אלו הימים שבין פסח לעצרת, מוחזק אצל כל ישראל זה שנות מאות רבות לימי דין וימי אבל, מפני שבזמן הקצר הזה מתו שנים עשר אלף זוגות תלמידי חכמים תלמידי רבי עקיבא, כדאיתא ביבמות (סב ב), וכולם מתו במיתת אסכרא (שם). ועוד: ראינו שעיקרי ימי הגזירות בשנות מאות שעברו בצרפת ואשכנז הוו בימים אלו, כמבואר מהפיוטים שעשו קדמונינו על שבתות אלו שבין פסח לעצרת. והם מלאים קינים והגה והי. ויש עוד טעמים על ימים אלו שהם ימי דין (עיין ח"י סעיף קטן ג).
ולפיכך נהגו כל ישראל מימות הגאונים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת. ולא חילקו בין נשואין דמצוה, כגון מי שלא קיים עדיין פריה ורביה, אם לאו. ואף על גב דבאבלות גמורה יש חילוקים, מכל מקום בכאן החמירו על עצמן. ומכל מקום מי שקפץ וכנס – אין עונשין אותו, כיון שעשה מצוה. וכל שכן כשראה שיכול השידוך להתבטל. אבל לארס ולקדש – שפיר דמי. וכן אצלנו לעשות שידוכים ולכתוב תנאים – מותר, שמא יקדמנו אחר. ומותר לעשות סעודה, אך לא בריקודין ומחולות. וכל שכן שאסור לזמר בכלי זמר. וכן סעודת הרשות מותר, כמו סעודות מריעות, ובלבד בלא ריקודין ומחולות.
וכן נהגו במדינות אלו שלא להסתפר בימים אלו, והוא גם כן עניין אבלות. ומי שהסתפר – קונסין אותו על שעבר על המנהג ולא עשה מצוה. ופשוט הוא דאם צריך לבריאותו להסתפר דמותר. וכן כשיש מילה בימים אלו מותרים בעלי הברית, דהיינו המוהל והסנדק ואבי הבן, להסתפר ביום שלפני המילה סמוך לערב, מפני שיום טוב שלהם הוא.
ודע שיש מנהגים שונים בעניין הזה: יש שנהגו איסור מן תיכף אחר הפסח עד ל"ג בעומר, ומשם ואילך מותר נשואין ותספורת, לפי שיש במדרש דט"ו ימים קודם עצרת פסקו מלמות, ונשארו ל"ד ימים (ב"ח). והיה מן הדין לנהוג איסור עד ל"ה לספירה, אלא דאמרינן מקצת יום ככולו, ומותר ביום ל"ד ולא מקודם. וזהו דרכו של רבינו הבית יוסף, שכתב: נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות. ואין להסתפר עד יום ל"ד בבוקר, אלא אם כן חל יום ל"ג ערב שבת, שאז מסתפרין בו מפני כבוד השבת. עד כאן לשונו. וכתב בסעיף ג: יש נוהגים להסתפר בראש חודש אייר, וטעות הוא בידם. עד כאן לשונו, כלומר: דלפי מנהג זה שאחר ל"ג בעומר מותר – אם כן מתחיל האיסור תיכף אחר הפסח, מפני שמתו בל"ד יום מן אחר הפסח. ואם כן איך מסתפרין בראש חודש אייר, והוה תרתי דסתרי. וזה שהזכיר הסתפרות – הוא הדין נשואין, דחדא מילתא הוא. And there are different practices regarding mourning customs during Sefirat Ha'Omer. There are some who have the practice of forbidding [weddings and haircuts and parties with music] immediately after Pesach until Lag Ba'Omer, and from that point on they permit weddings and haircuts, since according to a midrashic tradition they [ie the students of Rabbi Akiva] stopped dying and 34 days were left. And it would be logical for the prohibitions to remain until the 35th of sefirah, but we say "a little bit of the day counts as the full day" and so it is permissible [to marry and cut hair etc.] on the 34th day but not early. And this is the path of our master the Beit Yosef who writes, "and the custom is not to have one's hair cut until Lag Ba"Omer for it is said that is when they [Rabbi Akiva's students] stopped dying. And one should not take a haircut until the morning of the 34th of sefirah. However, if Lag BaOmer occurs on Friday, then one can cut one's hair on that day out of honor of Shabbat for that is a time of haircuts for the sake of Shabbat." - And these above are the words of Beit Yosef. And he further writes in se'if 3 "some have the custom to take a haircut on Rosh Hodesh Iyyar and it is a mistake for them to do so." Those were his words above. And he meant that according to the custom that these things are permissible after Lag Ba'Omer, the prohibitions must begin immediately after Pesach for they died for the 34 days after Pesach. And if that is so, how could one take a haircut on Rosh Hodesh Iyyar - it's an internal contradiction of two different mourning customs. And what we said about haircuts is the same for weddings for they are all one matter.
ויש עוד מנהג שהאיסור נמשך גם אחר ל"ג בעומר עד עצרת, או עד שלשה ימי הגבלה. דלפי פשטא דגמרא יבמות שם נמשכה מיתתם עד העצרת; ורק בל"ג בעומר בעצמו מותר נשואין ותספורת, מפני שמוחזק לנו ליום טוב, ומרבים בו קצת בסעודות, ואומרים שביום זה לא מתו כלל, ואחר כך חזרו ומתו. ועוד: דהוא לסימנא של"ג ימים מתו. והימים מתחילין מן שני דראש חודש אייר, ונמשך עד עצרת. וגם ל"ג בעומר בעצמו נחשב בחשבון, אף על פי שלא מתו ביום זה.
ולפי מנהג זה נוהגין היתר עד ראש חודש אייר. ומתחילין האיסור מן יום ראשון דראש חודש אייר, ונמשך עד יום ראשון של שלושת ימי הגבלה, ומקצת היום ככולו. ולכן לפי מנהג זה עד ראש חודש אייר מותר, וגם בל"ג בעומר בעצמו, וכן בג' ימי הגבלה. ושאר כל הימים – אסורין. וכן הוא מנהג שלנו. ואם חל ל"ג בעומר ביום ראשון – מסתפרין בערב שבת הקודם, מפני כבוד השבת.
והן הן דברי רבינו הרמ"א, שכתב בסעיף ג: מיהו בהרבה מקומות נהגו להסתפר עד ראש חודש אייר, ואותן לא יספרו מל"ג בעומר ואילך, אף על פי שמותר להסתפר בל"ג בעומר בעצמו. ואותן מקומות שנוהגין להסתפר מל"ג בעומר ואילך – לא יסתפרו כלל אחר פסח עד ל"ג בעומר. עד כאן לשונו. וזה שכתב בסעיף א: מיהו מל"ג בעומר ואילך הכל שרי, עד כאן לשונו – זהו לפי מנהג זה שמסתפרין מל"ג בעומר ואילך, ואין מסתפרין עד ראש חודש אייר. וזהו מנהג רבינו הבית יוסף, אבל לא לדידן. וזהו שכתב בסעיף ב על דברי רבינו הבית יוסף שאין מסתפרין בל"ג בעומר אלא בל"ד, כתב וזה לשונו: ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה. ואין אומרים בו תחנון. עד כאן לשונו, וכוונתו דלעניין ל"ג בעומר בעצמו – בכל מקום נוהגין להתיר, בין לפי מנהגו של רבינו הבית יוסף ובין לפי מנהגינו, מפני שמחזיקין היום הזה לקצת יום טוב, וגם במנחה שלפניו. ורגילין לקרותו "הלולא דרבי שמעון בר יוחאי", ובארץ ישראל מרבין בתפילה ובהדלקת נרות על קברו הקדוש. ואומרים שנסתלק ביום זה, וגם יצא מהמערה ביום זה. (וכתבו המגן אברהם סעיף קטן ג ובעט"ז שגדול אחד היה רגיל לומר "נחם" בכל יום, ואמרו בל"ג בעומר ונענש. עיין שם.)
וכתב רבינו הרמ"א שלא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה, משום "לא תתגודדו". וכל שכן שאין לנהוג היתר בשתיהן. עד כאן לשונו. דאין לתפוס קולתו של מנהג זה להתיר עד ראש חודש אייר, וקולתו של זה להתיר מל"ג בעומר ואילך, דהוה תרתי דסתרי. ויראה לי בכוונתו דאף על גב דבסוף פרק קמא דיבמות אמרינן דבשני בתי דינים בעיר אחת לא שייך "לא תתגודדו", וכן הוא מסקנת הש"ס שם אליבא דרבא; והן אמת דהרמב"ם ז"ל סוף הלכות עבודת כוכבים פסק דיש בזה "לא תתגודדו" כאביי שם ביבמות, אך כבר תמהו על דבריו שפסק כאביי ולא כרבא; אמנם אנחנו תרצנו דבריו ביורה דעה סוף סימן קפ, עיין שם. וכך הוא העניין: דרבא דחי לה לדאביי, דבענייני הוראות איסור והיתר אינו צריך קרא ד"לא תתגודדו", דמקרא ד"אחרי רבים להטות" ידענו שצריך לפסוק כפי דעת רבים. ואם כן לרבא על בית דין אחד בעיר אחד למה צריך קרא ד"לא תתגודדו"? אלא דרבא בא באמת לדחויי לדאביי, וכך דחי ליה דבענייני הוראות אינו צריך "לא תתגודדו", דבשני בתי דינים בעיר אחת לא שייך "לא תתגודדו", ובית דין אחד ידענו מקרא ד"אחרי רבים להטות". אלא עיקר קרא ד"לא תתגודדו" – הוא לעניין מנהגות בעלמא, וזהו אפילו בשני בתי דינין אסור בעיר אחת. דבזה לא שייך בתי דינים, דבשלמא בהוראה אין הדבר נמסר בידי ההמון, אבל במנהגא בעלמא שאלו יעשו כך ואלו יעשו כך, אף שהדבר יצא משני בתי דינין – מכל מקום מכוער הדבר שיראו שישראל בעיר אחת נפלגו לפלגות. והן הן דברי רבינו הרמ"א שלא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג אחר, אפילו כשהדבר יוצא משני בתי דינין. וזהו גם כוונת הרמב"ם, כמו שכתבתי שם. והמיעוט נגרר אחר הרוב (מגן אברהם עיין שם).
כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד: נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת, משקיעת החמה ואילך. עד כאן לשונו, זכר לנשים צדקניות שהיו בימי רבי עקיבא שקדמו אצל תלמידיו להתעסק בהן (אליה רבה סעיף קטן יא בשם תניא). ויש שכתבו דגם אנשים לא יעשו מלאכה בזמן זה (שם בשם כנסת הגדולה). וכן משמע מלשון הטור, אלא דגם הוא סיים דהנשים נוהגות שלא לעשות, כלומר: דהמנהג היה לכל מפני שהתלמידים מתו לאחר השקיעה, אלא שלא קבלו עליהם מנהג זה רק הנשים. וגם הן לא נמנעו ממלאכה רק מן אחר השקיעה, עד אחר תפילת ערבית אחר הספירה. ויש רמז לזה: "וספרת… שבע שבתות", לשון "שבות ממלאכה" (טור). וגם עתה יש נשים שנוהגות כן.