אלה תולדות יצחק בן אברהם וגו'. יובן בס"ד כי יעקב מלא בוא"ו גימט' קפ"ח ועם האותיות גי' קצ"ג ועשו גי' שע"ו ועם האותיות גי' שע"ט סך הכל גימ' תקע"ב כמנין אותיות אברהם הוא הוליד ליצחק עם האותיות והכולל שעולים ג"כ גימט' תקע"ב בדקדוק וזה רמז בשמותם שאברהם הוליד את יצחק ולא אבימלך ח"ו וז"ש אלה תולדות יצחק בן אברהם יש בהם רמז צפון שאברהם הוליד את יצחק ולא אבימלך ח"ו. ובזה יובן כוונת רש"י ז"ל אלה תולדות יצחק יעקב ועשו האמורים בפרשה והכוונה שהגם שיעקב יש לו שם אחר והוא ישראל וא"כ לא יעלה על זה רמז האמור עכ"ז שפיר יכון הדרש יען שבפרשה זו לא נזכר עדיין שם ישראל כי אם שם יעקב דוקא וזהו שאמ' יעקב ועשו האמורים בפרשה:
ובזה יובן המדרש אלה תולדות יצחק בן אברהם הה"ד עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם ר"ל עטרת זקנים הוא אברהם תהיה מן בני בנים ששמם מעיד שאברהם הוליד את יצחק ויובן בס"ד סיום הפסוק ג"כ ותפארת בנים אבותם והוא שג"כ במספר שמותם יש רמז שהם בני יצחק ורבקה כי יעקב בלא וא"ו גי' קפ"ב ועשו גי' שע"ו סך הכל גי' תקנ"ח וע"ה גי' תקנ"ט כמנין אותיות יצח"ק א"ב רבק"ה א"ם וזהו ותפארת בנים מן שמות אבותם כי שמות אבותם יש בהם רמז על הבנים:
ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי וגו'. הדקדוק מבואר ויובן בס"ד דהנה היא נתעכבה כמה שנים ולא בא לה הריון והנה בזה העיכוב יש ספק אם היתה העכבה מסיבתה או מסיבת יצחק כי לפעמים ימצא העיכוב מן האשה שהיא עקרה ולפעמים מן האיש שהוא עצמו עקר והאשה טובה והנה כאן שנתעכבה כמה שנים ולא בא לה הריון מסתמ' היה א' מהם עקר או סבה אחרת שאינו ראוי להוליד ואח"ך כשהרתה ודאי עשה הקב"ה עם אחד מהם נס ונעשה ראוי להוליד ואמנם לא נודע עדיין אם ממנה היתה העכבה והקב"ה עשה את הנס עמה או מן יצחק היתה העכבה ועמו נעשה הנס והנה כשהתרוצצו הבנים בקרבה הבינה והכריחה בדעתה שהעכבה לא היתה ממנה והוא שענין רציצת הבנים פי' רז"ל הכוונה כשהיתה הולכת על בתי ע"ז היה בעשו מפרכס לצאת וכשהיתה הולכת על בתי מדרשות היה יעקב מפרכס לצאת וא"כ השתא מזה יש להבין שיש בבטנה שנים אחד צדיק ואחד רשע והשתא מוכרח להם שהרשע בא מצידה בשביל שהיתה בת רשעים והצדיק בא מצד יצחק שהיה צדיק בן צדיק וא"כ השתא אם העכבה היתה ממנה שהיא עצמה היתה עקרה והקב"ה עשה לה נס ובא לה הריון א"כ איך אפשר שיצא מצידה אחד רשע והלא הקב"ה לא עביד ניסא לשקרי ומאחר שעשה לה נס איך יצא מצדה רשע אלא ודאי שהיא לא היה ממנה שום עכבה כלל אלא היא היתה ראויה להריון ולהוליד והעכבה היתה מכח יצחק שהוא היה עקר וא"כ הנס נעשה אתו עמו דוקא שנעשה לו נס שיהיה ראוי להוליד ומצדו כבר יצא צדיק וא"כ השתא אחר שהכריחה מכח רציצת הבנים שהעכב' מיצחק ולא ממנה התחיל' להתרעם על צערה שהיתה מצטערת ומתאוה ומתפללת על ההריון שהיתה חושבת שהעכבה ממנה והיתה מצטערת תמיד ומתפללת על עצמה שיבא לה הריון ומאחר שהעכבה ממנו א"כ היא מה לה להתטפל ולדאוג בזה הלא יצחק עצמו צריך הוא להתאזר ולהתפלל על עצמו שיהיה ראוי להוליד וזהו שפירש רש"י ז"ל וז"ל א"כ למה זה אנכי מתאווה ומתפללת על הריון והכוונה למה זה אנכי הייתי מקודם מתאווה ומתפללת על הריון מאחר שאין מצדי שום עכבה והוא לבדו צריך להתפלל על עצמו שיהיה ראוי להוליד ותלך לדרוש את ה' לראות אם כנים הדברים אלו שהכריחה בדעתה אם לאו ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך וגו' והכוונה לא כמו שחשבת שהעכבה היתה מיצחק ולא ממך אלא לעולם ממך היתה העכבה שאת היית עקרה ומה שיש אצלך אחד רשע אין בזה משום לא עביד קב"ה ניסא לשקרי דזה מוכרח להיות דאלו הם שני גוים ושני לאומים הם וצריך עשו לבא לצורך תקון יעקב שיהיה עשו שואב כל הזוהמא כולה ויעקב יצא מלובן זך ונקי וזהו ולאם מלאם יאמץ וכן צריך להיות ולו נגלו כל תעלומות וזהו מפלאות תמים דעים:
או יובן בס"ד דרך רמז ויתרוצצו הבנים בקרבה ויתרוצצו לשון רציצה הבנים גימט' ק"ב רמז לק"ב חרובין שהם ג' מילויי עס"מ שהם דין וצריכים תקון ומיתוק ותאמר אם כן שעדיין צריך להם מיתוק ותיקון למה זה אנכי באתי לעולם הלא לא באתי כי אם לתקן ואז ותלך לדרוש את ה' לעשות אופן התקון השייך לשרש נפשה:
ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב. הנה רש"י ז"ל פירש הקב"ה קראו ד"א אביו קראו והנה י"ל למה עשו קראו אותו כל העולם דכתיב ויקראו שמו עשו וליעקב לא קראו אותו כל העולם אלא אביו דכתיב ויקרא שמו יעקב. ויובן בס"ד כוונת ויקרא שמו יעקב חוץ מפי' רש"י ז"ל והוא דהנה עשו קראו אותו כן מפני שראו שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה ולכן קראו אותו הכל עשו כלומר עשוי ונגמר בשערו ויעקב צריך ג"כ לקוראו כן מפני שהיתה ידו אוחזת בעקב עשו ואמנם ההפרש בין עשו ליעקב כי עשו הסיבה שנקרא מכחה עשו לא באה לו בבחירתו שהוא עשאו אלא בריאתו היתה כך שנגמר בשערו מבטן אמו אבל יעקב אע"ה הסיבה שנקרא מכחה יעקב הוא עשאה בבחירתו שאחז בעקב עשו ולא שהיה דרך בריאתו כן ונמצא הגם שיעקב אע"ה הכל קראוהו יעקב מכח אחיזת העקב מ"מ ראוי לומר כאלו הוא עצמו קרא את שמו כן מאחר שהוא עשה הסיבה אשר ממנה נקרא כן משא"כ עשו דדרך ברייתו היתה כך שהיה עשוי ונגמר בשערו ולכן השתא הגם שגם יעקב נמי הכל קראוהו כן עכ"ז כתיב ויקרא שמו יעקב הכוונה דקאי על עצמו כאלו הוא הוא שקרא את עצמו יעקב בשביל שאחיזת העקב היתה ממנו:
והנה יש לתת טעם בס"ד למה קראהו יעקב ולא עקב כי על שם אחיזת העקב היה צריך לקוראו עקב ולמה הוסיפו לו יו"ד. ויובן בס"ד שהם רצו לעשות זכר ורמז שלם בזה והוא לרמוז נמי שידו היתה אוחזת בעקב. ולכן הוסיפו לו יו"ד שהיו"ד במילואה היא אותיות תיבת ידו וקראו יעקב והוי רמז ידו עקב:
ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו וכו'. לכאורה י"ל איך היה יצחק הצדיק אוהב את הרשע הוא עשו ובודאי כל רז לא אניס ליה. ויובן בס"ד שמן הדרך הוא אם אדם רשע הוא בעל עבירות ואינו רוצה לפרסם רשעתו לפניך מחמת הבושה יותר טוב הוא שגם אתה תעשה עצמך כאלו אינך יודע ברשעתו שבזה אז יש תקוה שלפחות כל זמן שהוא יושב לפניך לא יעשה דבר רע מאחר שהוא מתבייש ממך וכן יש תקוה נמי עוד שאם תספר לו בדברים רבים דרכי מוסר תוכל להחזירו למוטב מחמת הבושה אבל אם אתה מפרסם הדבר שאתה מכיר בו אז הבושה שיש בינך ובינו ג"כ תלך ומו"מ לא ישמע לקול מורים ויעשה בגלוי גם לפניך ובן היה גבי עשו שהיה ערמן ולפני יצחק אע"ה היה עושה עצמו חסיד כיצד מעשרין המלח והתבן ולפי האמת אין לה דין מעשר ומוכרח יצחק אע"ה כשראה שיש לו בושה ממנו אמר יש תקוה שאח"ך יחזור בתשובה ע"י דיברו עמו ולפחות הצלה פורתא הוי שלא יעשה רע בפני אביו כ"א בסתר ולזה אהב אותו כדי להורות שהוא חושבו לצדיק ובזה ישמר לעשות רע בפני אביו וז"ש ויאהב יצחק את עשו אל תחשוב שהיא לגמרי אהבה פנימית מלב ונפש אלא כל זה מפני שראה כי ציד בפיו שהיה ערמן ואינו רוצה שיכיר אביו ברשעתו לכן אהבו לפי שעה לפנים שאמר אולי יש תקוה ממנו שישוב בתשובה מחמת הבושה:
ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד. יובן בס"ד אם הקב"ה רוצה לשלוח לאדם ריוח אלף זהובים אם ישלחם לו בפעם אחת ישמח שמחה אחת אבל אם ישלחם לו בשנים ושלשה פעמי' כל פעם שירויח ישמח גם מאחר שתבא לו בהדרגות לא תהו ביה אינשי כ"כ וכאן אמר ויגדל האיש ואל תחשוב שבאה לו בתכיפה אחת אלא וילך הלוך וגדל בהדרגות עד כי גדל מאד ותחלה ויהי לו מקנה צאן ואח"כ מקנה בקר ואח"ך ועבודה רבה מכל מין ומין ולכן היתה סיבה שויקנאו אותו פלשתים שאם היו רואים שבאה לו הצלחתו בפעם א' לא היו מתקנאים כי היו מתנחמים בדעתם ואומרים כמו שפעם אחת הרויח כ"כ ממון כן אפשר שבפעם אחת יפסיד אבל אחר שראו שבאו לו בהדרגות שבכל פעם שעוסק מרויח א"כ זה הוראה שמזלו תמיד הוא מצליח ולכן נתקנאו בו:
או יובן בס"ד דרך רמז ויגדל האי"ש גימ' שט"ו ניצוצין ע"ה שהם ז"פ אד"ם שצריך בירור ותיקון וכל ניצוץ וניצוץ מהם וילך הלוך וגדל עד כי גדל מא"ד אותיות אד"ם שנתגדל להיות בחי' אד"ם שלם או מא"ד ד"ת "אדם "דוד "משיח ששלשה אלה הם כלולים זה בזה ובתיקון ניצוצי הקדושה יגדלו גם הם ויבא משיח צדקנו לגאלנו במהרה בימינו אכי"ר וזהו עד כי גדל מא"ד אדם דוד משיח:
ויאמר אבימלך ליצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. יובן בס"ד ממנו אותיות ממו"ן וזהו כי עצמת ממו"ן מאד. או יובן בס"ד ממנ"ו ר"ת "מתרין "מזלין "נוצר "ונקה שהשפע בא משם ויובן עוד כי לכן הטעם שהעושר נקרא ממון ר"ת כנז' שהשפע בא משם:
ויחפרו עבדי יצחק בנחל וגו' ויריבו רועי גרר וגו'. הנה לכאורה י"ל למה בבאר הראשון והשני רבו ובבאר השלישי לא רבו עליה. עוד י"ל למה בבאר הא' והב' כתיב ויחפרו לשון רבים ובבאר הג' כתיב ויחפור לשון יחיד ויובן בס"ד דהנה באר הא' והב' חפרו אותו בתוך הנחל דכן כתיב ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים וא"כ מאחר שהחפירה היתה בנחל אם כן יש טענה לרועי גרר שיהיה להם שותפות בבאר הזה מאחר דחפירת הנחל היא שלהם שהם חפרו הנחל ולולי חפירתם בנחל היו צריכים עבדי יצחק לחפור יותר אבל עתה שחפרו הבאר בתוך הנחל אהני להו חפירת הנחל שלא לחפור הרבה ותכף יצאו המים וא"כ הוי כאלו חפרו הבאר בשותפות והרי הוא של שניהם ולכן רבו עליה לאמר לנו המים ר"ל גם לנו יש חלק במים ולמה תקחו הכל לכם ולא תניחו אותנו לשלוט בו גם אנחנו והנה עבדי יצחק כשראו ככה חפרו עוד באר אחרת בתוך הנחל ולא חפרו במקום אחר כדי להקל עליהם הטרחא שלא יהיו צריכים לחפור הרבה מה שאין כן בנחל שבלא"ה המקום ההוא חפור ונמוך ובחפירה מועטת שיחפרו בתוכו יצאו המים ואמנם לא חששו מרועי גרר שגם עתה יריבו עמם כאשר עשו בתחלה יען כי גם לפי טענתם שדין הבאר החפור בנחל צריך שיהיה בשותפות הנה מ"מ כבר הנה בעתה יש ב' בארות והשתא יש בהם דין חלוקה ורועי יצחק יקחו באר אחד לצרכם ורועי גרר יקחו באר אחד לצרכם כי רועי יצחק רוצים שיהיה באר אחד לצרכם ולא יתערבו עמהם רועי גרר ועתה בפעם שנית כבר נעשה ב' בארות וכל אחד יקח אחד והנה אחר שחפרו באר הב' רבו ג"כ עליה כי רועי גרר אלמים היו ולא רצו לחלוק אלא רוצים שיהיה להם שליטה בשני הבארות ותשאר שני הבארות בשותפות עם רועי יצחק ולא שכל אחד יברור באר לעצמו ואין איש זר אתו אלא רוצים שיהיו ב' הבארות תחת ידם ורועי יצחק לא יחפצו בזה כי הם אינם רוצים להתערב ולהתחבר עם רועי גרר ורוצים שיהיו מופרשים מהם ולכן הוכרח יצחק אע"ה להתחכם אז ולהתעתק מאותו הנחל ולחפור באר במקום גבוה שלא היה בו חפירה מעולם כדי שלא יהיה להם עוד פתחון פה לרועי גרר לטעון בו דין שותפות ולכן עתה בפעם ג' לא רבו עליה כי לא נשאר להם פתחון פה לטעון בו דין שותפות ולכן השתא ניחא דבבאר הג' כתיב ויעתק משם ויחפור באר אחרת אבל בבאר השני לא כתיב ויעתק משם אלא כתיב ויחפרו באר אחרת סתם והיינו טעמא משום דבאר השני חפרו אותו ג"כ בנחל ולא נעתקו מן הנחל אבל בבאר הג' כתיב ויעתק משם ר"ל שנעתקו מן הנחל שהוא מקום חפור וחפרו במקום אחר שלא היה בו חפירה מעולם. וגם השתא בזה ניחא שבבאר הראשון כתיב ויחפרו וכן בבאר השני כתיב ויחפרו אבל בבאר הג' בתיב ויחפור לשון יחיד לרמוז דבבאר הזה לא יש בו שום חפירה מזולתו אלא כל החפירה של יצחק היתה משא"כ בבארות הראשונים שהיתה בהם ג"כ חפירת אנשי גרר והוא חפירת הנחל ודוק כי נכון הוא בעזה"י:
ויריבו רועי גרר לאמר לנו המים. לכאורה י"ל כי תיבת לאמר אין לה מובן כי אינו לאמר לזולת והול"ל ויריבו רועי גרר ויאמרו לנו המים ומאי תיבת לאמר. ויובן בס"ד דהנה רועי גדד תחלה היו אוהבים עם רועי יצחק ואמנם הם היו צרי עין וכשראו שחפרו ויצא באר מים חיים צרה עיניהם בזה ורוצים ליקח הבאר להם והנה דרך האוהבים שלא להקפיד זע"ז וכ"ש כי הכא שהם חפרו ומצאו הבאר ואיך אפשר לרועי גרר להקפיד עליהם בזה שלא להניחם לרועי יצחק להשקות מן הבאר ולעכב הכל לצרכם כי בזה יהיה זילותא ובזיון להם שיהיו נראים כצרי עין לכן התחכמו לעשות תחלה מריבה עמהם בשביל דבר אחר כדי שאח"ך אם יקפידו עליהם ולא יניחום להשקות מן הבאר כי יאמרו להם לנו המים אין נראים צרי עין כי דרך העולם אחר שנעשו שונאים זה לזה להקפיד אפילו על דבר כל דהוא ואינו נראה בזה צר עין כי הכל יודעים שמחמת המריבה שביניהם הוא עושה כן עמו להכעיס ומקפיד עמו אפי' בדבר כל דהוא כדי לנקום ולנטור ממנו ולא מחמת צרות עין וגם כאן מאחר שכבר עשו מריבה זע"ז א"כ הגם שההקפדה על מים בעלמא היא נראית כצרות עין מ"מ במקום קטטה ומריבה אינה נחשבת כך ואז יוכלו למונעם בלתי להשקות מן הבאר ולא יבישו ובאמת שהם לא עשו זה אלא מחמת צרות עין וז"ש וידיבו רועי גרר עם רועי יצחק שעשו עמהם מריבה לפנים והכוונה שעשו איזה המצאה כדי שיבואו לידי מריבה בשביל איזה דבר ולא שבאמת יש להם לעשות עמהם מריבה אלא לא עשו מריבה אלא בשביל כדי לאמר אח"כ לנו המים וכדי שלא יהיו נראים כצרי עין לכן עשו תחלה מריבה עמהם ואז אם יאמרו אחר כך לנו המים וימנעום מלהשקות מן הבאר לא יהיה נראה לעיני העולם כצרות עין אלא בשביל להכעיס להם.
ויהי כי זקן יצחק וגו'. יובן בס"ד דרך רמז כי זקן יצחק הוא רמז לגוף ותכהין עיניו מראות ר"ל מה שטבע העין לראות בחמדת העולם ותאוות התענוגים הנה עתה כשהזקין כהו עיניו מראות בכל אלה כי טבע הזקן להיות מואס בכל מראה החמדה של עו"הז ויקרא את עשו בנו הגדול רמז ללשון שכל המעשים תלויים בו אשר שייכים לשמים ממעל ואשר שייכים לארץ מתחת וכל התיקוני' נגמרים ונעשים בו והוא בנו הגדול שהבנין שלו הוא על ידו וכמ"ש מות וחיים ביד לשון. ויאמר אליו בני ר"ל אתה הוא הבנין והקיום שלי ויאמר לו הנני לעשות רצונך ואנכי מוכן ומזומן לעבודתך. ויאמר הטעם הוא זקף גדול לרמוז שצריך לו זקיפה גדולה לע"הב והכוונה שצריך עוד כמה מצות ומע"ט שיהיה לו בהם זקיפה גדולה לעו"הב. הנה נא זקנתי ר"ל אף על פי שאתה רואה אותי זקן הנה נא זקנתי כלומר בענייני עו"הז שהיא נא עתה נראה זקנתי אבל בענייני עו"הב עדיין אנכי קטן שלא עשיתי כמצטרך וזהו נא דייקא ר"ל בעו"הז שהיא נא. ועתה הטעם קדמא וידוע שהתשובה נקראת עתה לרמוז שקודם כל תיקון ועשיית מצוה צריך תשובה שאיך טובל ושרץ בידו ולכן הטעם של ועתה הוא טעם קדמא ר"ל קודם הכל תעשה תשובה ואחר שתעש' אז שא נא כליך רמז לאורות הנקראי' שבירת הכלים וכמ"ש לעיל בהפטרת וירא בס"ד ע"ש וזהו שא נא כליך שתתקנם ותנשא ותעלה אותם. תליך ר"ל שאתה תלוי בהם כי תכלית ביאת הנשמה לע"הז ובריאת האדם כדי לתקן שבירת הכלים. או תליך שאתה תלוי בהם כלומר שהם שורשך קשתך ר"ל כי הם הכלי זיין והקשת שלך שבהם אתה מורה חצים וחרבות לשבר כח הסט"א ובהם תהרוג הקליפות ע"י התיקון. וצא השדה וצודה לי ציד כלומר שתברר ניצוצי הקדושה מן הקליפות בסוד מחצדי חקלא כי תרגום שדה חקל. או ירמוז בס"ד וצ"א רמז לשם הו"יה ב"ה ושם אדנ"י שהם גי' צ"א השד"ה ע"ה גי' שט"ו רמז לשט"ו ניצוצין קדישין כאשר כתבנו לעיל והכוונה שתחבר שט"ו ניצוצין קדישין עם שם הו"יה ב"ה ושם אד"ני שהם גימט' צ"א וזהו וצ"א השדה. ועשה לי מטעמים לעו"הב כאשר אהבתי מהתקוני' והבירורים האלו והביאה לי ואוכלה לעו"הב. ואמר והביאה לי הכוונה שלא יחטא אח"ך ואז יהיה יגיעו לאחרים ע"ד זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע וכו' אלא יתמיד בצדקו ואז יהיה יגיעו לו לעצמו וזהו והביאה לי ואוכלה לי דייקא. בעבור תברבך נפשי שאם הגוף והאברים עובדים הש"ית באמת וכתמים אזי הנפש משבחת ומברכת אותם ואינה חפצה להפרד מהם וכמו שמצינו בנפש מרע"ה שלא רצתה לצאת מגופו של מרע"ה. ורבקה רמז לנפש שומעת בדבר יצחק הוא הגוף את עשו בנו הוא הלשון וכאמור ואז וילך עשו הלשון לצוד ציד ניצוצי הקדושה ע"י עסק התורה והתפלות והברכות להביא לקדושה כי הרוצ' ליטהר מסייעין אותו ומובטח הוא שיעשה:
וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים וגו' והביאה לי ואוכלה וגו'. דקדק רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בתיבת לי לכאורה שפת יתר צודה ליעשה לי הביאה לי והיה די לומ' וצודה ציד ועשה מטעמים והביאה ואוכלה ולמה דקדק לומר בכל דבר תיבת לי והרב ז"ל פי' לפי דרכו ע"ש. ויובן בס"ד ע"ד שכתב הרב שתי ידות ז"ל בפ' זו דעשו נולד במאדים ולכך נאמר ויצא הראשון אדמוני. עוד הביא שם מדברי הש"ס דהנולד במאדים גנבא הוא ולא אכיל מדיליה ולא שתי מדיליה ע"ש והנה כאן פחד יצחק אע"ה שמא יביא לו מן הגזל והגם שצוהו בפירוש שלא יביא מן הגזל עכ"ז בהכרח יהיה נכשל להביא מן הגזל כי כן הוראת הכוכב שלו שיהיה גנב ולא אכיל מדיליה ולא שתי מדיליה ולכן התחכם יצחק אע"ה לצוותו שלא יעשה הצידה כי אם לו לשמו וגם שלא יהנה עשו מאותה אכילה דהיינו שלא יבשל הרבה לצרכו ולצורך אביו אלא שהכל יהיה לאביו והוא לא יאכל כלום מצידה זו כדי שאז לא יהיה נשפט במעשה זאת כפי הוראת הכובב שלו שיהיה נכשל בגזל כדי שיהיה אכיל ושתי דלאו דיליה אלא הכל יהיה על שם יצחק אע"ה ובודאי יזדמן לו בהיתר ולא באיסור ולכן דקדק לומר וצודה לי ציד לי לשמי וגם אתה אחד כך לא תהנה מזה אלא ועשה לי מטעמים לי דייקא ולא תעשה גם לעצמך גם והביאה לי דייקא ואוכלה אני לבדי ולא אתה ג"כ עמי כדי שיהיה הכל לצרכי ולא יהיה לך התערבות בזה ואז יש תקוה שתוכל למצוא כל זה בהיתר ולא מן הגזל כפי הוראת הכוכב שלך:
בשמוע עשו את דברי אביו וגו' ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי. לכאורה יל דאיך עשו שהוא גברא אלמא ורע בליעל תכף ומיד יודה בברכה של יעקב ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי דמדברים אלו מוכח שהודה בברכה של יעקב אלא שרוצה שגם לו יברך ומה גם דעשה עצמו בזה טפל ליעקב דכן משמע לשון גם שא"ל ברכני גם אני והלא היה לו תחלת הכל לטעון טענה אלימתא שיעקב לקח הברכות במרמה ולא זכה בהם והיה צריך לחזור בהם יצחק ח"ו ולעשות בו משפט ח"ו על הרמאות ושיחזור ויברך באותם הברכות לו דוקא ואיך תכף הודה ולא טען כלום ואדרבה עשה עצמו טפל ואמר גם אני ויובן בס"ד טעם לזה והנה תחלה נקדים דברי המדרש והביאו הדב פני דוד ז"ל וז"ל כיון שהזכיר לו בשר בכה אמר אני שנתן לי עדשים לקח בכורתי אתה שהאכילך בשר לא כ"ש עכ"ל ע"ש. והנה לכאורה דברי עשו אלו צריך הבנה דמדבריו נשמע שחושד את אביו שידע בו שהוא יעקב וברכו מכח ששחדו בבשר שהביא לו דכן משמיעים דבריו שא"ל אתה שהאכילך בשר לא כ"ש שתתן לו הברכות ואי לאו הכי כוונתו מאי כ"ש הוא דקאמר ליה ואיך יתכן לומד זאת שחשד את אביו שידע בו שהוא יעקב וברך אותו ולא עמד בדבורו שהבטיח לעשו בשביל בשר שהביא לו ומה גם דהרי גם עשו הוא הלך להביא לו בשר. ואמנם יובן בס"ד שעשו ראה מה שעשה לו יעקב אע"ה בעת שקנה ממנו הבכורה שעשה המכר חזק ואמיץ ככל דרכי ההקנאות ובשבוע' ג"כ כדי לצאת ידי חובת כל הסברות ושיהיה המכר קיים ואמיץ כפי הדין אליבא דכ"ע ומזה הבין והכריח בדעתו שיעקב אע"ה כ"כ ממונו חביב עליו דמשום כדי שלא להפסיד העדשים על חנם עשה המכירה חזקה כפי הדין ככל דרכי ההקנאות כדי שאח"ך לא יוכל עשו לטעון ולערער על מכירת הבכורה ואז לא תהיה אכילת העדשים שהאכילו על חנם כי עשו מרוב שהבכורה היתה בזויה אצלו כדכתיב ויבז עשו את הבכורה לכן לא נכנס בדעתו שהחיזוקים שעשה יעקב בשביל יקר הבכורה כדי להחזיק בה אלא חשב שיעקב מצד עצמו אין לו כ"כ חפץ בבכורה ורק בשביל כדי שלא להפסיד עדשים בחנם עשה זאת. והנה עתה כשהבין שיעקב בא במרמה ולקח הברכות לא נצטער מזה כ"כ כי אמר ודאי יש לו טענה גדולה לטעון על יעקב ולחזור וליקח ממנו הברכות מאחר שיצחק ברכו בטעות ח"ו שבא במרמה וחשב שהוא עשו ובודאי שלא קנה הברכות ואמנם כיון ששמע שהביא יעקב ליצחק בשר התחיל לצעוק ולבכות כי אמר ודאי כבר נד ולד יען כי אני יודע ביעקב שממונו חביב עליו ולא שדי זוזי בכדי יען שאני רואה בעת שנתן לי עדשים לא קבל ליתן בחנם אלא עשה במה חיזוקים בדרכי הקנאות ולקח הבכורה כפי הדין במעט עדשים ואם על מעט עדשים כ"כ הקפיד שלא יפסידם בחנם ועשה לזה כמה חיזוקים עד שלקח הבכורה כפי הדין אתה שהאכילך בשר שהוא שוה ממון יותר מן העדשים לא כ"ש שעשה כמה מיני חיזוקים כפי הדין באופן שלא אוכל לערער עליו אח"ך כי הוא ת"ח ומי יודע מה עשה המצאות וחיזוקים כדי לקיים הברכות בידו כפי הדין ולבטל טענתי כי ודאי לא נעלם מעיני יעקב שיש לי אח"ך טענה כזאת עליו ואיך יקבל להפסיד בשר על חנם ובודאי עשה חיזוקי' ועניינים המועילים לפום דינא כדי לבטל מעליו אח"ך כל מיני ערעור ולכך בכה שידע בזה שודאי לא נשאר בידו טענה על יעקב שודאי יעקב עשה הענין חזק בפי הדין בקשר אמיץ ולכן השתא אחד שבכה תכף ומיד אמר ברכני גם אני אבי שהודה בברכות של יעקב כי אמר מה לי לערער ואח"ך יבא יעקב ויסתור ערעורו בכמה חבילות של סברות וטענות המועילים לפום דינא ומי יבא אחרי המלך ובפרט שיעקב חכם ועשו עם הארץ ולכן אמר עשו בדעתו יותר טוב הוא להודות בברכת יעקב ולבקש ברכה אחרת לעצמי ולא עת לעסוק עתה בטענות ותביעות עם יעקב ואח"ך יצא קרח מכאן ומכאן ולכן תכף הודה ואמר ברכני גם אני אבי:
את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי. לכאורה י"ל תיבת עתה שפת יתר הוא והו"לל והנה לקח ברכתי ומה בא לדייק בתיבת עתה. ויובן בס"ד ע"ד שכתב הרב אוהל יעקב ז"ל בפרשה זו וז"ל נעיר עוד על שאלת רבים מגדולי המפרשים ע"ה מה ראה יצחק אע"ה לבחוד את עשו לברך אותו בטובות נשגבות כאלה מטל השמים ומשמני הארץ הלא גם אם נחליט שלא היה מחזיק אותו לאיש רשע עכ"ז וכי לא ידע כי אחיו הקטן טוב ממנו וא"כ מדוע משך עצמו מלברך את יעקב איש תם בברכות וטובות העולם. ואחשוב בהתרת הספק הזה ע"ד עשיר גדול שהיה לו כמה ענייני מסחר ואמר כל אות הרבה והיה לו ג"כ בית אכסניא מוכרה מאכלות ומשקים ולא היה עוד בעיר ההיא בית אכסניא זולתו ע"פ משפט שר העיר והיו לו שני בנים אחד חכם וישר והשני זולל וסובא מבזבז נכסיו ויהי ביום הנחילו את בניו את אשר לו נתן לבנו השכור כל נכסיו ולבנו הב' לא נתן בלתי בית משתה היין אשר לו. וישאלוהו על עילת הדבר וענה ואמר הלא ידעתם כי מטבע האב לחוס על בנו גם כי נבל בן מביש להיות עצם מעצמיו ובשר מבשרו על כן יעצתי בחכמה להשביע אותו על כל פנים על זמן מועט בהון עושרי וסגולתי אמנם ידעתי גם ידעתי כי לא לו יהיו כי לקץ הימים יהיה הכל ביד בני החכם והנבון כי זה יתן בכוס עינו ולבו שם כל הימים כדרכו מאז וזאת לא ימצא בלתי ביד בני המשכיל וכל אשר לו יתן בעד משתהו לא כן אם אתן כל הוני ורכושי לבני החכם ולו אתן את בית היין מה ממנו ישיג כל ימי צבאו כי מעודו לא יחפוץ ולא יבקר אחר ממסך הוא הדבר והוא הענין ביעקב ועשו שעליהם נאמר ולאום מלאום יאמץ ר"ל כח ועוצם האחד הוא מסבת דלות הב' ורפיונו היינו כי כשיהיה האחד דאוי לאבד סגולת טובותיו ע"פ דעת מעשיו יקחם ית"ש ויתנם לאחיו הטוב ממנו ולכן עלה על לב יצחק אע"ה לברך את עשו ברוב ההון ולתת כל טוב העולם בידו ואת יעקב יברך בכאשר תריד והכוונה כשיחטא עשו יקח יעקב ברכתו ממנו וקרוב הדבר כי עשו יחטא ואשם כל שעה להיות כל המעשים הרעים נמשכים לרגלו וכרוכים בעקבו ומדי עברו יאציל מברכתו ליעקב עד כי לזמן קרוב יהיה כל טוב עשו ביד יעקב ואך בזאת ימלא רצון שניהם איש איש כברכתו הנאותה אליו לא כן אם בהפך עכ"ד הרב ז"ל שם ע"ש דפח"ח. ונמצא לפי טעם המשל והנמשל הנז' הנה הגם שיעקב אע"ה לו נאות הברכות עכ"ז צריך שתחלה יהנה מהם עשו ואח"כ כשיחטא עשו ויאשם עד שתתמלא סאתו אזי יקחם יעקב וז"ש עשו את בכורתי כבר לקח והנה עתה לקח ברכתי עתה דייקא דהגם שגם אנכי ידעתי כי הברכות ראויות אליו ולא אלי עכ"ז לא בא הזמן והעת שיקחם הוא ועכ"פ צריכים להיות אתי תחלה ליהנות בהם זמן מה עד אשר יבא העת שבהכרח יקחם מאתי וזהו והנה עתה דייקא שעדיין לא בא לידי כלום לקח הכל:
הן גביר שמתיו לך וגו' ודגן ותירוש סמכתיו וגו'. לכאורה צריך להבין פירוש אומרו סמכתיו דמשמע סמך בעלמא ולא בא הכל מכחו ובענין הגביר אמר הן גביר שמתיו לך משמע דהכל מכחו היה שהוא שמו גביר ע"י ברכתו גם עוד שארית הפסוקים צריכים הבנה וקישור זה בזה. ויובן בס"ד דהנה מן הראוי הוא שיעקב אע"ה יזכה בכל ההבטחות והברכות שברך הקב"ה את אברהם אע"ה בנתינת הארץ ובעושר ובבנים מאחר דאברהם אע"ה ניצול מכבשן האש בזכות יעקב דכתיב ויעקב אשר פדה את אברהם וא"כ מאחר דניצול בזכותו ראוי הוא שיקח כל הברכות לעצמו והוי כאלו נתברך יעקב מהקב"ה ולפ"ז יעקב אע"ה לא היה נצרך לברכת יצחק אע"ה לברכו בעושר ונכסים ונתינת הארץ כי הוא יש לו לזכות בכל זאת מכח אברהם אע"ה עצמו ורק תהני ליה הברכה של יצחק אע"ה בזה לחזק ולאמץ הברכה בידו כדי שמדת יצחק שהיא גבורה ודינא תקיפא ג"כ תסכים בזה ולא יצא עליו ערעור ואמנם בענין הברכה שברכו שיהיה גביר לאחיו וישתחוה לו הנה כח זה בא לו מברכת יצחק דוקא ולולי ברכת יצחק שברכו בזה לא היה לו כח זה להיות גביר על אחיו הגדול. ובזה יובן בס"ד דברי יצחק אע"ה ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך אני מכחי היה זה ע"י ברכתי וגם ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים אני הנותן מכח ברכתי היתה זאת ואמנם בענין הדגן והתירוש שברכתיו מטל השמים ומשמני הארץ ברכה זו לא באה לו מכחי אלא כבר הוא יש לו לזכות בהם מכח אברהם אע"ה עצמו שהוא בעל הברבות העיקרי ורק אני בברכתי סמכתיו בזה שחיזקתי אותם בידו ולא אנכי הנותן ממש וא"ב ולך איפה מה אעשה בני דמאחר שברכתיו שיהיה גביר וכל אחיו יהיו לו לעבדים א"כ אתה נעשית עבד לו. וכל מה שאברך אותך ממילא הוא יזכה בו דכל מה שקנה עבד קנה רבו והנה עשו לא נכנסו הדברים האלו בדעתו על בוריין וחשב שאביו רוצה לדחותו בקש כדי שלא לברכו וחשב שאם ירצה יצחק לברכו אפ' לו לברכו ולכן חזר ואמר אל אביו הברכה אחת היא לך אבי ברכני גם אני אבי ומאחר שחשב שאביו אפ' לו לברכו אלא שרוצה לדחותו בדברים אמר מה זה היה לו להיות נהפך לו לאכזר אחר אותה אהבה שאהבו ואמר בדעתו אין זה כי אם עונותיו ילכדונו את הרשע ויתכן שעל רוב עונותיו שעשה נעשה עליו קטרוג בשמים ונהפך לב יצחק עליו כאכזר לכן אז וישא עשו קולו ויבך שאמר בדעתו כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה שלא ננעלו ולכן בכה אולי יהיה עת רצון לשוב לב יצחק לרחם עליו ולכדכו והנה כשראה יצחק אע"ה שדבריו לא נכנסו באוזן עשו וחשב שאפשר לו לברכו ואינו מברכו לכן מה עשה קם וא"ל דברים דמשתמעי לתרי אנפי דהיינו שנראים לעיני עשו שהם ברכות ואמנם האמת הוא שאין בהם ברכה לעשו כלל והוא דא"ל הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל ועשו יבין מזה שברכו שיהיה לו משמני הארץ ומטל השמים ואמנם באמת שזה אינו דלא א"ל יתן לך האלהים משמני הארץ ומטל השמים וכמו שברך את יעקב אע"ה אלא א"ל משמני הארץ יהיה מושבך והכוונה שיעקב אע"ה שהוא בעל הקרקע והזריעה ישב בתוך העיר בביתו ובחומותיו ועשו ובניו שהם עבדים לו ישבו בתוך שדות וכרמים אשר שם הוא משמני הארץ שהארץ ההיא מוציאה פירות וצריכה לטל השמים ועשיו ובניו שם יהיה מושבם כדי לעבוד שם עבודת הקרקע לחרוש ולזרוע לקצור ולנטוע ולשמור הפירות והזרעים כדרך האריסים היושבים כל ימיהם בתוך השדות וכרמים לעבור עבודתם והם יביאו את הכל מוכן ומזומן לבעלי השדה וכרם וכן עשו וזרעו כך יהיו עסוקים כל ימיהם במלאכת יעקב אע"ה ושם יהיה מושבם ויעקב אע"ה וזרעו יושבים שקטים ושאננים בעיר דלתיים ובריח בביתם ובחומותם בחצריהם ובטירותם ומלאכתם נעשית ע"י אחרים וזאת כוונת יצחק אע"ה משמני הארץ יהיה מושבך המושב שלך יהיה שם אבל לא שלך יהיה וכן הוא ומטל השמים מעל שג"כ מושבך יהיה שם ופירש הדברים יותר ונתן טעם לזה מה שצריך להיות מושבו שם בשביל שאתה על חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד ולכן צריך אתה לישב שם לשמור הפירות והזרעים לאחיך בכח חרבך ואמנם והיה כאשד תריד אז ופרקת עולו מעל צוארך והוא כתרגומו שתרגם אנקלוס ויהא כד יעבדון בנוהי על פתגמי אורייתא ותעדי ניריה מעל צוארך ועשו הרגיש קצת בברכה זאת שהיא איננה ברכה כלל וכאלו לא ברכו ולכן אז וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ר"ל על ברכה זו שברך יצחק את עשו וא"ל משמני הארץ יהיה מושבך וגו' ואז ויאמר עשו בלבו וגו'. ובזה ההמשך אשר פירשנו בס"ד הפסוקים הנה בזה יתורץ עוד כמה דקדוקים אשר יש לכאור' לדקדק בפסוקים אלו והוא דמאחר שיש ליצחק במה שיברך לעשו משמני הארץ וכו' למה לא ברך אותו מתחלה בזה ולמה א"ל ולכה איפה מה אעשה בני והלא אפשר לו לברכו כאשר בדכו לבסוף ובודאי שלא היה נעלם מעיני יצחק אע"ה בתחלה מה שעשה לבסוף ועוד למה אמר הפסוק ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך וגו' ולא נזכר בזה לשון ברכה והול"ל ויברך יצחק את עשו הנה משמני הארץ יהיה וגו'. גם עוד י"ל במ"ש הפסוק אח"כ וישטום עשו את יעקב על הברכה וגו' דאם הכוונה על הברכה שברך יצחק את יעקב למה השמיענו הפסוק דבר זה פה והו"ל לכתוב זה קודם כששמע עשו דברי אביו ויצעק צעקה גדולה וגו' והו"ל לומר וישטום עשו את יעקב ואמנם כפי האמור בס"ד הכל יתורץ ממילא דבאמת ברכה זו של יצחק שברך את עשו היא אינה ברכה כלל ופירוש הדברים כמו שכתבנו בס"ד ולכן א"ל תחלה ולכה איפה מה אעשה בני ואמנם לבסוף כשרא' שעודנו עשו מבקש ממנו ברכה א"ל דברים אלו כדי להפיס דעתו לפי שעה שיבין שהם ברכה ולכן לא כתיב ויברך יצחק את עשו אלא ויען יצחק ויאמר אליו וגו' ר"ל אין זה כי אם אמירת דברים בעלמא ולא ברכה והנה עשו הגם שודאי שנא את יעקב בשביל הברכה שלקח ממנו מ"מ כל עוד שיש תקוה לעשו שגם לו יברך אותו אביו לא היה לו שנאה בלבו עם יעקב בגדר שירצה להרגו ואמנם אחר שראה עשו הברכה שברך אותו יצחק והרגיש לבסוף בה שהיא אינה ברכה כלל א"כ הוא נעשה עבד ליעקב ולא הרויח שום ברכה מאביו לכן אז וישטום עשו וכו' עד גדר שאמר עשו בלבו יקרבו וכו' ואהרגה את יעקב וגו':
ובזה יובן בס"ד עוד רמז בדברי יצחק אע"ה שאמר ראה ריח בני כריח שדה "אשר "ברכו "יי ר"ת אב"י לרמוז שהברכה יש לו לזכות בה מכח אברהם אשר בזכותו ניצול מכבשן האש דכתיב ויעקב אשר פדה את אברהם:
הפטרת תולדות
בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא יובן בס"ד ע"ד דאיתא במדרש רבה פ' צו ושם כתוב המעשה בלשון תרגום ואנחנו נעתיקנה בלשון המקר' והוא דרבי מאיר היה יושב ודורש בלילי שבת בבית המדרש והיה שם אשה אחת יושבת ושומעת דרש מפי ר"מ זיע"א ונתעכבה בבית המדרש עד שסיים ר"מ הדרש שלו והלכה לביתה וראתה שכבר הנרות כבו שעבר זמן הרבה מן הלילה ולא באה לביתה א"ל בעלה היכן היית א"ל הייתי יושבת ושומעת דרשה מן הדרשן א"ל כן וכן שהוא לשון שבועה שלא תכנס לבית עד שתלך ותרוק בפניו של הדרשן ואותו האיש היה רשע ורצה לצערה שידע שא"א לה לעשות כן והיא הלכה וישבה חוץ לביתה במקום אחר ג' שבתות כי אינה יכול' ליכנס לביתו מאחר שנשבע שלא יכניסנ' עד שתלך ותרוק וכו' כיון שעברו ב' וג' שבתות א"ל השכנות שלה עד עתה אתם בכעס זע"ז קומי עמנו ואנחנו נלך עמך אצל הדרשן ונעשה לך איזה תקנה כיון שבאו אצל ר"מ צפה ר"מ ברו"הק את כל המאורע וידע ברו"הק בשביל מה באו אצלו ואזי כשבאו אצלו א"ל ר"מ כלום יש בכם אשה שיודעת ללחוש על העין שהמנהג היה להם שמי שיש לו כאב העין לפעמים אומרים לחש על עינו ומתרפא ומנהגם היה שזה הלוחש ירוק ז' פעמי' על העין בעת שלוחש ולכן עשה עצמו ר"מ כמי שעיניו כואבים ורוצה אשה שתעשה לו לחש על עינו ואזי אמרו השכנות לאותה האשה הנה עתה שהוא רוצה שילחשו על עיניו תקומי ותלחשי וממילא תקיימי דברי בעליך שהלוחש מוכרח שירוק כיון שבאה אותה האשה לפני ר"מ לעשות לו כך נתייראה ממנו מפני הבושה שהיתה בושה ממנו א"ל רבי אין אנכי חכמה ובקיאה ללחוש על העין א"ל ר"מ אפי' שאין את יודעת ללחוש עכ"ז את תרוקי בעיני ז' פעמים וממילא תתרפא עיני ואז עשתה האשה כן ורקתה בעיניו ז' פעמים. אח"כ א"ל תלכי ותאמרי לבעליך את אמרת פעם אחת ואני עשיתי שבע פעמים א"ל תלמידיו רבי כך מבזים את התור' לא הוה לך למימר לחד מינן למלחש לך א"ל לא דיו למאיר להיות שוה לקונו דתני ר' ישמעאל גדול השלום ששם הגדול הנכתב בחדושה אמר הקב"ה ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו ע"כ תורף המעשה אשר כתוב במדרש הנז'. ונמצא לפ"ז שאפי' שר"מ היה חכם וחייבים הכל בכיבוד תורתו אפ"ה זלזל בכבודו ח"ו בשביל שלקח ק"ו מן השם הקדוש הנכבד הנכתב בקדושה שאמר הקב"ה ימחה על המים בשביל שלום איש ואשתו וכ"ש הוא שצריך לזלזל בכבודו בשביל שלום איש ואשתו ובזה יובן בריתי היתה אתו רמז לת"ח שהתורה היא שוכנת אצלו והיא אצלו החיים והשלום כמ"ש כי מוצאי מצא חיים וכתיב כי חיים הם למוצאיהם וגם היא שלום לו ולכל העולם כי ע"י התורה שיש בעולם אין אדם יכול להזיק או לגזול את חבירו וכמ"ש הפ' דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום וזהו בריתי היא התורה היתה אתו אצל הת"ח והיא החיים והשלום. ואתנם לו מורא וייראני שנתתי את הכני אדם לו מורא ר"ל שחייבים הכל לירא מן הת"ח כמ"ש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ואפילו שנתתים לו מורא שהכל יראים ממנו עכ"ז הוא לא זחה דעתו עליו אלא וייראני שנכנע לפני לעשות מצותי כל הימים ומפני שמי נחת הוא השם הנכתב בקדושה שאמרה תורה ימחה על המים בשביל השלום לכן נחת הוא שגם הוא נכנע והשפיל עצמו להדבות שלום בעולם:
תורת אמת היתה בפיהו וגו'. איתא בילקוט תורת אמת היתה בפיהו שלא טימא את הטהור ולא טהר את הטמא ועולה לא נמצא בשפתיו לא אסר את המותר ולא התיר את האסור הנה לבאור' חלוקה אחת מיותרת שעיקר השבח הוא שלא טיהר את הטמא וכן באידך העיקר הוא שלא התיר את האסור אכל מה שלא אסר את המותר אין זה כ"כ מן השבח דאפי' היה אוסר את המותר לא היה זה לו לעון דיש לעשות כן לפעמים לספיקא דאוריית' שהוא לחומרא וא"כ למאי אצטריך לומר ב' חלוקות ויובן בס"ד לפרש ע"ד דאיתא במשנה דתרומות פ"ו משנה א' האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש אחד האוכל אחד השותה ואחד הסך אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה ישלם חומשה וחומש חומשה ואינו משלם תרומה אלא חולין מתוקני' והם נעשים תרומה והתשלומין תרומה וכו' ע"ש. נמצא דמי שטעה ואכל תרומה בשוגג צריך לשלם הקרן והחומש מחולין שהם מתוקנים ר"ל שהפרישו מהם תרומות ומעשרות ואותם החולין שישלם הם נעשים תרומה ממש ואסורים לזרים ואם חזר ואכלם ג"כ חייב לשלם ולפ"ז אם אחד הורה דין על תרומה שהיא חולין ומותרת באכילה ואכלה ואח"כ נודע לו שטעה בהוראתו ונמצא שאכל תרומה שחייב לשלם מחולין מתוקנים וכשישלם אותם החולין אזי יהיו תרומה ממש ואסורה לזרים הנה זה נמצא זה גרם לאסור את המותר מכח שמתחלה טעה להתיר את האסור והכוונה כי ע"י שטעה להתיר את האסור שהתיר התרומה שהיא אסורה לזרים הנה דין גרמא שאח"כ אסר את המותר כלומר הוצרך אז לאסור את החולין המתוקנים שהם היו מותרים להביאם תשלומין ולעשותם תרומה לאוסרן לזרים ונמצא שמי שטועה להתיר את האסור הוא גורם ממילא לאסור את המותר בעל כרחו שלא בטובתו וכמו האי גוונא וא"כ מי שנזהר בזה שלא להתיר את האסור ממילא לא יבא לידי מדה זו לאסור את המותר וכן גבי ההיא חלוקה דטהר את הטמא שעל ידי שטהר את הטמא א"כ זה הטמא הלך ונגע בטהרות בחשבו שהוא טהור כהוראת החכם ובאמת שהוא טמא והטהרות שנגע בהם נטמאו ונמצא ממילא שטמא את הטהור ולכן הוצרך לומר בכל דבר ב' חלוקות והכל חדא איהו והיינו שלא טמא את הטהור מפני שהוא נזהר ולא טהר את הטמא ולכן לא בא לידי מכשול זה וכן באידך ג"כ הב' חלוקות המה אחד והוא שלא אסר את המותר מפני שהוא נזהר בהודאתו ולא התיר את האסור והכוונה שלא התיר את התרומה כדי שיצטרך אח"ך לעשות החולין תרומה. ובזה יובן רמז הפסוק משימים מר למתוק ומתוק למר והכוונה שע"י שמשימים מר היא התרומה שהיא מר לזרים למתוק ר"ל להתירה לזרים כחולין שהוא מתוק להם ולכן יהיו נצרכים אח"ך לשים מתוק הוא החולין למר שיהיה לו דין תרומה.