אבות דרבי נתן הוספה ד
כוללת דברי הרשב”ץ דוראן בחבורו מגן אבות על מס’ אבות פ”א מ”ה ומ”ב וי”ג החסרים בספרי הדפוס. ונעתקו עבורי הלקוטים האלה מכ”י אחד מפירוש זה הנמצא באוצר הספרים בפאריז (מספר 739/2 בהרשימה) בהשתדלות מהר”א לאב, וקבעתים כאן מפני שנזכרו בהם האדר”נ איזה פעמים ויועילו ג”כ להשלים על פיהם הספרים.
ואל תרבה שיחה. להזהיר שלא יביאוהו הנכנסין בביתו להתבטל מד”ת שזו מצוה הבאה בעבירה היא שאם ירבה עניים בתוך ביתו יצטרך להזהיר עליהם לאשתו תמיד ויבא להרבות שיחה עמה ומתוך אותה שיחה יבא לידי שיחה בטלה ויתבטל מד”ת ויהיה עבירה גוררת עבירה שיבא לידי גילוי עריות ויירש גיהנם כמו שיפרשו ואפי’ באשתו אסור להרבות שיחה עמה כמ”ש בא’ מחגיגה אפי’ שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן את הדין עליה שנאמר ומגיד לאדם מה שיחו אלא א”כ לצורך פיוס לדבר מצוה. כמ”ש שם ובסוף ברכות . . . באשתו אמרו. במשניות קדומות מצאתי באשתו נדה אמרו וכתב רש”י ז”ל באבות דר’ נתן מוקי לה באשתו נדה ואנן גרסי’ אפי’ באשתו טהורה מפני שנתבטל מד”ת וכן פי’ הרמב”ם ז”ל ור’ יונה ז”ל וכתבו שזהו ממדת פרישות כמ”ש בפ’ מרובה שתקנו טבילת בעלי קריין שלא יהיו ת”ח מצויים אצל נשותיהם כתרנגולין וכמ”ש בפ’ מי שמתו. ק”ו באשת חבירו לפי דברי אבות דר’ נתן הק”ו הוא שאם באשתו נדה אסור שאם היום טמאה למחר טהורה ואין היצר מתאוה אליה ודומה למי שיש לו פת בסלו כמ”ש בא’ ואחרון מיומא ובפ’ החולץ ובפ’ אע”פ ובפ’ שני שעירין כ”ש באשת חבירו שהיצר מתגבר בו עליה כענין שנאמר מים גנובים ימתקו וגו’ כמ”ש בסוף נדרים. ולפי פירושינו הוא יותר פשוט הק”ו שאם באשתו טהורה אסור להרבות שיחה כ”ש באשת חבירו ולא ריבוי ממש אסור אלא אפי’ חיבה יתירה אסור וכמ”ש ברוריה לר’ יוסי הגלילי בשא”ל מהיכן נלך ללוד א”ל גלילי שוטה לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה הי”ל לומר מהיכן ללוד כמו שהוא מוזכר במס’ ערובין פ’ כיצד מערבין ואמר בנדרים בס”פ ואלו מותרים אל תרבה שיחה עם האשה שסופך באתה לידי ניאוף. וז”ש אח”ז אמרו חכמים וכו’ אמרו סוף דבר התנא הם ויש גורסים מכאן אמרו חכמים שהחכמים האחרונים למדו מדברי זה החכם כן שכל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו שמספר לה כך אירע לי עם פלוני בבית הכנסת או בבית המדרש או בשוק והיא מחרחרת ריב ביניהם כמו שאירע לקרח שספר לאשתו שמשה הלביש בגדי כהונה לאהרן וצוה להעביר תער על כל בשרו של קרח ולהניף אותו והיא אמרה לו כל הגדולה לאחיו ואתם משרתים אותו והתחיל לערער על הכהונה וגרם רעה לעצמו שנשרף ונבלע ועליה נאמר ואולת בידיה תהרסנו כמ”ש בפ’ חלק ובילמדנו ובמדרש משלי. ובבריתא מפ’ שהרעה שגורם לעצמו היא שמתוך שמרבה שיחה עמה איך ביישוהו חבירו אף היא מבזה אותו. ובוטל מד”ת שמשחק עמה ומתעסק בדברים בטלים ומתוך כך יירש גהינם ששחוק וקלות ראש מרגילין אותו לערוה שמתוך שהוא שטוף בהתר יבא לידי אסור שכך דרכו של יצה”ר מסית האדם בהתר ואח”כ מכשילו באיסור וכ”א משלי קהלת שהיצה”ר אומר לאדם ראה חיים עם האשה אשר אהבת זו היא אשתו ואח”כ אומר לו והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך להכשילו בעריות ואם ישיב לו איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים איך אשא פני ביום הדין כשאתן דין וחשבון לפני הקב”ה יאמר לו דע כי לית דין ולית דיין עלם אחרן וזהו שהשנים היצה”ר ואמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה ועכ”א שסופו יורש גיהנם ירושת עולם וכ”א רז”ל בפ’ חלק ובפ’ החליל אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע כלו’ משביעו מן ההתר רעב לאיסור ומתאוה לו מרעיבו מההתר שבע מהאיסור ואיני מתאוה לו והרבה הזהיר שע”ה על האשה בס’ משלי שנאמר לשמרך מאשה זרה מנכריה אמרית החליקה להזהיר שלא ירבה שיחה עמה שמא תפתנו בשפת חלקות כי נופת תטופנה שפתיה וחלק משמן חכה ואחריתה דרכי מות ליירש גיהנם ועמקי שאול קרואיה כי היא מרה כלענה בסופה ואם היא מתוקה בתחילתה וכן בס’ קהלת אמרה ומוצא אני מר ממות את האשה כי המות אינו שולט אלא על הגוף והאשה מאבדתו מחיי העה”ב ועכ”א אשר היא מצודים והימים לבה אסורים ידיה טוב לפני אלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה לטורדו מהעה”ב והעה”ז וקראו חוטא לשון שגגה כי שגגתו להרבות שיחה עמה ואינו בעיניו לאיסור גדול יביאנו לילכד בה וכ”א הפייט יונה פותה טועה במדבר רואה את הבר ואינה רואה את המכמר. ואזהרתיו יותר חזקות מאזהרות התנא. ובפ’ הזהב אמר ההולך אחד עצת אשתו נופל בגיהנם שנאמר לא היה כאחאב וגו’ אשר הסתה אותו אזבל אשתו.
וחלילה שיהא אהרן יותר שלום ממשה אלא לפי שאהרן היה כ”ג ומכפר עונותיהם של ישראל נמסר לו לעשות כן כדי שלא יבאו לידי עבירה ויהיו צריכין לכפרה אבל מרע”ה היה מלך שנא’ ויהי בישורון מלך ופירשוהו בילמדנו ובמד’ הזית על משה וחייב להטיל אימה שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך כמ”ש בפ”א מקדושי’ ובסנה’ פ’ כ”ג והיה לו שיאמר יקוב הדין את ההר וכ”א בא’ מסנה’ כי משה היה אומר יקוב הדין את ההר ובזה היו נזהרין הבריות מלעבור על ד”ת נמצא אהרן מקרב הבריות לתורה מתוך אהבה ושלום ומשה מרחיקם מהעבירה מתוך אימה וכן פי’ זה באבות דר’ נתן וכן נראה ממ”ש בגמ’ בא’ מסנהד’ ואזהרת הלל לכל אדם שאין לו ממשלה כמשה שיאחז צדיק דרך אהרן והלל הזקן היה נאה דורש ונאה מקיים שהיה מקרב את הבריות תחת כנפי השכינה ולא מקפיד לעולם על שום אדם כמ”ש בשבת פ’ במה מדליקין בגרים שבאו לשמאי הא’ א”ל גייריני על מנת שתלמדיני תורה שבכתב בלבד והשני א”ל גייריני על מנת שתלמדיני תורה על רגל א’ והג’ א”ל גייריני על מנת שאהיה כ”ג ללבוש ח’ בגדים ושמאי דחה אותם בקפדנותו והלל בענותנותו קרבן עד שידעו שא”א ללמוד תורה שבכתב בלא תורה שבע”פ וצריכה פי’ ארוך וא”א ללמדה על רגל א’ ושאסור לכל ישראל אפי’ לדוד מלך ישראל ללבוש בגדי כהונה ואמ’ אותם גרים קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם וענותנותו של הלל קרבתנו תחת כנפי השכינה ואמ’ בפרקי דרך ארץ לעולם לא יהיה אדם קפדן בתוך ביתו ומעשה בהלל שעשה סעודה לאדם א’ ובא עני ועמד על פתחו אמר לאשתו בתי אשה אני צריך להכניס ואין לי פרנסה כלום יש לך פרנסה נטלה כל הסעודה ונתנה לו ואח”כ לשה עיסה אחרת ובשלה אלפס אחר ובאה והניחה לפניהם א”ל בתי מפני מה לא הבאת לנו לסעוד מיד שחה לו כל המעשה א”ל בתי אף אני לא דנתיך אלא לכף זכות שכל מה שעשית לא עשית אלא לשם שמים:
הוא היה אומר נגיד שמו אבד שמו ודלא מוסיף יסף ודלא יליף קטלא חייב ודאשתמש בתגא חלף.
הפי’ הלל היה בבלי ולשון בבלי הוא תרגום כספר דניאל ועזרא בלשון כשדים ואמרו אעפ”י שבימי אמוראים נשתנה ללשון פרסי כמ”ש בפ’ מרובה ובסוף סוטה ובאותו לשון אמר הלל דברים אלו ושמאי בהיותו בבבל קודם עלותו לארץ ישראל היה רגיל לומר אותם וכ”א בברייתא ד’ דברים אמר הלל בלשון בבל והם הנז’ בזאת הבבא ובאבות דר’ נתן שנויה בלשון אחרת ה’ דברים אמר הלל בלשון הבבלים נגד שמא אבד שמיה ודלא מוסף ייסוף ודלא יליף קטלא חייב ודלא שמש חכמיא קטלא חייב ודשמש ולא מקיים חייב קטלי קטלין. נגד שמא ומ’ כלומר מי שנמשך שמו למרחוק מתוך שררה מפלתו תבא מהרה ויאבד שמו. נגד לשון משיכה תרגום משכו נגירו וזה מפני שהרבנות מקברות את בעליה כמ”ש למעלה. וכן הרודף אחר השררה שררה בורחת ממנו מנ”ל מקרח ואבשלום ואדניהו וכן אם לומד תורה שלא לשמה כדי להתגדל ולהמשיך שמו יאבד שמו כי יבא לידי שפלות כמו שדרשו פ’ כיצד מערבין ובנדרים פ’ הנודר מן הירק ובמות הגיא. וכ”א בירושלמי דיבמות אם נבלת בהתנשא מי גרם לך להתנכל על שהתנשאת בד”ת וכבר כתבנו מדר’ אחר על זה הפסוק והכל אמת שאם ישפיל אדם עצמו לפני חכמים עולה לגדולה ואם יתגאה בגדולתו נופל ממנה וכבר אמר שאם חוזר בו חוזר לגדולתו שנא’ כל גיא ינשא. ודלא מוסיף יסוף מי שאינו מוסיף על למודו ואומר כבר למדתי הרבה מה לי לטרוח עוד ויסיף יהיה מובטח שישכח תלמודו שכבר למדו ויסיף מפיו ויש לפרשו לשון קללה כלו’ יהי רצון שייסיף כי לא נברא האדם אלא ללמוד וכיון שזה שנה ופירש למה לו חיים. וכבר פי’ בגמ’ באחרון מתענית ובפ’ יש נוחלין אמר רב יוסף תקברינה אימיה ואמר זה על מי שאין מוסיף כהלילות על הימים מט”ו באב ואילך שהתחילו הלילות להאריך. ודלא יליף קטלא חייב כל מי שלא למד כלל לא תספיק לו קללה כמי שלא הוסיף אלא חייב’ הכל להורגו, וכמ”ש בפ’ ואלו עוברין עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכפורים שכל מדותיה של תורה מכלל הן אתה שומע לאו וכתי’ כי היא חייך ואורך ימיך לעוסק בה ומי שאינו עוסק בה לא יהיה ולא יאריך ימים וכתיב ושמתם את דברי אלה וכו’ זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מיתה כמ”ש ביומא פ’ בא לו ובאבות דר’ נתן פי’ שאם לא למד לא ידע דיני טהרות ואוכל קדשים בטומאה וחייב מיתה ובמד’ דרך ארץ שנו שר”ע נטפל במת מצוד, בד’ מילין להביא לבית הקברות ולא ידע כי מת מצוה קנה מקומו וסכן בנפשו וא”ל כל פסיעה ופסיעה שפסעת כאלו שפכת דמים. ואמר אם בשעה שנתכוונתי לזכות נתחייבתי בשעה שלא נתכוונתי לזכות עאכ”ו. ועז”א ושלא שימש ת”ח קטלא חייב וכן היא שנויה בירושלמי דנזירות ובאבל רבתי. ודישתמש בתגא חלף בפ’ בן זומא היא מתפרשת משנה זו על מי שעשה מהתורה כלי למעשהו ואינו עוסק בה אלא להנאתו וכיון שהוא משתמש בכתרה כמו שנשתמש בשאר כליו והוא מבזה את התורה ראוי לי שיעבור ויחליף מן העולם. פי’ תגא כתר כלשון ישמעאל ושם נאריך יותר ב”ה. ובגמ’ מגילה פ’ בני העיר פי’ זה במי שמשתמש בת”ח דאמר ריש לקיש ודישתמש בתגא חלף זה המשתמש במי ששונה הלכות. וכן אמרו בנדרים מפני מה נענש אברהם אבינו מפני שעשה אנגריא בת”ח פי’ שהצויאם שנאמר וירק את חניכיו. וכ”א באסא פ”א מסוטה לפי שת”ח הם כלי תשמישו של מלכו של עולם וכמו שאין רוכבין על סוסו של מלך כמ”ש בסנהד’ פ’ כ”ג ואין משתמשין בשרביטו כן אסור להשתמש בת”ח ועל כן אמרו בפ’ בני העיר לשתמש אינש (וכו’ כמ”ש בנדפס):