ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. יובן עפ"י מ"ד בגמ' דברכות היינו עזובה היינו שכוחה ומשני אמרה כ"י לפני הקב"ה אדם נושא אשה על אשתו הראשונה זוכר מעשה הראשונה אתה עזבתני ושכחתני ע"כ. והכוונה בזה דודאי אם גירש אדם את אשתו בספר תירוכין ויכולה להנשא לאיש אחר נשכחת מבעלה הראשון. אבל אם לא גירש אותה בגט רק הלך למדינת הים והיא מתענגת כל ימיה איננה נשכרת מבעלה וזו נקראת עזובה אבל שכוחה היא בגט וז"ש ותאמר ציון עזבני ה' הרצון שלא גירש אותי בספר כריתות דאיה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה אלא כאדם שנושא אשה על אשתו ואינה גורשה וזו נקראת עזובה ולא שכוחה ואפ"ה וה' שכחני כמאמר הגמ' אתה עזבתני ושכחתני. או יאמר דאי' בגמ' מזמור לדוד בברחו קינה לדוד מבעי ליה ומשני דסבר דוד שמא עבד או ממזר הוא דלא חס עליה. כיון שראה שבנו הוא שמח דסתם ברא חס על אבא. ולכאורה הא חזינן דלא היה חס ורצה להרוג את אביו. ונראה דהענין הוא דאם אדם חטא סר ממנו השגחת השם ונעזב למקריים ומקבל צרכו ע"י מערכת השמים וזהו סילוק השגחה ואיננו כפרת עונותיו. ואולם אם רעה בא עליו שלא כדרך הטבע זהו עונש על חטאיו מן השם ב"ה ובזה יצחצחו עונותיו. וזהו ששר דוד בברחו מפני אבשלום דמקודם לזה כאשר בא נתן הנביא ואמר אליו הנני מקים רעה מתוך ביתך סבר שהא עבד או ממזר הוא ויהיה מאיכות סילוק השגחה וזהו בדרך הטבע ואיננו עונש על חטאו לא היה שר. אבל כשראה שבנו הוא וזהו כנגד הטבע ומוכח שזהו עונש על חטאיו ולכך שר השירה הזאת כי יתלבנו עונותיו. וז"ש ציון עזבני ה' ר"ל שהשגחתו סר ממני ואני נעזב ונמסר תחת גרמי השמיימים וה' שסחני וכל מקום שנא' וה' הוא ובית דינו ואין אני מקבל עונש זו על חטאי וכנ"ל וק"ל:
התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה וכו'. יובן עפ"י מ"ד בגמ' לעתיד יאמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו יאמר אברהם ימחו על קידוש שמך וגם יעקב יאמר ימחו על קידוש שמך. וצריך להבין לכאורה איך יאמרו אבות העולם ימחה מין הישראלי רק באמת בזה הם מלמדין סנגוריא לומר אף שחטאו המה פושטין צווארם ונהרגין על קידוש השם ולכן אין בדין שיקבלו עונש על חטאם. וזהו בכח המאמר ימחו על קידוש שמך. וידוע מה שהורה אברהם אהבתו הזכה באלהים בענין יצחק עת שנאמר לו קח נא את בנך וזה היה מופלא בכל הנסיונות וע"ז כרת הקב"ה עמו הברית כי לא תשכח מפי זרעו. וצריך להבין הלא אנחנו מוסרין נפשותינו על קדושת השם בכל יום ומאי רבותיה דאברהם אמנם באמת ידוע ע"פ דכתב החכם דנוח לו לאדם ליתן נפשו להריגה מתת נפש אחד מבניו להריגה כי נפשו עגומה עליו על בניו אשר טפח וגידל אותם. ובאמת אלו נסה הקב"ה את אברהם ליתן נפשו להריגה לא היה הנסיון גדול כל כך. ואולם כאשר נלכדה ירושלים נשחטו הבנים על חיק אמותם על קדושת השם ונפש אבותיהם עגומות עליהם ולזה אמר הנביא לציון שאמרה עזבני ה'. התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה ואפ"ה גם אלה תשכחנה ומסרת את בניך להריגה על קדושת השם יתעלה ובזכות זה אשיבך לציון כבתחילה וזהו ואנכי לא אשכחך וק"ל או יאמר דהזוהר תמה איך יתכן שהשכינה תשרה על בעל תשובה הא כל ימיו צריך להיות בעצבון על חטאיו אשר חטא ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה עיין שם וז"ש ציון עזבני ה' ר"ל איך אוכל לשחר את פני ה' התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה ר"ל הצרות אשר עברו עלי והם נגדי תמיד ואיך אבא אל המלך והשיב לה הקב"ה גם אלה תשכחנה פי' שתשכח הצרות ולכך ואנכי לא אשכחך שתוכל לחזות בנועם ה' וא"ש וק"ל:
הן על כפים חקותיך. פי' עפ"י הפסוק ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה ונר' ליתן טעם למה ילכו ישראל מן הגולה בצדקה דוקא לפי שכל המצות אשר צוה ה' לעשות צריכין להיות בכוונת הלב והאברים מוציאין אותו מכח לפועל ואם הם אינן בכוונה כלא הם נחשבין וזהו ואורך גלותינו ואולם אם אדם נותן צדקה אף שאין לבו עמו מתקבל ברעוא מפני שהעני מתפרנס ממנו ובזכות צדקה ישראל נגאלין ולכך אמר ושביה בצדקה. וזהו דברי ציון עזבני ה' ר"ל איך אנחם שאלך מן הגולה באיזה מצוה אלך כי כולם נעשין בלא לב. השיב לה הקב"ה הן על כפים חקותיך ר"ל בזכות אשר פרשת כפיך למול עני ואביון בזו תלך מן הגולה וק"ל באופן אחר נראה לומר דאי' בפסוק ביחזקאל וידי אדם מתחת כנפיהם ואמרי' בגמ' דאלו הידים הם לקבל שבים ונראה ליתן טעם למה הם מתחת כנפיהם דאיתא בפסוק בשתים יכסה רגליו ואמרי' בגמ' מפני שכף רגליהם ככף רגל עגל ושלא להזכיר עון עגל לכן מכסין רגליהם ונראה דהן הן הידים אשר תחת כנפיהם לקבל שבים יען אמרו חז"ל לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה אלא להורות תשובה ולזה אין קטרוג כלל. ואולם עדיין לא יצאנו ידי חובת ביאור למה מכוסין באמת. היות דהתשובה היא בשני מדריגות. מדריגה ראשונה השב לאל בכל כחו ובכל לבו זו היא תשובה מעולה שבכולן ותשובה כזו מתקבלת לרצון והיא למעלה מאותן הידים כנ"ל. ומדריגה שני' הוא השב לאל ואינו כל כך בנפש חפיצה והיא למטה ממדריגה הראשונה והקב"ה מקבל זאת התשובה והן הן אותן הידים הנ"ל המקבלין ולכך מכסין בכנפיהם כי אינה מתקבלת לרצון כ"כ. וז"ש ציון עזבני ה' הרצון שאין תשובתי מעולה כ"כ שאיננה למעלה מאותן הידים ולכך בישר לה השם הן על כפים תקותיך הכוונה שתשובתך היא למעלה מאותן הידים וק"ל:
חומותיך נגדי תמיד. פי' עפ"י מ"ד במדרש על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו ומלאכי השרת אומרים עד מתי לא תרחם ציון ע"כ ותמוה דמאי נפקא מן החומות וכן אמר שלמה אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף וכו' מאי חומה זו. ונר' לומר דאי' בגמ' השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו' השביע הקב"ה לכנסת ישראל שלא יעלו כחומה ויובן עפ"י מאמר רב יוסף מיום שחרב בהמ"ק דין הוא שנגזר על עצמינו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין אלא באין גוזרין גזירה על הצבור וכו' וצריך להבין מאי קמ"ל רב יוסף שאין גוזרין פשיטא דאין החוש מוחש סובל לגזור גזירה כדי שיכלה מן הישראלי ח"ו אלא דבאמת אם ישראל מתאבלין על הבית יותר מדאי קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות דאי אפשר לאחר הגאולה דא"כ כלה ח"ו זרע ישראל וצריך למהר הגאולה. וחומה הוא לשון סיג וגדר וזהו שהשביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו כחומה כהאי דרב יוסף הנ"ל וז"ש שלמה אם חומה היא ר"ל אם ישראל משמרין התורה והמצות בסיג וגדר כמו שתקנו אנשי כנסת הגדולה והבאין אחריהן כגון שניות לעריות וכדומה וא"כ אינו פוגע בערוה והמצוה משתמרת וזהו טירת כסף שהיא קיימת לעד אבל אם דלת היא ר"ל ולא סייג היא לוח ארז שאינו מתקיי' כל כך שבקל יוכל לכשול במצוה עצמה. היוצא מזה אם ישראל משמרין את המצות בסיג וגדר הגאולה ממהרת לבוא וזהו כונת המדרש על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכו' ר"ל סייגים וגדרות שלא יעברו על המצות ולכך מלאכי השרת אומרים עד מתי לא תרחם ציון. וזהו קול מבשר לציון מפני שציון תאמר עזבני ה' ר"ל שאין לי במה להגאל לכך אמר חומותיך נגדי תמיד כדאי הם חומותיך שתגאלי בהם וא"ש וק"ל:
מהרו בניך מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. פירושו דכתיב השבעתי אתכם וכו' אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ כנסת ישראל מפני שכנסת ישראל אינה רוצה לצאת מגלותם ואומרת שמא ח"ו אכשל עוד בחטא וצריך אני עוד פעם לגלות ממקומי והפוכי מטרתא למה לי וז"ש ציון עזבני ה' כי כי איך אוכל לשוב שמא החטא יבוא בי לכך ייעד לה השם ב"ה שיבוער היצה"ר מן הארץ וקול מבשר ואומר מהרו בניך ואם תאמר הנה דוב שכול בדרך לזה אמר מהרסיך ומחריביך ממך יצאו היינו שיבוער היצה"ר מן הארץ ושוב אלי ואל תחת מהריסה והחורבן וק"ל:
שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך וכו'. פירושו ע"פ מ"ד ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב שנתפרקו שני כתרים שהיה להם בשעת מ"ת דכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש דהיינו כתר כהונה וכתר מלכות. כתר מלכות שהיו חירות מן השיעבוד והיה כל אחד מלך בפני עצמו וגם חירות מן מלאך המות וזהו כתר כהונה מפני דבמקום שמלאך המות שולט שם הוא טומאה וכהן אסור לטמא ובשעת מ"ת לא היה להם טומאה כלל והיו כולם ראוים לכהונה וכאשר חטאו פרחו שני כתרים האלה ולעתיד יהיו כמו כן בני חורין משיעבוד וממלאך המות וילבשו את עדים אשר התנצלו בהר חורב וז"ש כי כולם כעדי תלבשי ר"ל כעדי של הר חורב הנ"ל וק"ל:
ותקשרם ככלה. יובן עפ"י מ"ד בשיר השירים אני חומה ושדי כמגדלות וכו' איתא במדרש אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות זו בתי כנסיות וב"מ. אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה וצריך להבין מאי נ"מ אם הכלה היא בבית חמיה ונראה עפ"י מ"ד על כל פשעים תכסה אהבה אהבת התורה מכסה קלון אף שיש כתם מעט בכנף מעילו התורה מכסה אותו. ואיתא בגמ' היו בה מומין ועודה בבית אביה הבעל יוכל לחזור אבל אם נמצאו בה מומין בבית חמיה אין יוכל לחזור בו וזהו כוונת המד' אני חומה זו תורה אף שיש כתם מעט התורה מכסה מומין שבסתר וזהו ככלה בבית חמיה אף שיש בה מומין אינו יכול לחזור. ואולם לעתיד יבער הקב"ה היצה"ר מן הארץ ולא יהיה מום כלל בישראל ויהיו ככלה בבית אביה ויתאו המלך יפיך שלא יהיה בה מום כלל וז"ש ותקשרם ככלה סתם כנ"ל וק"ל:
כי חרבותיך ושוממתיך וארץ הרסותך וכו'. פי' עפ"י מ"ד בפסוק גפרית ומלך שריפה כל ארצה וכו' ואמרו הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת וכו' דבאמת האו"ה תמהין ושיילין אם ישראל חטאו הארץ מה חטאה ועל מה עשה ה' לארץ הזאת דייקא. רק י"ל דבאמת לפי דארץ ישראל היא מקודשת מכל הארצות ובזמן שישראל שרוין בה היא מתברכת אבל כאשר גלו ישראל מעל אדמתם וארץ ישראל אינו סובל טומאה כלל לכך גפרית ומלח שריפה כל ארצה וכתב הרמב"ן כל המקודש יותר הוא חרב ביותר דארץ יהודה היה יותר מקודשת מגליל לכך היא יותר נחרבת וירושלים היא יותר נחרבת לפי שהיא מקודשת ביותר וז"ש הנביא כי חרבותיך וארץ הרסותך לפי ערך הקדושה יש ערך החריבה והשממה וההריסה אשר עכשיו בגולה אכן כי עתה תצרי מיושב רוב היושבין בה יהיה צר עוד יאמרו באזניך צר לי המקום מרוב עם השבים מהגולה וק"ל. או יאמר דלעתיד כשיגיע עת דודים יגזור מלכות גזירות על ישראל ויתנדבו לבם לילך ולדור בארץ ישראל ובעת ההיא נהיתה עת צרה ליעקב וישמע ה' את צעקתם וירחם עליהם וישלח לפניהם משיחו הולך תמים וישיב את שבות ציון כבתחלה. וזהו כי חרבותיך וכו' ר"ל בגלות בימי החורבן כי עתה תצרי מיושב ר"ל יהיה לך צר מהאומות כנ"ל עוד יאמרו באזניך צר לי המקום ואולם אח"כ יבא הגואל צדק ויתענגו בטוב ימיהם וק"ל:
גשה לי ואשבה. יובן עפ"י מ"ד עומדים צפופים ומשתחוים רוחים כשהשתחוו היה קרקע העזרה מתרחבת. ונראה ליתן טעם על התרחבת העזרה דאי' מציון מכלל יופי משוש כל הארץ דמציון הוסד העולם ומשם התחיל להתפשט עד כי הלך וגדול והיתה מדת הארץ מתרחבת יותר מגבול אשר היא לעת עתה מפני שבקשה להשיג הבורא יתב'. אבל כאשר הגיע שבת ויכולו השמים והארץ לפי דביום השבת ירדה שכינה למטה ועמדו כל מעשה בראשית במאמר שדי וזהו שדי שאמר לעולמו די והיינו כנ"ל דהארץ היתה מתפשטת והולך וכאשר ירדה השכינה למטה היתה חוזרת לאיתנה לקבל פני שכינה ולכך עמדה וכן איתא ויכולו א"ת ויכולו אלא ויכלאו שבאותו פעם נגמר יצירתן במדה נמצא שהעולם צר אם השכינה למטה לפי שתקבל פני שכינה. ואי' בגמ' לעולם לא ירדה שכינה למטה מיו"ד טפחים ולכך במקדש אם היו עומדין היו למעלה מיו"ד טפחים והיו דוחקים זה את זה מפני שהעולם היה צר כנ"ל אבל אם היו משתחוים והשתחויה שהיתה במקדש היתה בפישוט ידים ורגלים וא"כ הי' למטה מעשרה והיתה הארץ מתרחבת ולכך עומדים צפופים ומשתחוים רוחים וזהו רמז לך עוד יאמרו באזניך צר לי המקום לפי שיהא מלא כל הארץ כבודו וכל ארץ ישראל יהיה קדוש כמו העזרה וא"כ יהיה צר לכך אמר גשה לי ואשבה שאם אדם יושב הוא למטה מעשרה כנ"ל וק"ל:
ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה וכו' תחילה נבאר מאמר בני קרח ואחר נבוא אל הביאור דכתיב ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה לבאר זאת אציע לפניך מה ששלח הרא"ש לבני ארץ ישראל מענין שאילת הגשמים בימי הקיץ דאי' בגמ' דתענית שואלין הגשמים בשבעה במרחשון ומניסן ואילך אין שואלין הגשמים וכ' הרא"ש דכל זה הוא לבני א"י דאין צריכין גשמים אלא בימות החורף אבל אנו בחוצה לארץ שצריכים גשמים בימי הקיץ יוכל לשאול על הגשמים אפי' בתקופת תמוז והורה בכל פרווינצע לשאול על הגשמים בימי הקיץ ולא עלתה להם שנתם כל אשר הורה הלכה למעשה ונראה ליתן טעם על שאנו מזכירין גשמים בימי החורף כבני א"י אע"פ שאין אנו צריכין לגשמים. דאיתא בגמ' דר"ה בפסח על התבואה דהיינו שנידונים אם יהיה שובע או רעב ח"ו. ולכאורה צריך להבין איך יסדו בתפלת מוסף ר"ה ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב ואיזו לשובע משמע דבר"ה נידון העולם על התבואה. ונראה עפ"י מה דידוע דהוברי שמים והחרטומים פתרו החלום פרעה שראה שבע שבלים מלאות ושדופות היינו דיכבוש שבעה אומות וכדומה וצריך להבין מה זה בדרך עקלתון לפתור החלום על מלחמה היה להם לפתור על השובע ורעב שהוא מעניני שבלים כאשר פתר יוסף לו באמת. ונראה דבזה טעו האצטגנינין דודאי היו יודעין את כל אשר עשה אלהים הראה אותו לפרעה ואותו יום היה א' בתשרי כמבואר בגמ' דבר"ה יצא יוסף מבית האסורין. ופתרו החלום מענינו של יום דהיינו מלחמה דנגזר בר"ה. אבל על שובע ורעב אין זמנו היום כלל כי אם בפסח ובאמת טעו כאשר נבאר. ואולם יוסף פתר מיד על השובע מפני דהענין הוא דא"י בלבד נידון בפסח על התבואה ולכך אמרה תורה שיביאו בני ישראל את העומר כדי לרצות הדין ושיהיה שנה טובה. ואולם חוצה לארץ נידון בר"ה על הכל ואף על השובע ולכך פתר יוסף על השובע במצרים שהיה חוצה לארץ ומצא מין את מינו מעין השבלים ושפיר יסדו בתפלתנו ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב ואיזו לשובע פי' על מדינות חוצה לארץ ואולם מין הישראלי הם נדונין כאלו הם בא"י אע"פ שהם מפוזרים בקצה השמים נידונין כבני א"י. ולכך יסדו בתפלתינו כאלו אנו בארץ ישראל ולזאת הסיבה אנו שואלין הגשמים בימות החורף כבני א"י שלא כדעת הרא"ש. ונבא אל הביאור ולציון יאמר איש ואיש יילד בה ר"ל דמקור ישראל הוא מציון ה' יספור בכתוב עמים ר"ל כשהקב"ה דן את העמים אינו דן את ישראל ביניהם וזה יולד שם סלה הכונה שבני ישראל נידונין כאלו הם בא"י. ונחזור לענינינו מפני שציון אמריה תאמר עזבני ה' פי' שאני שכולה וגלמודה וזהו שניחם הקב"ה אותם מי ילד לי את אלה פי' אע"פ שאתה גולה וסורה מבלי בנים הם נדונין כאלו הם בארץ ישראל וק"ל:
ואלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי ואלה איפה הם. פי' עפ"י מ"ד בגמ' וחד מינן אי אזיל לארעא דישראל עדיף כתרי מינייהו והטעם הוא מפני דאוירא דא"י מחכים כידוע וא"כ מי שהוא דר בא"י כיון שמשיג מעט מחכמה כיון דנבט נבט. ואולם בחוצה לארץ צריך הכנה גדולה להשיג גדר החכמה ואם הוא כבר תלמיד חכם ובא לא"י ומקבל אוירא דא"י הוא מחכים ביותר ומוסיף חכמה על חכמתו והוא עדיף כתרי מינייהו. וז"ש ציון ואלה מי גדל הכוונה שהם גדולים בחכמה יותר ממני הן אני נשארתי לבדי ר"ל שלא הוספתי חכמה ואלה איפה הם שנוספה חכמתן וק"ל:
כה אמר ה' הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן. פי' עפ"י נג"ד לעתיד יביאו האו"ה שי למשיח ה' את היהודים אשר המירו (בעת האינקוויזיציע בהישפניא) באונס וכתיב וגם מהם אקח לכהנים וללוים אע"פ שהם נטמעו בין האומות. ואולם צריך להבין איך יודעין הגוים אם הוא מזרע ישראל או לאו ונר' דאיתא ונתתי מופתים בשמים ובארץ שעשר מכותן יהיו משמים וארץ כמו שהיה במצרים כמבואר ואולם לאותן האונסים לא יקרה להם שום מקרה מהיו"ד מכות האלה ולזאת הסיבה ידעו מי שהוא מזרע ישראל וז"ש הנה אשא אל גוים ידי הכוונה המכות הנ"ל וזה מכונה בשם יד כמש"ה הנה יד ה' הויה ואל עמים ארים נסי ולאונסין אשר מבני ישראל המה לא יקרה שום מקרה וידעו שהם מזרע ישראל ולכך והביאו בניך בחוצן שיובילו שי למורא וא"ש וק"ל:
ובנותיך על כתף תנשאנה. נראה למה בנות ישראל יביאו על הכתף והבנים בחוצן מפני שא"י תהיה לעתיד מקודשת כ"כ שלא יגור בה אלא מי שראוי לכהונה והיינו המיוחסים המשיאים בנותיהם לכהונה ואי' דהגיורת והשבוי' שנשבית יתירות על בת ג' שנים ויום אחד אסורין לכהונה אבל אם נשבו פחותות מבת ג' שנים ויום אחד מותרין לכהונה וז"ש ובנותיך על כתף תנשאנה דהיינו שיהיו הבנות קטנות כ"כ דמותרין לכהונה מפני דגדולה אסורה לכהונה וק"ל. והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך. פי' עפ"י מ"ד במדרש לא נגאלו ישראל אלא בסוף ברכת אבותינו ונר' לפרש מפני דסוף ברכת יצחק היה וישתחוו לך בני אמך. ואולם זה היה עשו ולא אומה אחרת ולכך אמר ושרותיהם מניקותיך שיהיו שררות אחרים זולת אמו מניקותיך. וא"כ שפיר ישתחוו לך כל האומו' וז"ש ושרותיהם מניקותיך והטעם לפי שאפים ארץ ישתחוו לך וא"ש:
ועפר רגליך ילחכו. פי' מפני דלעתיד יהיו ישראל במדריגה כמו שהיה אברהם ובאברהם כתיב יתן כעפר חרבו בכל מקום שהיה אברהם הולך נעשה העפר כחרב על צוואר האויב וזה היה כלי זיין של אברהם וכן יהיה לעתיד בישראל וז"ש ועפר רגליך ילחכו וא"ש וק"ל:
וידעתם כי אני ה' מושיעך לא יבושו קויך. דלכאורה צריך להבין איך אמר כאן ושרותיהם מניקיתיך הא לא יהיו צריכים כלל למניקות. דאי' בגמ' דלימות המשיח עתידה אשה שתלד בכל יום וגם לא יהיה להם צער לידה דלעתיד ישתנה הטבע לישראל וזרעם יהיה נכון לפניהם וצאצאיהם לעיניהם ובתיהם יהיה שלום מפחד וישלחו כצאן עויליהם וילדיהן ירקדון ויבלו בטוב ימיהם ולכאורה זהו נגד מאמר הנביא ואולם תי' שם בגמ' שמואל אמר אין בין ביאת הגואל לגלות המר הזה אלא קיבוץ גליות ושעביד ונראה דאלו ואלו דברי אלהים חיים דדברי חז"ל קיימים דלצדיקים יהיה כל טוב הנ"ל והצדיקים באמת לא יצטרכו למניקות כלל אבל לרשעים יהיה כדעת שמואל הנ"ל שלא יהיה הפרש אלא שיעבוד גליות ואולם מאין יזכו הרשעים לזו הטובה הלא חלק אדם רשע ישאהו סופה ונראה דודאי דרשעים גמורים יהיו דראון לכל בשר. אמנם הרשעים שיאמינו שיבא הגואל צדק ולא היו צדיקים בתכלית השלימות אלו יזכה לזאת הטובה בשכר האמונה אשר האמינו בה' אבל הצדיקים יזכו לרב טוב הצפון. וז"ש הנביא והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך ואולם צדיקים לא יצטרכו למניקות כלל כנ"ל. ולכך מפרש וידעתם כי אני ה' מושיעך אשר לא יבושו קוי זה השכר הוא לאותן האנשים שהאמינו בו והיו מקום לגאולה אבל צדיקים עין לא ראתה וק"ל:
היוקח מגבור מלקוח ואם שבי צדיק ימלט. פי' עפ"י מ"ד בזוהר על פסוק ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו שבציון נשפט עשו דהיינו שיתחבר עשו עם ישמעאל במחברת רשע להלחם על ישראל וישתער עליהם מלך גוג מארץ מגוג וישם גם הוא פניו לילך לא"י לבוז בז ויתחברו כולם במועצת רשע לילך אל הר ציון אל יער כרמילו והיה ביום ההוא יעמוד ה' על הר הזתים וישפוט אותם בדבר ובחרב ושם נפלה אדום ולא תוסיף קום וזש"ה בהר ציון לשפוט את הר עשו וגוג נקרא גבור ויאמר גוג היוקח מגבור מלקוח וישמעאל נקרא צדיק כי הוא מתענג בעולם עתה בגלות מפני ששימש את אברהם ויש לו שכר על זה בדין. ולכך נקרא צדיק ויאמר אם שבי צדיק ימלט בלשון תימה. והשיב הקב"ה כה אמר ה' גם שבי גבור יוקח ומלקוח עריץ ימלט על גוג אמר שבי גבור יוקח ועל ישמעאל שסובר שהוא צדיק ועריץ בדינו בישר לו הקב"ה גם מלקוח עריץ ימלט וק"ל:
והאכלתי את מוניך את בשרם וכעסיס דמם ישכרון. פי' דבתחלה יסכסכו האומות באומות עד שבדמם ישכרון וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך וכו' פי' עפ"י מ"ד בגמר' דמגילה עתידה פרס שתפול ביד אדום ופריך בונים ביד מחריבים ומשני אין גזירת המלך היא ולכאורה תמוה. ונראה דכך פירושו דהמלך פרס שלח לאשתכלל שורייהו דבית מקדשא ואמר די יהשנא פתגמא דנא ביתיה כולו יתעביד וכו' ואלהא די שכן שמיה תמה ימגר כל מלך ועם די ישלח ידיה להשניא לחבלא בית אלהא וכו' קללה בלשון ארמית למאן דיחרב בית מקדשא וזה שאמר אין גזירת המלך היא הכוונה דקאי על פרס שקילל כל מאן דיחרב בהמ"ק ואם יהיה מפלת אדום תחלה יאמרו האו"ה דקללת מלך פרס חלה על אדום ואין זה מן זכות ישראל לכך יפול פרס ביד אדום תחלה שלא יהא פתחון פה לאו"ה ואח"כ יהיה מפלת אדום. וז"פ בתחלה יסכסכו המלכים דהיינו שתפול פרס ביד אדום ולמה באמת כך ומפרש וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך וגואלך אביר יעקב שלא יאמרו האו"ה שקללת מלך פרס חלה על אדום כנ"ל וק"ל:
כה אמר ה' איזו ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי כו' הן בעונותיכם וכו'. ויש לדקדק חדא הא באמת כתיב בירמיה ואתן לה ספר כריתות ושלחתיה ועוד דאמר או מי מנושי המאמר הזה אין לו הבנה כלל. ונראה עפ"י מ"ד במד' איכה ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה שדנתני כבן סורר ומורה ותמוה ונרא' דאי' וישקוד ה' על הרעה כי צדיק הוא נר' ליתן טעם על ענין השקידה שתי שנים קודם זמנם מפני דהנביא נתוכח עמם שהקב"ה יתן לה גט כריתות ושלחה מביתו וצריך להבין מאי נ"מ אם נתן לה גט כריתות הא קי"ל דאם הבעל גירש את אשתו ועדיין לא נשאת לאיש אחר יכול בעלה הראשון ליקח לה עדיין ואם כן אנחנו בגולה לא מרדנו בבעל הראשון ולא נלקחנו לאל אחר. ונר' דהענין כך הוא דקי"ל המוציא את אשתו בגט משום ערוה אין יכולה לחזור לו אע"פ שלא נשאת לאיש אחר. ואולם אם גרשה הבעל קודם שמצא בה דבר ערוה אע"פ שזנתה אח"כ שפיר יכולה לחזור לו לאשה כי לא זנתה תחתיו וז"ש הנביא כי גרש איש את אשתו דהיינו משום דבר ערוה לא יוכל לקחתה. ועתה נבאר ענין השקידה אלו המתין הקב"ה עד שתתמלא סאתן של ישראל דהיינו כמנין ונושנתה לא היה ח"ו תקנה לישראל כי אז היה הספר כריתות משום ערוה דאין לך ערוה גדול מזה החטא אשר חטאו ישראל וקיי"ל המוציא את אשתו משום דבר ערוה אינו רשאי לחזור לו אבל הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו שקד לגרש את ישראל קודם שמצא בהם דבר ערוה כדי שיוכל לחזור להם לאשה וזהו שגירש הקב"ה את ישראל על שם סופם כי הכל גלוי לפניו ואי' בגמרא דסנהדרין בן סורר ומורה נידון על שם סופו. ויובן המדרש ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה כבן סורר ומורה שנידון על שם סופו כך נידונין ישראל שגירשם הקב"ה על שם סופם. ואי' בגמ' ה' ה' אני ה' קודם שיחטא ר"ל רחמים דזה השם מורה על רחמים ואני ה' לאחר החטא והקשה הרא"ש קודם שיחטא אין צריך לרחמים. ונר' דע"פ הנ"ל מיושב שפיר דזה היה רחמים שגירש את ישראל קודם החטא דאלו גרשם לאחר החטא לא היה ח"ו תקנה לישראל וזה היה רחמים וז"ש ותאמר ציון עזבני פי' שעזב אותי קודם החטא דהיינו ברחמים וזהו ה'. ולפ"ז מתורץ קו' הנ"ל דודאי הקדוש ב"ה נתן לה ספר כריתות והיינו קודם שמצא בה דבר ערוה ואז יוכל לחזור לה לאשה. ונחזור לעניננו דציון אמריה תאמר עזבני ה' הינו שם רחמים כנ"ל וז"ש הנביא כה אמר ה' איה ספר כריתות אמכם הכוונה איה ספר כריתות שנתן לך הקב"ה מה הוא משום ערוה או לאו וקא מפרש שנתן לה גט קודם שמצא בה דבר ערוה דהיינו ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה הכוונה ששלח האם מעל הבנים קודם שמרדו בה בניה לפי דקיי"ל בשילוח הקן דחייב לשלוח האם מעל הבנים דוקא כשהם קטנים דהאם מבכה על בניה כי איננו. אבל אם הם גדולים אין חייב לשלוח כי כבר מרדו בה בניה ואין האם מצטערת עליהם וז"ש אמכם אשר שלחתי' ששלחתי האם מעל הבנים קודם שמרדו בניה וא"כ מה לך ציון כי תבכי כי ה' ישיב את שבותך כבראשונה כי לא גרשך על דבר ערוה ושפיר יכול לחזור לך לו לאשה:
מי מנושי אשר מכרתי אתכם. פי' עפ"י מ"ד מלוה ה' חונן דל פי' אם אדם נותן צדקה לעני אף שאינו בנפש חפיצה מתקבלת לרעוא מפני שהעני נהנה והוי כמלוה ה'. וזהו דוקא בצדקה אבל בשאר מצות אם עושה ולבו בל עמו אינו מתקבל כלל ואיתא בגמ' חסד לאומים חטאת חסד שעושין ר"ל הצדקה נחשב להם לחטאת לפי שאין עושין אלא להתגדל בהם ואי' עוד שם חסד לאומים חטאת לישראל לפי שהם עושין חסד וישראל אינם עושים. וז"ש ציון עזבני ה' ר"ל איך אבא אל המלך הלא הגוים עושין חסד ואני איני עושה ואמר לה הקב"ה או מי מנושי ר"ל מי הלוה לי כלום שאהיה חונן לו כמ"ש מלוה ה' חונן דל הלא הצדקה שהאו"ה עושין נחשב להם לחטאת. ואולם הצדקה שאתם עושים היא מתקבלת אף שאינה בנפש חפיצה דלא כשארי המצות שאינם מתקבלים כשלבם בל עמם וזהו ושביה בצדקה וז"ש הנביא הן בעונותיכם נמכרתם בשאר עונותיכם ובפשעכם שלחה אמכם כנ"ל וק"ל:
מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. פי' עפ"י מ"ד אלו עלו ישראל מן הגולה בימי עזרא הסופר היה באותו פעם ימות המשיח וכן כתב האברבנאל דלכך יצא הקצף מעם ה' על מדינות ספרד להיות נדונין באבדן והרג על שלא עלו מן הגולה בימי עזרא. היוצא מזה אלו עלו ישראל היו מקרבין הגאולה. וז"ש הנביא מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה הכוונה שקראתי אתכם מן הגולה ואין מי שהתנדב לעלות הקצור קצרה ידי מפדות וק"ל:
הן בגערתי אחריב ים אשים נהרות למדבר תבאש דגתם מאין מים ותמות בצמא. פירוש שנתוכח עמם הנביא על שלא עלו מן הגולה בימי עזרא ואם תאמרו עדיין לא היה זמן לגאול כאשר נבאר אין זה טענה. ועתה אחל לבאר מ"ד בגמרא אין בן דוד בא עד שיבוקש דג לחולה ולא ימצא ותמוה ונראה עפ"י מ"ד אין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף ומפרש האר"י לוריא זצלה"ה דהענין הוא שכאשר נברא אדה"ר היה קומתו מן הארץ עד לשמים והוא היה מגובל מן כל הנשמות שבעולם בקרן בן שמן. וכאשר חטא נתמעט ונשאר מאה אמה מן קומתו והשאר נפל ממנו איברים איברים ומה שנפל ממנו היו נשמות ונתערבו אותן ניצוצין בבעלי חיים בעופות ובבהמה ובדגים ואין בן דוד בא עד שיתוקנו כל אותן ניצוצין בסוד העיבור וזהו עד שיכלו כל הנשמות שבגוף אדה"ר כנ"ל. ואולם יש מדריגות באותן ניצוצים דהפחותים שבהם נתערבו בבהמות והמעולים בבהם נתערבו בדגי הים והפחותים שבהם נתקנו ראשון ולכך ראשונים תקנתן בשחיטה ולכן עברו על הראשונים כמה גזירות ושמדות וכצאן לטבח יובל. אבל המעולים שבהם דהיינו מה שנתערבו בדגי הים תקנתם עתה מעט עד שיבא הגואל צדק. ויובן גם מה דכתיב והדגה אשר ביאור מתה לפי דכתיב וינצלו את מצרים שעשאוה כמצולה שאין בה דגים דהיינו שלח היו בה ניצוצי קדושה כלל. ולכך צותה התורה שלא ישובו עוד בדרך מצרים מפני שכל ניצוצין קדושה נטלו עמם בעת צאתם ממצרים וא"כ לא היו שם ניצוצין כלל ביאור ובדגים ולכך מתה הדגה אשר ביאור כי כל הנשמות נוטלין ישראל עמם ואולם מתעבר אדם מאותן ניצוצין אם היא מן הדגים היא נשמה מעולה מזדכך שכלו ורעיונו ומנהיגו בדרך ישרה וזהו שהתרעמו ישראל במדבר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים כי במדבר לא נתעברו כלל בסוד העיבור כי אם אל המן עיניהם וז"ש אין בן דוד בא עד שיבוקש דג לחולה הכוונה לחולה הנפש שכל מגמתו לתקן נפשו באותה הנשמה המעולה שבדג ולא ימצא עוד שכבר נתקנו כל הנשמות והן הנה דברי חז"ל עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. וע"ז אמר הקב"ה הקצור קצרה ידי מפדות בשעה חדא יוכלו לתקן כל הניצוצין. הן בגערתי אחריב ים אשים נהרות למדבר כנ"ל תבאש דגתם מאין מים ותמות בצמא הכוונה שלא יהיה בהם ניצוצין קדושה כלל שיתוקנו כל הנשמות וא"ש וק"ל:
אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. הרצון בזה דאם אמור יאמרו שעדיין אין זמן מאיכות גרמי השמים שסידור שלהם רע ומורה שצריכין להיות עוד בגולה וע"ז אמר אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם זהו נרתיקה לחמה וק"ל:
אדני ה' פתח לי לשון לימודים. פי' עפ"י מ"ד שאמר משה להקב"ה כי כבד פה וכבד לשון אנכי דהענין הוא דלפי מעלת הדור כך הוא מעלת הנביא והעד בשעת מתן תורה כתיב משה ידבר והיו כל ישראל שומעין קולו דבאותו פעם היו ישראל במדרגה עליונה ואולם אם ישראל הם בגולה אינם במדריגה כל כך. וגם אין הנביא גדול במדריגה. ואולם אם יזכו ישראל לגאולה מתגדל מדריגת הנביא כדאי' בספרי כשאמר משה צאו מתוך מצרים היה קולו נשמע בכל ארץ מצרים. וזהו שאמר משה להקב"ה כי כבד פה וכבד לשון אנכי ועדיין אין זמן לגאול. ולזאת הסיבה אמר הנביא ה' פתח לי לשון למודים שלא יאמרו ישראל שעדיין אין זמן לגאול לכך אמר הנביא שלשוני לשון למודים וא"כ מדוע לא עליתם מן הגולה וק"ל:
לדעת לעות את יעף דבר יעיר בבקר בבקר יעיר לי אוזן וכו'. פי' דאם מעלת הנביא גדולה הנבואה עורר הנביא לזמן קבוע בכל יום אבל אם אין מעלת הנביא גדולה הנבואה באה עליו במקרה וזיווהו משתנין וקטרי חרצין דא לדא נקשן ובטלו ממנו כל החושים. וזהו שאמר הנביא שאם יאמרו ישראל שעדיין אין זמן לגאול דאין מעלת הנביא גדולה כל כך לכך מביא ראיה שהיה מעלתו שהשכינה מדברת עמו כאשר ידבר איש אל רעהו ולא משתנה פניו כלל מפני הנבואה וזהו שאמר יעיר בבקר בבקר יעיר לי אוזן וכו' כנ"ל וא"ש:
וה' פתח לי אוזן ואנכי לא מריתי. פי' עפ"י מ"ד במדרש וכל העם רואים את הקולות דמלאך הי' יורד והיה מלחש לכל א' מישראל באוזן ואמר כך וכך נצטוית בהר סיני מפני שישראל באותו מעמד היו במדריגה עליונה ושמעו קול ה' הנכנס באזנם וז"ש הנביא דאם עדיין אין זמן לגאול לכך אמר שהוא במדריגה כ"כ במה שאמר ה' פתח לי אוזן וכו' אחור לא נסוגותי. פי' שלא הרתיע לאחוריו מחמת הנבואה אם באה עליו וא"ש וק"ל:
גוי נתתי למכים ולחיי למורטים. פי' שנתווכח הנביא עמם למה לא עלו מן הגולה כמו עזרא וסייעתו וסבלו צרות מן הכותים כמבואר בעזרא והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה ואפ"ה בנו הבהמ"ק ועשו והצליחו וזהו רמז באומרו גוי נתתי למכים ולמה לא עליתם מן הגולה וא"ש. פני לא הסתרתי מכלימות ורוק. פי' עפ"י מ"ד בזוהר אם איש ישראל בועל ארמית הצלם אשר ממערכת אלהים על פניו נגזרה סר ממנו. ובתשובה יוכל להחזיר פניו וניישב גם מה שאמר יעקב ליוסף ראות פניך לא פללתי והנה הראה ה' לי גם את זרעך ונראה לפרש עפ"י מ"ד בגמ' ויבא יוסף הביתה לעשות מלאכתו חד אמר לעשות צרכיו נכנס וראה דמות דיוקנו של אביו וגם נאמר לו רצונך שאחיך יעמדו על החושן ושמך ימחק וזרעך יתבייש מיד פי' מפני ב' דברים הללו וזוהר פניו לא סר ממנו וז"ש יעקב ראות פניך לא פללתי הכוונה שחשבתי שמא הכשלת בחטא ארמית וצלם אלהים סרה מפניך והנה הראה לי ה' הכוונה דמות דיוקני וגם את זרעך ר"ל בעבור זרעך שלא יתביישו פירשת מן העבירה ועתה פניך יזהירו כזוהר הרקיע. ונחזור לענינינו דאלו השבים מן הגולה בימי עזרא היו נושאין נשים נכריות ואולם עשאו תשובה במה שאמרו אנחנו מעלנו במעל הגדול הזה ומתביישין מן החטא לפני קהל עדת ישראל ואין לך תשובה גדולה מהמתבייש על החטא לעיני כל ולכך לא סר צלם אלהים מעל פניהם וז"ש פני לא הסתרתי אודות בנשאו נשים נכריות כי היה בדין שיסיר פניהם מהם לכך אמר פני לא הסתרתי והטעם לזה אמר מכלימות ורוק שנתביישו עליה כנ"ל וק"ל:
וה' יעזר לי על כן לא נכלמתי על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש. פי' שהקב"ה היה בעזר לאותן שהלכו עם עזרא וסיעתו מן הגולה אע"פ שנשאו נשים נכריות כי הבא לטהר מסייעין אותו וא"ש וק"ל.
קרוב מצדיקי מי יריב אתי וכו' הן ה' יעזר לי מי הוא ירשיעני. פי' ע"פ מ"ד בגמרא לעתיד יבאו האו"ה ויבטאו בפיהם ישראל שקבלו את התורה מי מעיד בהם שקיימוהו יאמר הקב"ה אני מעיד בהם ויאמרו האו"ה כלום יש אב מעיד על בנו ונראה לפרש טענת האו"ה דבודאי עם הקב"ה לא יתווכחו על המעשה דבאמת עשו כל המצות ואולם האו"ה יאמרו שמחשבת ישראל היה רע ועל זה מי מעיד אכן אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה וא"כ אין להאו"ה טענה. אמנם הכסילים ההם בשפתים ילבטו מי מעיד בהם שלא היה להם מחשבת ע"ז כ"א מחשבתו פיגול בע"ז הוא עובד זולתו והקב"ה מצרף מחשבה למעשה בע"ז. ואולם עבירה זו יכול הקב"ה להעיד דלפי אם כפרו בו אינו נקרא אב לישראל והאומר זה בנו נאמן וא"כ אין להם טענה כלל. וז"ש הנביא קרוב מצדיקי ר"ל שהקב"ה הוא קרוב אלי שהוא אב לנו ומוכח שלא עבדו ישראל ע"ז אפי' במחשבה וא"כ מי יריב אתי על שאר עבירות שאין הקב"ה דן על המחשבה מי בעל משפטי יגש אלי וק"ל:
הן ה' יעזר לי מי הוא ירשיעני. פי' דאי' שיאמר הקב"ה שמים וארץ יעידו בישראל ויאמרו האו"ה שמים וארץ נוגעין בעדותן הן דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי וא"כ לכבודם יאמרו שישראל קיימו את התורה ולזה אמר הנביא דשפיר שמים יוכלו להעיד במה שאמר הן כולם כבגד יבלו ר"ל שהשמים כעשן נמלחו וא"כ אין לומר דנוגעין בעדותן הם ויראו שונאינו ויבושו וא"ש וק"ל:
מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו וכו'. פי' עפ"י מ"ד בגמ' גם אלה תשכחנה אמרה כנסת ישראל שמא גם אנכי ישכח לכך אמר ואנכי לא אשכחך ותמוה איך שייך זה לזה ונראה עפ"י מ"ד דשאל המלך כוזרי להחבר שאלה יש לי לשאול על ישראל ששמעו קול ה' מדבר מתוך האש איך מלאה לבם לעשות עגל זהב עד שהמלך במסבו. השיב החבר כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לעיר שלא יהיה בה אנשים רקים ופוחזים. ומחנה ישראל היה כשש מאות אלף רגלי הגברים ולא חטאו מהם רק כשלשת אלפי איש והעד שהרגום בני לוי והם התאספו על אהרן והם הכריחו כל בית ישראל בחרב ובחנית לעבוד לעגל ובאמת היה לבם תמים עם ה' וזה הי' הכרחית ואי' ויפתוהו בפיהם ולבם לא נכון עמו שקבלו התורה בלא לב ולפ"ז א"ש הגמ' גם אלה תשכחנה הרצון אלה אלהיך ישראל והמעשה רע אשר עשו בעגל לא יזכור ה' מפני שלבם היה שלם וה' בוחן לבבות ולכך אמרה כנסת ישראל שמא גם אנכי ישכח כי קבלת הדברות היו ג"כ בלא לב ולכך ייעד הקב"ה ואנכי לא אשכחך. ואולם אם נאמר שהקב"ה מרחם על בריותיו על המעשה רע אשר עשו בעגל לפי שהיה בלא לב לפום סניגור יש קטיגור על די סגדין לצלמא די דהבא די הקמית יתי' נבוכדנצר בבקעת דורא וז"ש ציון עזבני ה' על שהשתחויתי לצלם וע"ז אמר הנביא ומנחם אותה אל תירא כי שלום יהיה לך וז"ש מי בכם ירא ה' שהיו יראים את ה' ושומעים בקול עבדו נבוכדנצר דנקרא עבדו כמבואר בנביאים אשר הלך חשכים ואין נוגה לו ר"ל שהשתחוו לצלם בעל כרחן ואין מי שיעזור לו יבטח בשם ה' וישען באלהיו ר"ל שאל יירא מפני זה כי מחשבתו ניכרת וק"ל:
הן כולכם קודחי אש מאזרי זיקות לכו באור אשכם וכו'. פי' עפ"י מ"ד והוא אסור בזיקים כביכול משתתף עם ישראל בגלותם והענין הוא כדאיתא במשה שראה הסנה בוער באש ושם היה השכינה והענין הוא דאם ישראל הם בגלות בח"ל השכינה מתלבשת באותו שר המיוחד לאותה אומה ואולם השר ההוא מלא גלולים וטומאה ואיך יתלבש בו אור אלהים אמנם אש שלמעלה אוכלת אש ושורף הטומאה ושר של מצרים היה מלא גלולים כידוע לכך היה התלבשות השכינה בסנה וסנה הוא אבי אבות הטומאה כידוע ואולם הסנה בוער באש הכוונה שהטומאה נשרף ממנו והסנה איננו אוכל דאש של הקב"ה אוכלת אש ואינה מכלה וזהו ענין אסור בזיקים שהוא בשר של אש וזיקים הוא מלשון זקוקין דנורא. וזה היה טענת ישראל שלא בקשו לעלות מן הגולה שאמרו שהשכינה עדיין מתלבש בשר של אש וז"ש על שאתם אומרים הן כולכם קודחי אש מאזרי וזיקות וא"כ איך נלך. ואמר הנביא לכו באור אשכם ובזיקות בערתם כי עדיין אתם בגולה ולכך אי אפשר בענין אחר והטעם שהוא כך מידי היתה זאת למעצבה תשכבון ר"ל כל זמן שאתם בעצבון היינו בגלות אי אפשר בענין אחר וק"ל:
שמעו אלי רודפי צדק וכו'. עיין כל הפסוק פי' מפני דאמרו ישראל איך נעלה אל בית ה' אלהינו הלא חסרנו ה' דברים בבית שני כדאי' בגמ' וא"כ חסרנו ה' אחרונה משם של ד'. וע"ז אמר הנביא שמעו אלי רודפי צדק הביטו אל צור חוצבתם הכוונה צור זה אברהם ואמר להם צאו וראו אשר נעשה בימי קדם כי בתחלה היה אברהם עקר ונקרא שמו אברם וכאשר הלך בדרכי השם ניתוסף לו ה' ונקרא אברהם וא"כ למה תעצלו שובו אלי וגם יתוסף לכם ה'. ואל שרה תחוללכם הכוונה שגם שרי בתחלה היתה עקרה ואח"כ ניתוספה לה ה"א והיה שמה שרה וגם אתם בני ישראל שמעו אלי וכנ"ל וק"ל:
כי אחד קראתיו ואברכהו וכו'. פי' בתחלה היה אחד לפי שאינו מוליד ואחר זמן ואברכהו וארבהו וק"ל. באופן אחר נראה מפני דהאו"ה שרקו בפיהם ויאמרו אלו חפץ ה' בכם לא היה מאחר הגאולה כל כך דהלא זה הוא תיקון העולם דהיינו העבודה שהיא אחת מעמודי עולם. ועוד הלא ברא הקב"ה את עולמו שיעשו צדיקים רצונו ובגלות הזה אין ביכלתכם להגיע עד תכלית השלימות ולמה הקב"ה מאריך אתכם בגלות כל כך. ואולם הנביא מבאר תשובה לאו"ה ואמר שמעו אלי וכו' הביטו אל צור חוצבתם הכוונה זהו אדה"ר שנקרא צור שממנו הוסד העולם והביטו אליו כי בימיו היה ראוי ליתן התורה אבל הוא חטא והיה העולם תוהו שני אלפים שנה עד שבא אברהם וכל כך היה הקב"ה מאריך אף לרשעיס וא"כ אף בנדון דידן וזהו שאמר הביטו אל צור חוצבתם וכו' כי אחד קראתיו הכוונה שבימי אדה"ר רמז על אברהם באומרו הן האדם היה כאחד ממנו ואי' במדרש כאחד זה אברהם וכאשר בא אברהם לעולם אברכהו וארבהו כך יהיה נחמת ציון וק"ל:
כי נחם ה' ציון וכו'. פי' דאי' דעדן שם הוא קול דממה דקה ועין לא ראתה אלהים זולתך. ובגן שם היו יושבים המלאכים ומקלסים ואומרים שירה לשם ה' וז"ש כאן ששון ושמחה רמז לעדן ששם הוא ששון ושמחה לבד וקול לא ישמע בו. תודה וקול זמרה וזהו בגן ה' דהיינו שירה מן המלאכים. ולעתיד יתענגו הצדיקים בזה הטוב הצפון ויעלו אבר כנשרים ב"ב אמן סלה "