ניו יורק, ארה"ב New York, USA
אלול תשע"ה
ו. עליית כהן נכה לדוכן בנעליו
שאלה:
בקהילתנו יש כהן נכה המתקשה בהליכה ומתקשה להתכופף. הוא מצליח לעלות לדוכן לברכת כהנים רק כאשר הוא מגיע לבית הכנסת בכפכפים. הוא אינו עולה לדוכן כאשר הוא מגיע עם נעליים, מפני שאינו יכול להתכופף ולחלוץ נעליים בבית הכנסת לפני העלייה לדוכן.
בעונת החורף הקרה הוא אינו יכול לבא לבית הכנסת בכפכפים ועל כן נמנע מברכת כהנים.
האם מותר לו לעלות לדוכן בנעליים ללא שרוכים, במקום שהכהן כבר מוכר וידוע, כמו שנפסק לגבי מי שבידיו פצעים או שידיו פצועות?
תשובה:
בדרך כלל יש להקפיד שכהן לא יעלה לדוכן בנעליים1מקור האיסור לכהן לעלות לדוכן במנעלים הוא תקנת רבן יוחנן בן זכאי, כמבואר בגמרא בסוטה (מ ע"א), שם מובאים שני טעמים אפשריים בהסבר האיסור:
א. כבוד הציבור – כאשר הכהן מרים את ידיו עולים בגדיו ונראה הבוץ שבנעליו, וזהו גנאי לציבור (רש"י שם).
ב. רב אשי מסביר שהחשש הוא שמא ייפתחו לכהן רצועות הנעל, ואז ירד מן הדוכן ולא יברך ברכת כהנים מפני שגנאי לו להישאר כך על הדוכן. זה עלול לגרום לחשד שאנשים יחשבו שהטעם שאינו עולה לדוכן הוא מפני שאינו ראוי לעלות, כגון שהוא בן גרושה או בן חלוצה.
נחלקו הראשונים איזה טעם יש לקבל להלכה. בפסקי ריא"ז שם בסוטה (ז, ח) פסק כטעם של כבוד הציבור. אבל הר"ן (על הרי"ף מגילה טז ע"א באלפס ד"ה שכור) והמאירי (מגילה כד ע"ב ד"ה הרבה דברים, סוטה לט ע"א ד"ה סדר נשיאות) הזכירו רק את הטעם שמא ייפתחו לו רצועות סנדלו.
הראבי"ה (סימן אלף קנה, ומובא בהגהות מיימוניות הלכות תפילה יד, ד) כתב שלפי רב אשי (הטעם השני) יהיה מותר לעלות בנעליים גבוהות שמגיעות עד הברכיים (בלשונו 'בתי שוקיים', שהם כעין מגפיים שלנו או שמא – ובפרט לפי האמור להלן בנוגע ללבישתן מתחת הנעל – מעין גרביים), הואיל ובהן אין חשש שמא תיקרע רצועה. הבית יוסף ביאר שאף שלפעמים גם לבתי שוקיים יש רצועות, אין בזה גנאי אם הרצועות ייפתחו, הואיל והרצועות נמצאות למעלה. השלחן ערוך (קכח, ה) סתם שמותר לעלות לדוכן בבתי שוקיים (ולא כתב שההיתר הוא רק אם אינם מעור). ואמנם בדרכי משה הביא שהאגודה החמיר בדבר, אך גם הרמ"א כתב: "ויש מחמירין אם הם של עור ונהגו להקל בקצת מקומות". היינו שאם אינם מעור, לא חוששים שמא תיקרע רצועה, ואם הם מעור יש מחמירים שאסור מצד "לא פלוג", ויש שהקילו בדבר. הפרי חדש כתב (סימן קכח ס"ק ה): "דעת הרב ז"ל בב"י דבתי שוקיים של עור אעפ"י שאין בהם רצועות, דליכא למיחש לשמא תיפסק, אסור, דלא פלוג רבנן וסתם גזרו בכל סנדלים ומנעלים. אבל נהגו היתר בדבר, וכן נראה... בתי שוקיים אפילו הם של עור משלם לא נכנסו בתוך הגזירה, לפי שלא דמו כלל למנעלים". משמע מהפרי חדש שגם המקילים לגבי בתי שוקיים מעור יודו בנעליים ממש שאין להקל בהן אם הן מעור, גם אם אין להן שרוכים. וכן פוסק הערוך השלחן (סעיף יב) ומשמע במשנה ברורה (ס"ק יז).
הפרי חדש (שם) הוסיף: "אעפ"י שאמרנו בסמוך שבבתי שוקיים של עור שרי, היינו כשיש לו מנעלים תחתיהם, אבל אם מהלך בשוק בבתי שוקיים גרידי צריך לחלצן משום כבוד ציבור, ואף על גב דלמסקנא אסיק רב אשי טעמא שאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן שמא תפסק לו רצועה בסנדלו וכו', היינו לומר דאפילו היכא דלא שייך טעמא דכבוד ציבור אסור משום שמא נפסקה, אך טעמא דכבוד ציבור איתא". וכן פסקו בכף החיים (ס"ק לג) ובמשנה ברורה (ס"ק יח – אם כי עיינו להלן שאולי שינה קצת מהפרי חדש).
ועל כן, למעשה יש לחוש לשני הטעמים שבגמרא.. בשעת הדחק, כשהקפדה על כך תגרום עוגמת נפש לכהן ואין פתרון שיאפשר לו לברך ברכת כהנים בלי נעליים, יש מקום להקל ולהתיר לו לברך ברכת כהנים בנעליים. אבל זאת רק בתנאי שהכהן לא יעלה לדוכן (היינו למקום מוגבה) אלא יישאר למטה על רצפת בית הכנסת סמוך לדוכן2מתי לא שייך החשש שמא תיפסק הרצועה והטעם של כבוד הציבור
ערוך השולחן כתב (קכח, יב) שבנעליים שאינן מעור ואין בהן רצועות (או שרוכים) לא שייך החשש של הגמרא שמא תיפסק הרצועה.
בספר ברכֹת הורי (ה, א, עמ' עא) כתב, "ויראה שנעלים וסנדלים המצויים בינינו, אפילו יפסק שרוך או רצועה אין גנאי כל כך, ולכן אם עשויים מעור, אסור; ואם משאר מינים, מותר". הוא הסביר שם (בהערה ז) "דמנעלים וסנדלים שאסרו חז"ל היו עשויים כך שאם היתה נפסקת רצועה היה מתפרק כל מעמד הנעל והסנדל והוי גנאי גדול, משא"כ בתי שוקיים אפי' תפסק רצועה עיקרם נשאר על עומדו ורק מקום הקשירה ניתק". (ויש להעיר שסברא זו דומה לחילוק שחילק הבית יוסף בין רצועות של נעל לאלה של בתי שוקיים.) ולכן הסיק שרק בנעלי עור יש לאסור משום 'לא פלוג', אבל בשאר נעליים אין לאסור.
וכבר קדמו בסברא זו בספר בני ציון (לרב בן ציון הכהן ליכטמן, או"ח קכח, ה ס"ק ז ד"ה והנראה).
אך מכל מקום בנעליים שהולך איתן ברחוב שייך לאסור מן הטעם השני, של כבוד הציבור, כמבואר במשנה ברורה שם (ס"ק יח). אבל בנעליים שלא רגילים ללכת בהן ברחוב, כך שאין עליהן טיט, הנימוק של כבוד הציבור לא יהיה שייך.
לפי זה יוצא שלכאורה יש מקום להתיר לכהן לעלות בנעליים שאינן עשויות מעור (גם אם יש להן שרוכים), במקום שאינו הולך איתן ברחוב.
[גם יש לדון אפילו בנעליים שכן הולך עמהן ברחוב, כאשר מקפיד שיישארו נקיות. כמובא למעלה, הפרי חדש כתב (ס"ק ה), "אם מהלך בשוק בבתי שוקיים גרידי צריך לחלצן משום כבוד ציבור". משמע שכל נעל שהולך בה בשוק אסורה מצד כבוד הציבור. אבל כאשר הפרי מגדים הביא את הפרי חדש הוא כתב (אשל אברהם קכח, ה): "אם הולכין בשוק בבתי שוקיים אלו ומטונף אסור בלאו הכי". יש לעיין אם התכוון שהאיסור מצד כבוד הציבור הוא דווקא אם הנעליים מלוכלכות בפועל (וראו בברכֹת הורי שם הערה ט שמציין דיוק זה ודן אם הוא מוכרח). מעין כך כאשר המשנה ברורה (ס"ק יח) הביא את הפרי חדש הוא כתב, "ומכל מקום בבתי שוקיים שלנו... שרגילין לילך בהם בשוק בטיט אין להקל משום כבוד הציבור", ויש לעיין שמא גם לדעתו האיסור הוא רק כאשר רגילים לדרוך עם הנעליים בטיט, אבל אם מקפידים שהנעליים לא יתלכלכו יהיה מקום להקל. וראו עוד שם בספר בני ציון (בסוף הס"ק) שמציע שכלל אין בעיה של כבוד הציבור בזמננו בעלייה לדוכן בנעליים, הואיל ובזמן הזה הנעליים תמיד מגולות גם מבלי שמגביהים את הידיים. (אכן יש לעיין אם הפגיעה בכבוד הציבור היא בעצם חשיפת הנעל המטונפת בציבור, ולא התייחדה נשיאת כפיים אלא בענין זה, שבעת נשיאת הכפיים אכן מתגלה הנעל בגלל הגבהת הידיים, ולפי זה אכן יש לומר שבזמננו אין נשיאת הכפיים מוסיפה דבר לפגיעה בכבוד הציבור, או שהפגיעה בכבוד הציבור היא בברכתם על ידי הכהן בעת שרגליו מטונפות, וההסבר בדבר הגבהת הבגדים על ידי נשיאת הכפיים אינו אלא הסבר מדוע אכן קיימת בכך פגיעה כזו למרות הבגדים הארוכים שהיו נהוגים בזמנם, אך גם בזמננו כשאין נשיאת הכפיים נצרכת כדי להביא לגילוי הנעליים קיימת הפגיעה בכבוד הציבור בברכתם על ידי כהן זה, אף שגם ללא הברכה נעליו מגולות. ואכן מדברי עולת תמיד ושיירי כנסת הגדולה [הובאו גם בפרי חדש ובמשנה ברורה ס"ק טו], שלמדו מדין זה שגם כשחולצים את הנעליים יש להצניען מפני כבוד הציבור, משמע קצת שהגנאי הוא בעצם גילוי הנעליים, אלא שאפשר שלא אמרו שדין אחד הוא אלא שיש ללמוד את סברת כבוד הציבור מדין הגמרא לנדונם בסברא, שהרי גם אם נאמר שהגנאי לציבור שנאמר בגמרא הוא מצד הברכה על ידי כהן הנעול בנעליים מטונפות ולא מצד עצם מציאותן, כשהן גלויות, בבית כנסת, עדיין יש ללמוד מכך שיש גנאי גם בעצם מציאותן כך, ובפרט שסברא פשוטה היא שנעל מטונפת המונחת גלויה בפני עצמה ניכרת ומאוסה ומגונה יותר כשאדם נועל אותה.)]
היסח הדעת של המתברכים
אלא שיש לדון מטעם אחר, שהואיל ודרך הכהנים היא שלא לעלות בנעליים, העולה בנעליים משנה משאר הכהנים, ושינוי זה יגרום לציבור להסתכל עליו. השלחן ערוך כתב (קכח, ל) שאסור למי שיש מומין ברגליו לעלות לדוכן במקום שנהגו שלא עולים לדוכן בבתי שוקיים, "מפני שהעם מסתכלין בו". והסביר שם המשנה ברורה (ס"ק קט), "ובשביל זה יסיחו דעתם מלכוין לשמוע הברכה".
משמעות דברי המחבר היא שאמנם במקום שנוהגים לעלות בבתי שוקיים הדבר מותר, אך במקום שנהגו שלא לעלות בהם, יש איסור בדבר (שאם לא כן, היה לו לכהן בעל המום לעלות עם בתי שוקיים וכך המתברכים לא יראו את מומיו). וכן דקדק בבית הלוי על התורה ('ענינים שונים', בענין 'ברכת כהנים בבתי רגלים'), "דהעם יסתכלו בשינוי זה".
מזה משמע שאין לכהן לעלות בצורה שונה מן הרגיל אם הופעתו המשונה הזו תגרור שימת לב מיוחדת.
במקום שדש בו
בשלחן ערוך שם המשיך, "ואם היה דש בעירו, דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום, ישא כפיו". הרי שבמצב כזה "לא יסתכלו בו כי אינו חידוש בעיניהם" (לשון המשנה ברורה שם ס"ק קיא). יש לשאול אם במקום שמוכר בו הכהן כנכה שאינו יכול להתכופף לחלוץ נעליו, שמא שם יהיה מותר לו לעלות בנעליים, בדומה לכהן בעל מומים שמתירים לו לעלות לדוכן אם דש בעירו.
במנחת יצחק (י, יא) דן במי ש"יש לו לא עלינו שיתוק ברגליו, ומחמת זה אינו יכול לפעמים להוריד מנעליו בנשיאת כפים", ולענין עצם דין העלייה לדוכן במנעלים צידד לחבר את הנעליים למכנסיים וכך ייכללו בהיתר של "בתי שוקיים" לכולי עלמא (עיינו שם, ואמנם יש מקום לדון בדברים כיוון שהפוסקים שדיברו על בתי שוקיים שמחוברים למכנסיים – נראה שדיברו על בגד שעשוי כך מלכתחילה, ולכן אינו מוגדר "נעל" ולא על חיבור מלאכותי של הנעל למכנסיים, ומכל מקום אין זה נדוננו ואכמ"ל) אך מכל מקום פקפק בדבר מצד שגורם שיסתכלו בו, והשאיר את הדין בצ"ע. הצד לאסור הוא שאף שכהן זה מוכר כנכה, מכל מקום אינו מורגל לעלות לדוכן בנעליים, כלומר שבזה אינו דש בעירו, ועל כן ייתכן שאסור לו לישא את כפיו במצב כזה.
הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח ב, לב) דן לגבי כהן שאין לו רגליים טבעיות אך עובדה זו אינה ניכרת כאשר הוא לבוש במנעלים. הוא כותב שמסתבר שהטעם שאסור לכהן לעלות בבתי שוקיים במקום שלא נהגו בהם אינו משום שעצם השינוי מהמקובל יסיח את דעת המתפללים, שהרי אין איסור לכהן לעלות בגרביים צבעוניים מחשש שמא השינוי בצבע יסיח את דעת הציבור. אלא הטעם שלא לעלות בבתי שוקיים במקום שלא נהגו בהם הוא מפני שכשיעלה בבתי שוקיים יבין הציבור שהסיבה שעולה שלא כנהוג היא מפני שיש מומים ברגליו, וזהו מה שיסיח את דעתם. ולכן מתיר הגר"מ פיינשטיין במקום שהכהנים עולים לדוכן עם גרביים לעלות לדוכן עם בתי שוקיים, שהרי הציבור לא יחשוב שעושה כך בגלל מומים, הואיל וגם הגרביים היו מכסים את המומים. וכן לכהן שיש לו רגליים תותבות דש בעירו התיר הגר"מ פיינשטיין לעלות בנעליים לדוכן, שאין במקרה כזה חשש שיסיח את הדעת, שהרי הציבור כבר מכיר את מצבו.
לכאורה לפי זה, גם בנידון דידן יש להקל אם הכהן דש בעירו, היינו שמתפללי בית הכנסת יבינו שהסיבה שאינו מוריד את נעליו היא מפני שהוא נכה ואינו יכול להתכופף.
אמנם בברכת הורי (שם הערה ח) מציין שמדברי המגן אברהם (ס"ק מה; ובמשנה ברורה ס"ק קיד) והנודע ביהודה (או"ח קמא סימן ה) משמע שכל שינוי יוצר היסח הדעת מצד עצמו.
כהן שמברך מבלי לעלות לדוכן אלא נשאר למטה
בספר ויקרא יהושע (הלכות נשיאת כפים סימן א; יג, ב) הקל לכהנים לברך ברכת כהנים בנעליים כאשר אינם עולים לדוכן אלא נשארים למטה ונושאים את כפיהם שם. הוא מבאר שבמצב כזה שני הטעמים של הגמרא אינם שייכים. שהרי כאשר הכהן אינו על הדוכן, המתפללים לא רואים את נעליו ואין בזה בעיה של כבוד הציבור אם יהיה בהם בוץ, וכן אין חשש שאם תיפסק רצועתו ירד ולא יברך, שהרי לא כל כך רואים אותו, ועל כן גם אם תיפסק לו רצועה לא תהיה לו בושה להישאר ולברך. וכן פסק הגר"ע יוסף ביחוה דעת (ב, יג) שניתן להקל כמותו, ועיינו שם שרצה לבסס את ההיתר ולהביא לו מקורות נוספים (אלא שלענין לכתחילה סיים וכתב שאמנם "נראה שהרוצה לסמוך על האחרונים המקילים כדי שלא יתבטל לגמרי ממצות נשיאות כפים לברך את ישראל, שהיא מצווה רבה וחשובה מאוד, בודאי שאין מזניחים אותו. אבל המהדרים במצות גבורי כח עושי דברו, חולצים מנעליהם כתקנת חז"ל, ועולים לדוכן. וכזה ראה וקדש"). הציץ אליעזר (יד, יא) הקל בזה לחולים (ואמנם כתב שם שזהו בצירוף שלא עשו כן בתדירות וגם שהיה מדובר או במנעלים שאינם מעור או בכאלה שהיו מעור אבל בלי שרוכים). בתשובה אחרת (ח"כ סימן כו) הביא שכן כתב הרב יצחק נסים בספרו יין הטוב (סימן לז) והעיד שכך היה המנהג בבגדד (ובאותה התשובה של הציץ אליעזר לא הזכיר את הצורך בצירופים הנ"ל).
אך בכף החיים (קכח, קכ) חלק על סברא זו וכתב שלא פלוג רבנן, ולכן אף אם לא עולה לדוכן, יש לאסור לו לברך בנעליים.
גם בספר ברכֹת הורי (שם הערה ב) האריך לחלוק על סברא זו והסיק שאף מי שקשה לו לחלוץ מנעליו, ועל ידי זה יתבטל לגמרי ממצוות נשיאת כפיים, אין להקל לו לברך במנעליו. וכן בספר חמדת צבי לרבי משה דוב וולנר (חלק רביעי סימן יב) האריך לדחות את חידושו הנ"ל של הספר ויקרא יהושע, והסיק שאין להקל בזה אף במקום שיתבטל לגמרי ממצוות נשיאת כפיים.
גם יש לדון לפי מה שהבאנו לעיל בשם המגן אברהם והנודע ביהודה שכל שינוי מן ההרגל גורם היסח הדעת, שאף אם מברך שלא בדוכן בנעליים, זה עלול לגרום להיסח הדעת. אבל מצד שני יש סברא לומר שמא זה לא יגרום להיסח הדעת אם עומד קרוב לדוכן והנעליים אינן בולטות.
ונראה שלכתחילה יש להחמיר בזה, אך מכל מקום בנדון דידן יש להתחשב ברגשותיו של הנכה ולהקל על סמך הדעות המתירות, כאשר אם לא יעלה לדוכן זה עלול לגרום לו עוגמת נפש והמתפללים מכירים במצבו (שהוא "דש בעירו"). ובפרט אם (כמתואר בשאלה) הנעליים הן ללא שרוכים (שלא שייך החשש שתיפסק רצועה, ואמנם טעם זה לבד אינו מועיל להתיר, שכן הפוסקים נקטו שאומרים בזה "לא פלוג", כנ"ל, אבל סניף לקולות אחרות יש בזה, שהרי פשטות לשון ראבי"ה והגהות מיימוניות בשמו היא שהכול תלוי אם יש חשש של פסיקת הרצועות או לא. ואף מדברי הבית יוסף שחידש את סברת "לא פלוג" בהקשר זה משמע תחילה שלדברי ראבי"ה והגהות מיימוניות ההיתר אכן נאמר אף בבתי שוקיים של עור. וגם לשון הרמ"א אינה אלא שיש מחמירים אם הם של עור, ומשמע – וכן משמע מסתימת השלחן ערוך – שלדעה הראשונה אין חילוק בין של עור לאינן של עור. ואמנם הפרי חדש (הנ"ל) ביאר בטעם הדעה הראשונה שבתי שוקיים אינם דומים לנעליים, ובנעליים – אם הן של עור – אכן "לא פלוג", אך נראה שלא כתב כן אלא לפי דעת השלחן ערוך עצמו, כדי שלא יקשה ממה שצידד בבית יוסף על סתימתו בשלחן ערוך, אך לדעת ראבי"ה עצמו אין הכרח לתלות את ההיתר בסברא זו).
אמנם יש להסביר לו שעדיין יש עדיפות שיבוא בכפכפים כאשר הדבר אפשרי..
ומוטב שישתמש בנעליים שאינן מעור ושאינו הולך בהן ברחוב (ולפחות יקפיד שהנעליים יהיו נקיות)3שהרי כפי שמופיע בהערה הקודמת, יש לומר שבמקרה כזה לא יהיה שייך ה"לא פלוג" (הואיל והנעליים אינן מעור) וגם לא יהיה שייך הטעם של כבוד הציבור (הואיל והכהן אינו הולך עם נעליים אלה ברחוב, או שלפחות מקפיד שלא יהיו מלוכלכות). אמנם עדיין יש לנהוג בדרך שהציעו ספר ויקרא יהושע וסיעתו, ולהקפיד שהכהן לא יעלה לדוכן אלא יישאר למטה, וכך יהיה עוד טעם להקל.. גם בתשובה זו בא לידי ביטוי השילוב הנכון של שמירה על כבוד הבריות והרגישות לצורכי הנכה ולחולה עם הצורך להקפיד על פרטי ההלכה.