אוהיו, ארה"ב Ohio, USA
אייר תש"פ
מט. הדבקת שיער סינתטי כחציצה בטבילה
שאלה:
כדי לטפל בשיער דליל, מדביקים שיער סינתטי לשורשי השיער הטבעי שיש לאישה, במטרה שתיראה כבעלת שיער יותר מלא. השיער הסינתטי מודבק לשיער הטבעי עם דבק חזק, כך שהאישה עצמה לא יכולה להסירו. הוא מודבק רק לחלק (מיעוט) של שערותיה הטבעיות. כל כמה חודשים, כאשר השיער הטבעי גדל, צריכים להוריד את השיער הסינתטי, ולהדביק שיערסינתטי חדש. אישה בעלת שיער כזה עומדת להתחתן; האם השיער הסינתטי חוצץ בטבילת טהרה?
תשובה:
ניתן להקל במקרה זה ולהתיר את הטבילה מהסיבות המפורטות להלן. אם הדבר אפשרי, לכתחילה עדיף להקפיד שהטבילה לא תהיה ימים אחדים בלבד לפני הורדת השיער הסינתטי והדבקת השיער החדש1ראו לבושי עז (הלכות נדה חציצה וטבילה קצח, א סוף ס"ק ה עמוד תפט); שלחן שלמה (הלכות נדה וטבילה עמוד קח אות יא עם רוחב השלחן שם), ועוד..
א. אמנם יש מחלוקת לגבי רוב ומיעוט לגבי חציצת טבילה אם השיער נידון לעצמו או שמא הוא נחשב כחלק מן הגוף2במסכת נדה (סז ע"ב) אמרו: "אמר ר' יצחק: דבר תורה, רובו המקפיד עליו חוצץ, רובו ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ. וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, וגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד". היינו שחציצה המודבקת לרוב הגוף והאדם מקפיד עליה, חוצצת מדאורייתא; כאשר היא מכסה את רוב הגוף אבל אין האדם מקפיד עליה, או אם מכסה רק את מיעוטו אבל הוא מקפיד עליה, חוצצת מדרבנן. מיעוטו ואינו מקפיד עליה – אינה חוצצת אפילו מדרבנן.
לגבי שערות הראש יש מחלוקת אם מחשבים אותן בנפרד משאר הגוף או לא. הרמב"ם כתב (הלכות מקוואות ב, טו): "שתי שערות או יתר שהיו קשורין כאחת קשר אחד, אינן חוצצין מפני שהמים באין בהן; ושערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה, אבל אם אינו מקפיד עליה עלתה לו טבילה עד שתהיה רוב שערו קשור נימא נימא בפ"ע, כזה הורו הגאונים. ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השיער; אלא אף על פי שכל שיער ראשו קשור נימא נימא, אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אא"כ נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו כמו שביארנו. ואחד הנדה ואחד שאר הטמאין שיש בראשן שיער". הראב"ד (בהשגותיו שם) כתב שהעיקר כגאונים.
כלומר שלדעת הגאונים והראב"ד השיער נידון כיחידה עצמאית. ועל כן, גם אם בשאר הגוף אין שום חציצה, אם יש חציצה המכסה את רוב השערות והאדם מקפיד על חציצה זו, נחשבת חציצה מן התורה; ואם אינו מקפיד תהיה חציצה מדרבנן. כאשר לדעת הרמב"ם, השיער נדון יחד עם שאר הגוף, כך שגם אם יש חציצה ברוב השערות, אם בשאר הגוף אין חציצה, חציצה זו תיחשב על מיעוט הגוף בלבד, ועל כן אם האדם מקפיד עליה – תהיה חציצה מדרבנן; ואם אינו מקפיד – אינה חוצצת אפילו מדרבנן.
השלחן ערוך (יו"ד קצח, ה) פסק כגאונים והראב"ד.. אבל במקרה שלנו אין נפקא מינה בכך, הואיל ובין כה השיער הסינתטי מודבק רק למיעוט השיער הטבעי, כך שבנדון דידן השאלה היא על חשש חציצה דרבנן3אמנם במקרה שבו השיער דליל יותר ומדביקים שיער סינתטי לרוב שורשי השיער הטבעי, יהיה מקום לדון שמא יהיה כאן חשש חציצה דאורייתא.
[ובטהרת הבית (חלק ג דיני חציצה עמ' יז) הביא שלדעת הרבה אחרונים, גם לשיטת הגאונים אפשר לצרף את כל השיער שבכל הגוף יחד כדי לקבוע "רוב". לפי דבריהם, גם אם יש חציצה ברוב שערות הראש, ייתכנו מצבים שעדיין לא יוגדר כחציצה ברוב הגוף, שהוא דאורייתא (כשגם יש הקפדה). אמנם יש אחרונים המחמירים בדבר, כפי שמציין שם.]
יש להעיר שגם אם יש הדבקה לרוב השערות הטבעיות, ההדבקה היא עדיין רק במקום אחד בכל שערה, כך שגם באותן השערות שמודבק אליהן, רוב כל שערה ושערה נקייה מהדבקה. והאבני נזר (יו"ד סימן רסג אות ד) טען לגבי הדין שחציצה של קשרים שמקפידים עליהם פוסלת מן התורה ברוב השער, "...כי שער קשור... קשה לפרש שקשר השער ברובו, כי מקום הקשר אינו רוב, מכל מקום על כרחנו לפרש כן שקשר פעמים הרבה עד שחוצץ ברוב". היינו שלדעתו משערים את ה"רוב" לגבי דיני חציצה על פי חישוב של כל שטחי אורכן של כל השערות. לפי זה תצא קולא גדולה מאוד, שהרי רוב החציצות שבשיער אינן מכסות את השערות לרוב אורכן.
לעומתו, כתב הבדי השלחן (הלכות טבילה סימן קצח ס"ק לח): "מסתימת הפוסקים בדין זה משמע שכל שנמצא איזו חציצה כלשהי ברוב שערותיה נחשב רובו אף על פי שבשטח השערות ליכא רוב, ולדינא צריך עיון". וראו עוד בדבריו שם בביאורים ד"ה רוב שערה קשור וכו'.
בהקשר זה, של חציצה ברוב השערות, יש לציין לדברי הנשמת אברהם (יו"ד סימן קצח סעיף י אות ד 5, עמוד רמד; מהדורת תשס"ז): "אמר לי מו"ר הרי"י נויבירט (שליט"א) [זצ"ל] שאשה שנשרו שערות ראשה והדביקו לה פאה נכרית כזאת אינה יכולה לטהר עצמה במקוה – משום חציצה. והוסיף לי מו"ר (שליט"א) [זצ"ל] בכתב, דשן הוא מיעוט הגוף, משא"כ פאה נכרית דכל ראשה מכוסה, עיינו חכמת אדם כלל קיט סוסימן ג, עכ"ל". אמנם נעיר שפאה נכרית מכסה את שערות הראש לכל אורכן, ועל כן גם האבני נזר יודה שיש שם שאלה של חציצה דאורייתא; מה שאינו כן בנדון שלנו, שגם בשערות שאליהן מדביקים, הרוב המוחלט של כל שערה אינו מכוסה בכלל..
ב. לפי הנסיבות, האישה רוצה שהשיער הסינתטי יישאר עליה. ייתכן שרצון זה יספיק כדי להחשיב את המצב כ"אינה מקפדת". ובמיוחד הואיל ומן הסתם היא מתכננת להמשיך עם הדבקות אלה לתקופה בלתי מוגבלת4הרשב"א כתב בתורת הבית הקצר (בית ז שער ז): "וכן הנשים שמלאכתן לצבוע, יראה לי שאין אותו צבע שעל ידיהן חוצץ... ועוד כל מלאכתה בכך אינה מקפדת, למה הדבר דומה? לדם שעל בגד הטבח ורבב שעל בגדי מוכרי רבב שאינו חוצץ שכל הדברים בהקפדה הם". ומעין כך כתב הרא"ש (הלכות מקוואות סימן כז): "וכל אשה שאומנתה לצבוע, כיון שדרכה בכך אינה מקפדת, כדאמרינן בזבחים בפ' דם חטאת (צח ע"ב), רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ". ראשונים אלה הובאו בבית יוסף (יו"ד קצח, יז) ונפסק ברמ"א שם: "וכן מי שאומנתו להיות שוחט או קצב וידיו תמיד מלוכלכות בדם, אינו חוצץ, שרוב בני אומנות זו אינן מקפידים". הבית יוסף הסביר את הדין כך: "ואף על גב דבשאר נשים דאינן צובעות דרכן להקפיד, ולעיל כתבתי דכל שדרך הנשים להקפיד בו, אף על פי שזו אינה מקפדת, חוצץ, י"ל דשאני הכא דגם שאר נשים שהן בני אותה אומנות אינן מקפידות. והוא הדין והוא הטעם לטבח ורבב, דאע"ג דשאר אנשים קפדי אדם וארבב, כיון שכל בני אותה אומנות לא קפדי, לא חייץ". היינו שהואיל וכל מי שמלאכתו בכך אין דרכו להקפיד על חציצה כזו, לא אומרים במקרה כזה שבטלה דעתו. לכאורה היה אפשר לטעון שהוא הדין במקרה שלנו, הרי שכל מי שיש לה שער דליל הייתה נחשבת "לא מקפידה", ועל כן לא תהיה חציצה.
אבל החכמת אדם (בינת אדם סימן יב) כתב: "...מה שהוא לרפואה כמו רטיה ומארלאקן, שכל זה ודאי מקפדת, רק שאינה יכולה להסירה, ולכן חוצץ. ואינו דומה למלאכתו בכך שאינה מקפדת עליו כלל, והראיה שאפילו כשאינה עוסקת במלאכה אינה מקפדת; מה שאין כן מה שהוא לרפואה, דמקפדת ורצונה להסיר, רק שאינה יכולה...". ומעין כך כתב בתשובות חלקת יואב (יו"ד סימן ל ד"ה תשובה): "מה שאינה מקפדת, לכאורה אינו מועיל כלל, אף דאם הי' לכל הנשים חולי כזה לא היו מקפידין, א"כ יהי' דומה לטבח וצבע שבסו"פ דם חטאת (צח ע"ב), אבל ע"כ צ"ל דאין זה דמיון, דהרי מבואר במקוואות (ט, ב) דרטיי' חוצצת. וא"כ צ"ל דהחילוק כיון שהוא רק מחמת הכרח החולי וברצונה שלא תהי' חולה, ע"כ מיקרי מקפדת... וע"כ דכל מחמת הכרח מיקרי מקפיד...".
על פי דעות אלה, גם אם היינו מניחים לגבי רוב הנשים שאם היה להן שיער דליל היו רוצות להדביק לו שער סינתטי, עדיין היה נחשב כמצב של "מקפידות", הואיל והיו רוצות שהשיער היה מלא כך שלא תצטרכנה להדבקה כזו.
אבל יש לטעון שמצבנו שונה מזה של רטייה רגילה, שהרי ברטייה רגילה האישה מצפה שהפצע יתרפא בעתיד, ועל כן מחכה מתי תגיע לשלב שבו תוכל להוריד את הרטייה. מה שאין כאן בנדון דידן, שלכאורה אינה מצפה לזמן שבו שערה יתמלא באופן טבעי. ראו בדברי מלכיאל (חלק ה סימן קח) שדיבר "על דבר אשה שנפרקה רגלה והרופא חבש רגלה והזהיר שלא תסיר החבישה". הוא התייחס לדין שרטייה חוצצת, וציין שזה למרות ש"הרי בודאי אינה מקפדת על הרטיה הצריכה לרפואתה", היינו שדווקא רוצה שהרטייה תישאר על המכה. וכתב שם: "והנה הב"א [=הבינת אדם הנ"ל] כתב הטעם שחוצץ לפי שבאמת רצונה יותר שלא תצטרך לכך וא"כ הרי מקפדת ע"ז". אבל מצד שני כתב: "וראיתי בשו"ת שו"מ מהדו"ת ח"ג סימן ק"ח שחולק עליו והביא ראי' מהא דקיי"ל חץ שתחוב בגופה אינו חוצץ אם אין סופו להוציאה" (ראו יו"ד קצח, יא). הדברי מלכיאל הסביר ש"נראה הסברא דסתם מכה עתידה להתרפאות ולתכלית זה מניח הרטיה על המכה. וא"כ הרי היא רוצה שתתרפא מהרה ויוכל להסיר הרטיה וזה מיקרי מיעוט המקפיד. וה"ז דומה למנעלים שעל רגלה דודאי אין אדם מקפיד על מנעליו ובכ"ז ודאי שחוצץ בטבילה והיינו משום שהמנעלים צריכה רק בלכתה בבית וכדומה, אבל כששוכבת לישן בלילה מקפדת דוקא להסירה, ולזה מיקרי מיעוט המקפיד, וה"ה בדבר שצריך לרפואה. ולזה חץ שתחוב בבשר, וא"א להוציאו משם, אינו חוצץ, דודאי אינה מקפדת כיון שא"א להוציאו". ועל כן הסיק לגבי המקרה שלו, ש"אם רגלה פרוקה באופן שלדברי הרופאים לא תתרפא מזה, הוי מיעוט שאינו מקפיד, דהא א"א לה להיות בלי חבישה זו כל ימי חייה... אכן אם המכה עומדת להתרפא אזי ודאי שחוצץ וכדקיי"ל ברטיה ואגד שעל המכה וכמש"ל".
גם במקרה שלנו אין לאישה זו סיבה לחשוב שמצבה ישתנה, ועל כן לכאורה יש לדמותו למצב של הדברי מלכיאל, שבו הוא מקל להחשיבו מיעוט שאינו מקפיד. ומהמשך דבריו נראה שהוא מקל גם כשידוע שיהיה צורך להחליף את החבישה, שהרי כתב: "אכן במה שמצוי שהרופאים סותמים נקבים שבשינים בעופרת וכדומה וזה נשאר לעולם ואם מתקלקלת הסתימה מתקנים אותה, נראה ברור שאינו חוצץ וכמש"ל. כיון שאין לה תקוה שתתרפא ולא תצטרך לסתימה וכידוע".
ואמנם אפשר לטעון ששם שונה הדין, הואיל ומקווים שאותה הסתימה תישאר לעולם, ורק כאשר יש קלקול חייבים להחליפה, מה שאין כן בנדון דידן הרי ידוע מראש שכל כמה חודשים יהיה צורך להחליף את השיער הסינתטי בחדש. מכל מקום נראה שקולתו של הדברי מלכיאל מבוססת על כך שהדבר צריך להיות עליה כל חייה, ואף אם מדי פעם צריכים להחליף אותו אין זה משנה, בין אם יודעים מראש מתי יחליפו ובין אם לא.
גם יש לטעון ששם הסתימה החדשה תמיד תהיה באותו המקום (היינו באותו החלק של אותה השן), ואילו במקרה שלנו ייתכן שפעם ידביקו שיער סינתטי לשיער טבעי אחד, ופעם לשיער טבעי אחר. מכל מקום, הואיל וסברת "הקפדה" קשורה להרגשת האישה, נראה שאין שום הבדל לאיזו שערות טבעיות ספציפיות ידביקו את השיער הסינתטי; מבחינתה, המציאות היא שיש לה שיער מלאכותי שמודבק לשערה הטבעי, ושזה אמור להיות המצב למשך כל תקופת העתיד הנראה לעיניים.
ויש לציין כאן את דברי שו"ת אגרות משה (יו"ד חלק א סימן צז): "...דהנה מלשון הלבוש הובא בתשובת רעק"א שם שכתב שסכנה להסירן ומתייאש שיהיה עליו עד שיפלו מאליהן ואינו מקפיד עליהן להסירן, משמע שגם לעשות לאינו מקפיד הוצרך לטעם סכנה... דלרפואה בלא סכנה, מאחר שבעצם הוא מקפיד ואם אך יתרפא יסירנו תיכף... כמבואר בבינת אדם דכל רגע חושב מתי לא יצטרך להאגד ויסירנו. אבל בסכנה, מצד יראת הסכנה בלא זה, מתייאש לגמרי מלהסירן ואין נופל לו מחשבה כלל מתי יוכל להסירו, דאדרבה הוא שמח בזה שניצול עיד"ז... אף שודאי היה מקפיד בלא הסכנה, דעכ"פ מצד שמחת הצלה מסכנה אין חושב כלל אודות הסרתן דשמח בהווייתן וכל אדם כיוצא בו לא היה מקפיד...". גם במקרה שלנו, שאין לחשוב שהמצב ישתפר, יש לומר שמחמת הבושה האישה "מתייאשת לגמרי מלהסירן ואין נופל לה מחשבה כלל מתי תוכל להסירו, דאדרבה היא שמחה בזה שניצולה על ידי זה" מהבושה..
ג. במקרה שלנו, משאירים את השיער הסינתטי למשך כמה חודשים. יש הפוסקים שכאשר מתכננים להשאיר דבר הדבוק לגוף לתקופה כזו, הדבר נחשב כבטל לגוף ואינו חוצץ5החלקת יואב (יו"ד סימן ל) דן בענין "האשה אשר הרופאים אומרים שבאם יבוא טיפת מים לתוך אזנה היא מסוכנת, ותחב לה גאזע לתוך אזנה, אם אינו חוצץ בטבילה". הוא כותב לגבי הדין שרטייה שעל המכה חוצצת, "...נ"ל דתלוי אם יחליף הרטייה בפחות מז' ימים, אבל אם יהיה מוכרח לשהות ז' ימים אינו חוצץ, דהא קיי"ל באו"ח סימן שי"ז ס"א דקשר פחות מז' ימים לא מיקרי קשר כלל, ועל ז' ימים הוי מדרבנן של קיימא... וכיון דז' ימים הוי קשר של קיימא מדרבנן, וא"כ בנ"ד בחציצת בית הסתרים דלא הוי רק מדרבנן... דמדרבנן בטל לגבי גופה כל שהוא על שבעת ימים... ואף דלכאורה ז"א [=זה אינו], דהרי מכל מקום שייך הגזירה אטו רובו... באמת לפענ"ד כל שרצונה שיהיה החציצה דבוק על גופה בשעת טבילה אינה חוצצת מה"ת...". גם בנדון דידן כבר ראינו שהשאלה היא רק לגבי חשש חציצה דרבנן, והואיל והשיער הסינתטי מודבק למשך זמן הרבה יותר משבוע, החלקת יואב היה מקל.
אבל בתשובות אבני נזר (יו"ד סימן רסב אות ב) כתב על קולא זו: "וגדול אחד רוצה להתיר מאחר שמפרש שם על ז' ימים ומדרבנן חשיב לענין שבת קש"ק, ה"נ כיון דחציצה דמיעוטו המקפיד דרבנן. ואמנם שאני התרתי [בתשוב' סימן רנ"ג] בביטול על חצי שנה שנסמוך על רבינו ירוחם [ני"ב חי"ד] בדרבנן דכהאי גוונא חשיב קש"ק [=קשר של קיימא] בשבת מדאורייתא. והבאתי לשון הרא"ש שכתב קשר של קיימא א"צ שיבא בו מים. אך שנאמר בביטול לז' ימים הואיל ומדרבנן חשיב של קיימא, אינו נראה, דהא טעם שגזרו חכמים על מיעוטו המקפיד, אטו רובו. וכיון שאם הי' רובו כהאי גוונא ביטול על ז' ימים הי' חוצץ מדאורייתא, ממילא נשאר הגזירה במיעוטו". לפי זה לכאורה אי אפשר להקל במקרה שלנו, שהרי השיער הסינתטי אמנם נשאר כמה חודשים, אבל לא חצי שנה. ועל כן, למרות שמדובר בחשש דרבנן, האבני נזר היה מחמיר בדבר.
בספר נשמת אברהם (יו"ד סימן קצח סעיף א, אות א 2; עמוד רלה-רלו במהדורת תשס"ז) הביא את החלקת יואב והאבני נזר הנ"ל, וכתב בסוף: "א"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שנהגו מורי הוראה להסתמך על מה שמשמע מדברי הבית יוסף (או"ח סימן שיז) שקשר העומד להתקיים עד חודש חשיב לכו"ע מדרבנן כקשר של קיימא. וא"כ דבר שמונח למשך שלושים יום מתבטל לגוף לענין חציצה של בית הסתרים".
ואמנם שם מופיע רק שהגרשז"א הקל בבית הסתרים, כאשר המקרה שלנו אינו של בית הסתרים, ועל כן אינו לגמרי מפורש שהיה מקל גם בנדון דידן. אבל מסתבר הדבר שהסיבה שהקל בבית הסתרים היא כבחלקת יואב הנ"ל, דהיינו מפני שמדובר בשאלה בדרבנן בלבד. והרי בנדון דידן גם דנים רק בשאלת חציצה דרבנן, ומשאירים את השיער הסינתטי לתקופה של כמה חודשים, כך שלפי עדותו של הגרשז"א, "נהגו מורי הוראה" להקל במקרה כזה.. גם ייתכן שכוונה תחילה להשארת החציצה לתקופה כזו תגדיר את המצב כמצב של אינה מקפידה6בתשובות הר צבי (יו"ד סימן קסט) נשאל על אודות "אשה אחת, שהרופאים הניחו רטייה על פצע שבגופה והרטייה לא ניתנה להחלפה, שהיא מצטערת בנטילתה אלא מדביקין אותה על הפצע והיא מודבקת כמה חדשים עד שנופלת מאליה". וכתב ש"בסדרי טהרה בסימן זה (קצח אות כד) מציין לעיין באו"ח סימן קסא לענין נטילת ידים, שכתבו האחרונים דמיירי דוקא במקפדת עליה... ולפי"ז שכל הטעם דרטייה שעל המכה חוצצת, הוא משום דסתם רטייה מקפדת עליה, נראה שבנ"ד, כיון דבתחילת הנחת הרטייה פורש שהיא לזמן ארוך והרופא צוה במפורש שלא להסירה, בכגון זה לא מסתבר לומר דמסתמא קפיד עלה, דהא אין זה סתמא אלא מפורש להיפך, שלא להסירה. ועוד דבסדרי טהרה (דף נד) מסיק לסמוך על הפוסקים דסברי דאם מצטערת בנטילתה מיקרי מיעוטו שאינו מקפיד עליה, ולפי"ז יש להתירה לטבול עם הרטייה. הן אמנם דבכתב סופר (יו"ד סימן צא) אחרי שמביא בשם פמ"א ליישב הא דאגד ורטייה חוצצין, מפני שמסירין לפעמים לתקן ולראות אם נתרפאה, מכל מקום מביא בשם תשובה מאהבה (חלק ג בגליון לסימן קצח) בדין רטייה שהמציאו הרופאים שתהא מונחת כמה חדשים רצופים ואח"כ תפול מאליה, שמחמיר גם בזה, דלעולם חוצצת. אבל בתשו' דברי חיים מצאנז (חלק ב סימן סה) מיקל בנידון שכזה, ולזה הסכים במהרש"ם (חלק א סימן ז)".
נימוקו הראשון הוא: "כיון דבתחילת הנחת הרטייה פורש שהיא לזמן ארוך והרופא צוה במפורש שלא להסירה, בכגון זה לא מסתבר לומר דמסתמא קפיד עלה, דהא אין זה סתמא אלא מפורש להיפך, שלא להסירה". לכאורה נימוק זה שייך לנדודן דידן, שהרי גם אצלנו ההדבקה היא "לזמן ארוך" של "כמה חודשים" (כלשון השאלה), ובמשך כל תקופה זו "אין זה סתמא אלא מפורש להיפך, שלא להסירה". אמנם יש לשאול אם הסכים להתיר רק בצירוף נימוקו השני, "ועוד דבסדרי טהרה מסיק לסמוך על הפוסקים דסברי דאם מצטערת בנטילתה מיקרי מיעוטו שאינו מקפיד עליה". ייתכן שנימוק זה אינו שייך לנדון דידן, שבו אין צער בהסרת השערות הסינתטיות, רק טרחה ללכת למומחה לכך, או לחתוך את השערות הטבעיות שאליהן השיער הסינתטי מודבק.
וראו עוד בשו"ת יביע אומר (חלק ג יו"ד סימן יב).. ונוסיף שאולי כאן קל יותר, שהרי מיד לאחר שמורידים את השיער הסינתטי, שמים שיער סינתטי חדש7ועל כן אולי יש להחשיב את המצב ככזה שרוצה להשאיר את ה"חציצה" למשך שנים, ותהיה סיבה חזקה יותר להגדיר את המצב כ "אינה מקפדת". וראו את דברי השו"ת הר צבי הנ"ל: "וכתב [המהרש"ם] דגם מסברא אין לחלק לענין חציצה בין מחליפין לשאין מחליפין, דמה שדעתה להחליף, מטעם זה גופא משוי לה שאינה מקפדת כאן על חציצה, ורואין אותה כאילו אינה מקפדת"..
ד. הוספת השיער הסינתטי נעשתה למטרת יופי. בדבר שנמצא על הגוף למטרת "נוי" יש סניף גדול להקל8הרשב"א כתב (תורת הבית הקצר בית ז שער ז): "צבעים שעל ידי הנשים או שעל השער לנוי, יראה לי שאין חוצצין, לפי שאינן מקפידות בהן לעולם; אדרבה חוזרות בהן ומחדשות אותם תמיד לנוי. אף על פי שצבע זה פושט בכל השער, ורובו אף על פי שאינו מקפיד עליו חוצץ, כאן מקפדת ורוצה להיותו והרי זו כאלו הוא מגופו של שער, וכבגד צבוע שאין הצבע כדבר הנוסף וחוצץ אלא כעיקרו של בגד ואינו חוצץ, שהרי מצינו טבילה לפרוכת אף על פי שיש בה תכלת וארגמן ותולעת שני. ועוד יראה לי שאין ממשו של צבע בשער ועל הידים אלא מראות של צבע ולפיכך אינו חוצץ. ואינו דומה לכתב שחוצץ, שממש הן בכתב...".
ברשב"א יש שני נימוקים להתיר טבילה כאשר הצבע נמצא על האישה: א. האישה אינה רוצה להסירו אלא אדרבה רוצה שיהיה עליה; ב. הצבע אינו בולט ואי אפשר להרגיש בו ממשות (אלא הוא רק "חזותא בעלמא").
מעין כן כתב הרא"ש בהלכות מקוואות (סימן כז): "ונשים הצובעות עצמן נראה שאינו חוצץ, כי הוא נוי להן ואינן מקפידות אלא עשאוהו במתכוין. ועוד שאין בו ממש אלא חזותא בעלמא". רואים שגם ברא"ש מופיעים שני הנימוקים שברשב"א מדוע הצבע אינו חוצץ, וכן הוא ברבנו ירוחם (נתיב כו חלק ה). שלושת הראשונים האלה מובאים בבית יוסף (יו"ד קצח, יז).
נחלקו הפוסקים אם כל אחד מטעמים אלה לבד מספיק כדי להתיר או שמא דרושים לשני הטעמים גם יחד.
המחבר סותם בשלחן ערוך (יו"ד קצח, יז) ש"צבע שצובעות הנשים על פניהן וידיהן ושער ראשן, אינו חוצץ", אבל אינו מנמק מדוע.
הב"ח (שם אות טז) הקשה על דין זה מהדין של כחול מחוץ לעין שכן חוצץ (ראו בטור ושלחן ערוך שם, ח), ותירץ: "דשאני התם דאיכא ממשות הכחול, אבל גבי צבע אין שם ממשות אלא מראיתו של צבע בלבד וכמ"ש הרא"ש והרשב"א". נראה לפי זה שלדעת הב"ח ההסבר השני הוא עיקר, דהיינו שצבע אינו חוצץ דווקא מפני שאחרי שהאישה שמה אותו על גופה, אין לו ממשות. אבל מה שעשוי לנוי – כן חוצץ אם יש בו ממשות.
גם בפרישה (שם אות יח) כתב: "אין להקשות מאי שנא מכחול שחוץ לעין שכתב לעיל דחוצץ אף על גב שגם כן מתכשיטי הנשים היו לכחול סביב העין... די"ל משום דכחול יש בו ממש לחצוץ, משא"כ צבע שאינו אלא חזותא בעלמא...". לפי זה נראה שדבריו הם כב"ח, ש"נוי" לבד אינו מספיק, אלא צריכים גם שלא תהיה לו ממשות. אלא שהפרישה הוסיף: "גם י"ל דלא כתב רבינו דכחול חוצץ אלא בכחול שבפניה שנעשה לכחול בו העין, לא ליפות בו הפנים וק"ל". בהסברו זה השני ייתכן שהבין שמטרת הנוי תספיק גם בדבר שיש בו ממשות.
בתשובות הרמב"ם (מהדורת פריימן סימן קלט; מהדורת בלאו סימן שלט) משמע שסובר גם הוא ש"נוי" לבד אינו מספיק להתיר בחציצה שיש בה ממשות. שהרי הוא נשאל על אודות "האשה שצבעה ידיה בצבעים שהנשים עושות ובא לה נדות ונטהרה וידיה צבועות, היחשב זה חציצה למונעה הטבילה או לא", והשיב: "והצבעים המשנים גוון העור לבד, ואין לו גוף גבוה מהעור, אינו חוצץ". מזה משמע שאם יש לצבע ממשות, הוא יחצוץ, למרות שהאישה שמה אותו לנוי [וראו שם בהערת המהדיר הערה ו: "...בחידושי הרמב"ם וז"ל: הנשים הצובעות ידיהם במין צבע הנקרא בערבי חנ"ה אינו חוצץ בטבילה; אמנם המין הנקרא בערבי כצא"ב, להיות שיש לו גשם ועביו נשאר על העור, לכן הוא חוצץ ע"כ"]. אמנם, כפי שהעיר בספר לבושי עז (הלכות נדה חציצה וטבילה קצח, יז אות ב ד"ה ואף הרמב"ם): "לכאורה קשה, דהא הוי מיעוט שאינו מקפיד ואינו חוצץ אף אם יש בו גשם עב".
בתשובות פני אריה (לרב אריה לייב מברעסלא) חלק על זה וכתב (סימן ו החל מד"ה הארכתי): "ראיתי להב"ח ז"ל שבמחכ"ת שגה מאוד בהבנתן... נראה מדבריו דכחול שחוץ לעין נמי אינו מקפיד ואפ"ה כיון דאיכא ממשות חוצץ, אלא דהכא גבי צבע, כיון דבלא"ה אינה אלא מראה ולא ממש ויש בה ג"כ שאינה מקפדת, להכי אינו חוצץ. וזה תמוה, דדבר ברור הוא דבמיעוט שאינו מקפיד, אפי' יש שם ממשות נמי אינו חוצץ... ומה שהקשה מכחול שחוץ לעין שחוצץ, מעיקרא לק"מ, דהכא אינה מקפדת, אבל התם, לדעת האומרים דחוצץ, אית להו נמי דכל שהכחול שחוץ לעין, מקפיד עליו... אמנם האמת יעשה דרכו דביאור דברי הרשב"א ז"ל כך הוא... דעד כאן לא גזרו רבנן על רובו שאינו מקפיד שיחוץ, אלא היכא שאינו אלא אינו מקפיד, כלומר שאינו מצטער עליו להסירו, אבל גם אינו מחזיר עליו שיהי' על גופו... אבל הכא גבי צבע הנשים לנוי, דלא לבד שאינן מקפידות, אלא אדרבא היא רוצה בקיומו ומחזרת אחריו, שחוזרת ומחדשת הצבע תמיד ומבטלתה לגבי הגוף, בכה"ג הרי הוא כאלו הוא מגופו ועיקרו של שיער. ואף על פי שהוא בכל השיער, אינו חוצץ אפילו מדרבנן, כמו בכל בגד צבוע שהצבע הוא כעיקרו של בגד... דכלל גדול הוא כל מה שהאדם רוצה בו ונותנו על גוף אחר לנוי הרי הוא כאותו גוף עצמו...". הפני אריה הבין בדעת הרשב"א שכל דבר אשר דווקא רוצים שיישאר על הגוף, הרי הוא בטל לגוף ואינו חוצץ, אפילו כשיש לו ממשות, כל עוד שאפשר לומר שהוא "כאילו הוא מגופו" (וראו שם בהמשך בדיונו לגבי טבעת שחוצצת). ואמנם יש לדון איך בדיוק להגדיר מה ייחשב "כאלו הוא מגופו ועיקרו של שיער". נראה לעניות דעתנו שיש להגדיר ככה את השיער הסינתטי, ולהבין שהפני אריה היה מתיר על סמך זה בנידון דידן, אם כי אין זה ברור לגמרי, הואיל ומדובר בתוספת גדולה ומשמעותית לשיער הטבעי.
גם החכמת אדם סבר שהנימוק של "לנוי" מספיק כדי להתיר לבדו. שהרי בבינת אדם (סימן יב), לאחר שהביא את דברי הרשב"א והרא"ש הנ"ל, כתב:"והנה בודאי מדבריהם מוכח דמה שכתב טעם שני שאין ממשו של צבע אלא מראיתו, הוא רק לסניף, דהאמת כך הוא; אבל באמת אף על גב שיהיה צבע שיש בו ממש, אם עשוי לנוי אינו חוצץ, דמאי שנא לנוי או מי שמלאכתו בכך שכתב להדיא ראיה מדם שבבגד טבח ורבב... ודלא כדרישה ופרישה... ולי נראה דמרשב"א מוכח כט"ז וגם מוכח להדיא דלנוי אפילו יש בו ממש אינו חוצץ כמו קצב ורבב...".
גם המאירי התיר מה שעשוי לנוי גם אם יש בו ממשות. שכן כתב (מקוואות ט, ו): "וכבר ביארנו באחרון של נדה... שהאצבעים אין הצבע שבהם חציצה אפילו היו בו קצת ממשות".
ובשו"ת שואל ומשיב (מהדורה תניינא חלק ג סוף סימן קח) כתב על אודות "אשה אחת שעינה אחת נמוק וזב והרופא אמר לה שיעשה לה עין אחת שתתראה כמו בעלת עין... והנה אם כל שמכניס עין לא תוכל להסירו משם, בודאי בטל לגבי עין ואינו חוצץ. אמנם לפי ששמעתי שתוכל להסירו ולהחזירו בקל, בודאי נכון שתסור ותחזור אחר הטבילה וצ"ע. והנה... נשאלתי פה לבוב באשה אחת שעשתה לה עין אחת מזכוכית שבעינה אחת היתה סומא ועשתה בווין כמין זכוכית שנכנסה בעין והלכה לטבול וטבלה ושכחה להסיר העין של זכוכית, ועכשיו שאלה אם מותרת לבעלה בטבילה זו. והנה... לענין חציצה נראה לפענ"ד דכאן לא שייך זאת, דחציצה לא שייך רק כשמקפדת להסיר מפני שרע לה וגנאי בדבר, אבל כאן שעושית לנוי ובאמת כל ענין הזכוכית שתתראה כבעלת עין, וא"כ אדרבא אינה מקפדת ע"ז ושפיר דמי...". היתר זה נאמר לגבי עין זכוכית, שהיא דבר שיש בו ממשות.
וכן התיר בשו"ת הר צבי (יו"ד סימן קסא) לגבי "עין של זכוכית או פלאסטיק שהיא נושאת תחת עין ממש והיא מתביישת להוציא קודם הטבילה שלא לפרסם שהיא בעלת מום... שזה מיעוטא שאינו מקפיד ולא הוי חציצה, ואדרבה היא מקפדת שלא להוציא וכל שהוא לנוי אינו חוצץ". וציין בסוף התשובה את דברי השואל ומשיב הנ"ל [והזכיר שכן התיר אף הכוכב מיעקב (סימן קלא) בשאלה מעין זו, אלא שההר צבי התקשה בנימוקיו שם].
גם בשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק ג סימן סב) טען ש"מהא שהקשה הרא"ש בסימן כ"ו על טבעת דחוקה אמאי חוצצת, ותירץ בשם הראב"ד לפי שמקפדת להסירו בשעת לישה, הרי חזינן שסובר הרא"ש דעל טעם הראשון לחודיה יש לסמוך לדינא", היינו שמספיק הטעם של נוי כדי להתיר טבילה, גם כשלא שייך הטעם של חזותא בעלמא. ויש לציין שהוכחה זו טובה גם לגבי דברי הרשב"א, שהרי גם הוא כתב (תורת הבית הקצר בית ז שער ז): "השירים והנזמים והטבעות וכיוצא בהן מן התכשיטין, בזמן שהן דחוקין חוצצין, רפויין אין חוצצים שהמים באים בהן. אף על פי שתכשיטין אלו אין האשה מקפדת בהן, אדרבה נוי הוא ורוצה היא האשה בתכשיטיה, פעמים יש שמקפדת ומסירה אותה בשעת לישה וכיוצא בו".
גם בשו"ת יביע אומר (חלק ב יו"ד סימן יג אותיות א-ב) טען שההבנה הנכונה ברשב"א וברא"ש היא שהנימוק של נוי לבד מספיק להתיר, גם בלי הטעם של חזותא בעלמא, ושכן "מוכרח מסתמות דבריו [של המחבר בשלחן ערוך] שאף אם יהיה ממש בצבע אינו חוצץ, הואיל ולנוי הוא".
ואמנם קשה להקל על פי סברא זו לבד, הואיל ונחלקו בזה גדולי האחרונים, אבל בוודאי שיש מזה סניף גדול במיוחד להקל בנדון דידן..
ה. אמנם לכתחילה נהגו להסיר את כל החציצות לפני הטבילה, גם כאלו שבדיעבד אינן חוצצות9כפי שכתב הרמ"א (יו"ד קצח, א): "ולכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצין, גזרה אטו דברים החוצצים".
[אמנם בהגהות שערי דורא (סימן יב ד"ה חוטין), שהוא מקור דברי הרמ"א (ראו דרכי משה אות ב), דיבר לגבי דברים שמעיקר הדין אינם חוצצים מפני שאינם מהודקים (וגם משמע כן בדרכי משה הארוך שם אות ב, שציין לשערי דורא בהקשרן זה). אבל הט"ז (שם ס"ק ד) הבין שדברי הרמ"א מוסבים (לפחות גם) על מיעוט שאינו מקפיד, וכן קצת משמע מזה שדברי הרמ"א הם בסעיף א, ששם דיבר המחבר על מיעוט שאינו מקפיד (כאשר המחבר התייחס לדברים רפויים רק בסעיף ב). וראו דיונו של הטהרת הבית חלק ג עמ' ה-ז בנידון זה.]. ועל כן לכתחילה עדיף שלא לעשות תוספות שיער שהאישה תצטרך לטבול איתן10והנימוקים להקל הם רק למקרה שבו הדבר נחוץ וקשה להסירו לפני הטבילה..
ו. אבל במקרה שלנו, שמדובר בחשש דרבנן בלבד, והאישה מתביישת במראה שלה ללא התוספת, יש להקל ולהתיר טבילה למרות שהשיער הסינתטי דבוק לשערותיה הטבעיות של האישה11שהרי יש כאן כמה סניפים להקל, כמוסבר למעלה.
ובשו"ת אחיעזר (חלק ג סימן לג) ושו"ת יביע אומר (חלק ב יו"ד סימן יג) דנו בנשים שמגיעות לטבילה מבלי לקצוץ את ציפורניהן, ומסקנתם שאף שלכתחילה אין לעשות כן, אין למחות בידן. וראו עוד בספר פועה (כרך א עמ' 216 הערה 32), שם כתבו: "הרב דב ליאור והרב יעקב אריאל הורו בעל פה לרבני מכון פוע"ה, ששזירת שיער בחרוזים (דהיינו, חיבור שער מלאכותי לשיער הקיים באופן שנראה כהמשך אחד), אינו חוצץ אם מיועד להישאר זמן ממושך. אמנם, לדעתם, לכתחילה אין לעשות כן".
במקרה שלנו, הואיל והאישה מתביישת אפשר להקל, שהרי "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה" (ברכות יט ע"ב ועוד), דהיינו איסורי דרבנן ממש, כמבואר בגמרא שם (וראו רמ"א יו"ד שעב, א); וכל שכן בנידון דידן, שבו יש מקום להקל מעיקר הדין..