הנה יום בא לה' וחלק שללך בקרבך. אי' במדרש זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה איני יודע במי נשמחה אי בהקב"ה אי ביום כשהוא אומר נשמחה בו הוי אומר בהקב"ה ולא ביום. ויש להבין מה ענין שמחה ביום ונראה דאי' אני ה' בעתה אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה. והענין הוא דאם זכו ישראל בכל יום זמנו הוא ואין לו יום המוגבל כי הדבר תלוי בתשובה ומע"ט. ואולם אם לא זכו ח"ו הוא ביום המוגבל שיגאלו ישראל שלא יהיו עוד ללעג ולקלס בין העמים. או י"ל דאם לא זכו ח"ו כמ"ד אין בן דוד בא עד שיהא הדור כולו זכאי או כולו חייב ואם ישראל המה כולו חייב חלילה צריך הקב"ה למהר הגאולה שלא נשתקע עוד יותר בטומאה ולא יהא ח"ו תקנה ישראל וכבר נשבע לנו שיגאל אותנו וכן היה בגאולת מצרים שאלו היו ישראל עוד רגע אחת במצרים היו באין לנו"ן שערי טומאה וקול דודי היה מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות למהר לגאלנו ממצרים ובחפזון יצאו בני ישראל ממצרים וכן הוא הענין לעתיד ולהיפך אם יזכו ישראל הוא בזמן המוגבל ועת המיוחד שילכו מן הגולה. ונר' להבין גם המדרש ביוה"כ בא השטן ומלמד זכות על ישראל ואומר מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וכולם כמלאכים מהללים ומזמרים לבורא ית' ומענים נפשותם בה' עינויים ואין פרץ ואין צוחה ברחובותיהם. ויש להבין על השטן איך נהפך לאוהב הא לא ישקיט אם לא ירשיע ויום ליום יביע ואיך מלמד כאן זכות על ישראל אלא הענין הוא במה שהקדמנו דאם ישראל המה כולו חייב הקב"ה ממהר הגאולה ואז יבוער המשחית מן הארץ. ואם השטן משטין ביוה"כ יבוער מן הארץ ולכך עומד על נפשו ומלמד זכות על ישראל שעם קדוש הם בארץ שלא יתחייבו כלייה בדין ויהיו כולם חייבים. ונחזור לענינינו דאם ישראל זכו לגאולה מאיכות תשובתם הם יוצאין בקול רנה ותודה ודיצה וחדוה אבל אם נגאלין בזמן שהם כולו חייב אינם שמחים כי לא זכו לכך רק מפאת רוע מעלליהם הם נגאלין. וזהו כוונת המדרש זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה איני יודע במי נשמח מפני די"ל בפנים שונות דיום המוגבל הוא אם זכו ישראל ושפיר נשמחה בו וי"ל דיום המוגבל הוא אם לא זכו ישראל וא"כ אין כאן שמחה ביום כלל לזה אמר כשהוא אומר נשמחה בו הוי אומר בהקב"ה ולא ביום הכוונה דיום המוגבל הוא כשלא זכו ישראל וא"כ אין שמחה ביום כלל. אבל אם זכו כל היום זמנו הוא שילכו מן הגולה ויעטרוך זר תפארה בקול רנה ותודה על כל הניסים שעשה לנו ובו אנו שמחים. ואולם אם הגאולה תהיה בעתה הקב"ה מעמיד מלך כהמן כדי שיתבערו כל פירורי חמץ אשר בהם ויהיה אז עת צרה ליעקב ואח"כ יהיה שאנן ושקט. וז"ש הנביא הנה יום בא לה' הכוונה יום המוגבל יבא והיינו בעתה וחולק שללך שיהיה עת צרה וק"ל. באופן אחר נראה דזהו היום ההוא באם יזכו ישראל ויבוזו את בוזזיהם ויביאו את כל המלקוח בירושלים ושם יתחלקו את כל השלל. והענין הוא במ"ש הנביא וחלק שללך בקרבך דאי' בגמ' כשבא סנחרב לירושלים למלחמה בלילה זו נגף ה' את כל המונו ושאלו ישראל לחזקיהו המלך אם יחלקו כל השלל או שיבוזו איש לו ואמר המלך כל אחד יבוז לעצמו ונרא' ליתן טעם על משפט המלך שלא כדרך ישראל והנהגותיהם כי הם היו מחלקים בכל המלחמות. לפי דסנחרב הגלה יו"ד השבטים ושלל יו"ד שבטים הביאו כאן בתוך הבאים על ירושלים אולם כבר היתה שלל יו"ד שבטים ביד מלך אשור אבל מדת חסידות הוא שלא ליקח מהם דהיסוד היה מן היהודים ויש בהן מעות מעשר והקדש לכן צוה המלך שיבוז כל איש לעצמו וכל דפריש מרובא פריש וזהו היתר גמור ואולם לעתיד יהיה השלל של גוים וזהו יכולים לחלקו וז"ש וחולק שללך בקרבך וק"ל. או י"ל טעם על משפט המלך משום שחשב שמא ימעול הגזבר ויתן מנה יפה לאוהבו לכן צוה שיהיה כל אחד גזבר לעצמו ולא יבא לידי מחלוקת. ואולם לעתיד יהיו גזברים נאמנים ולא יהיה להם חשש ולכך אמר וחולק שללך בקרבך וק"ל:
ואספתי כל הגוים אל ירושלים למלחמה. פי' דאיתא בזוהר דמפלת אדום צריכה להיות דוקא בארץ מפני דיצחק נתן לעשו ובניו את הר שעיר לרשת אותו וחרב נתן לו כדכתיב ועל חרבך תחיה ואין ליעקב עסק בזה הירושה וזהו שאמר הקב"ה למשה וקרבת אל ארץ אדום אל תצורם ואל תתגר בם מלחמה וכאשר שלח משה למלך אדום אעברה נא בארצך השיב לו פן בחרב אצא לקראתך כי זהו ירושה לו ולכך לא יוכלו ישראל להלחם באדום. וז"ש המשורר מי ינחני עד אדום מי יובילני עיר מצור מפני דירושה היא לו ואמר הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו כי השכינה אינה הולכת לשם לגודל טומאתם רק הם יפלו בהכרח בא"י וכמש"ה ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו דלעתיד יעלה עשו לעזור את ישמעאל ושם תהיה קבורתו והיתה לה' המלוכה ואולם בר דרומא נמי אמר הכי ונענש ועיין בהפטרת בלק ישוב נכון על קו' מהרש"א. ונר' גם להבין מאמר סבי דבי אתונא לר' יהושע משרא דסכינא במאי שדיא פי' שדה מלאה סכינים במאי נקצר אמר להו בקרנא דחרמא ותמוה ונר' דהענין הוא דישראל לא יוכלו להלחם באדום כנ"ל ואולם לעתיד יתגאה עד לשמים ויצא נחש עקלתון ממעונתו להלחם עם ישראל ולעזור את ישמעאל כי ברכת ישמעאל קודם לברכתו ושם יפול אדום. וז"ש סבי דבי אתונא משרא דסכינא וכו' ר"ל דאין תקוה לישראל ח"ו כי ארץ אדום נקרא שדה אדום וזהו משרא דסכינא הכוונה שדה אדום אשר יש לו ברכה ועל חרבך תחיה במאי שדיא איך תנצחו אותם. והשיב להם ר"י בקרנא דחמרא הכוונה שיפול אדום בארץ ישמעאל ובסיבתו כנ"ל וישמעאל נקרא חמור דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור ושם יפלו שניהם כאחד. וז"ש ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה דכל הגוים יבאו אל ירושלים למלחמה כאשר נלחם טיטוס לכך שם יסופו כולם וק"ל. ונלכדה העיר ונשסו הבתים מפני דבתים אלו בנו האומות אשר היו שם קודם באו ישראל לשם ולעתיד יבנה ירושלים בקדושה לכך כל הבתים יהרסו כי לא יהיה לטומאה אחיזה כלל בישראל וא"ש:
והנשים תשכבנה. פי' מפני דאיתא ראוין היו ישראל לעלות בימי עזרא מהגולה כמו לימות המשיח וזמן גאולה היה אלא שגרם החטא והחטא היה שלקחו נשים נכריות אשדודיות והואיל ועכבו הגאולה באותו פעם מפני חטא נשים לכך נפרעין כאן והנשים תשכבנה. או י"ל דגם נשים חטאו והיינו נשים שאננות וק"ל:
ויצא חצי העיר בגולה. פי' ע"פ מ"ד שני חומות היו בירושלים הפנימית היתה מקודשת והחיצונה לא היתה מקודשת וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל וא"כ החיצונה צריכה להרוס כי נבנית בטומאה ולכך יכבשוה אויבינו אבל הפנימית לא. וז"ש ויצא חצי העיר בגולה. או יאמר דאי' בפסוק ויחץ יעקב את הילדים ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה וכו' ואת יוסף ואת רחל אחרונים ואי' במדרש יוסף אינו מן המנין ונר' דהענין הוא דיעקב הציג שני מחנות כי עשו לא ביקש אלא מחנה אחת מפני דעשו ערער על הבכורה של יעקב וחמשה בנים היו לעשו וכנגדן היה ליעקב עשרה בנים וזהו חלק הבכורה ויוסף אינו מן המנין וזהו כוונת המד' הנ"ל דיוסף אינו מן המנין כי הוא שטנו של עשו דבית יוסף להבה וא"כ לא היו במנין אלא עשרה ועשו ביקש ליקח חמשה כדי שיהיה לו חלק בכורה לכך הציג יעקב שני מחנות ובאמת באותו פעם לא לקח המחנה אלא רמז לו יעקב דלקץ הימין יבא עשו אל המחנה האחת והכהו וזהו ויצא חצי העיר בגולה וק"ל:
ויצא ה' ונלחה בגוים ההם כמו הלחמו ביום קרב. אי' דהגוים אשר באו אל ירושלים בתחלה יהיה המגפה בארצותם ולא ישאר מהם שריד ופליט ואח"כ יפול העם בא"י כמו שהיה במצרים שאמר פרעה אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים פירש"י שהיה מגפה במצרים כך יהיה משפט הגוים אשר יבאו אל ירושלים וז"ש ויצא ה' ונלחם בגוים הכוונה בארצותם ילחם אתם כיום הלחמו ביום קרב ר"ל כמו שהיה במצרים וק"ל:
ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים. פי' ע"פ מ"ד יוסף בן גוריון הכהן בספרו דטיטוס תקע אהלו בהר הזיתים ובנה דיק ושפך סוללה על ירושלים משם כי משם היה נוח לכבשה ולכך תהיה שם נקמת ה' צבאות באדום. או יאמר דנר' טעם למה נקרא הר הזתים מפני דידוע דאם האדם אוכל זית נעכר שכלו ואולם השמן היוצא ממנו מזקק השכל ויפה כח הבן מכח האב ולכך נשרף שם פרה אדומה כי פרה עצמה הנוגע בה יטמא ואפר היוצא ממנה מטהרת וזה ההר נקרא הר המשחה ששם הכהן השורף את הפרה עומד ומכוין כנגד פתחו של היכל. וכן התשיבה היא מטהרת הטמאים לנפש אדם ואם עושין תשובה הקב"ה מקבלו והוא דהחטא הוא מאוס ומגינה והתשובה היוצאת ממנו הוא יפה ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון דשמן היוצא ממנו הוא שמן למנחת העני במעשים טובים ונתקרב אח"כ. וז"ש ועמדו רגליו וכו' הכוונה על השבים מן הגולה ושבים אל ה' בכל לב וק"ל. או יאמר דאי' בפסוק כה אמר ה' כאשר השמים והארץ לא ימוטו כן לא יתמוטטו שני המשפחות האלה העומדים לפניך והן משפחת כהונה ומלכות כי בזכותם ישראל נגאלים כמש"ה למען ציון לא אחשה ומפני דנגזר על חורבות ציון שיהיו חרב כך וכך שנים עד זמן המוגבל ואם יהיה חרבה יותר גדלה צעקתה עד למרום ואבן מקיר תזעק ואומר ציון במשפט תפדה כי לה משפט הגאולה וכן היא ב' המשפחות הנ"ל ובנבואת זכריה כתיב ויראני וכו' עומד לפני שני הזתים ושני זתים הן כהונה ומלכות וז"ש ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים כנ"ל וק"ל. ונבקע הר הזתים מחציו מזרחה מימה וכו' פי' דאי' בגמ' ודוד היה עולה במעלה ההר אשר שם משתחוה לאלהים ביקש דוד לעבוד ע"ג אמר לו נתן הנביא וכו' ויש להבין איך הוכיח הגמ' דדוד ביקש לעבוד ע"ג הא אלהים קודש הוא. ונראה דהענין הוא דז' אומות לא הניחו הר וגבעה שלא עבדו עליו ע"ג בראשו. ואולם לעתיד כל הר וגבעה ישפלו מפני שימלא הארץ דעה את ה' והנה כאן כתיב ודוד היה עולה במעלה ההר ובראש ההר הלא היה שם מקום טומאה וע"ג ואיך אמר אשר שם משתחוה לאלהים אלא ביקש לעבוד ע"ג והוכיח הגמ' שפיר. ונר' גם ליישב הירושלמי דמקשה איך בנו בני ישראל את המקדש בראש ההר הוי מקום ע"ז דשבעה אומות עבדו שם וא"ל דכבר התיר להם דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם הני מילי להדיוט אבל לגבוה אסור ותירץ שם דעל פי נביא נבנה שם. ואולם יש להבין דאין תי' זה מספיק הא באמת לגבוה אסור. ונר' דהנה הטעם הוא דמחובר לא נאסר מפני דא"י היא מוחזקת מאברהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכך לא נאסר מחובר אולם לגבוה אסור דשמא עבדו הגוים באלו ההרים קודם שהיה אברהם בעולם ובהקדש חיישינן למיעוטא. ואי' במד' בהר ה' יראה בקעה היתה ומפני גדולתו של אברהם נעשה הר וא"כ לא היה הר זה קודם שבא אברהם ואע"פ שעבדו אח"כ לא נאסר מטעם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ושפיר בנו שם בהמ"ק ומיושב הירושלמי ואולם בשאר הרים עבדו ע"ג בראש ההר וזהו מקום טומאה ולא ישכון עליו אור פני אלהים חיים וז"ש ונבקע הר הזתים וכו' וק"ל:
ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה. נראה טעם דבזה הצד יבקע מפני דשם היה מקום טומאה דהכנענים עבדו ע"ג בראש ההר ולצד צפון מפני דשם הבדיל הקב"ה לכל כוחות הטומאה ושלחם לצד צפונה אל המדבר להיות שם ולכך מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ שמזה הצד קנאוהו בלא אל וזה היה ע"ג של פרעה שהבטיח עליה והיינו בעל צפון וכן אמר הנביא ואת הצפוני ארחיק מעליכם. וחציו מזרחה מפני דגם לצד מזרח היה ע"ג שלהם כמ"ד שישראל עבדו ע"ג בהיכל והיה אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה וגם אברהם מסר שמות הטומאה לבני הפלגשים וישלחם ארצה בני קדם ומשם נבעו כל כוחות הטומאה ושוטוטין וגם חציו נגבה לצד זה שם היו כוחות הטומאה וכולן עבדו הכנעניים בהר לכך ימוש ההר לצד זה וק"ל:
ונסתם גי הרי כי יגיע גי הרים אל אצל ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש. פי' מפני דישראל שכונים בהר ולא היה להם מקום לברוח וכאשר יבקע ההר יברחו דרך גיא אל אצל דיש מפרשים שם מקום הוא אצל. ונראה באופן אחר מפני דכל הגוים יבאו אל ירושלים להלחם במעשה כישוף אשר בידם כדאי' בגמ' דגוג מגוג יאמר אלחם עם אלהיהן של אלו ומלחמה עם ה' זהו כשפים שמכחישין פמליא של מעלה ואולם סביבות ירושלים מקום שהיו אוכלים שם קדשים קלים הי' מקודש ואין מקבליך שם כישופים ומחיצה היה בין הקודש ובין החול וזהו ענין אצל שנאצל מקום זה מזה ועד אותו מקום יכולין לעסוק בכישוף ומכאן ואילך לצד ירושלים תשש כחן בהשבעת הטומאה ולכך שם יברחו ישראל ואמר שיגיעו גיא הרים אל אצל:
כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיהו וכו' ובא ה' אלהי כל קדושים עמך. ידוע מאמר הגמרא דהאי תנא סגי נהור עמד במקום העבר המלך שמע קול רעש אמר עדיין לא בא המלך וכו' עד ששמע קול דממה אמר עתה יבא המלך אמרו ליה מנא ידעית אמר דכתיב ואשמע קול רעש לא ברעש ה' ואשמע קול דממה דקה וקול ה' מדבר וכו' ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא דבמקום שהשכינה שורה הוא קול דממה דקה ואי' וכל אדם לא יהיה באוהל מועד אפי' המלאכים שהם נקראים אדם לא יהיו שם כי אם השכינה לבד ואולם זהו דוקא בכה"ג המקטיר קטורת. אבל כאן ביקש עוזיהו לשמש בכהונה גדולה והוא היה זר והיו שם מלאכים וזהו היה רעש גדול דבמקום המלאכים שם רעש וז"ש ישעיה ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא וכו' שרפים עומדים ממעל לו דהוא התנבא בעת שנכנס עוזיהו להיכל ואותו פעם היה רעש גדול מן המלאכים וזהו שרפים עומדים ממעל לו וז"ש ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיהו ובאותו זמן ובא ה' אלהי כל קדושים עמך והיה רעש כן יהיה לעתיד כשישפוט האומות ישפוט אותן ע"י המלאכים ויהיה רעש מפני דכל קדושים עמו וק"ל:.
והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון. פי' דאי' כל הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה ומשה ראה באספקלריא המאירה. והענין הוא דאור בהיר מהחמה כאשר תגיע אל עין האדם מניעה ראות האדם ויחשיך לו סביבותיו כאלו הוא חשך ואפילה מפני שאין יוכל להשיג בראייה ויסור ממנו חוש הראייה וכן הוא בשכל האדם דאין יוכל להשיג האור הגדול אור עליון וידמה לו האור כחושך לילה וכאלו ענן עב סביבותיו חונה וזהו אספקלריא שאינה מאירה ויחשך לו. אבל משה השיג יותר מכל הנביאים והוא ראה באספקלריא המאירה ואולם אנו משיגין הבת קול והוא דכמו שאור הלבנה היא מקבלת אור מהחמה ואנו משיגים הלבנה כן הוא הבת קול נאצל מאור הגדול וזה היה ענין מלאך ה' ההולך לפני מחנה ישראל בצאתם ממצרים ולא יכלו להשיג את האור כי עדיין היו מקטני אמנה ועיניהם היו כהות ויחשיך להם האור ולכך ויסע מלאך ה' ההולך לפניהם וילך מאחריהם ואעפ"כ השיגו האור החוזר וזהו ויאר את הלילה ולמחנה מצרים היה חושך ואפלה מאיכות האור הגדול וזהו ויהם את מחנה מצרים. ואולם כאשר עברו ישראל בים והאמינו בה' שם השיגו את האור ואמרו זה אלי ואנוהו ולעתיד לא יהיה חושך כלל ועיני עורים תפקחנה וימלא כל הארץ דעה את ה' וז"ש והי' ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון ר"ל דבגלות היה האור הגדול לחושך ולעתיד ישיגו את האור וק"ל:
והיה יום אחד וכו'. פי' מפני דבעולם המלאכים לא יודע אימת יום ואימת לילה. דבעולם השפל החמה מבדיל בין אור לחושך ולמעלה אין הבדל בין אור לחושך ואולם בין יום ללילה יש היכר בזה דביום אומרים המלאכים שירה משא"כ בלילה וסימן זה יש בין יום ללילה. ואי' ולא קרב זה אל זה כל הלילה בקשו מלאכים לומר שירה לפני הקב"ה אמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה נמצא דאם נעשה דין בעולם אין אומרים המלאכים שירה ולעתיד יעשה הקב"ה דין באותן הגוים אשר יבאו על ירושלים למלחמה ואז לא יאמרו המלאכים שירה ולא יודע חילוק בין יום ללילה וז"ש הכתוב ביום ההוא יודע לה' לא יום ולא לילה וא"ש. באופן אחר י"ל דאי' והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים שהקב"ה דן את האומות בלילה כשהם ישינים על מטתם ואינם עושים עבירות ולעתיד ידין הקב"ה את כל האומות ואותו שר שעבדו לו ויש מהן שעבדו לחמה וצריך הקב"ה לדונם בלילה בשעה שאין החמה זורחת ויש מהן שהיו עובדין ללבנה וצריך הקב"ה לדונם ביום ואלו השנים יבאו על ירושלים למלחמה ושם נדונין לכך לא יהיה לא יום ולא לילה ויכולים לידון שניהם וק"ל. או יאמר דאי' במדרש אותו לילה שיצאו ישראל ממצרים היתה מאירה כתקופת תמוז ותמוה ונראה דאי' ויהי בחצי הלילה כל חצות הלילה היו ישראל נדונים אם ראוין לגאול או לא דמה נשתנו אלו מאלו דכתיב מקוצר רוח זהו ע"ז ואולם בחצות הלילה זכו בדין ויצאו ביד רמה ממצרים ואי' דישראל אינם נדונים אלא ביום ולכך היה אותו לילה מאירה כתקופת תמוז כדי שיוכלו לעמוד בדין וכן לעתיד ידונו ישראל אם ראוין הם לעשות להם נס היות שיהיה מגפה בגוים הבאים על ירושלים ויהיה עת צרה ליעקב ועל אותו הזמן אמר רב חכמייהו והוא דניאל בעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול וילמד זכות על ישראל וא"כ ידונו ישראל בעת ההיא. וז"ש הנביא והי' יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה מפני שיהיה יום הדין ולעת ערב יהיה אור ויגמר הדין שהגוים חרוב יחרבו וק"ל:
והיה ביום ההוא יצאו מים וכו'. מתחלה נפרש ענין הים הקדמוני דיש להבין דהקב"ה אמר יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה משמע דהים במקום אחד הא אי' בגמ' דשבעה ימים יש ובחוש אנו רואים דהימים חלוקין זה מזה לצד מזרח ולמערב והגדולה שבהם היא ים אוקיינוס אבל יש ימים אחרים אשר לא נזכרו בתחלת יצירה. ונראה דודאי בתחלה היה ים אחד וזהו ים אוקיינוס שמקיף את כל העולם אבל בימי דור אנוש עלה הים אוקיינוס והציף שליש העולם כמבואר במדרש ובגמרא ונעשו ימים רבים במקומות ידועים וים המלח נתמלא בימי אברהם. וזהו ענין הים הקדמוני שהוא ים אוקיינוס שהיה במקום אחד וים האחרון הם שאר ימים אשר נבעו אחרי כן וא"ש. ואי' במדרש כי גדול כים שברך מי ירפא לך מי שירפא שבר של ים הוא ירפא שברך ותמוה ונראה מפני דידוע לי"ח שאין דבר נברא שאין בו רוח חיים מעיל ואולם יש מדריגות בזה דצומח יש בו מעט ורמז לה כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. וחי יש בו יותר רוח חיים ולדגים יש עוד יותר כי אינם צריכין שום תיקון דבאסיפה בעלמא סגי להו ונרא' לבאר גם מאמר הגמ' אין בן דוד בא עד שיבוקש דג לחולה ולא ימצא ותמוה ונראה מפני דדג יש בו יותר רוח חיים מכל בעלי חיים ואם אדם אוכל מזדקק שכלו ורעיונו כי מצא מין את מינו וכאשר יצאו ישראל ממצרים עשאוה כמצולה שאין בו דגים הכוונה שכל ניצוצי קדושה יטלו עמהן בעת צאתם ממצרים. ואם רוח חיוני ילך מנושא אזי ימות אותו חי ולא יהיה רוח חיים כלל. וזש"ה והדגה אשר ביאור מתה כי הניצוצי קדושה אשר היה בהם נטלו עמם ולעתיד לא ישאר שום שורש וענף בסוד העיבור בדגים כי איך בן דוד בא עד שיכלו כל הניצוצין הקדושים אשר נתערבו בבעלי חיים וזהו כוונת הגמ' אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ר"ל ניצוצי קדושים. ורוב ניצוצין קדושים נתערבו בדגים כמ"ד בכתבי האר"י ז"ל וז"ש הגמ' אין בן דוד בא עד שיבוקש דג לחולה היינו לחולי הנפש ולא ימצא דלא יוכל לזקק שכלו ורעיונו בדגים כי לא ימצא בהם רוח חיים כי יבאשו ומתו כולם. וזהו שבר של ים אם הדגים שבה מתים וז"ש כי גדול כים שברך וכו' ואולם הקב"ה ישלח רוח ממרום להחיות את המתים וזהו כוונתו מי שירפא שבר של ים הוא ירפא שברך דזהו יהיה ליום מועד שיבא הגואל צדק ובאותו פעם ירפא שבר של ישראל. וז"ש הנביא ביום ההוא יצאו מים חיים אל ירושלים חצים אל הים הקדמוני וא"ש. באופן אחר נראה ליישב המדרש עפ"י מ"ד בגמ' וגם במדרש כשברא הקב"ה את עולמו אמר לו לשר של ים פתח פיך ובלע כל מימי בראשית. אמר לפניו רבש"ע די שאעמוד בשלי התחיל לבכות בעט בו והרגו ואלמלא המים מכסין אותו לא הי' ברי' יכול לעמוד וזהו מים סרוחין. ויש להבין איך יתכן דבחוש הגשמי ירגיש סרחון הרוחני ואם השר היה גשמי איה מקומו. ונרא' מפני דחכמי הטבעיות ביארו הטעם על מי הימים שהם מלוחין מפני דאם הגשמי עומד זמן רב מעלה סרחון והימים עומדין במקום א' מימות אשר הוסד העולם ולכך מעלין סרחון ואולם מי המעינות אשר רצין ושבין הם מתוקים וכל הנחלים הולכים אל הים ומשם הם שבין ללכת וכו'. ואולם נראה טעם אחר היות מי הימים מלוחין בכוונת הגמ' הנ"ל דידוע לכל נברא יש חומר וצורה. וחומר הוא טבוע להפסד ולסרוח והצורה משמר אותו. ובאם יפסיד הצורה מעל החומר החומר נפסד ונסרח כאשר אנו מרגישין בחומר האדם אם תתפרד הנשמה מעל גווייתה נסרח מיד ונבאש. והצורה היא הרוחני היוצא מעדן ומשם יפרד לד' ראשין והם צומח חי מדבר לכל אחד כפי מעלתו וזהו ענין שר של ים דלכל נברא יש רוחני וזהו שמשמר אותו. וז"ש הקב"ה לשר של ים שיבלע כל מימי בראשית הכוונה שיהיו מקובצין למקום אחד אמר השר די שאעמוד בשלי כי לימים אני נבאש מפני דאם דבר גשמי עומד במקום אחד מעלה סרחון וא"כ איך אבלע כל מימי בראשית ויהיה הבאשה יותר. ואולם דבריו לא בהשכל כי יוצר הכל בחכמה נתן צורה לכל שלא יפסוד ולכך בעט בו הקב"ה וזהו הסיבה שמי הים הם מלוחין שנפסדה צורתן ואלמלא המים מכסין אותו היינו המי מעיינות אשר רצין ושבין וקבל מהם מעט צור' לא היה העולם יוכל לעמוד מן הסרחון וזהו שבר של ים וע"ז אמר כי גדול כים שברך. ואולם לעתיד ירפא הקב"ה שבר של ים ויקבלו צורתן וז"ש מי שירפא שבר של ים הוא ירפא שברך וזהו והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים ומים חיים הם מתוקים אשר יש בהם צורה. ולכך צוה הקב"ה ליקח מיים חיים לטהר הטמאים אשר סר צלם מעליהם ויזרקו עליהם מים טהורים ויטהרו וק"ל:
באופן אחר נראה לומר דהנה הקב"ה ייעד ע"י יואל הנביא ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה את פניו אל הים הקדמוני וסופו אל הים האחרון. והענין הוא עפ"י מ"ד בגמ' דברא הקב"ה שני תנינים גדולים והן נחש ברית ונחש עקלתון סירס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא ותמוה ונראה דהנה שני יצרים יש אשר יושבין בחדרי משכיתו של אדם הא' מסית ומדיח אותו למעול מעל בה' דבטבע נברא העולם ואין הקב"ה פועל כלום בעולם. והשני מדיח אותו לחבק אשה זרה ונכריה אשת רעהו. ואולם יצה"ר דע"ז תשש כחו כנקבה כי הרגו אותו אנשי כנסת הגדולה וזהו התנין הגדול אשר בים נהרג והיצה"ר דעריות סרסוהו ונקרו את עיניו בקרובים וזהו כוונת הגמ' הרג את הנקבה היינו יצה"ר דע"ז וסירס את הזכר היינו יצה"ר דעריות כנ"ל ואולם למה ברא הקב"ה משחית לחבל וע"ז מפרש ומלחה לצדיקים לע"ל כדי שיקבלו שכר ע"ז. וז"ש הנביא ואת הצפוני ארחיק מעליכם ר"ל שיבער השני יצרים מן העולם את פניו אל הים הקדמוני הכוונה יצה"ר דע"ג דמסית שהעולם קדמון יבוער וסופו אל הים האחרון זהו יצה"ר דעריות גם זה יבוער. וזהו מאמר הנביא ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים דהיינו רוחי אשלח בכם ויבוער זדון מן הארץ וזהו חצים אל הים הקדמוני זהו ענין ע"ג כנ"ל וחצים אל הים האחרון זהו מענין העריות כנ"ל והמים חיים יטהרו הטמאים בקיץ ובחורף יהיה ר"ל שיהיה לעולמי עד וק"ל:
והיה ה' למלך על כל הארץ. פי' דאיתא בגמ' דהאי עגלא דהוי מטי לשחיטה והוי בכיא קמיה דרבי אמר זיל כי לכך נוצרת ונענש רבי על כך ורבים תמהו למה נענש על ככה הא זהו שלימות החי אם יתוקן בשחיטה ויאכל בשרו ויעלה ממדרגת חי למדבר. ונראה דאי' אין הנבואה שורה אלא על גבור שכובש את יצרו ועשיר ששמח בחלקו וחכם ונבון ופרוש מדרכי העולם. ויש לתמוה הלא אין לך מדה מגונה משופך דם וקין הרג את הבל ואפ"ה השיג הנבואה הנכונה דכתיב ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך מיד בעוד שהיו ידיו נגאלים בדם. ונראה דהענין הוא דנאסר בשר תאוה לאדם והעד שהיה צריך להתיר לבני נח דכתיב כירק עשב נתתי לכם את כל והטעם הוא דנאסר לאדם מפני שהבהמות היו אז בעלי חכמה והעד והנחש הי' ערום מכל חית השדה ואין תואר חכם גדול אלא בין החכמים דכסיל לא יבין את זאת והבהמות היו חכמים וכל ההורג את הבהמות הוי כאלו שופך דם האדם ולזאת הסיבה הקריב קין מפרי האדמה קרבן לה' כי חשב שאסור לשפוך דם חי. ואולם הבל הבין כי לגבוה מותר להקריב מבעלי חיים ואין איסור בזה כלל. וכאשר ראה קין שאל מנחתו לא שעה וקרבן הבל נתקבל חשב קין שהיותר מובחר יותר מתקבל לרעוא ועלה בלבו להקריב נפש האדם והרג את הבל לזרוק את דמו. ואולם הופר מחשבתו ופצתה האדמה את פיה ובלעה את דמו וזה היה ענין קין שהרג נפש בשגגה ולכך נחרץ עונשו שיהיה נע ונד בארץ והיינו גלות וא"כ בעת היצירה לא הותרו הבהמות לשחיטה וע"ז נענש רבי שאמר זיל כי לכך נוצרת דהיצירה לא היתה לכך. והרמב"ם כתב בספרו מורה נבוכים דהשגחה הפרטי הוא על מין האדם לבד אבל על הבהמות הוא השגחה כללית מפני שאין בהם דעת. ואי' לעתיד ימלא כל הארץ דעה והבהמות יהיו במדרגה ראשונה כאשר היו בעת היצירה ויתחייב מזה שיהיה השגחה פרטית גם על הבהמות וז"ש והיה ה' למלך על כל הארץ הכוונה שההשגחה הפרטית יהיה על כל מין ומין כמלך שמשגיח על עמו בפרטות וק"ל:
או יאמר דאיתא ביקש הקב"ה לברא את העולם במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים בדין שתפו ברחמים. מפני דאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ומדה"ד הוא פורע קו לקו ולכך שתפו ברחמים. ואולם לע"ל יבוער רשע ופשע מן הארץ ושפיר יוכל להתקיים בדין. וידוע דמלך במשפט יעמיד ארץ והיינו כולו דין ומשפט וז"ש והיה ה' למלך על כל הארץ דיתקיים העולם בדין וא"ש. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. פי' דהענין הוא דשם של ד' הוא למעלה בעולם הגלגלים כזה י"ה מורה על אחדות דקמי שמיא ליכא ספיקא ועשר הוא אחד והוא יו"ד וגם מורה על יו"ד שפלים הנפרדים ויו"ד פעם ה' עולה חמישים וזהו סוד הלוחות כי כל לוח היה ה"א דברות ושני לוחות הם מעשה אלהים ואלה השנים הם אחד כנ"ל וזהו סוד נ' שערי בינה והה"א מורה גם על אחדות כי ב' פעם ה' עולה יו"ד והוא אחד והיינו נקודה אמצעי בה"א זהו יו"ד וזהו סוד שנים מי יודע שני לוחות הברית והן מורות על א' אלהינו שבשמים ובארץ. ואולם בעולם השפל הם סופי אותיות מן שם של ד' וזהו ו"ה כי וי"ו מורה על פירוד בעולם כי אם תכפול וי"ו עולה י"ב ג' וג' לא יתאחדו לעולם בשום ענין ומורה על מאמיני שונות בשפלים יש עובד לחמה ויש עובד ללבנה וכו' וזהו כוונת התוס' דהביאו בברכות בשם מחזור ויטרי אמן יהא שמיה רבא דלעתיד יתגדל שמו והיינו יהא שם י"ה רבא ע"ש והענין הוא דלעתיד ימלא כל הארץ דעת את ה' ולא יהיה ספק בשפלים כלל ויתגדל שמיה דהיינו שהוי"ו יתחלף ביו"ד כמו למעלה וז"ש הנביא והיה ה' למלך וכו' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד יהיה דייקא דשמו יורה על אחדות גמור ויודע שמו בכל הגוים וק"ל:
יסוב כל הארץ וכו'. יובן עפ"י מאמר המשורר ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו וכו' ופי' הוא ע"פ מ"ד מעשר שני היה נאכל בכל הרואה והיינו עד צופים והענין צופים הוא מפרש האר"י ז"ל דעד אותו מקום היה יכול לשאוב ולהשיג הרה"ק וצופים הוא מלשון צופה מענין נבואה אבל כאשר עבר צופים שוב לא היה יכול לשאוב הרה"ק דלא ראה עוד ירושלים משם. וידוע דחוש הראות באדם במישור הארץ יוכל להשיג מרחוק באם אין הר עולה בנתים. וז"ש המשורר ירושלים הרים סביב לה והטעם וה' סביב לעמו ויוכל לשאוב רה"ק מרחוק ואין הדור ראוי לכך ולכן הרים סביב לה ואולם לעתיד יהיו כולם אהובים כולם ברורים ויזכו לחזות בנועם ה' ולא יהיה הר מפסיק בנתים וז"ש הנביא יסוב כל הארץ כערבה הכוונה שיהיה מישור סביב לירושלים ואותו המישור יהיה מגבע לרמון נגב ירושלים דבאותו מקום הי' ק"ק ושכינתו שם ויותר מוכשר לשאוב רה"ק משם וא"ש:
וראמה וישבה וכו'. פי' ע"פ מ"ד בגמ' עתידה ירושלים שתהא גבוה שלש פרסאות שנאמר מי אלה כעב תעופינה וכמה היא עב תלתא פרסי ותמוה ונרא' דאי' אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים אי' במדרש חד אמר י"ב מילין וחד אמר י"ח מילין ותמוה הא איתא בש"ס דמהלך ה' מאות שנה הוא מהארץ עד לשמים. ונראה דחכמי המחקר כתבו דחומר הארץ היא סיבה למעט שכל האדם ותולדה היוצא ממנה הוא האיד גם הוא כמוהו ולכן אותן השוכנים במעלה התחתונה בחומר הארץ הם מקבלים אידים מן כל העולם וכמקרה כסיל כן יקרה אותם ולהיפך אוירה דא"י מחכים כי היא במעלה עליונה. ויותר מיוחדת לחכמה היא ירושלים כי היא היתה גבוה מכל וידוע דאותם האידים העולין מן הארץ הם שואבים מלחלוחית האויר ומתקשרין והן העבים ומגשמים למטה והעד כתיב ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. וכבר בארנו דאויר הארץ מניעה השכל וקשה להשיג האור העליון. וזהו מחלוקת הנ"ל חד אמר י"ב מילין הכוונה דכל כך גבוה עולה אויר הארץ ועד כאן היא מניעת השגת האל יתברך ואולם למעלה הוא שער השמים ויוכל להשיג הבורא. וח"א י"ח מילין עולה אד הארץ ולמעלה הוא שער שמים. וידוע די"ב מילין הם תלתא פרסאות וזהו כוונת הגמ' דלעתיד ימלא כל הארץ דעה וירושלים תהיה במדרגה עליונה וזהו עתיד הקב"ה להגביה ירושלים ג' פרסאות שנאמר מי אלה כעב תעופינה ועובי דעיבא הוא ג' פרסאות וז"ש הנשיא וראמה וישבה תחתיה הכוונה שתהיה גבוה מעל גבוה שהיה מתחלה והעם אשר בה יהיו חכמי ארץ וק"ל:
ממגדל חננאל עד יקבי המלך. פי' עד כאן יוכל לשאוב רה"ק והענין הוא דאי' כי טובים דודיך מיין עתידין ישראל שיהיו כולם נזירים ולא ישתו יין ויאמרו כי טובים דודיך מיין מפני דיין הוא מניעה לרה"ק דשתוי יין היה אסור לכנוס למקדש וז"ש עד יקבי המלך יגיע צל הקדושה וק"ל:
וישבו בה וכו'. פי' ע"פ מ"ד סתם חרמים שביהודה לבדק הבית ואולם לעתיד לא יצטרכו לחזק את הבית כי יהיה בנין עולם מאת ה' ולכך וחרם לא יהיה עוד וק"ל:
וזאת תהיה המגפה וכו' פי' ע"פ מ"ד דכשיצאו ישראל ממצרים ביקש השטן להשטין ונתן הקב"ה לשטן את איוב ותמוה הא עיניו לא השביע ומה בכך אם נתן לו איוב הא נפשו חפץ גם בישראל ונר' דהענין הוא דמה שנתן הקב"ה את איוב ביד השטן היה צער להשטן וקץ מלהשטין. דאי' רק את נפשו שמור קשה צערו של שטן יותר משל איוב משל לרב שאמר לעבדו שבור החבית ושמור את יינו כך היה ענין זה דזה היה בלבול הדעת להשטן עד שלא היה לו פנאי להשטין. וכן לעתיד ישפוט הקב"ה את ישראל ויבא גם השטן להשטין לכך יתן להם הקב"ה העכו"ם לצערו שימוק בשרם והם עומדים על רגליהם וק"ל. או יאמר דאי' וה' הכה כל בכור בארץ מצרים דא היא דאין הקב"ה עושה דין במיתה אלא שהכה אותם והיו מפרפרין עו אור היום ואח"כ הרג אותם המשחית ולכן כתיב וה' הכה ביסורין לבד ולא במיתה. וכן הוא כאן דכתיב המגפה אשר יגוף ה' בעצמו ובכבודו וא"כ לא ימיתם ממש אלא יכם ביסורין דהיינו המק בשרו והוא עומד על רגליו וא"ש:
ועיניו תמקנה בחוריהן וכו'. הטעם שעיניו תמקנה דכתיב ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים מאיכות רב האורה ימקו עיניהם. ולשונו תמק בפיהם ומפני שהם יתעסקו במעשה כישוף כנזכר לעיל ולכך ולשונו תמק בפיהם וא"ש:
באופן אחר נרא' ליתן טעם על ראשי איברים הללו שימקו. דאית' ברש"י פ' משפטים ורצע אדוניו את אזנו במרצע פירש"י כל מקום שנאמר אוזן אינו אלא ימין דאתי' אוזן אוזן לג"ש. ומה ראה אוזן לירצע וכו' ורבים תמהו ל"ל פריך רש"י בל"ז מה ראה אוזן לירצע וכו' ונראה דאי' בספר יצירה שבעה אותיות הן בג"ד כפר"ת שהם נגד ז' נקבים שבראשו של אדם וזהו הסדר בי"ת נגד הפה. גימ"ל נגד עין ימין. ד' נגד נקב החוטם ימין. כ"ף נגד עין שמאל. פ' נגד נקב החוטם שמאל. רי"ש נגד אוזן ימין. ת' נגד אוזן שמאל. ותוס' כתבו הטעם על הרצעת העבד מפני דמן הדין היה שישתעבדו ישראל במצרים ארבע מאות שנה והקב"ה גאל אותם קודם זמנם מפני כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו לכך ירצע במרצע ומרצע עולה כמנין ת'. ולפ"ז א"ש דודאי בל"ז לא יכול רש"י לפרוך מה ראה אוזן לירצע דה"א שהוא אוזן שמאל והיא מכוונת נגד ת' כנ"ל לכך נרצע וככוונת התוס' לכך מפרש רש"י דאין אוזן אלא ימין ונמצא אינו שייך טעם זה ולכן פריך שפיר מה ראה אוזן לירצע וכו' וא"ש. היוצא מזה דהפה הוא נגד הב' וב' עינים הם נגד כ' ג' והן עולין במנין כ"ה וכך היו מעשיהם קורץ בעיניו ומולל בשפתיו ואלו הרשעים בקשו לחסר אות אחת מן שם של ד' ונשאר כ"ה וז"ש בלעם הרשע ואנכי אקרה כ"ה וגם פרעה לקה בכה ולזאת הסיבה ילקו כאן בכ"ה אלו הגוים הבאים לצבא על ירושלים וזהו ועיניו תמקנה וכו' ולשונו תמק וכו' וק"ל:
והיה ביום ההוא תהיה מהומת ה' וכו' יובן עפ"י מ"ד ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים ונתיעצו לבנות מגדל לעשות מלחמה עם אדון כל הארץ ויאמר ה' נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמע איש את שפת רעהו. ויש להבין מי שבידו נפש כל חי היה צריך לבלבל שפתם הלא היה יכול להפיץ אותם אף כשיהי' להם שפה א'. ונר' דהנה כתיב הנני מסב את כלי מלחמה אשר בידכם פי' בגמ' דהיו משביעין שרים שלמעלה והקב"ה הי' ממנה שר של אש על מים וכן כולם. וצריך להבין דישראל השביעו את השרים ולא באו כלל אעפ"כ היה להם לביא את אשר בידם כגון שר של אש שנתמנה על המים והם השביעוהו היה לו לבוא עם הרים וכן כולם. ונרא' דהענין הוא דכל שר יש לו לשון מיוחד ובאותו לשון היו משביעין אותו ואלו לא הי' יודע לכוין הלשון של אותו שר לא הי' בא לעזרו. וזהו שיסדו אנשי כנה"ג ורוממתנו מכל הלשונות מפני דישראל המה למעלה מן השרים. ובזה הענין הסב הקב"ה כלי מלחמה מאנשי ירושלים שלא היו יודעין לכוין הלשון של השרים. וכן היה ענין דור הפלגה שבלל ה' את שפתם ולא יכלו להשביע את השרים והיו נהרגין זה מזה שהיה מבקש עזר ולא בא. וכן היה ענין הגוים הבאים על ירושלים שיהיה עונשם דלשונם תמק בפיהם וז"ש תהיה מהומת ה' רבה בהם שיחזיקו איש ביד רעהו שיבא לעזור לו ועלתה ידו על יד רעהו שיהרוג איש את אחיו מפני דבלל לשונם ולא ידעו לכוין כהוגן ועלתה בידם שלא כהוגן ויהיה חרב איש באחיו וק"ל:
וגם יהודה וכו' ואסף חיל וכו' זהב וכן תהיה מגפת הסוס וכו' ע"ש יובן במ"ד דשמואל הנביא צוה לשאול שיהרוג כל הבהמה אבל זהב וכסף ישלול ויהושע נתן חרם אף על זהב וכסף והטעם הוא דיהושע עשה סיג כדי שיתקים מצות ה' ושאול נכשל באמת לפי שלא עשה סיג לדבר וסבר שגם הבהמות מותרים לשלול. וז"ש הנביא ואסף חיל כל הגוים סביב זהב וכסף ובגדים וישראל ישללום רק למה לא יעשה סיג לדבר דלמא יכשלו בבהמות כמו שאול לזה אמר וכן תהיה מגפת הסוס וכל הבהמות ולא ישאר שריד ופליט ולא יכשלו וק"ל:
והיה כל הנותר וכו' והיה אשר לא יעלה וכו' ואם משפחת מצרים וכו'. ע"ש יובן עפ"י מאמר הגמרא דסוכה כי בסוכות הושבתי את בני ישראל חד אמר ענני כבוד היו וח"א סוכות ממש ונראה דאלו ואלו דברי אלהים חיים ושניהם היו דענין סוכה מורה שמשגיח האל יתב' בשפלים שהסוכה צריך להיות כוכבים נראין מתוכה וזהו מורה על צנורות וכוי דרקיע שהשפע יורד בהם והיינו מים טהורים ממים עליונים וזהו ענין דאמרינן בחג נדונין על המים שמורה על השפע ואולם האומות אשר כופרין בהשגחה ועובדים לגרמי השמים לזה אמר הנביא העושין כתבנית האדם לשבת בית וזהו ענין כפירת השגחה כמו שהבית מקורה. ויש עוד טעם על מצות סוכה לפי דאותו זמן הוא עת אסיפת התבואה ויאמר האדם אלך ואתענג נפשי בטוב בזה העולם וישכח בהקב"ה לכך נתן לו סוכה כדי שיזכור יום המיתה שילך מן ביתו אל בתי חומר וכל הון לא יועיל ביום עברה. וזהו ענין יונה שישב בסוכה כדי להראות כי אם מעט ובא הרוח ויבקשהו ולא נמצא ולכך יש לאדם לחפש ולשוב על כל אשר עשה כי אם ימות פתאום ימות בלא תשובה וזהו כוונת הגמ' סוכה שהיה במדבר היו ענני כבוד המורידים גשם על הארץ ממים עליונים והרוה את הארץ והולידה והצמיחה ואולם השפע היורד על הארץ היא על בני האדם אבל לא על העבדים לפי דעבד אוכל על שולחן רבו ואין לעבד כלום מצד עצמו. ובני חם היו עבדים ועד היום אין הגשם יורד לארץ מצרים מפני שהם בני חם ואינם מקבלים שפע ממים עליונים. וידוע דערב רב עלו עם בני ישראל ולהם לא היה תקנה כלל בסוכת ענני כבוד הנ"ל ולכך עשו להם סוכות ממש לזכור לו יום המיתה. וזהו כוונת הגמ' ח"א ענני כבוד היו וח"א סוכות ממש ומא"ח ומא"ח ולא פליגי. וז"ש הנביא שכל הגוים יבאו לחוג את חג הסוכות דלא ילכו עוד אחר ההבל כמו שהיה בראשונה שהיו כופרין בהשגחה בשפלים ומבאר עונשם דאם לא יעלו שלא עליהם יהיה הגשם יען דהם כופרין בהשגחה ולכך לא עליהם יהיה הגשם ממים עליונים דהיינו השפע. ואם משפחת מצרים לא יעלו ואין עונשם במניעת הגשם דאין עליהם השגחה כלל כנ"ל יהיה המגפה אשר יגוף ה' וא"ש. ואיתא בגמרא אלו ידעו האומות מה שהחריבו וכו' פי' מפני דבחג היו מקריבים ע' פרים נגד ע' אומות להגן עליהם והענין הוא עפ"י מ"ד ויגדל שמי בגוים מלמד שהיו קורין אותו אלהא דאלהא ולכך בחג הסוכות שהי' יורד השפע היו ג"כ מקבלים שכר ע"ז ולכך היו מקריבין ע' פרים וביום הראשון היו מקריבין י"ג פרים נגד י"ג משפחות חם מפני דח"י משפחות היו לחם ושלשה נהרגו בא"י והגרגשי הלך אל ארץ אחרת והגבעוני' גיירו את עצמם בערמה כידוע ואשתיירו מבני חם י"ג משפחות וכנגדן הקריבו ישראל י"ג פרים. וכבר בארנו דאין עבד מקבל שפע ממים טהורים מלמעלה לכך לא היה ניסוך המים ביום הראשון. ואי' בזוהר דלעתיד יבוזו ישראל את הרשעים ואולם כולם לא יבוזו אלא יש מהן שישללו ויש מהן רכושם חרם וזהו רמז כאן בניסוך המים ביום הב' מים וביום וי"ו מים וביום ז' מים ר"ת בו"ז ר"ל בוז יבוזו ישראל ממונם ושאר הימים הם חמישי רביעי ששי ר"ת חרש שהם כחרסי אדמה לא יצלח לכל דבר כמו חרס וק"ל:
ביום ההוא יהיה מצילות הסוס קדש לה'. פי' דאי' לסוסתי ברכבי פרעה כביכול נדמה לסוס נקבה והלך הזכר אליה אל תוך הים דשר של מצרים הוא סוס דכתיב כי בא סוס פרעה בים ושם נטבע ואולם לעתיד יבער הקש"ה הטומאה מן הארץ ויהיו כל השרים בקדושה ויהיו סוסים במרכבת המשנה וז"ש שיהיה מצילות הסוס קדש לה' וק"ל:
והיו הסירות כמזרקים. פי' דאי' אכילת קדשים הי' מכפר כדם הנזרק על גבי המזבח והיינו שלא יהיה כוונתו אלא לשם שמים כמו בזריקה. ואולם יצר לב האדם רע ומחשבות עשתונותיו משתנות ומתאוה תאוה לאכול בשר ולכן לא הוי מרוצה כדם הנזרק ולעתיד יבער הקב"ה היצה"ר והתאוה מן הארץ וכוונת אכילתו יהיה לש"ש וע"ז אמר שיהיו הסירות כררקים על מה שזה מכפר זה מכפר וק"ל:
והיה כל הסיר קודש לה' צבאות. פי' דאי' דבמדבר לא אכלו ישראל בשר תאוה כי המן היה מבטל תאות אכילה וכן כתיב כי תבוא אל הארץ ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר והיינו בא"י אבל לא במדבר כי לא היה תאוה על אכילה כנ"ל וכבר אמרנו דלעתיד יבער הקב"ה תאות אכילה ולא יאכלו ישראל אלא בשר שלמים וז"ש והיה כל הסיר קודש לה' צבאות וק"ל:
ולא יהיה עוד כנעני בבית ה'. פי' ע"פ מ"ד מציון מכלל יופי משוש כל הארץ דמציון אשתכלל כולי עלמא ומשם יצאו גידים לאינדייא והיו צומחין עצי אלמוגים ולמדינות אחרות מקום שמגדל זהב וכסף לרוב ומיני מגדים ועצי הקטף ואולם מרוב עונינו חשכו עינינו ולא היו בקיאין בגידי הארץ והבשמים שהיו צריכין לי"א סמני קטורת היו לוקחין מאשר הלכו באניות סוחר. ואולם שהמע"ה היה בקי בגידי הארץ כמבואר בקהלת שאמר עשיתי לי יער צומח עצים נטעתי בהם כל עץ פרי. ולעתיד יחזיר הקב"ה עטרה ליושנה ויהיו בקיאין בגידי הארץ ולא יצטרכו לארצות אחרות ואי' אין כנעני אלא תגר וז"ש לא יהיה עוד כנעני בבית ה' כי בהר ציון יהיו כל מחמדי עין במהרה בימינו אמן.