ראשון לציון בשם הגאון בעל המחבר מספרו יערת דבש חלק א' דף ס"ג.
בג' דגיטין נ"ח ע"א מעשה בתינוק שנשבה ברומי עמד ריב"ח על פתח בית האסורין ואמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים. ענה אותו תינוק ואמר. הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך וכו'. אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה:
והדבר תמוה דהתינוק לא חידש בזה דבר רק הוא אמר תחלת הפסוק. והתינוק סוף פסוק. וכי בשביל זה הי' הבטחתו שיורה הוראה והפריז לפדות אותו בכל ממון שבעולם. ובדרך פשוט אמרתי לפי מה דק"ל אין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן שהשובים. לא ירבו לשבות ממנו שבי. ופסקו הפוסקים מהדין אינו מחויב לפדות יותר מכדי דמיהן אבל לפנים משורת הדין אם רצה להחמיר יחמיר. ואמרינן לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על ד"ת ולא הלכו לפנים מש"ה. ועיקר דיש לילך לפמש"ה הוא משום דכתיב והלכת בדרכיו מה הקב"ה מתנהג לפמש"ה אף אנו מחוייבים. כי ח"ו אם יצא הקב"ה במשפט עם הבריות מי יזכה לפניו בדין. ולכך גלו בשביל שלא הלכו לפמש"ה. וא"כ יובן הנ"ל דריב"ח. עמד בפתח בית האסורים להתנצל שלא יפדה אותו ואמר כי יש בו תיקון עולם כי מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים. כל אחד ירבה בפדיון יבוזו רבים מישראל בשביל דמי פדיונם. ובזה הרגיש התינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו לא אבו בדרכיו לא הלוך הלכו לפמש"ה כדרכי ה' ולכך נחרב הבית. וא"כ אם תלך לפי הדין גם אתה תעשה כדרכם וחובה עליך לילך לפמש"ה ולפדות אותי אפילו יותר מדמי ובזה הרגיש ריב"ח כי דבר גדול דיבר. ובזה היה בטוח כי יהיה לאילן רב ופדה אותו לפמש"ה וא"ש וזהו מה שנראה בדרך פשוט. אבל יש בו ענין קרוב למרכז האמתי והנכון. והוא דיש שני מיני פורעניות. אחד הבא מאת ה' והוא לפי הנראה רע אבל יש בו הטוב המוחלט. ותחלתו קשה וסופו למתוק כי הוא למרק עונות כי מפי עליון לא תצא רעות כלל. וזהו שאמרו חז"ל כי המה יסורין של אהבה ואת אשר יאהב ה' יוכיח. אבל מין שני הוא שהקב"ה מסלק ממנו השגחתו ומסרו לפגעים שוטרי זמן וכסילי השמים ומקרי טבע. ואז ישבע רעות רבות והוא רע המוחלט. כי ה' סר מעליו ואינו יסורים של אהבה כי באו במקרה. וזו רבים העונשים בעוה"ר הבאים על ישראל אשר אמר הכתוב ואם תלכו עמי בקרי אף אני אלך עמכם בקרי. והוא שכאשר יגיע להם דבר עונש אין תולים כי מאת ה' הוא להזהירם על עונותם למען ישובו רק תולים שמפאת מקרי הזמן וכוכבי שמים בא להם כך. ואף ה' הולך עמם בקרי לסלק מאתם השגחה פרטית שהוא כדרך למעלה מטבע. ומניח אותם תחת הנהגת הטבע ויפגעו בם פגעי הזמן. והמה שלא בכוונת עונש רק לפי המקרה והוא הכל רע בתכליתו. ובפרט ישראל אשר מפאת גזירת חוקת השמים ומסילת הככבים עלולים לירידה ואבדן ח"ו כי צאצאי אברהם לא הסכימה המזל שיולדו רק הקב"ה אמר לו צא מאצטגנונית שלך. ואם כן לפי משפט להולכי גזירת הככבים אין לתולדות קדושים הללו קיים בעולם. ולכך אם נמסרו ישראל למזל מצאוהו צרות רבות ורעות. וזהו החלי והמרי בעו"ה אצלינו כאשר יקרה שום סיבה ודבר לאיש לא יהי' מייחס אותו לה' אשר לו נתכנו עלילות ישראלי. כ"א יאמר הטבע פעל כך וישכח ישראל עושהו כי הכל מעונש פרטי מה'. ולמול זה אף ה' הולך עמם בקרי. וזהו שאמרו מאן דקפיד לדקדק בפגעי זמן קפדינין בהדי' כי נמסר למזל וה' סר מעליו להצילו בדרך ניסי אשר זהו מעמד ומצב ישראלי ממש להיות על פני האדמה בדרך ניסי:
והנה. שני אופנים הללו יש לפרשו בקרא. מי נתן למשיסה וגו' הלא ה'. וכאן באמת יש אתנחת' על זה להורות. כי הלא ה' מוסב למעלה. שהוא ה' הנותן יעקב וישראל לבוזזים ומאתו השגחה בא. ונתן הטעם למה עשה כן. ה' זו חטאנו לו. ופי' רד"ק מילת זו כמו אשר חטאנו בדרכיו מבלי הלוך וכו'. אך יש לפרש באופן השני מי נתן למשיסה יעקב וגו' ובא התשובה. הלא ה' זו חטאנו לו מבלי הלוך בדרכיו כי אם הלכנו בקרי עמו. ואף הוא הולך בקרי עמנו ונמסרנו לממשלת המזל ובסבה זו באנו לבוז ומשיסה. וא"כ הלא ה' מוסב למטה לזו חטאנו לו וגומ' אבל לא שהוא נתן למשיסה וגו'. והנ"מ בין ב' פירושים כי אם מה' הי' אין לנו להתחכם ולפדות השבוי' יותר מכדי דמיהן כי הלא רצון ה' הוא למוסרן ביד השוטים להרוס ואינו לבנות הלא צורם מכרם וה' הסגירם ואפילו שאלו (א"ה עי' בבא בתרא יוד ע"א) אם ה' גזר על העניים להיות חסרי לחם. איך נפרנס אותן רק שם בני חיי ומזוני במזלא תליא. אבל אם ה' שינה הטבע ונתן ישראל לשבי אין לנו להתאמץ יותר מכפי דמי הענים כי זה רצון ה'. אבל אם לא הי' זה רק במקרה כי נמסרו בידי מזל. פשיטא דחובה עלינו לעשות רצון ה' הנשגב ממזל ולעשות מול המזל. להודיע כי תורתינו למעלה מטבע המזל וזהו שריב"ח אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזי' והפסיק במאמר ולא סיים הלא ה' כי אף שראוי להפסיק במקום שיש אתנחתא. אך הוא בכוון הפסוק מקדם למען שמוע איך יקרא התינוק הפסוק. והתינוק החכם הזה השכיל במלתו. ולא קרא הלא ה' להפסיק מאמר להיות שייך לראש הפסוק רק קרא הלא ה' זו חטאנו וגו' כאלו שייך למטה שחטאנו לה'. ולא שה' פעל אותנו הרעה הזאת. וא"כ הרגיש ריב"ח בגודל חכמתו של התינוק שיודע שאין ליחס לה' הרעה זו כי אם לפאת המזל. ולא הי' רק סילוק השגחת' מהם. ועל ידי כן חיוב להתאמץ בפדיון שבוים ולרפאות מחצי פגעי הזמן וליתן ארוכה למה שמחצנו. לכך אמר מובטח אני שיהיה איש חיל בתורה ולא אשקוט עד אפדה אותו. וא"ש עכ"ד. ועי' בבינה לעתים דף חמשי' מ"ש ג"כ על אגדה זו:
א"ה הנה רז"ל דרשו בריש פ"ק דע"ז לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס"ת ומניחה בחיקו ואמר מי שעסק בה יבא ליטול שכרו שנאמר כל הגוים נקבצו יחדיו וגו'. אמר הקב"ה כלום יש בכם מגיד זאת ואין זאת אלא תורה. שנאמר וזאת התורה אשר שם משה וכו'. אומרי' לפניו רבש"ע כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוהו כמו שעשית לישראל דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר וכו' מלמד שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל כו'. מיד אומר להם הקב"ה הראשונות ישמיענו שנאמר וראשונות ישמיענו. שבע מצות שקבלתם היכן קיימת'. ומנלן דלא קיימים. דתני רב יוסף עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים מאי ראה ראה ז' מצות שקבלו עליהם בני נח ולא קיימי' וכו'. וכבר תמהו המפרשים על אגדה זו עכ"פ קשה למה לא כפה עליהם הר כגיגית. גם על הז' מצות ועל כל התורה. ולי נראה ע"פ האלשיך הק' דפירש על פסוק אהיה כטל ישראל יפרח כשושנה. דלעיל אמר ארפא. משובתו ר"ל שהש"י ירפא אות' ויכריח לתשובה אך לכאורה מאי מהני התשובה בעל כרחך כיון שאינו ברצון. לז"א אהיה כטל וכו'. ויובן עפ"י הרמב"ם דכתב בסוף פרק ב' מהלכות גירושין דלהכי מהני גט מעושה שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. מפני שבאמת כי טבע כל ישראל וטוהר נפשו הוא לקיים מצות ה' והנשמה שבישראל רוצה בוודאי לקיים דברי חכמים. אך היצר הוא שבא לתקוף אותו. האריא דרביע עליו. וכשמכין את יצרו ושב ואומר רוצה אני. הוא פועל טביע ומגלה טוהר לבו. כן הדבר בשב מרעתו. כי נפשו בקרבו גם בהעוותו מטוהרה הוא אלא שכפות לבו תחת יצרו. ועל כן בשובו מגלה טוהר לבו כי יקרנו כשושנה שכל העלין כפותין תוך הקליפין ירוקין. וברדת הטל עליו מיד היא נפתחת ומתגלית פריחות כל עלין מגולין ונותנת ריח. ואז ניכר למפרע מה שהי' טמון תוך הקליפין ההם. כן איש הישראלי נפשו ולבו נכון להפריח מעשים טובים. אך הוא בכח כמוש תוך קליפת יצרו ואשמותיו שנעשו כחות טומאה מחפין ומבדילין. ואינו יכול מעצמו לגלות טוב לבו עד יערה עליו רוח קדושה ממרום. ואז נפתח מה שבקרבו כי יודחו כחות החצונים ויפרחו תשובה ומעשים טובים בפועל לעיני הכל. וזהו יפרח כשושנה ברדת הטל עליו כו' עד כאן לשונו הצרוף. וזהו דוקא לישראל שיש להם שורש קדושה מה שאין כן לעכו"ם. וכמו שכתוב האלשיך ז"ל מה שאין כן העכו"ם כי הם טומאה ושותים טומאה ואיך ישפיע הוא יתברך עליהם ריח טהרה כטל. וגם לא יתערב רוח טהרה שישפע בהם עם שורשם הטמא כי מה לתבן את הבר עכ"ל:
ועתה נמתקו דברי הנ' דהאומות טוענין למה לא כפית עלינו ההר כגיגית או שאין הקבלה זו כלום דע"י הכרחיות הוא. וזה השיב להם השם יתברך הראשונות ישמיענו. רצה לומר בשלמא ישראל שקיימו שבע מצות מקודם והיה להם ניצוץ הקדוש בשורשם. והיה מהני להם לכופם על ידי ההר דנתגלה רצון שלהם כו'. מה שאין כן אתם שלא קיימתן שבע מצות ולא היה לכם שורש ניצוץ הקדוש ואם כן מאי מהני הכפיה בעל כרחם. ודוק היטב כי נכון הוא:
ובזה נ"ל לבאר ילקוט איכה וזה לשונו אני הגבר וכו'. א"ר יהושע בן לוי אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא אנא הוא דילפי כל מה דאת בעי אית עלי משל למטרונה שכעס עליה המלך וטרדה חוץ לפלטין מה עשתה הלכה וצמצמה (פי' כסתה פניה) ועמדה לאחורי העמוד כשהמלך עבר אמרה לו אדוני המלך כך יפה לי וכך נאה לי שלא קבלה אותך אשה אלא אני אמר לה המלך לאו. אלא אני פסלתי את כל הנשים בשבילך אמרה לו לאו. אלא הם שלא קבלו אותך מפני מה הלכת להר שעיר וכו' שנאמר ה' מסיני בא וגו' כמה טובות עשיתי לפניך. קדשתי שמך על הים. אמרתי שירה לפניך קבלתי תורתך בשמחה. מה שלא קבלו האומות ואחר כל השבח הזה אני הגבר ראה עני עכ"ל הילקוט. ויש לתמוה טובא. מה השיב הקדוש ברוך הוא אני היא שפסלתי האומות הא לכאורה האמת עם כנסת ישראל שהחזיר הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה:
ונ"ל טעמו של דבר דהנה אף שכבר כתבנו דלא היה יכול לכופם בעל כרחם דאין להם שורש קדושה. על כל פנים היה להם עוד תקנה ליתן להם התורה. ובעבור זה יתן להם ארץ ישראל והוי כמו תולה וזבין דהוי זבוני זבוני. אך מה עשה הקב"ה עמד והתיר ממונן לישראל. דנמצא מה שקנה עבד קנה רבו ואין להם כלום ולא הוי תולה וזבין רק דזה עשה הקב"ה מצד אהבת ישראל אבל אי לאו דהתיר ממונן היה להם תקנה על ידי כפיית ההר כגיגית על ידי ארץ ישראל ושפיר אמר הקדוש ברוך הוא אני הוא שפסלתי להאומות ונכון ודו"ק: