל הכבוד הזה שעשה להן עכ"ז הם לא נתפתו בזה לשמוע דבריו ולזה רמז הכתוב ג"כ עוד ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים דלכאורה תיבת אליהן יתירה והיה די לומר כאשר דבר מלך מצרים ואמנם כפי האמור אתי שפיר שאפי' שראו שאליהן דייקא דבר מלך מצרים עכ"ז לא נתפתו בזה:
והנה אפשר לתת טעם לגזירת פרעה שצוה למילדות להרוג הזכרים ולהחיות הנקבות דלכאורה היה צריך לצוות להפך שיהרגו הנקבות ויחיו הזכרים או שהיה מצוום על הכל ביחד וכן בגזירת השלכת היאור נמי היה לו לצוות שישליכו הכל דהנה כשיש נקבות בעולם ג"כ יתקיים הפ"ור דזכר אחר יקח מאה נקבות ויולידו כולם אבל נקבה אחת לא תקח כ"א זכר אחד. ויובן הטעם בס"ד כי הוא רצה שיהיה תמיד מחלוקת וקטטה ביניהם כי הוא ידע שהצלחת ישראל תהיה ע"י השלום שביניהם והמחלוקת תעשה להפך ח"ו ולכן רצה שיהיה נקבות הרבה וזכרים מועטים כדי שיהיה זכר אחד לוקח כמה נשים ואז ממילא יהיה רבוי קטטות ומחלוקת ביניהם כי הצרות תמיד יעשו מחלוקת שמתקנאות זו מזו ואם ב' צרות לא יוכלו לעמוד באהבה כאחד כ"ש אם יהיו ארבעה וחמשה או יותר ויותר ואז ממילא תתרבה המחלוקת והקנאה ביניהם ובזה יתגבר עליהם ח"ו גם כיון בזה להחניף לנקבות כדי לפתותם לזנות עמהם כדי שבזה נמי יתגבר עליהם ולא יצאו מאתו לעולם:
ובזה ניחא מה שיש לדקדק על פרעה איך נכנס בדעתו לצוות למילדות על זאת והלא כשיהרגו כל הזכרים לא יביאום עוד להולידם ואמנם בזה אתי שפיר כי הוא לא רצה שיהרגו כל הזכרים אלא מהם יהרגו ומהם יחיו באופן שיהיו הזכרים מועטים והנקבות הרבה:
או יובן בס"ד לתרץ ב' דקדוקים אלו דחדא מתרצא חברתא והוא כי הוא לא צוה על הנקבות ג"כ כי חשש פן אז בראות ישראל שכל הילד שמיילדים אותו המילדות הוא נחנק אם כן אז לא יביאום ואפי' שיניחו עצמם שילדו בלא מילדת יקבלו זה מרוב רחמנותם על בניהם אבל אחד שרואים שהנקבות יוצאים חיים הנה האשה היולדת תקבל להביא המילדות האלו כי אצלה יהיה ספק ספיקא שמא היא אין לה זכר כי אם נקבה ואת"ל זכר שמא יצא חי ולא ימות ביד המילדות משא"כ אם היו גם הנקבות מתים תחת ידם אז לא היו מביאים אותם ואפי' שישימו עצמם בסכנה לילד בלא מילדת לא יחושו על עצמם לרוב רחמנותם על בניהם ובנותיהם ולכן צוה שיחיו הבת. והנה תירוץ זה לא אפשר לתרץ על מה שגזר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ולא אפשר לתרץ על זה כי אם כתירוץ ראשון ומיהו גם על גזירת היאור אפשר לתרץ בס"ד כי הוא חשש פן יסתירו את הכל מעיני מצרים ולא ימצאו מה להשליך ביאור ולכן צוה שהבת יחיון כדי שאז ישראל לא יסתירו הזכרים אלא ילבישום מלבושי הנקבות כדי שיחשבום נקבות ואז המצריים יוכלו לתופשם כי יוכלו להרגיש מפרצוף הפנים בין זכר לנקבה ויקחום: וייטב אלהים למילדות וירב העם ויעצמו מאד. הנה דקדק בזה רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל שמה שוירב העם ויעצמו מאד הנה הוא הטבה אל העם ואיך אמר וייטב במילדות ע"ש בד"ק מה שפי' בזה. ואפשר לפרש בזה בם"ד שהנה רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל דקדק עוד דקדוק אחד במה שהשיבו המילדות תשובה לפרעה כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבא אליהן המילדת וילרו דאיך נכנסו דברי' אלה באזני פרעה שכל הנשים העבריות יוכלו לילד בלא מילדת ואם אפשר להיות זה במקצת הנשים אבל לא בכולם וא"כ למאי נפקא מינה קוראים לשפרה ופועה מילדות מאחר כי אין צריכים אליהם. והנה יובן בס"ד לומר כי בזה הנס הפלילי שעשה הקב"ה עם ישראל להרבותם שלא כדרך הטבע שיהיו יולדות ששה בכרס אחד וגם מתעברות ויולדות תמיד בלי הפסק א"כ מזה יצא הוכחה למילדות להכניס דבריהם באזני פרעה שיאמרו לו כמו שאתה רואה שהקב"ה עשה להם נס מחדש אשר לא נשמע לעולמים שיהיו בני אדם כ"כ פרים ורבים כן הקב"ה עשה להם נס מחדש שתוכל היולד' לילד בלא מילדת וברגע כממריה תפלוט הולד מבטנה ואין צריכה למעשה המילדת והנה ודאי זה הנס כלא חשיב לגבי הנס של הרבוי יען שהנס של הרבוי הוא נראה בחוש לכל שהוא נגד הטבע שלא נשמע לעולמים אבל הנס שתלד היולדת בלא מילדת הוא אינו כ"כ דחוק מן הטבע וגם לפעמים יהיה זה דרך מקרה שתלד היולדת ברגע כממריה קודם שיקראו המילדת ורק שהקב"ה עשה שהכל ילדו כך ברגע כממריה בלתי קרוא המילדת ואם כן מכח נס הרבוי בזה נכנסו דבריהם באזניו ולזה אחר שאמר הפסוק תשובת המילדות לפרעה אמר וייטב אלהים למילדות שנכנסו דבריהם באזניו ולא הרגם יען כי וירב העם ויעצמו מאד שהוא דבר הפך הטבע וא"כ מכח זה יכלו להסביר תשובתם באזניו:
ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו. הנה לכאורה תיבת ותאמר יתו"ר נפי"ש ויובן בס"ד לפרש כי היא חששה פן יתוודע הדבר אח"ך שזה הילד הוא מן ילדי העברים וא"כ בזה תתחייב הריגה למלך כי אביה גזר שכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו והיא איך מצאה בן מילדי העברים ולא דיה שלא השליכה אותו ליאור אלא שגדלתו אצלה ואם כן חשיבה כמורדת במלכות וע"פי המשפט חייבת הריגה דמה יש הפרש לענין גזרת מלך בינה לבין אחרי' ולכן עשתה בחכמה שלא אמרה לפני העולם המעשה כמות שהיתה שראתה אותו בתוך התיבה ולקחה אותו אלא אמרה שהיא ראתה אותו טבוע במים ומשכה אותו מתוך המים בעודנו חי קצת וא"כ בזה לא עברה על גזרת המלך שהמלך צוה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ולא אמר תמיתוהו וזה כבר נתקיים בו גזרת המלך שהושלך כבר ביאור והיא משכה אותו מן המים ואין צריכה להמיתו בידים כי אביה לא גזר הבן הילוד תמיתוהו אלא גזר היאורה תשליכוהו וזה בבר הושלך ליאוד ונתקיימה בו הגזרה ואינה חייבת להשליכו פעם שנייה וז"ש ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה וא"ת איך הביאתו לביתה ולא חששה בת פרעה פן ישמע הדבר אח"ך ותתחייב הריגה שעברה על גזרת מלך לז"א ותאמר לפני העולם כי מן המים משיתהו מן המים דייקא ר"ל שהיא לא אמרה מעיקר' המעשה כאשר היה שלקחה אותו מן התיבה שעדיין לא הושלך ליאור אלא אמרה מן המים משיתהו שכבר השליכו אותו המצריים ליאוד ונתקיים בו גזרת מלך ובאותו הרגע שהושלך היא מצאתו ומשכה אותו בעודנו חי מן המים ואם כן לא עברה על גזרת אביה:
ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי. יובן בס"ד כי ידוע דמשה רבינו ע"ה היה גלגול הבל והוא היה גלגול שלישי כי כן משה ר"ת משה שת הבל וזה המצרי היה גלגול קין ולכן הרגו מר"עה לנקום ממנו נקמת דמו עכ"ד המפרשים ז"ל. ובזה יובן ויפן כה וכה ר"ל שהביט בגלגול הקודם של הכל וגם בגלגולים שאחריו וירא כי אין איש כי הביט בגלגול הקודם ומצא שקין הרג להבל והביט עוד בגלגולי הבל שאחריו לראות אם עתיד לצאת אחד גדול כמו מר"עה כדי להניח דבר זה עליו שהוא ינקום נקמת הבל וידא כי אין איש חשוב כמותו ולכן אמר הדבר מוטל עלי שאני צריך לנקום הנקמה מזה ולכן ויך את המצרי שהוא קין:
ואיתא בילקוט במה הרגו רבי יצחק אמר באגרוף כר"א ולהכות באגרוף רשע רבי לוי אמר במסתרים של ישראל הה"ד והיה מספר בני ישראל כחול הים עכ"ד. ויובן בס"ד ע"ר שכתב הרב הקדוש מהר"ש מאסטרופולי זיע"א בליקוטי שושנים משם רבינו האר"י זיע"א שיש ג' אלפים ור"ף מלאכי חבלה ממונים להכות הרשעים בגיהנם ולטהר אותם וסימן לדבר להכות כאגרוף רשע באגרף חסר כתיב ר"ת ג' אלפים ר"ף ועל ידם נלקו המצריים וז"ס נפלא כאשר תחשוב מספר המכות דם צפרדע כנים וכו' יעלו כמנין ג' אלפים ר"ף שבהם לקו המצריים וכו' עכ"ד ע"ש. ובזה יובן בס"ד דברי הילקוט במה הרגו רבי יצחק אמד באגרוף כד"א להכות באגרוף רשע והכוונה על האמור שעירר עליו ג' אלפים ור"ף מלאכי חבלה והרגו שבהם לקו המצריים ג"כ ע"י מר"עה. או יובן בס"ד אגר"ף חסר כמ"ש בפסוק עולה גי' רפ"ד ועם האותיות גי' רפ"ח כמנין רפ"ח ניצוצין והכוונה בכח שבירר מר"עה מן הרפ"ח ניצוצין בזה נתגבר עליו והרגו וזהו באגרף הרגו ר"ל בכח וזכות זה:
ומה שאמר רבי לוי במסתרים של ישראל יובן בס"ד כי שם ישראל במילואו כזה יו"ד שי"ן רי"ש אל"ף למ"ד הנה אותיות המילוי שהם הנסתר של השם יעלו גי' תקל"ד והנה ידוע מ"ש הרב הקדוש הנז"ל זיע"א בספר הבהיר דן ידין בסופו כי קליפה הנק' תוק"ל נתבטלה בסוד המקום שמשם יבא משיח צדקנו בכ"א בסוד קן צפור גי' תוק"ל וכדאיתא בזהר שמות דף ג' דההוא אתר אתקרי קן צפור ויתער בארעא דגליל ע"ש ועיין זוהר חדש פ' בלק וכו' ודע כי קן צפור מספרו תוק ל וקן צפור מבטל לקליפה זו הנקראת תוק"ל והוא בא"ת ב"ש כפר"א ואז נתהפך קליפה זו ונעשה פ"ך בסור הקב"ה מרפא מגוף המכה וכו' עכ"ד ז"ל ע"ש. והנה קן צפור עולה תקכ"ו והרב זלה"ה חשיב לה תקל"ו ואולי שחשב תיבת צפור ביו"ד כאשר יוצאה בפה כי החירק הוא במקום יו"ד ולפעמי' יחשב כך בגימטריאות כנודע והנה מרע"ה מרוב קדושתו הרגו בסייף שלו עצמו ע"ד וממכותיך ארפאך שבזאת הקליפה הרגו וזהו במסתרים של ישראל שעולה המילוי שהוא הנסתר תקל"ד וע"ה וכולל הכולל גימט' תוק"ל והנה זה נרמז במילוי להורות כי ישראל מתגברים על קליפה זו ומכניעים אותה גם נרמז באותיות הנסתר המקום אשר משם יבא משיחנו בב"א כי הוא המבטל לקליפ' זו והוא כי קן צפור בלא יוד גי' תקכ"ו ועם האותיות והמלות גימט' תקל"ד כמנין אותיות הנסתר שבשם ישראל וזהו במסתרים של ישראל הרגו שלקח כח ועזר ממקום הנק' קן צפור הרמוז באותיות הנסתר שבשם ישראל וגם המקום הזה הוא בעצמו נסתר ואז הרג את המצרי.
או יובן בס"ד במסתרים של ישראל והוא כי מסתרים גי' תש"ן כמספר ב"פ שע"ה נהורין כי ידוע שיש כ"פ שע"ה נהורין והכוונה שהמשיך כח משע"ה נהורין ובזה נתגבר על המצרי והרגו וזהו במסתרים של ישראל:
ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי. יובן בס"ד לפרש ע"ד המעשה דאיתא בילקוט וז"ל ויהי בשנה השלישית ללידת משה ופרעה יושב על כסאו והגבירה יושבת מימינו ובתיה יושבת משמאלו והנער יושב בחיקה וכל שרי המלוכה יושבים אצלו ויהי הם יושבים על השלחן ויושט הנער את ידו ויקח העטרה מעל ראש המלך וישם אותה בראשו ויבהל המלך והשרים על זה ויתמהו תמיהה גדולה ויען בלעם הקוסם אחד מסריסי המלך ויאמר זכור נא אדוני המלך את החלום אשר חלמת ואת אשר פתר עבדך ועתה הלא זה העלם מילדי העברים אשר אלהים בקרבם ומחכמה עשה זאת ויבחר לו את מלכות מצרים מה עשה אברהם אשר התיש את חיל נמרוד מלך כשרים ואת אבימלך מלך גרר וירש את ארץ בני חת ואת כל ממלכות כנען ובמצרים ירד גם הוא ויאמר אל אשתו אחותי היא למען הכשיל את מצרים ואת מלכה גם יצחק מה עשה לפלשתים אשר גר בגרר ויעצם כחו מכל פלשתים גם את מלכה רצה להכשיל באמרו אחותי היא ויעקב הלך בעקבה ויקח מיד אחיו בן אמו את בכורתו ואת ברכתו וילך פדנה ארם אל בית לבן אחי אמו ויקח את בנותיו ואת מקנהו ואת כל אשר לו ויברח וישב בארצה כנען ומכרו בניו את יוסף וירד מצרימה וינתן בבית הכלא שתים עשרה שנים עד אשר חלם פרעה הקדמוני חלומות ויוציאהו מבית הכלא ויגדלהו על כל ארץ מצרים על פותר חלומותיו לו ויהי בהרעיב אלהים את הארץ וישלח ויבא את אביו ואת אחיו מצרים ויכלכלם בלא מחיר ואותנו קנה לעבדים ואם על המלך טוב נשפכה את דמו ארצה בטרם יגדל ויקח את המלוכה מידך ותאבד תקות מצרים אחרי מלכו וישלח אלהים מלאך ממלאכי קדושיו ושמו גבריאל ונדמה כאחד מהם ויען המלאך ויאמר אם על המלך טוב יביאו אבן שוהם וגחלת אש וישימו אותם לפני הילד והיה אם ישלח ידו אל השוהם דע כי בחכמה עשה זאת ותהרגהו ואם על הגחלת ישים ידו דע כי לא מחכמה עשה זאת ונחייהו וייטב הדבר בעיני המלך והשרים ויעש המלך כדבר המלאך ויביאו לו את השוהם ואת הגחלת ויקח המלאך ידו אל הגחלת ותדבק הגחלת באצבעו וישאה אל פיו ותבער את שפתיו ושפת לשונו ונעשה כבד פה וכבד לשון וכו' עכ"ד ע"ש. והנה כאן בא מרע"ה לומר לפני הקב"ה כי אין מן הדרך לילך האדם במקום סכנה והיזקא דשכיח יען כי מרע"ה היה כבד פה וכבד לשון מכח אותה הגחלת אשר שם על פיו וא"כ אם איזה אדם ירגיש בו ויגיד עליו שהוא הוא אותו הנער שלקח העטרה מראש המלך וניסוהו בגחלת ואבן שוהם ונעשה כבד פה וכבד לשון וזה הסימן שלו שכן הוא עתה וא"כ פרעה תכף יאמין בזה ואז בודאי יהרגהו כי מעשיו אלו שבא להוציא את ישראל ממצרים מורים על מעשיו הראשונים שלקח העטרה מראש המלך שנראה שכן יעשה ויצליח עתה לעשות כן באמת כאשר עשה מקודם ואז פרעה יחוש לעצמו ותגבר בחירתו עליו להרוג אותו וא"כ הוי שכיח היזקא ויותר טוב שילך אדם אחר כדי שלא יהיה ממנו מזכרת לאותו הדבר ולא יכנס במקום סכנה ולסמוך על הנס וז"ש לא איש דברים אנכי וכו' יען כי כבד פה וכבד לשון אנכי וא"כ מכח זה יבא פרעה להרגיש בי שאנכי הוא שנטלתי העטרה מראשו מקודם ויבא לחוש לעצמו לעשות כדברי בלעם הרשע ולכן יותר טוב שילך אהרן אחי או זולתו והשיב לו הקב"ה מי שם פה וכו' וא"כ בעת שתדבר אני אהיה עם פיך ולא אניח שתדבר בכבדות לשון אלא תהיה מדבר כאחד הבריאים:
או יובן בס"ד שרמז בדבריו על הלויה שצריכה בפה כי הלוי הוא משורר בפה ולכן א"ל הנה מבת שליחות זה נראה שאתה רוצה ליתן לי הלוייה ולאהרן הכהונה יען כי בשליחות זה נראה שאתה רוצה לעשות אותי מלך על ישראל וא"א ליטול כהונה ומלכות וא"כ מוכרח שתתן לי הלוייה דוקא ואמנם אני רואה שלא איש דברים אנכי להיות לוי לשורר בפה כי כבד פה וכבד לשון אנכי ואם כן יותר טוב ליתן לי הכהונה ואהרן ישאר לוי ויקח לו המלכות ולכן צריך הוא שילך אל פרעה כי הוא העיקר והשיב לו הקב"ה מי שם פה לאדם וא"כ אתה טול גדולה זו וכשתהיה לוי ותרצה לשורר אנכי אהיה עם פיך.
הפטרת שמות
בן אדם הודע את ירושלם וגו'. יובן בס"ד לפרש כי ידוע מ"ש המפרשים ז"ל שהטעם שנברא אד"הד עפר מן האדמה ולא היתה בריאתו רוחנית כמו המלאכים והוא משום שאם היה כמלאכים אזי כשיחטא אין לו תקנה עולמית ואינו מתכפר לו בתשובה ובאשר היה בנפילים שהיו מלאכים והורידם הקב"ה לארץ וחטאו ולא נעשה להם תקנה יען כי מאחר שבריאתו רוחנית רחוק הוא מן החטא ולכן אם יחטא עונו גדול מאד ואין לו תקנה בתשובה שהתשובה היא מתקבלת על צד החסד אבל ע"י שנברא עפר מן האדמה שיש לו הדבקות בחומר מעיקר בריאתו א"כ אם יחטא יש להקל עליו בטענת חומרו גרם לו ואם יעשה תשובה יהיה לו תקנה וא"כ בריאת האדם מן העפר היא היתה מכח סיבת עונותיו שידע הקב"ה שסופו לחטוא וחס עליו ובראו מן העפר כדי להקל עליו. עוד כתבו המפרשים ז"ל הטעם שעשה הקב"ה את הבריות האישים שיהיו נולדים מאב ואם ולא ברא הקב"ה כל האדם כמו אד"הר שהיה יציר כפיו ובראו עפר מן האדמה כן הי"ל לעשות כל הבריות ולמה עשה שיהיו הכל באים מכח אבותם וכתבו הטעם שגם זה לצורך תיקון העולם שהנה הקב"ה ידע שהבריות עתידים לחטוא הרבה ואם היה בוראם כמו אד"הר שהיה יציר כפיו של הקב"ה לא היה אפשר שיאריך להם כ"כ אלא היה עושה להם כמו אד"הר שתכף בעבירה ראשונה קלה כעס עליו וגירשו מג"ע דהגם שהיו נבראים עפר מן האדמה אבל עכ"ז יש להכביד עליהם יותר מפני שהם יצירי כפיו של הקב"ה ולכן עשה שיהיו הכל באים מאב ואם כדי שאז יתרבה בהם חומר הגס יותר ואז אם יעשו עונות הרבה אפשר להאריך להם כי יש להמליץ בעדם שחומרם הגס גרם להם מאחר שעיקר יסודם הוא עפר מן האדמה וגם המה באו מכח אב ואם זרע אנשים מטיפה סרוחה וא"כ מה יעשה הבן ולא יחטא ויש להקל עליהם שאז גם אם יאריכו ברשעתם מ"מ יתקיימו בעולם ואם יעשו אח"ך תשובה יתכפר להם על הכל. ובזה יובן בס"ד בן אדם הודע את ירושלם את תועבותיה ואחר שתגיד לה את תועבותיה אשר עשתה אז ואמרת אליה מכורותיך ומולדותיך מארץ הכנעני ר"ל שתאמר לה שאלו התועבות שליכי הם גרמו שהיה מכורותיך פי' מגורותיך כפי' רש"י ז"ל ורד"ק ז"ל ומולדותיך מארץ הכנעני היא ארץ החמרית הזאת שהיא תקרא ארץ כנען כי בה שליטת היצ"הר הנקרא כנען ע"ד שאמרו ע"פ כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב והוא היצ"הר ור"ל שהעונות גרמו שהיה היסוד והמולד שלכם מגוש עפר היא ארץ החמרית ולא הייתם כמלאכים הנבראים מלמעלה מרוחניות ולא מגשמיות וגם זה דין גרמא שאביך האמורי ואמך חתית ר"ל גם אלו התועבות גרמו שנעשה לך אב ואם ולא נבראת כאד"הר בלא אב ואם. או הכוונה כך מאחר שמכורותיך פי' מגורותיך ומולדותיך מארץ הכנעני פי' שהמושב שלך בארץ החמרית הזאת ששולט בה היצ"הר שהוא כנעני לכן דין גרמא שאביך האמורי ואמך חתית ר"ל זה גרם שהיה לך אב ואם ולא נבראו הכל כאד"הר בלא אב ואם כדי להקל עליכם בזה:
ומולדותיך ביום הולדת אותך. יובן בס"ד ע"ד מ"ש בגמרא דעירובין אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל גם אמרו שם אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונות לא שלטה בישראל אומה ולשון ע"ש וידוע מ"ש המפרשים ז"ל דמכח שניתנה תורה לישראל ביום ולא בלילה לבן שלט בהם עי"הר ח"ו ונעשה סיבה שנשתברו לוחות הראשונות. ובזה שמעתי מעט"ר הרב אדוני מור אבי זלה"ה שהיה מפרש בזה מאמר רב יוסף בגמרא שהיה אומר לולי ההוא יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא והיינו משום דידוע דרב יוסף היה סיני שהיה בעל זכירה ובקי בברייתות וא"כ לולי ההוא יומא דייקא שגרם להם השכחה שניתנה התורה ביום ולא בלילה כמה יוסף כמותו הוה בשוקא שאז לא היה לו פאר וחשיבות בזכירה שבו כי הכל היו בעלי זכירה כמותו עכ"ד ז"ל דפח"ח ועיין בדברים אחדים מ"ש בדברי רב יוסף הנז' בביוצא בזה שפירש א"א זלה"ה ע"ש:
איך שיהיה נמצינו למידין דמשום שניתנה תורה כיום זה גרם להם שהיה סיבה שנשתברו הלוחות וממילא נעשה להם שכחה וגם ששלטו בהם האומות וידוע שבשעת קבלת התורה היו ישראל אותה שעה כקטן שנולד דמי והימים הראשונים יפלו וכאלו עתה נולדו מחדש וכמ"ש הפסוק אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך. ובזה יובן בס"ד ומולדותיך ביום הולדת אותך ר"ל כאלו כתוב פתח תחת הבי"ת של ביום והכוונה שמולרותיך היא קבלת התורה היה ביום וזהו ביום הולדת אותך הלידה שלך היתה ביום ולא בלילה ולכן מאחר שהיה ביום ולא בלילה אז דין גרמא שלא כורת שרך לשון שררה כלומר השרים שליכי הם שרי האומות שהיו שולטים עליך קודם קבלת התורה לא נכרתו לגמרי ונתבטלה שליטתם ממך אלא נשאר להם שררה עוד עליך ששלטו בך אח"ך בגלות כי ע"י שהיתה ביום גרם שנשברו הלוחות וממילא שלטו בוך. וגם עוד דין גרמא שבמים לא רוחצת למשעי לשון החלקה והוא שע"י השכחה אז הלומד הלכה יתקשה בכל דבור ודבור ובכל ענין וענין ודומה ההלכה כמו סכין שיש בה פגימות הרבה שהמוליך את הצפורן עליה הולך הצפורן מעט ומרגיש ועומד במקום הפגימה וכעז"ה משא"כ אם היה הסכין חלקה ואין בה שום פגם אז הצפורן רץ והולך ישר בלתי עכבה מאחר שאין לו במה לעמוד ולכן הלכה שהיא ברורה כנתינתה מהר סיני דומה לדבר שהוא חלק הרבה ואין בו פגם ומקום עמידה שיעמוד בו ציפורן ההולך עליו מפני שהאדם זוכר הדבר כנתינתו מהר סיני ואזי יתהלך למישרים ואין כאן קושייא כלל משא"כ השכחה שהיא גורמת שהאדם יתקשה בכל דבור ודבור כי אינו זוכר הענין כמו שהוא וצריך להבינו היטב דבר מתוך דבר ולכן זה יביא את האדם לידי סברות נבוכות ודעות משונות זה אומר בכה וזה אומר בכה וז"ש ובמים היא התורה שנקראת מים המטהרת את הנפש מכל לכלוך לא רוחצת למשעי ר"ל לא רוחצת באופן שהוא למשעי כלומר חלק בלתי קושיות ומבוכות יען כי המלח לא המלחת שלא נתקיימה בך כח הזכירה שהיא מקיימת ומשמרת את התורה כמלח המקיים ומשמר את הבשר ולכן מאחר שלא נתקיימה בך הזכירה הדומה למלח לכן גרמה השכחה שלא יהיה עסק התורה באופן החלקה ר"ל שתהיה הלכה ברורה כנתינתה מהר סיני אלא נעשה בה הויות דאביי ורבא וצריך נגר ובר נגר דיפרקינא וגם דין גרמא שהחתל לא חותלת והוא בתרגומו ובאיסורין לא אתאסר ר"ל שהשכחה גרמה שלפעמים החכם יטעה בדיני התורה ואוסר את המותר ומתיר את האסור וזהו ובאיסורין לא אתאסר ר"ל בדבר שהוא אסור באמת מן הדין לא אסר בו כלום אלא אסר בדבר שהוא מותר מן הדין וכדרך שאומרים בוידוי יום כפור מה שהתרת אסרתי ומה שאסרת התרתי וכל זה גרם השכחה ואם היה כח הזכירה העיקרית מיוסד באדם לא היה שום טעות כלל לשום אדם.
לא חסה עליך עין לעשות לך אחת מאלה לחומלה עליך. יובן בס"ד לעשות לשון תקון כמו ובן הבקר אשר עשה ור"ל לא חסה עליך עין היא עין השכל שלך לעשות לך פי' לתקן לך אחת מן העוותים האלה שנמשכו מזה דהא ודאי הגם דאיכא שכחה עכ"ז המעשים הצדיקים שיעשה האדם תגבר על השכחה ויהיה לאדם כח זכירה גם יהיה לו לב פתוח לכוין על האמת ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא וכמ"ש וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום ואם כן אם האדם יביט בעין שכלו על עניינים אלו יוכל לעשות לו תקנה בשבילם וזהו לא חסה עליך עין היא עין השכל לתקן לך אחת מאלה ובפרט שכל זה הוא לחומלה עליך שאין אני מבקש ממך בזה לטובתי ח"ו שהנה אם יחטא האדם מה יפעל בהית חלילה ואם יצדק מה יתן לו וכמאמר הכתוב אם חכמת חכמת לך ואם לצת לבדך תשא וא"כ אין אני מוכיחך בזה בשביל טובתי ח"ו אלא אנכי מוכיחך ומבקש ממך דבר שהוא לחומלה עליך ולטובתך אנכי מכוין גם אמר לא חסה עליך עין ולא אמר לא חסה עין לעשות לך וכו' יובן בס"ד כי הנה תראה כמה אנשים רחמנים ביותר שאם יראה אחד ילד נער בוכה יכמרו רחמיו עליו ואינו יכול לשמוע קולו מרוב רחמנות וא"כ בא וראה אם זה הרחמני הוא איש רשע ובעל עבירות היתכן שיש שוטה במוהו דמאחר שהוא בר ישראל ודאי יאמין בתורה ובדברי חכמים ז"ל שאמרו מעונש העבירות שיעשו לאדם בגיהנם ובכף הקלע ובכמה גלגולים קשים ומרים וא"כ אם זה האיש רחמני איך ירחם על זולתו בשביל מעט בכיה ולא ירחם על עצמו פן פתע פתאום יבא אידו ויעשו בו מ"ח משפטים קשים ומרים ומכות אכזריות אשר לא ישוער ולא יסופר והנה לזה אמרו רז"ל שאין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שיטות ר"ל שיטות באותו הענין שעשה וז"ש לא חסה עליך עין ר"ל הגם שעין שלך חסה על אחרים אפי' בראותה נער בוכה אבל באמת עליך לא חסה ואזלא בתר איפכא שחסה על אחרים ולא חסה על עצמה ולכן מאחר שעין השכל שליך לא חסה עליך להורות לך הדרך אשר תעשין בעבודת הבורא יתברך דין גרמא שותשלכי אל פני השדה היא עו"הז החומרית הדומה לשדה כמו השדה שיש בה מיני זרעים מיני בשמים מיני מרקחת מיני אילנות צל נאה רוח טוב נהרות טובים וישיבה טובה אשר האדם ימשך לבו אליהן ויענג החומר שלו מרוב טובה ומנוחה כן עו"הז הוא מלא מכל תענוגי האדם וחמדת הזמן אשר יתאווה אליהן החומר הגס וזהו ותושלכי אל פני השדה היא עו"הז החומרית בגועל נפשך לאכול מפריה ולשבוע מטובה ולעשות מה שלבך חפץ ואת עבודת הבורא ית' השלכת אחרי גויך וזאת התחלת תגבורת החומר שהיה בך היא ביום הולדת אותך וכמ"ש רז"ל שהיצה"ר בא לאדם משעת לידה דכתיב לפתח חטאת רובץ ר"ל מאותו יום הלידה התחיל להתפשט בך כח החומר הוא היצ"הר ואם היה לך עין שכל להביט בחשבון הקב"ה ודאי היית מכנעת אותו ומגברת בך כח היצ"הט לעבוד עבודת הבורא יתברך באמת ובאמונה:
ואעבור עליך ואראך מתבוססת ברמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי. יובן בס"ד דהנה בראותי שהיצ"הר מתגבר ביך ומפתה אותך לכמה עבירות קלות וחמורות בחרתי לעשות לך קצת תרופה לעבירה אשר תתפתי בה יותר משאר עבירות והיא עבירת הגזל והגנבה והחמס אשר ממנה ימשך כמה איסורין כמו שקר ולש"הר ושבועות שוא ועוד כמה תולדות איסורים חמורים וגם היא לב האדם מתאווה לה יותר כי יפתנו היצ"הר בה בנקל ובפרט בדורות אלו אשר אזלא פרוטה מן הכיס והנה רז"ל אמרו בשלשה דברים האדם ניכר בכוסו בכיסו בכעסו הנה בדורות האלו כמעט המבחן של ביסו הוא יותר מכולם שלפעמים תמצא אדם אחד שנזהר בעבודת השם ואם יהיה לו צד מקום לאכול מעות מאדם אחד הנה הוא אוכל וחדי כל אשר תמצא ידו הכל כאשר לכל על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו ולא יאמר אשייר פאה בקערה לבעל המעות ולא כדרך האריס שנוטל למחצה לשליש ולרביע אלא כאדם האוכל משלו וכן רז"ל אמרו רובם בגזל ומיעוטם בעריות ואם על דורותם אמרו רובם בגזל כלומר בחשש גזל מה נענה בדור יתום כזה הש"ית יעזרנו על דבר כבוד שמו ויתקננו בעצה טובה מלפניו לעשות רצונו בלבב שלם אכיר. והנה לכן ראה הש"ית כי הרבה נכשלים בגזל ואם לא גזל גמור לא יבצר מחשש גזל לכן צוה הש"ית והזהיר הרבה במצות הצדקה גם רז"ל האריכו במעלתה ובחיובה הרבה כדי שתהיה היא תרופה למכאוב זה והכוונה כי הגם שאם אדם חטא בגזל גמור צריך להשיב הגזלה אשר גזל ואין תקנה בלא"ה ואם לא ידע למי גזל יעשה צרכי רבים אבל מי שהוא נכשל בחשש גזל או בגזל גמור ולא הרגיש בו כלל ועיקר הנה תועיל לו הצדקה שעושה לכפר עליו בשביל השוגג ומי הוא זה אשר ימלט מחשש גזל בשגגה ובפרט מי שיש לו עסק משא ומתן ולכן תועיל הצדקה לשוגג וכמו שראיתי באמת להרב רבינו חיד"א זלה"ה בכף אחת סי' י"א בכוונות שצריך לכוין האדם בנתינה הצדקה והאחת מהם היא שיכוין שאם חייב איזה סך לאיזה אדם שאינו יודע בין בגלגול זה בין בגלגולים אחרים מאיזה צד ואופן שתועיל צדקה זו לתקן אשר עוות עכ"ד ז"ל ע"ש. ואם כן מאחר שהגזל הרוב נכשלים בו ובפרט לשוגג של הגזל לכן מאוד הזהיר הש"ית על הצדקה כמה פעמים בתנ"ך וגם רז"ל הרבו לספר בשבחה ובחייובה על האדם עד גדר שאמרו שאפי' עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה והנה ידוע שהמעות נקראים דמים בלשון הגמ' וז"ש ואעבור עליך ואראך והנה מתבוסתת בדמיך ר"ל שזאת הטומאה של הדמים היא יותר דבקה ביך הרבה ומעט מן המעט אשר ניצולים ממנה ולכן צויתי אותך ואומר לך בדמיך הם דמים של צדקה חיי כי ע"י שתתני מעות לצדקה בזה תחיי שזאת תהיה תיקון על העיוות כי הוא מין במינו דמ"ים בדמ"ים נגעו והוא תיקון מקביל לעון וכפל הלשון ואמר ב"פ בדמייך חיי יוכן לרמוז כי עיקר מצות הצדקה הוא שהאדם יתן ויחזור ויתן דהיינו שאם אחד עני בקש ממנו דבר אחד ונתן לו כשיצטרך אליו לבקש ממנו פעם שנית לא יהיה עליו כמשא כבר ויגער בו אלא צריך ליתן לו פעם שנייה ושלישית בלב טוב ושמח כמו פעם ראשונה ולזה צריך תגבורת גדול על היצ"הר ולכן כפל ואמר בדמיך חיי ב"פ לומר כי אין נסיון הלב במצות הצדקה כשיתן פעם ראשונה אלא העיקר הוא כשיתן ויחזור ויתן:
גם יובן בס"ד בדמיך חיי גימ' ק"ב רמז למילוי ע"ב ס"ג מ"ה שעולים ק"ב ונקראים ק"ב חרובין שצריכים מיתוק ותיקון וע"י הצדקה יתמתקו ויתקנו והנה ב"פ בדמיך חיי גי' ד"ר יובן בס"ד לרמוז על מ'"ש המפרשים ז"ל ע"פ וקוץ ודרדד תצמיח לך שהעובד ע"ז פוגם בדל"ת דאחד שבפסוק שמע ישראל שעושהו רי"ש ח"ו ופוגם ברי"ש דלא תשתחוה לאל אחר שעושהו דל"ת ח"ו וא"כ מהפך ח"ו הדל"ת לרי"ש ורי"ש לדל"ת וזהו דרדר שאד"הר ג"כ פגם בקצת מזה ע"ש והנה ידוע שהצדקה היא תקון לעון ע"ז ג"כ דעוברי ע"ז טוענים אם אין הקב"ה חפץ בע"ז למה אינו מבטלה ואמנם התשובה לזה כי מעשה ידי אדם עדיף והקב"ה רוצה שהאדם יבטלה והראיה שמעשה ידי אדם עדיף הוא מן הצדקה וכמ"ש אותו המין אם הקב"ה אוהב את העניים למה אינו מפרנסן והשיבו לו מעשה ידי אדם עדיף שרצה הקב"ה לזכות בהם העשירים ואם כן הנותן צדקה הוא ס"ל מעשה ידי אדם עדיף. ובזה מתקן אותיות ד"ר לעשות אותם כמצטרך להניח בפסוק שמע ישראל דל"ת ובפסוק לא תשתחוה לאל אחר ריש ולכן ב"פ בדמיך חיי שהוא רמז לצדקה יעלה גי' ד"ר רמז לתיקון ב' אותיות הנז':
רבבה כצמח השדה נתתיך. יובן בס"ד שאם תאמרי הלא יותר טוב שאתן לך עתה במזומן את כל הטובות הנשגבות אשר הבטחתיך עליהם לימות המשיח ואז אם יהיו הטובות האלו לך ודאי לא יהיה לך ג"כ חמדה בממון וגם תהיי נקיה משאר עבירות שאז אין כח ליצ"הר לפתותיך לעשות איסור הנה לזה אמר רבבה כצמח השדה נתתיך כי כמו צמח השדה והם חטים ושאר זרעים הנזרעים בשדות לא אפשר שיצמחו בלתי שיחרוש האדם את השרה ויקלקל מראיתה שיעשנה גוש עפר כן הטובות הנשגבות אשר הבטחתיך עליהם לימות המשיח א"א לצמוח ולהיות כי אם בלתי שיכניעו ישראל את חמרם הגס ויכתתו עצמם בעבודת ה' ועסק תורתו ואז תצמחנה הטובות הנשגבות אשר הבטיחנו הש"ית וזהו רבבה כצמח השדה נתתיך שצריך לקלקל תחלה הקרקע על מנת לתקן כן האדם צריך לכתת גופו בתורה בעבודת הבורא ית' כדי שיהיה ראוי לקבל הטובות הנשגבות ואימתי יבא הזמן שתרבי ותגדלי בטובות הנשגבות והגדולה אשר הבטחתיך בה לעתיד הוא בזמן שתבואי בעדי עדיים הם המצות ועסק העבודה אשר הם התכשיטין והעדי של ישראל ואם ישראל לא יקשטו עצמם תחלה בתורה ובמצות איך יזכו לגדולה והטובה שהבטיח בה הבורא ית' לימות המשיח והא בהא תלייא ואמר בעדי עדיים ולא אמר בעדיים והוא כי יש מצות דאורייתא ויש מצות דרבנן שהם גדרים וסייגים משמרת למשמרת והנה עוקר עבודת ישראל שישמרו גם הגדרים וסייגים דרבנן וזהו מעלתן והנה מצות דאורייתא הם נקראים עדיים אבל מצות דרבנן שהם גדרים וסייגים לשל תורה המה נקראים עדי עדיים כלומר עדי של עדיים הם מצות דאורייתא וז"ש צריך שתבואי בעדי עדיים שתקיימי גם מצות דרבנן והנה הקב"ה הבטיחנו לעתיד לבא בשני סוגי טובות הא' רוחנית מה שמגיע לנפש והב' גופנית מה שמגיע לגוף והנה מה שמגיע לנפש שלעתיד יתפשטו חמשים שערי בינה ותתרבה החכמה בישראל ולא לימא חד לחד אליף לי חכמתא כי יקויים הפסוק כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים וזאת הטובה היא הרוחנית השייכה לנפש. ועוד הבטיחנו בטובה הגופנית השייכה לגוף והיא עושר וכבוד ומנוחה והשקט ושלוה שלום ואריכות ימים וממשלה ומלכות והנה השדיים רמז למוח וללב המקבלים טובה הרוחנית והיא טובת החכמה והשכל אשר משכנם שם והשערות רמז לטובה הגופנית כי היא אך למותר כמו השערות שהם למותר והראיה שהאדם יגלחם תמיד וז"ש אימתי ותרבי ותגדלי פי' ותרבי בשכל ע"ד שאמרו רבתי בגוים רבתי בדעות והיא טובה רוחנית ותגדלי בטובת הגופנית הוא בזמן שתבואי בעדי עדיים הם מצות דאורייתא ודרבנן כאמור שאיך יתבן ששדים שלך הם המוח והלב המקבלים בתוכם טובה הרוחנית והיא החכמה והשכל נכונו לקבל הטובה ושערך רמז לטובה הגופנית צמח ואת ערום ועריה בתמיהה פי' שאת ערום ועריה מן המצות והא ודאי דהא בהא תליא וא"כ צריך לקשט עצמך בתורה ומצות תחלה ואח"ך תהיי ראוייה לקבל כל זה שהבטחתיך.
ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים וכו'. יובן בס"ד דאם תאמרי אלי א"כ איך היינו ראויים לפניך בשעת מתן תורה שתתן לנו תורה תמימה חמדה גנוזה אשד מלאכי השרת נתאוו לה והרעשת אותו היום כל העולם בשבילנו פנים בפנים דברת עמנו מאחר שעדיין לא תקננו עצמנו כראוי לז"א ואעבוד עליך ואראך הנה דעי לך כי אנכי לא דנתי אותך שם כי אם באשר הוא שם ואותו העת הייתם ראויים לכל כבוד שבעולם ובפרט לדברי רז"ל שבמעמד הר סיני פסקה זוהמתן וז"ש ואעבור וכו' והנה עתך עת דודים ר"ל אותו העת היה עת דודים כלומר באותו זמן ובאותו העת היה עתך עת דודים ראויה לזה והנה הגם שידעתי שסופך לחטוא הרבה עה"ז לא דנתיך ע"ש הסוף אלא ואפרוש כנפי עליך ואכסה ערותך של לעתיד וטובה כפולה עשיתי עמך שאשבע לך על כל הטובות של לעתיד ולמה צריך שבועה דמי ביקש ממני שבועה כדי שאשבע לו אלא משום דאנכי ידעתי שסופכם לחטוא ולכן כדי שלא תקטרג מדת הדין ותאמר שלא ליתן להם עוד הטובות ותבטלם לגמרי ח"ו לכן ואשבע לך כדי שתהיה הבטחה אמתית שיש עליה שבועה שאז לא אפשר לבטל לכל והנה ידוע שכל מקום שאומר לי הוא דבר קיים לעד לעולם ולעולמי עולמים וז"ש כאן ע"י ואשבע לך ואבא בברית על כן ותהיי לי פי' במדרגת לי שהוא על דבר קיים.
וארחצך במים ואשטוף דמיך מעליך ואסוכך בשמן. יובן בס"ד דעתה התחיל לומר לה המעלות שעשה לה על הר סיני בקבלת התורה שהיה מדבר בזה והוא כי תחלה הש"ית נתן לנו תורה שבכתב ואח"ך הודיענו עוד תורה שבע"פ שהיא פירוש לתורה שבכתב והנה תורה שבכתב יש לדמותה למים כי התורה נקראת מים שנא' הוי כל צמא לכו למים וג"כ נקרא שמן כמ"ש רז"ל ע"פ לריח שמניך טובים כנז' בילקוט ע"ש. והנה לתורה שככתב יש לקרות אותה מים כי כמו שהמים הכל צריכים אליו ולא אפשר להם בלעדו כן תורה שככתב כל בר ישראל צריך ללמוד אותה ולא אפשר בלעדה אכל תורה שבע"פ יש הרבה שאינם לומדים אותה כלל ורק יודעים ללמוד בתנ"ך וא"כ יש לדמות תורה שבע"פ לשמן כי יש בני אדם סכים בשמן ויש שאינם סכים כלל וכן יש בני אדם אוכלים שמן ויש שאינם אוכלים כלל ולז"א הנה בתחלה עמדתיך על הר סיני ונתתי לך תורה שבכתב וזהו וארחצך במים היא תורה שבכתב הנרמזת למים והתורה היא המרחצת ומזככת נפשו של אדם ובזה ואשטוף דמיך מעליך כמ"ש רז"ל שבקבלת התורה פסקה זוהמת הנחש מהם ובזה ואשטוף דמיך היא זוהמת הנחש מעליך ואחר שנתתי לך תורה שבכתב נתתי לך תורה שבע"פ וזהו ואסוכך בשמן לתורה שבע"פ וכאמור:
ואלבישך רקמה. יובן בס"ד רמז לענוה כי ידוע מ"ש רז"ל מה שנבחרו ישראל מכל האומות בשביל שהם ענוים ושפלים וז"ש רקמה אותיות ר"ק מ"ה כי רק לשון מיעוט רמז לענוה וכן מה ג"כ רמז לענוה ע"ד ונחנו מה וז"ש ואלבישך רקמה אותיות ר"ת מ"ה רמז לענוה וסמך זה למים ושמן שהם רמז לתורה לרמוז כי ע"י התורה זכה האדם לענוה ע"ד שאמר התנא באבות על מעלת התורה ומלבשתו ענוה ויראה וכו' שהתורה מלבשת את האדם הענוה ולז"א ואלבישך ר"ק מ"ה והנה תיבת רקמה אותיות ר"ק קודמות לאותיות מ"ה רמז שאם האדם יראה עצמו שהוא רק מלשון והבור רק ר"ל שהוא חסר מכל המעלות ואין בו לא חכמה ולא עושר אזי יוכל להתחזק במדת הענוה ויוכל אז לחשוב עצמו במדרגת מה אכל אם הוא רואה עצמו שהוא חכם וחריף ודעתן ובעל עושר ונכסים רבים איך יוכל להתחזק במדת הענוה ולחשוב עצמו במדריגת מה כי היצ"הר יפתהו להתגאות ויאמר לו לך נאה ויאה להתגאות על הכל כי מעלתך רבה עליהם בחכמה ועושר וכיוצא אבל אם יתחזק לראות עצמו שהוא חסר ורק מכל דבר שאם יש לו עושר יחשוב שהוא כפקדון אצלו ואינו בטוח כו ומי יודע מה יהיה בסופו כי לא תדע מה ילד. יום וכן אם הוא חכם ובעל שכל יחשוב שכל זה הוא בעזר אלהי ואם הקב"ה יעזבהו רגע כממריה לא ימצא אתו מאומה ויהיה כגוי אובד עצות ואין בהם תבונה ומי לנו גדול בחכמה כשלמה מלך ישראל אשר נכתב בו ויחכם מכל האדם ועכ"ז כתיב ביה ונשיו הטו את לבבו וגם ידוע מה שעשה לו אשמדאי והיה נוטל מקלו ותרמילו ומחזר ממקום למקום וצועק אני קוהלת בן דוד ולית מאן דישגח ביה עד אשר השקיף עליו הקב"ה בחמלתו והחזירו למלכותו ככתוב בגמר' איך שיהיה הנה נמצינו למידין שאם האדם יראה עצמו שהוא רק מכל המעלות אזי יוכל לחשוב עצמו במדריגת מה וזהו ר"ק מ"ה:
ואנעלך תחש. יובן בס"ד הנה הבטיחה בזה שיקיים בה מאמר הפסוק ואתה על במותימו תדרוך שיהיו כל האומות כעפר לדוש תחת רגליהם של ישראל והנה אנקלוס ז"ל תרגם ויהבית מסן דיקר ברגליכון ר"ל או"הע שהם היו יקרים בעו"הז אניחם כעפר לדוש תחת רגליכם והכוונה שלא יהיה להם עוד התנשאות ראש עליכם אלא יהיו נכנעים ונשפלים לפניכם לקיים מה שנא' ואתה על במותימו תדרוך.
ואחבישך בשש ואכסך משי. יובן בס"ד ואחבשך כשש רמז למדת היסוד הנמשך ממנו שפע לישראל והוא ששי כידוע והנה ידוע שהיסוד הוא נקודת שורק שהיא אותיות קושר שהוא המחבר הכל כאחד והנה אחבשך פי' בעל מ"צ ז"ל שהוא ענין חגורת האזור כמו ויחבוש את חמורו ור"ל קשר אזורו ע"כ ע"ש. ומה שאמר ואכסך משי רמז לשם ה' הנקרא על ישראל וכמ"ש הפסוק וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך וז"ש ואכסך מן האומות לבלתי יזיקוך בכח מש"י בהפוך אתוון שמ"י רמז לשם ה' הנקרא על ישראל ובזה הם ניצולים מן האומות שיראים ליגע בהם.
ואעדך עדי. יובן בס"ד כי ישראל סימנם רחמנים גומלי חסדים וזה התואר של רחמנות וחסד נשתבח הבורא ית' כי הוא ית' מדתו רחום וחנון ורב חסד והנה ישראל ממדת קונם יש בהם שגם המה נקראו רחמנים וגומלי חסדים וכמ"ש דז"ל תהיה דומה אליו ית' מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום מה הוא חנון וכו' ע"ש ולז"א ואעדך עדי ר"ל התואר והקישוט שלי כביכול קישטתיך בו שגם אתכם עשיתי שתהיו נקראים רחמנים וגומלי חסדים וזהו ואעדך עדי דייקא כלומר העדי שהוא שלי:
ואתנה צמידים על ידיך ורביד על גרונך. יובן בס"ד כי התפלין הוא אות לישראל שהם עמו ית' גוי אחד בארץ ולז"א ואתנה צמידים על ידיך רמז לתפלין של יד שלובשים אותו תחלה ורביד על גרונך רמז לתפלין של ראש שיורדים הרצועות שלו על הגרון מכאן ומכאן.
ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך ועטרת תפארת בראשך. יובן בס"ד נז"ם גי' צ"ז כמספר שם מ"ה ושם ב"ן שעולים גי' נז"ם והם בחי' שם הוי"ה ב"ה ושם אדנ"י וב' שמות אלו הם יהיו מגינים עליך ומצילים אותך מן האף והחימה כי מלאכי חבלה המקטרגים נקראים אף וז"ש ואתנה נזם רמז לב' שמות ב"ה הנז' על אפך שיכניעו את המקטרג הנקרא אף וזהו על אפך וכל זה תזכי על ידי שתשימי עגילים על אזניך ר"ל שתזהרי מדברים אסורים אפי' בשמיעה וכמ"ש שלא תכשלי לדבר את בעצמך כי לכן נבראת האליה של האוזן רכה כדי שהאדם יזהר בעצמו מדברים אסורים אפי' מצד השמיעה לבד ואז תכף יכוף האליה לתוכה ואם נזהר מן השמיעה בטוח הוא שלא יכשל לדבר הוא בעצמו אבל אם לא נזהר בשמיעה יכשילנו היצהר לדבר הוא בעצמו לז"א ועגילים על אזניך רמז למניעת השמע מדברים אסורים יכוף האליה של האוזן שהיא עגולה על אזניך ובזה אז תזכי למעלה נשגבה שהשכינה תהיה שורה עליך וז"ש ועטרת תפארת רמז לשכינה בראשך שתהיי את מרכבה לשכינה וכמ"ש הכתוב ושמחת עולם על ראשם:
ותעדי זהב וכסף. יובן בס"ד כי הזהב רמז לגבורות וכסף רמז לחסדים ואמר זהב וכסף רמז למיתוק הגבורות בחסדים וזש ותעדי זהב וכסף שתמתיקי הגבורות בחסדים וגם יבא לך שפע ממותק גבורות וחסדים כי כל שפע צריך שיהיה כלול מחסדים וגבורות כנודע:
או יובן בס"ד ע"ד שראיתי להרב הקדוש מהר"ש מאסטרופולי זיע"א בליקוטי שושנים שהביא מכתבי האר"י זיע"א וז"ל ישראל בעשייתם העגל גרמו להתעורר הקלי' בוש"ש בסוד הכתוב וירא העם כי בושש משה וקליפות טלב"יו כי במצרים היו בגלות ב"ט של שם ב"טי"ו של שם הוי"ה ש' של שדי וישראל שהם חשבו לעשות עגל ולולא חסדי ה' עלינו שעורר בשמות קדושים כס"ה בפ"ז לא יצאנו משם לעולם כי עקר כל שרי או"הע למעלה עכ"ל ופי' הרב הקדוש הנז"ל זיע"א שצירוף של שמות הקלי' ב"ו ש"ש ט"ל בי"ו הוא שבט"יו כו"של ושני שמות כס"ה בפ"ז צירוף אותיות כס"ף וזה"ב וז"ס נפלא ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל והענין פלא גדול ואסור לגלות יותר עכ"ד זלה"ה זיעא ע"ש ונמצינו למידין מדבריו ז"ל שההצלה היתה ע"י התעוררות ב' שמות קדושים כס"ה בפ"ז שהם אותיות כס"ף זה"ב. ובזה יובן בס"ד ותעדי זהב וכסף רמז לב' שמות קדושים הנז' ובזה יובן בס"ד לרמוז מ"ש הפ' במשלי מכסף וזהב חן טוב ר"ל מכ"סף וז"הב הם ב' שמות הנז' היה חן טוב לישראל שניצולו כנז':
ומלבושך שש ומשי ורקמה סולת ודבש ושמן אכלת ותיפי במאד מאד ותצלחי למלוכה. יובן בס"ד כי הנה כאן זכר ששה מינים ג' מהם שהם שש משי רקמה הם מיני מלבוש וג' מהם שהם סולת ודבש ושמן הם מיני מאכל ויובן לרמוז על ששה סדרי משנה והוא כי ג' סדרים מהם שהם זרעים קדשים טהרות הם רובם לא שייכי לענין מעשה בגלות המר כי כולם שייכי' בזמן שב"המק קיים וא"כ מה שלומדים בהם בגלות המר הכל הוא הלכתא למשיחא דרוש וקבל שכר אבל אין יוצא כלום במזומן לענין מעשה אבל ג' סדרים שהם מועד נשים נזיקין רובם שייכי גם בזמן הגלות המר וצריך ללמוד אותם לענין מעשה ג"כ לדעת איך יעשה ישראל בקיום המצות. והנה מ"ש שש משי ורקמה שהם ג' מיני מלבושים שהם הנאה חיצונית לגוף ולא הנאה הנכנסת לתוך הגוף הנה הם רמז לג' סדרים הנז' שהם זרעים קדשים טהרות אשר רובם לא שייכי בזמן הגלות ולימודם הוא הלכתא למשיחא ואינו במזומן ומ"ש סולת דבש שמן הם רמז לג' סדרים שהם מועד נשים נזיקין שהם שייכי גם בזמן הזה לענין מעשה ולימודם הוא הנאה עצמית ופנימית שהם שייכי לענין מעשה לדעת איך יעשה האדם בקיום התורה והמצות. והנה ידוע כי בזכות לימוד המשנה יבא הגואל במהרה בימינו אכ"יר וכמ"ש רז"ל ע"פ גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם יתנו לשון מתניתין רמז ללימוד המשנה הנקראת מתניתין וידוע כי מן עסק התורה יעשה אדם מלבוש רוחני והוא הנקרא חלוקא דרבנן וז"ש ומלבושך שש ומשי ורקמה סולת ודבש ושמן אכלת כל זה הוא רמז לששה סדרי משנה ובזה אז ותיפי במאד מאד לפני הקב"ה ואז ותצלחי למלוכה היא הגאולה העתידה להיות במהרה בימינו אכ"יר שאז ימלכו ישראל על האומות כי זכות עסק המשנה יהיה מקרב מלכות ישראל כי הוא מסוגל לגאולה וכמ"ש ע"פ גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם:
או יובן בס"ד לרמוז בפ' ותיפי במאד מאד ותצלחי למלוכה כי ידוע מ"ש חז"ל שבזכות הענוה תהיה הגאולה בב"א כי אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח וכמ"ש הפ' כי אתה עם עני תושיע ועינים רמות תשפיל והנה מידת הענוה צריך האדם לתפש' עד קצה האחרון והוא מ"ש התנא באבות מאד מאד הוי שפל רוח והכוונה לתפוס הקצה האחרון כי בכל דבר הממוצע הוא טוב אבל בענוה צריך לתפוס הקצה האחרון ולכן אמר מאד מאד הוי שפל רוח ובזה יובן ותיפי במאד מאד ר"ל כמאמר התנא מאד מאד הוי שפל רוח ואז בזה ותצלחי למלוכה שתזכי לגאולה בב"א. גם יובן מא"ד ר"ת אברהם משה דוד שהם היו ענוים ביותר אברהם אע"ה אמר ואנכי עפר ואפר משה רבינו ע"ה אמר ונחנו מה דוד הע"ה אמר ואנכי תולעת ולא איש והאדם יקח מוסר מהם שהיו גדולים במעלה רמה וכ"כ היו ענוים בקצה האחרון וזה ותיפי במאד מאד ר"ל בהמאד של מא"ד הם ג' צדיקים הנז"ל זיע"א והיינו שתאחזי מעלת הענוה שלהם ובזה ותצלחי למלוכה באמור.
או יובן בס"ד מא"ד מא"ד ע"ה גי' צ"א כמנין שם הו"יה ב"ה ושם אד"ני שכל מגמתינו בתורה ובמצות הוא ליחד שם הו"יה ושם אד"ני שהוא יחוד קוב"ה ושבינתיה ואם נעשה היחוד כראוי ונתקן בשלימות גמורה ודאי נזכה לגאולה בעז"הו וז"ש ותיפי במא"ד מא"ד לתקן וליחד ב' שמות ב"ה אזי ותצלחי למלוכה היא מלכות ישראל שיקחו המלכות בידם וישלטו הם על עשו ובא לציון גואל בעגלא ובזמן קריב ויבנה בית המקדש במהרה בימינו אכ"יר: