ניו יורק, ארה"ב New York, USA
מרחשוון תשע"ח
א. ריצה לפני עלות השחר
שאלה:
נשאלתי בקהילה: האם מותר לרוץ או להתחיל אימון כושר לפני עלות השחר, ולהמשיך בו גם אחרי עלות השחר ולהתפלל שחרית רק לאחר מכן?
תשובה:
מעיקר הדין מותר להתחיל ריצה או אימון כושר לפני עלות השחר, להמשיך אחר עלות השחר ולהתפלל שחרית מאוחר יותר1הקדמה
את השאלה שלפנינו יש לבחון משני היבטים:
הראשון: נוגע לאיסור להתחיל לעסוק בפעולות שונות סמוך לזמן התפילה – ובהקשר זה מדובר גם על מנחה וערבית ולא רק על שחרית – או קריאת שמע (וכן מצוות נוספות), אם יש חשש שהאדם יימשך בעיסוק זה או יתעכב מחמתו ובסופו של דבר ישכח להתפלל או שזמן התפילה יעבור.
השני: מיוחד לתפילת שחרית, והוא האיסור לעסוק בצורכי האדם קודם שהתפלל את התפילה הראשונה ביום (לענין זה, היום מתחיל מהבוקר, אם משום שהתפילות הן כנגד הקורבנות שבהם "הלילה הולך אחר היום", ואם משום שבהקשר זה השאלה היא מה העיסוק הראשון של האדם בקומו משנתו, מה שמבחינתו של האדם [או של רוב בני האדם, גם אם יש חריגים העובדים במשמרות לילה וכדומה] הוא תחילתו של היום). איסור זה אינו תלוי בחששות כמו שכחה או החמצת מועד התפילה, אלא בתפיסה העקרונית שהעיסוק הראשון של האדם צריך להיות בעבודת בוראו ובתפילה.
נבחן כל אחת משתי השאלות בנפרד:
האם יש לאסור משום איסור עשיית מלאכה לפני התפילה?
במשנה במסכת שבת (ט ע"ב) מתבאר כי אסור להיכנס לספר, למרחץ, לבורסקי, לדין ולאכול סמוך לתחילת זמן התפילה (שם מדובר בתפילת המנחה, אבל העיקרון נכון גם בשאר התפילות [אם כי ראו להלן שדווקא בשחרית ייתכן שיש יותר מקום להקל בענין זה]) או סמוך לזמן קריאת שמע (שלגביה גם אם התחיל – מפסיק, אלא שמחלוקת היא באיזה אופן נאמר דין זה, וראו עוד להלן). הגמרא (שם) מסבירה שהחכמים חששו שמא יישברו המספריים במהלך התספורת או שמא האדם יתעלף במרחץ או שמא יסתרו את הדין ויתחילו את הדין מתחילתו או שמא יימשך אחר אכילתו או שמא יצטער מהפסדים גדולים בבורסקאות ויפסיד את התפילה. איסור זה נפסק להלכה בשלחן ערוך (אורח חיים רלב, ב, וראו עוד שם רלה, ב ומשנה ברורה שם, יז).
סיבות להקל במקרה שלנו:
א. נראה שאין איסור כאשר אין חשש שהמלאכה עלולה להימשך:
יש מקום לעיין האם חז"ל גזרו דווקא על מלאכות אלו, או שמא מדובר בדוגמאות בלבד וגזרת חז"ל נאמרה על כל המלאכות שיש בהן את החששות הללו (ראו מגן אברהם רלב, ו; משנה ברורה שם, ט). אבל בכל מקרה נראה שגם אם נאמר שחז"ל גזרו על כל מלאכה שקיימים בה החששות הללו, מכל מקום אין לאסור מלאכות שאין בהן חששות כאלה.
והנה, בפעילות גופנית מאומצת לא שייך לחוש שמא יימשך, שהרי גם אם אדם עלול להמשיך להתאמן בתרגילי כוח או בריצה זמן נוסף מעבר למה שתכנן מתחילה, יש רק אפשרות נדירה מאוד שהאדם יחמיץ את התפילה (שחרית) או את זמן קריאת שמע בגין הימשכות זו, שהרי לשם כך יהיה עליו להמשיך את הפעילות הפיזית שעות רבות באופן שיתחיל בה לפני עלות השחר ויסיים אותה לאחר ארבע שעות זמניות מתחילת היום (ראה שלחן ערוך אורח חיים פט, א) או לענין החשש להחמיץ קריאת שמע בזמנה – שלוש שעות (ראו שם נח, א). ומאחר שגם שאר החששות שהוזכרו בגמרא לא שייכים בריצה (אין בה חשש שיישבר אביזר מסוים, אין חשש לעילפון וכו' [לענין עילפון אמורים דברינו כמובן בריצה רגילה לשם הנאה או שמירה על הכושר, שאינה כרוכה במאמץ חריג), לכן התחלת אימון סמוך לזמן התפילה לא נאסרה.
וביתר פירוט: החשש שיימשך שייך רק באכילה, שיש לאדם דחף לאכול סעודה גדולה וברגע שהחל בסעודתו הקטנה הוא עלול להיגרר ולהרחיב באכילתו עד שיפסיד את התפילה. ואולי שייך חשש גם במלאכות נוספות, כתפירת בגד שלם וכדומה, שיש לאדם משיכה לנסות לסיים אותן לחלוטין ועל ידי כך יפסיד את התפילה. אך בריצה ופעילות פיזית מאומצת, שאין לאדם רגיל דחף לרוץ במשך שעות רבות, אין כל איסור. וזהו שכתב הרשב"א בברכות (ט ע"ב) שהאיסור הוא רק במלאכות המביאות לידי פשיעה. וראו ביאור הלכה (רלב, ב ד"ה לברסקי).
ואמנם הביאור הלכה שם הקל בכתיבה ותפירה ודומיהן (פעולות שרגילים להפסיק בהן באמצע) רק "במקום הצורך", הואיל ויש מי שמסתימת דבריו משמע שבכל מלאכה אסור. אבל נראה שלמרות שמדובר בפעולות ששונות מאכילה ובורסקי בכך שניתן בקלות לעצור במהלכן ולהתפלל, מכל מקום זהו רק במלאכות שיש בהן חשש שיימשכו עד סוף זמן מנחה. אך אין הביאור הלכה מדבר במלאכות שאין אפשרות מעשית שיתחילו סמוך למנחה ויימשכו עד סוף זמן מנחה.
ב. יש מקילים לפני תפילת שחרית:
שיקול נוסף להתיר הוא משום שאין מדובר על פעולה שנעשית לפני מנחה אלא על ריצה לפני שחרית. המשנה בשבת (ט ע"ב) אוסרת להיכנס למרחץ ולדין וכו' סמוך לזמן מנחה. והרמב"ם כתב (הלכות תפילה ו, ז) שגזרו איסור כניסה למרחץ או תספורת רק סמוך למנחה ולא סמוך לשחרית (כיוון שאז אין עשיית פעולות אלה מצויה ולא גזרו בה). וכן פסקו השלחן ערוך (פט, ז) וערוך השלחן (פט, כח). ואף שיש שהחמירו במלאכות שנהוג לעשותם סמוך לעלות השחר (משמעות לשון הבית יוסף שם, שלפני שהביא את דברי הרמב"ם הפנה למבואר בסימן רלב לגבי איסור מלאכה, ומשמע שרצונו לומר שאיסור זה נוהג גם לפני שחרית ורק במרחץ ותספורת חידש הרמב"ם את קולתו; שלחן ערוך הרב פט, ח; פרי מגדים שם אשל אברהם טו ודרך החיים כג, ד-ו), מכל מקום כבר הקל בזה המשנה ברורה (פט, לז) לאחר שיאמר מקצת ברכות.
נדגיש שהדברים אמורים רק כשההתחלה היא לפני עלות השחר, וכמתואר בשאלה, אך לאחר עלות השחר – אסור (אליה רבה שם, יב; משנה ברורה שם, לו), וכפי שמפורש ברמב"ם עצמו (הלכות תפילה ו, ד) שלאחר עלות השחר אסורה כל מלאכה עד שיתפלל.
ג. אמירת ברכות לפני הריצה:
ההסתמכות על אמירת מקצת ברכות מבוססת על דברי הרמ"א (פט, ג), שכתב שיש מקילים להתעסק בצרכיו או לצאת לדרך לפני שהתפלל שחרית, לאחר שאמר מקצת ברכות. הרמ"א כתב רק ש"טוב להחמיר בזה", משמע שמעיקר הדין סבור שמותר. אלא שהרמ"א התבסס על דברי תרומת הדשן (תשובה יח) ועיון בדברי תרומת הדשן מעלה כי כלל לא ברור שסבר כך, וכפי שכבר העיר ערוך השלחן (פט, כא) [ואולי ניתן להציע שהבנת הרמ"א מבוססת על כך שתרומת הדשן כנה את הנוהגים כך: 'מדקדקים' ולא קרא להם: 'טועים', וצ"ע]. יש לציין גם שתרומת הדשן דיבר על אנשים שממש מגיעים לבית כנסת ומתפללים את כל הברכות והתפילה כסדרה עד ברוך שאמר, ובזה הם מבטאים שעבורם הפנייה לקב"ה היא הדבר הראשון בסדר היום, ואין הכרח לדמות זאת למי שרק אומר מעט מברכות השחר לפני מלאכתו.
אכן תרומת הדשן והרמ"א עסקו רק באיסור "לעשות חפציו" קודם שיתפלל (ראו בהמשך), ולא ברור איך תועיל סברתם לגזרת חז"ל שלא לעשות מלאכות שיש בהן חשש שיימשך אחריהן ויבטל בגינן מהתפילה (לסוברים שחז"ל גזרו על מלאכות מסוימות גם סמוך לשחרית). מכל מקום, כיוון שהמשנה ברורה (פט, לז) הביא להלכה היתר זה גם בנוגע לעשיית מלאכה קודם שחרית אם יקדים לה חלק מברכות השחר, ומה גם שכל הדיון שלנו כעת הוא רק במחלוקת בדרבנן (האם חז"ל גזרו על עשיית מלאכות מסוימות סמוך לשחרית) ובשל סופרים הולכים אחר המקל (עבודה זרה ז ע"א, רמב"ם הלכות ממרים א, ה, רמ"א חו"מ כה, ב), ובמיוחד שיש מקום רב להבין מלשון הרמב"ם (הלכות תפילה ו, ד; ז) שלא גזרו כלל על שום מלאכה קודם עלות השחר, וכשיטת המקילים (ועיינו גם מגן אברהם ע, ו, ומשנה ברורה שם, כג, שמשמע שהבינו כך בדבריו), לכן נראה שניתן בשופי להקל בזה (בתנאי, כאמור, שההתחלה היא לפני עלות השחר).
ד. אם התחיל יכול להמשיך:
גם במלאכות שאסור לעשותן כשהגיע זמן התפילה או סמוך לו, מכל מקום מי שכבר התחיל בהן, אפילו באיסור, יכול להמשיכן גם אחר שהגיע זמן התפילה, ולעניננו – לאחר שעלה השחר, ואין צריך להפסיק אלא אם אכן הגיע זמן שאם לא יפסיק בו – שוב לא יספיק להתפלל (שבת ט ע"ב; שלחן ערוך רלב, ב).
ה. גם מצד קריאת שמע אין איסור להתחיל לפני עלות השחר:
עד כה עסקנו באיסור להתחיל מלאכות מסוימות לפני התפילה, אולם התחלת הריצה או האימון לפני תפילת שחרית היא גם התחלתן לפני קריאת שמע של שחרית. כפי שהזכרנו לעיל, מהמשנה (שבת ט ע"ב) מבואר שלגבי קריאת שמע האיסור אף חמור יותר ואף בדיעבד "אם התחילו – מפסיקין לקריאת שמע", אך הגמרא בסוכה (לח ע"א) הקשתה סתירה בין משנה זו למשנה שם שממנה משמע שאין צריך להפסיק. בגמרא נאמרו כמה ביאורים, ונחלקו הראשונים איזה מהם נפסק להלכה. הרמב"ם כתב (הלכות קריאת שמע ב, ו): "היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ או שהיה עוסק בתספורת או שהיה מהפך בעורות או שהיו עוסקין בדין גומר ואחר כך קורא קריאת שמע ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן קריאה, ופסק וקרא – הרי זה משובח". הראב"ד שם חלק וסבר שחייב להפסיק. ובשלחן ערוך (ע, ה) הביא את מחלוקתם.
ומכל מקום, משמעות דברי הרמב"ם "אם היה מתיירא" היא שרק אם יש חשש שיפסיד קריאת שמע בשל מלאכתו – "אם פסק הרי זה משובח" (אף שמדובר רק בחשש בלבד ולא שאכן נראה שיפסיד קריאת שמע, שאז צריך להפסיק אפילו לתפילה כנ"ל). אך כאן שאין חשש שיפסיד קריאת שמע בשל הריצה, אין כל צורך להפסיק במהלך המלאכה ולומר קריאת שמע. גם הראב"ד, שסבר שחובה להפסיק – מדבר רק על מלאכות שיש חשש שיימשכו ויגרמו להפסד זמן קריאת שמע, וכדלעיל. להלכה מוסכם על האחרונים (משנה ברורה ע, כג) שאם התחיל לפני שהגיע זמן קריאת שמע, אין חובה להפסיק באמצע מלאכתו (אלא אם לא יישאר אחר כך זמן לקרוא, ע"ש).
ונראה שגם דרך החיים (כג, ד-ו) [והביאור הלכה בסימן ע סעיף ה ד"ה היה עוסק לא הכריע אם יש לחוש לשיטתו], שכתב ששאר מלאכות פרט למרחץ ותספורת – דינן כאכילה ואסורות בחצי שעה שלפני עלות השחר, מדבר רק במלאכות שיש בהן חשש שמחמתן יחמיץ את זמן קריאת שמע, וכפי שהסברנו לעיל לענין תפילה.
ומעבר לכך, כבר הערנו כי מלשון הרמב"ם (הלכות תפילה ו, ד) נראה שהאיסור במלאכות נאמר רק מעלות השחר ולא לפני כן, וכפי שכבר העיר הביאור הלכה הנ"ל (סימן ע סעיף ה ד"ה היה עוסק).
האם יש לאסור מדין עשיית חפציו לפני שחרית?
נוסף לאיסור לעשות מלאכה לפני התפילה מצד החשש שמא בגללה יפסיד אחר כך את התפילה, יש גם לדון מצד איסור עשיית צרכיו של האדם לפני שמתפלל. בברכות (יד ע"א) אמרו: "אמר רב: כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל, כאילו עשאו במה... [אמר] רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל, שנאמר: צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו..."; וראו רמב"ם הלכות תפילה ו, ד; שלחן ערוך פט, ג.
הריטב"א (ברכות שם ד"ה אמרו ליה) כתב: "כשם שאסור לצאת לדרך ולעשות חפצו קודם שיתפלל, כך אסור להתעכב בדרכים וליתן שלום לפוגעים בו, אלא שימהר לבית כנסת ויתפלל כדי שלא יתיאש מן התפלה". נראה שכוונתו היא לחשש שעלול לשכוח להתפלל. לפי זה, נראה שגם מצד זה יש להתיר במקרה שלנו, הואיל ואין חשש מעשי שהאדם ימשיך לרוץ עד שיפסיד את זמן התפילה.
אבל גם אפשר להבין שיש כאן איסור אחר, משום פגיעה בכבוד שמיים (וכפי שמשתמע בתרומת הדשן סימן יח), בזה שהאדם מקדים את צורכי עצמו לפני שמתפלל לבוראו. ויש לדון האם בריצה לפני התפילה יש פגיעה בכבוד שמיים.
האם ריצה היא צןרכי שמיים?
אף שבריצה לצורך בריאות הגוף יש פן של צורכי שמיים ועבודת ה' (ראו רמב"ם הלכות דעות ד, א; יד-טו) ולכן כשאין אפשרות אחרת יש שהתירו במפורש לרוץ לפני התפילה (ראו למשל בספר תפילה כהלכתה, נספח בסוף הספר, מדברי הרב חיים פינחס שיינברג, אות ז), מכל מקום נראה שהיתר זה שייך דווקא במי שאכן רץ מסיבות בריאותיות, אך הרץ לצורך הנאתו וכדומה אינו יכול להסתמך על כך. וכפי שמצאנו שהמשנה ברורה (פט, כד) מתיר לאכול לפני התפילה מאכלים שמועילים לרפואתו וגם להנאתו, בתנאי שיכוון לרפואה (ומשמע שאם היה מכוון להנאתו לבד היה אסור).
האם חייב להפסיק כשעולה השחר בשל האיסור לעשות חפציו לפני שחרית?
יש לדון שמא גם אם התחיל בריצה לפני עלות השחר חייב להפסיק ברגע שיעלה השחר. מסברא הרי אפשר לטעון שרק כאשר דנים לגבי החשש שמא ימשיך במלאכה (ויפסיד תפילה) אז נאמר שאם התחיל, ובגלל זה יש טרחה גדולה יותר להפסיק, לא הטריחוהו להפסיק, מפני שהחשש שיחמיץ תפילה אינו מצדיק לדרוש מן האדם להפסיק באמצע מלאכתו. אולם כאשר הפעולה אסורה מצד עצמה (משום שעשייתה קודם תפילת שחרית היא פגיעה בכבוד שמיים), מה בכך שהוא כבר באמצע מלאכתו, ומדוע נתיר לו להמשיך כשעולה השחר?
אולם להלכה הראשונים לא קיבלו סברה זו, ולכן אין בזה איסור וכפי שנבאר.
השלחן ערוך (פט, ה) הביא מחלוקת ראשונים אם המתחיל לאכול לפני עלות השחר צריך להפסיק כשעולה השחר. יש מתירים, אך המחבר סתם כשיטת הרא"ש (ברכות א, י) בשם רבנו יונה לאסור. הרא"ש שם נימק: "אף על גב דאמרינן בתפלת המנחה אם התחילו אין מפסיקין. שאני הכא דאסמכוה אקרא ואיכא לאו ד'לא תאכלו על הדם'" (והדברים מובאים גם במשנה ברורה פט, כח).
נראה שלרא"ש אין איסור להמשיך אחר עלות השחר בפעולות אחרות שהחל לעשות לפני עלות השחר, ורק באכילה יש דין ייחודי שאוסר, וכל שכן שלפי המתירים להמשיך באכילה אחר עלות השחר נראה ברור שמותר להמשיך אחר עלות השחר גם בעשיית צרכיו האחרים שכבר החל בהם.
לגבי שיטת הרמב"ם: אף שהרמב"ם בהלכות תפילה (ו, ד) סותם שאסורה עשיית מלאכה משעלה השחר ואינו כותב במפורש שאם התחיל לפני עלות השחר מותר להמשיך במלאכה, מכל מקום בהלכות קריאת שמע (ב, ו) כתב הרמב"ם שלא צריך להפסיק ממלאכתו ולקרוא את שמע. וכיוון שלפי הרמב"ם קיימת חובה לסמוך גאולה לתפילה (הלכות תפילה ז, יז), נראה מזה שלדעתו גם אינו מפסיק לתפילה (מגן אברהם סימן ע ס"ק ו, והסיק מכך שאף אם התחיל באיסור אינו מפסיק, ואף מאכילה אינו צריך להפסיק – כדעה השנייה הנ"ל וכדברי הטור בסימן פט שכתב כך בשם הרמב"ם, בניגוד לדברי הבית יוסף שם, שכתב שלא מבואר כך ברמב"ם ושלטור הזדמנה נוסחה משובשת בדבריו. אכן בסימן פט עצמו כתב המגן אברהם [ס"ק טו] שלהלכה מכל מקום אם התחיל באיסור – מפסיק לקריאת שמע, אף שאינו מפסיק לתפילה, וכן כתב המשנה ברורה שם ס"ק כט. ומכל מקום בעניננו, שמדובר שהתחיל בהיתר, ואף לא מדובר באכילה אלא בעשיית פעולות שאין בהן את החומרה של "לא תאכלו על הדם" וכו' – פשיטא שאין צריך להפסיק).
ויש להציע שגם אם נאמר שבעשיית צרכיו לפני התפילה יש פגיעה בכבוד שמיים, מכל מקום זה יהיה רק כאשר כבר הגיע הזמן שבו מותר להתפלל והאדם מעדיף להתחיל עיסוק אחר במקום להתפלל. אבל אם התחיל לפני זמן התפילה, יש לומר שאין בזיון לתפילה כשממשיך במה שכבר התחיל לאחר הגעת הזמן.
המורם מכל האמור הוא שאם החל לפני עלות השחר את מלאכתו (ובמקרה דידן: את הריצה או האימון) ודאי שיכול להמשיך. וכן פסקו – מטעמים שונים – המשנה ברורה (ע, כג) וערוך השלחן (שם, ח, ולדעתו כך הדין לשיטת הרמב"ם גם לגבי אכילה, אם התחיל בהיתר וכעין דברי המגן אברהם הנ"ל, ושנה ערוך השלחן דבריו אלה גם בסימן פט, כו).. מן הראוי לומר קצת ברכות או פסוקי תפילה וקבלת עול מלכות שמיים לפני הריצה או האימון2מידת חסידות לומר חלק מברכות השחר לפני כן.
אף שממה שהבאנו עולה שאין איסור הלכתי לרוץ לפני עלות השחר, מכל מקום יש לעיין אם אכן ראוי לפתוח את היום בצורכי עצמו. והנה מצאנו בברכות (ה ע"ב) שאבא בנימין נזהר במיוחד שלא יעשה דבר לפני שחרית (וראו שם גם ברש"י ד"ה סמוך) וכן מופיע ברשב"א ברכות (יד ע"א) "שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל". אלא שקשה להתבסס על מקורות אלו היות שהם מדברים במקרה שכבר הגיע זמן התפילה.
עוד מצאנו שהמשנה ברורה (פט, כח) כתב בשם הזוהר שאפילו אם קם בחצות הלילה לא יאכל עד אחר שחרית. אך גם משם אין ראיה לענין ריצה, מאחר שהזוהר מדבר דווקא על אכילה ולא על עשיית מלאכה, ומה גם שערוך השלחן כתב (פט, כו) שדברי הזוהר נאמרו דווקא לקדושי עליון ולא לכל אדם. ואדרבה, במהרש"ל (חכמת שלמה, ברכות ה ע"ב) כתב שמותר לעשות מלאכות קודם אור הבוקר. וכן בשל"ה (מסכת תמיד נר מצווה אות לב ד"ה ברכות דף י"ד) התיר לעשות מלאכה קודם אור הבוקר, אלא שהוסיף, "מכל מקום נראה לי, שלא לעשות שום ענין, עד שיברך סדר הברכות", אך לא הצריך להתפלל תחילה את תפילת העמידה. והביא את דבריהם המשנה ברורה (פט, יז). וגם בפסקי תשובות (פט, יט) כתב שאם התחיל במלאכתו לפני עלות השחר (ובמלאכות מסוימות חצי שעה לפני כן) וקיבל תחילה עול מלכות שמיים, אין בכך כל חשש ופקפוק., וכן לשים תזכורת שלא ישכח להתפלל לאחר מכן3ונראה שהרוצה להחמיר ולא לסמוך על האמור לעיל, יכול בשופי להסתמך על תזכורת להתפלל (כגון שמכוון את הסלולרי שיצלצל בשעה מסוימת ויזכיר לו שעליו להתפלל), וכפי שמצאנו בדברי הרמ"א (רלב, ב) שהתיר לאכול סעודה קטנה אפילו סמוך למנחה קטנה מכוח הסתמכות על שקוראים לבית הכנסת (וגם המשנה ברורה שם ס"ק כט סבר שכך הוא עיקר הדין)..