וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל. ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחך השור את ירק השדה ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא. וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו לקרא לו לאמר הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא ישב ממלי. ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר. וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם ויבאו אל בלעם וידברו אליו דברי בלק. ויש לעורר ראשונה באומרו וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמרי למה לא ראה כי אם זה ולא מה שעשה למצרים ולאחרים. ב׳ אומרו ויגר מואב היל״ל ויגר בלק או וירא מואב ויגר מואב. ג׳ אומרו מפני העם מאד כי רב הוא למה לא יזכרם כי אם בשם עם ולא בשם בני ישראל. ד׳ למה כפל באומרו ויקץ מואב מפני בני ישראל ולמה שינה. ה׳ מה כוונת בני מואב בדברם אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל ולמה לא אמר ילחכו בני ישראל. עוד אומרו את כל סביבותינו למה לא אמר ילחכו אותנו. עוד באומרו כלחוך השור את ירק השדה למה שור ולא חמור. ועוד את ירק השדה ולא עשב השדה. ועוד באומרו ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא למה זכר זה בכאן ולא בתחלה ולמה בתחלה לא נזכר בשם מלך. עוד באומרו וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה וגו׳ למה תאר מקום בלעם בכל אלו התוארים. כי היה די באומרו וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור לקרוא לו. עוד אומרו לאמר הנה עם יצא ממצרים וגו׳ למה לא המתין עד שיבוא ויאמר לו. ועוד אומרו והוא יושב ממולי היל״ל והוא יושב למולי. ועוד אומרו והנה כסה את עין הארץ מה כוונתו. ועוד אומרו ועתה מאי ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני למה לא אמר כי רב כמו שאמר למעלה כי רב הוא. ועוד אומרו ואגרשנו מן הארץ ואגרשנו מפני היל״ל. ועוד הערות אחרות יאריך לזכרם ויתיישבו כפי דרכנו. אמנם י״ל והענין הוא שבלק היה חכם גדול כמו שאמרו בזוהר. והנה בראותו כי כל מלחמות בני ישראל היו שלא כפי הטבע כי אם בהשגחה לזה נתפעל וקבל התפעלות בעצמו עד שמרוב ההתפעלות לא היה נראה למלך ולזה לא תארו בשם מלך כי אם בשם בלק לבד וז״א וירא בלק עם היות שהיה קוסם גדול ידע מצד הקסם שלו שהוא הצפור כמו שאמרו חו״ל בזוהר וידע שכל מעשי ישראל הם למעלה מהטבע ולזה לא אמר העם סתם. והענין עם היות שקודם מלחמת סיחון ועוג כבר עברו ישראל על גבול ארץ אדום ושלחו מלאכים למואב ולבני עשו ועברו עליהם ולא הזיקום כמו שאמר בפרשת דברים ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון וגו׳ אעברה בארצך וגו׳ כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער וגו׳. והנה קבלה ביד רז״ל שמואב היו כפלים מישראל והנה עד עתה היה חושב בלק שמלחמת ישראל היתה כפי הטבע ולזה ישראל עבר על מואב ולא נלחם בו. אמנם בראותו כל אשר עשה ישראל לאמורי שהיה קרוב בגבולו לזה נתפעל הרבה שיותר יתפעל האדם מן הנראה יותר מן הנשמע ולזה לא זכר מה שעשו למצרים ועמלק וכיוצא. ולפי שהמלך הוא כמו הלב שיתפעל במעט יגון ומכ״ש ברוב יגון לזה נתפעל בלק כאמור ונתפעלו גם העם מקצה ולזה ויגר מואב מפני העם כי רב הוא וגו׳ שהעם שראו זה נצחון האמורי נתפעלו והראו הענין בפועל ואמרו שישראל שנצחו את האמורי הם רבים מהם ולזה נצחו. אמנם הסבה העצמית והיראה שאין לה רפואה הוא ויקוצו מפני בני ישראל שהיו בני השררה שכל ענינם אלהי חוץ מן הטבע אמנם לא היו מראים זה הענין בפועל כי אם קצו בחייהם מזה. והנה בני מואב בחכמתם בקשו בכל יכלתם רפואה למחלתם כולה. ולענין הראשון שאמרו ויגר מואב מפני העם כי רב הוא כנגד זה אמר ויאמר מואב אל זקני מדין עתה וגו׳ ירצה שמואב דבר עם זקני מדין בחכמה וזה שמדין היו אויביהם למואב כדרז״ל (במ״ר פ׳ כ׳) ולא רצו לדבר להם כל אשר בלבבם שהיו יראים מישראל אדרבה הראו עצמם שאין להם יראה אלא שהם מפחדים על מדין וז״א עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלומר אנו אין לנו פחד על עצמנו כי כבר עברו עלינו ולא נלחמו בנו. אמנם אין אנו מפחדים אלא עליכם ועל כיוצא בכם שהם סביבותינו שישראל עושים כמו השור לירק השדה שאינו אוכל כל העשבים מקצה כי אם הערב לו ועובר על המזיק לו כן ישראל עברו עלינו ועל בני עשו ויאכלו את כל סביבותינו ולז״א ירק הראוי לאכילה ולא עשב ולזה ראוי שתתגברו עמנו כמו שהם ג״כ מקובצים מהמון רב ולזה קראו אותם קהל ולא עם ר״ל שנקהלו ונתקבצו מאומות רבות. כי אין לנו פחד על עצמנו כי אם עליכם. וכל זה דברו מואב בחכמה לפי שמדין היו אויבים להם ולא רצו להראות להם שהיו יראים מישראל. וכל זה כדי שיבקשו רפואה לכי רב הוא. אמנם לבקש רפואה לויקץ מואב מפני בני ישראל לזה המליכו עליהם הקוסם הגדול שהוא בלק המבין בענין הצפור כדי להתנהג עמהם שלא כפי הטבע. וז״א ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא והנה גם בלק ידע שלא יוכל עליהם ולזה בקש לשלוח אחר בלעם שיעזרהו וז״א וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו וגו׳ ירצה שתואר מקום בלעם בכל אלו התוארים להראות ערמת בלק וחכמתו שאמר למלאכים הנה בלעם תמצאוהו בעיר פלוני הסמוכה לנהר פלוני ובמקום פלוני מן העיר. וכל זה להגיד ולהראות להם שהוא חכם ולא יצטרך אלא לעוזרו קצת וז״א פתורה וגו׳. ואומרו לקרוא לו הנה עם יצא ממצרים והנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי ירצה לדעתי שבלק בערמתו רצה להראותו לבלעם שמה ששלח אליו לעוזרו לקלל את ישראל הוא מצד שהם כל עניניהם הפך הטבע אע״פ שענינם הפך הטבע לא מצד גדולתם וצדקתם ודביקותם באל ית׳ אלא מפני כישופם וז״א הנה עם שהם פחותי הערך מצד עצמם אמנם הם מתנהגים בכשפים שלמדו ממצרים שהיו ערות הארץ. והנה כסה את עין הארץ. יירצה שעין הארץ הוא רמז על ארץ ישראל כמו שהעין הוא עומד במקום הגבוה בגוף כמו שאמרו חכמי הטבע שהוא כמו הצופה העומד במקום הגבוה שבעיר כך ארץ ישראל היא היותר גבוהה מכל הארצות ולזה קראה עין הארץ והכוונה להראות לו שסבת השתדלותו בזה הענין לא מצד היותו בצרה ופחד שלא יזיקוהו ודאי מזה הוא בטוח על עצמו שלא יזיקוהו וזה לפי שהוא יושב ממולי ולא אמר והוא יושב למולי אלא ממולי. ר״ל כבר הוא יושב מנגדי כלומר כבר עבר עלי ולא נלחם בי ואני בטוח ממנו אמנם השתדלותו בזה הוא שקניתי על הארץ החמודה מכל מלכי העולם כדברי רז״ל וכבר כבש וכסה עין הארץ שהיא א״י בכללה ואתה עתה לכה נא ר״ל עתה היא שצריך להשתדל בזה כי אם לא עכשיו אימתי שכבר כבש כל הארץ. וא״ת אתה שאתה אומר שאתה חכם וקוסם גדול למה לא הועילו קסמיך לז״א כי עצום הוא ממני ר״ל מצד איכותו ועוצם כשפיו שעלה ממקום חכמים גדולים שהיא ארץ מצרים ולזה אני מצד עצמי יש לי הדבר בספק אם אוכל אני ועמי להכותו ולגרשו מן הארץ וז״א אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ ר״ל שכל זה הוא כוונתו כדי שאגרשנו מן ארץ ישראל כנזכר לא לתועלתו. והנה אצלי כלומר מצד חכמתי לבדי הוא הדבר בספק אמנם אצל חכמתך הדבר בודאי שתוכל עליו כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו׳. ולזה לא נשענתי על חכמתי ושלחתי אחריך וגו׳ ואומרו וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם ירצה לדעתי מה שאמר פתורה אשר על הנהר וגו׳ וכן עשו שהלכו ע״י קסם שנתן להם ובאותם הקסמים ויבואו אל בלעם ר״ל שלא שאלו על עירו ועל מקומו ועל ביתו כי אם בכח הקסמים שהודיע להם ידעו את מקומו אשר היתה רגלו. ובזה יובן אומרו ויבואו אל בלעם לא אמר ויבואו לפתורה או אל העיר בלעם אלא לרמוז למה שאמרנו:
וישא משלו ויאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל. מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה׳. כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. יש לעורר ראשונה באומרו וישא משלו שנראה שלא יש משל ונמשל כי הכל מבואר ואין בו משל. ועם היות שנאמר שיש בו משל ונמשל למה לו לדבר על דרך משל ומה תועלת בזה. עוד אומרו משלו והיל״ל וישא משל. עוד אומרו מן ארם ינחני בלק וגו׳ מה תועלת בסיפור הדברים הידועים כבר מתחלת הפרשה ידענו שבלק שלח אחריו ונראה דבריו מותר. ג׳ אומרו בלק מלך מואב למה יחסו בזה המקום בשם מלך ובמקום אחר אמר קום בלק ושמע וגו׳. עוד אומרו לכה קבה לי וגו׳ היל״ל בא קבה ליעקב. עוד למה זכר קבה ביעקב וזעם בישראל. ועוד כפל מה אקב לא קבה אל ומה אזעום וגו׳. ועוד אחר שקללת בלעם היתה מצד עין הרע שהיתה לו כדרז״ל א״כ מה היא תמיהתו הנה המתים בעין הרע אינם מתים בהשגחה. עוד אומרו כי מראש צורים אראנו לאיזה דבר הוא נתינת טעם. ועוד מה הם אלו הצורים והגבעות. ועוד מהו אומרו הן עם לבדד ישכון וגו׳ ומה יועילו אלו הסבות לשלא תשלוט בהם קללתו. ועוד אומרו מי מנה עפר יעקב וגו׳ הנה מה שנראה שאינה לא ברכה ולא קללה ומה כוונת בלעם בזה. ועוד אומרו תמות נפשי מות ישרים נראה שאינו מברך אלא לעצמו לא לישראל וא״כ למה חרה לבלק באומרו לקוב אויבי לקחתיך וגו׳. אמנם אפשר לומר לפי שהנביא או החכם כשירצה שתחול עליו הנבואה או שפע אם הוא חכם כדי להבין איזה ענין צריך איזה נושא שיסתבך בו שכלו ותתשתוטט בו מחשבתו ובזה תחול עליו הבנת אותו הענין או שפע הנבואה אם הוא נביא וזהו כוונת רז״ל (ירושלמי פ׳ זה בורר) שאמרו שצריך הדיין שיחזור על הטענות והראיה משלמה המלך ע״ה באומרו זאת אומרת בנך המת ובני החי וגו׳. והכוונה להם ז״ל כנזכר שבזה יסתבך שכלו באותו ענין ויחול עליו השפע ולזה בלעם היה מספר מה שקרהו עם בלק ששלח אליו לארם וגו׳ שבאמצעות אלו הדברים חלה עליו הנבואה ולזה הוצרך לומר מן ארם וגו׳ ולפי שבלעם הרשע היה מוכרח בעניניו שלא יוכל לקלל ישראל אלא לברכם ולפי רוע כוונתו שהיתה להרע להם לזה חשב לצאת ידי שניהם ודבר ע״ד משל וחידה שיראה משטחיות דבריו ברכה וכפי הנמשל היא קללה ע״ד שארז״ל (סנהדרין ק״ה) טובה היתה הקללה שקללם אחיה השילוני מהברכה שברכם בלעם וגו׳. ולזה דבר בלשון חידה כנזכר והנה היה בלעם מצטער על אשר טרח כל הטורח ההוא ונעתק ממקומו שהוא מקום רחוק ללא תועלת כי זה יקרא פועל הרחוק כנודע וז״ש מן ארם ינחני בלק וגו׳ לכה קבה לי יעקב וגו׳ מה אקוב וגו׳ ואחר שלא הושג לו תכלית ביאתו היה מצטער על ביאתו כנזכר. או ירצה באופן ב׳ לפי שיש לתמוה על בלעם אחר שכבר ידע והוזהר שלא יקללם ולא תחול עליהם קללה א״כ למה בא ומה תועלת עשה בביאתו. ולזה השיב ואמר מן ארם וגו׳ ר״ל שהסבה לביאתו מן ארם והררי קדם שהיה מקום רחוק וטורח עצום עם היות שכבר ידע שא״א לקללם הטעם הוא לפי ששלח אחריו בלק מלך מואב ומן הראוי לחלוק כבוד למלכות לזה טרחתי ובאתי לא לקללם כי מה אקוב לא קבה אל וגו׳. או ירצה באופן אחר מן ארם ינחני בלק כמו ינחני במעגלי צדק לשון מנוחה והנחה לדעת קצת והכוונה לומר אחר שתכלית ביאתי היתה לקלל ישראל וזה א״א כי מה אקוב לא קבה אל וגו׳ א״כ יתן אם הניח לי בלק ממקומי ולא הטריחני מי יתן והניח לי מהררי קדם שהם במות בעל וכיוצא והכוונה לומר מי יתן היה מניח לי במקומי מלבוא לאלו המקומות אחר שלא נשלמה הכוונה בביאתו שהיתה לאמר לכה קבה לי יעקב ר״ל כי שם יעקב שהוא מורה על הבלתי טובים והם מוכנים לקללה כי עון ממית וזה לכה קבה לי יעקב אמנם ישראל המורה על הצדיקים והישרים בלי שום חטא כלל אמר ולכה זועמה ישראל כי לא יפול בהם ארירה וקללה כי אין בהם עון אשר חטא לז״א ולכה זועמה ישראל ר״ל זעם בעלמא שיהיה הוא ית׳ עמהם בפנים נזעמים להפריד הדביקות שיש להם עמו ית׳ לא זולת ואמר כי אין זה האמת כי מה אקוב לא קבה אל וגו׳ כי אין כנגדם שום דין כלל ולא שום זעם. או ירצה באופן אחר וישא משלו וגו׳ שהיה בלעם תמה על עצמו בביאתו אל בלק ללא תועלת וכל טורח שטרח היה לריק ואדרבה יגיע אליו היזק עצום וז״א וישא משלו ר״ל עניינו מה שקרהו היה מספר וכי שוטה הייתי שהנחני בלק מלך מואב שלא היה מלך אלא על מואב לבד ולא על ארם ולא היה לו כח להכריחני כי אם ברצוני ועכ״ז הביאני ממקום רחוק ובאתי ברצוני כדי להזיק את עצמי כי באתי לקלל את עצמי וזהו אומרו לכה קבה לי והטעם אחר שנתאמת כי מברכיך ברוך ומקללך אאור א״כ מחויב הוא שמי שהוא מקלל ישראל לעצמו הוא מקלל וז״א לכה קבה לי וגו׳ והטעם לזה כי מה אקוב לא קבה אל וגו׳ ואחר שלא קללם הוא ית׳ ודאי המקללם הוא מקלל עצמו כנזכר וא״ת בלעם ולמה אתה מברכם גם קוב לא תקבנו וגו׳ לז״א כי הברכה כבר היתה להם מצד שרשם שהם האבות והאמהות וז״א כי מראש צורים וגו׳. או ירצה כי מראש צורים אראנו וגו׳ והענין שראוי לבלק להקשות לבלעה שעם היות שאל ית׳ לא קללם אתה עתה הטל בהם עין הרע והם יתמעטו כי עין הרע יוכל לשלום שלא על פי ההשגחה ובשב ואל תעשה שאין אתה מקלל אותם בקום ועשה להשיב לזה אמר כי זה א״א לפי שהבטת עין הרע היא בקירוב מקום ובלעם היה מביט בהם בריחוק מקום וז״א כי מראש צורים וההרים הגבוהים אני רואה אותם ולזה א״א שישלוט בהם עין הרע. ולפי שמיני הקללה שאפשר לקלל בלעם לישראל כדי שיגיע תועלת לבלק היא בא׳ מחמשה פנים. א׳ שיקללם שיכנס בהם שנאת חנם ע״ד אומרו חלק לבם עתה יאשמו וגו׳. ב׳ שיקללם שילחמו בהם שאר האומות וינצחום. ג׳ שיקללם שיכנס בהם מגפה ויתמעטו. ד׳ שיקללם שימותו הגבורים אשר בהם ויתמעטו. ה׳ שיקללם שימותו כולם יחד וכיוצא. לזה בא לומר שא״א שיקוללו ישראל בשום אחד מאלו הקללות. אם כנגד הא׳ אמר הן עם לבדד ישכון ר״ל שכולם הם עם אחד ויש ביניהם אחדות אחת וכאילו הם גוף אחד וא״א שיכנס ביניהם שנאת חנם. ואם כנגד הב׳ אמר ובגוים לא יתחשב כמו שפירש רש״י ז״ל. או ירצה אומרו ובגוים לא יתחשב ר״ל שאין להם יחס עם שאר אומות עד שנאמר שזה יגבר יותר על זה כמו שקרה לסיחון עם מואב כי שאר אומות יש להם יחס זה עם זה אמנם ישראל אין להם יחס וערך עם שאר אומות כלל וז״א ובגוים לא יתחשב. ואם כנגד הג׳ אמר מי מנה עפר יעקב ר״ל לפי שהמגפה אפשר שתכנס בהם מצד מספרם כאומרו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם וכן קרה להם בימי דוד המלך ע״ה אמנם עתה מי ספר אותם לדעת מניינם וז״א מי מנה עפר יעקב. ואם כנגד הד׳ אמר ומספר את רובע ישראל שישראל הצדיקים שבהם עם היות שיתמעטו וישארו מתי מספר עכ״ז הם חזקי הכח וינצחו ע״ד שקרה שיהושע לבדו נצח לכל עמלק. ואם כנגד הה׳ שיקללם שימותו כולם לז״א שאין זה קללה להם והראיה שאני בעצמי מתאוה לזה שתמות נפשי מות ישרים לפי שיש להם אחרית ותקוה לעוה״ב וז״א ותהי אחריתי וגו׳ שיש להם תחיית המתים וא״כ מכל הפנים א״א לקלל אותם ולא תחול בהם קללה כלל. ויש מי שפירש הן עם לבדד וגו׳ ירצה אם הערב רב הנקרא בשם עם סתם היו לבדד כדרז״ל (ספרי ס״פ כי תצא) שהיו חוץ לענני כבוד כ״ש ישראל עם שאר אומות שלא יתחשבו עמהם והיינו הן שהוא ק״ו בדברי תורה. ואומרו ויצמד ישראל לבעל פעור וגו׳ ירצה ע״ד מרז״ל (סנהדרין ס״ד) על אותו שפער עצמו לע״ג כי נראה לבזותה וקינח עצמו בחוטם שלה כי נראה לו כי זה הוא הביזוי היותר גדול שאפשר. ואמר לו הכותי כי מעולם לא ראה מי שעשה עבודה מעולם כזה וגו׳ עיין על לשון המאמר וכפי זה יאמר כי בני ישראל החשובים והצדיקים נראה להם אדרבה כי זה הוא מצוה לבזות הע״ג ומצוה מן המובחר עשו כמו המעשה שזכרו רבותינו שקינחו עצמם בע״ג בעצמה וזהו ויצמד ר״ל לא די שפרעו עצמם כנגדה מרחוק אלא כ״כ עשו שדבקו עצמם וחברו עצמם ופירועם לה וזהו ויצמד לשון דבוק וחבור:
במדרש רבה ויגר לשון יראה שראו כל האומות ביד ישראל שבא סיחון על ארץ מואב והוא נלחם במלך מואב הראשון ועוג כל ארץ בני עמון שנאמר כי רק עוג וגו׳ נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל הלה היא ברבת בני עמון. באו ישראל ונטלוה משניהם וגו׳ והיו אלו רואים את ארצם ביד ישראל והיו אומרים לא אמר הקב״ה כי לא אתן לך מארצו ירושה והרי ארצנו לפניהם לכך היו מתיראים ע״כ. ולפי זה נפרש ענין הכתובים וירא בלק את כל וגו׳ התבונן בכאן למלת כל שר״ל שעיין והבין והביא עצות מרחוק מכל מה שעשו ישראל לאמורי והוא שהכו אותם וג״כ ירשו את ארצם ומן הדין שלא יירשו את ארצם שיחזירוה לבעלים הראשונים עמון ומואב וכיון שלא החזירוה א״צ ודאי יש להם להתירא אף על מה שנשאר בידם וכל זה עיין בלק ודרש למואבים ולזה ויגר מואב. ומיד המליכוהו וזהו ובלק בן צפור מלך וגו׳. עוד יש לפרש וירא וגו׳ ע״ד שדרשו במ״ר (שם) מה ראה זה להתגרות אלא שהיו בעלי קסמים ונחשים יותר מבלעם שנאמר וירא בלק אלא שלא היה מכוין הדברים לאמיתם וגו׳ עיין לשון המאמר. ולפי זה יש לפרש שכמו שראה שסוף ישראל להיות נופלין תחת ידו כן ראה מפלת סיחון ועוג ביד ישראל קודם שתהיה ומשנתקיימה זו ונפלו סיחון ועוג ידע שתתקיים אף זו. ופירוש הפסוק כך הוא וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי קודם שיעשה לזה בטח להיות מלך נוצח ועוד שיראו מואב מפני העם וגו׳ והוצרכו למלך לכן מלך בעת ההיא (מהרס״ו זללה״ה):
וישב ישראל בשטים וגו׳. יש להתבונן מה טעם העם ג׳ פעמים. ועוד מהו וישתחוו לשון רבים היל״ל וישתחוה כמו שאמר בכולן לשון יחיד ויחל ויאכל. ויש מפרשים שפירשו שחוזר על בנות מואב וישראל ודוחק. ועוד שנראה מן הפסוקים שהמגפה שהיתה בעם אינה בשביל הזנות כי אם בשביל בעל פעור כמו שנאמר ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה׳ בישראל ונאמר הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. ונאמר המוכה ביום המגפה על דבר פעור. והיה ראוי להיות להפך שתהיה המגפה בעבור הזנות שהם מזידים ולא בעבור פעור שקרובים להיות שוגגים שאין כוונתם בעבודתו כי אם דרך ביזוי וקרוב הוא הטעות בזה להורות בזה לעצמן. וי״ל שכל מקום שנאמר העם אינן אלא ערב רב והם הם שנטמאו בזנות עס בנות מואב וספר הכתוב ברמז שהיו חלוקים לג׳ כתות. הכת האחת היא כת פריצים שהחלו לעשות דבר זמה מבלי פיתוי של בנות מואב וזהו ויחל העם. הכת הב׳ היו צנועים מעט ולא החלו לעשות עד שמשכו אותם בדברים ופיתו אותם וזהו ותקראן לעם ואמר לזבחי אלהיהן וכבר ידוע הוא שעבודת פעור אינה לא בזביחה ולא בהשתחויה. אמנם הזביחה לא היתה כי אם לאכול ולשתות עמהם כמו שאמרו במדרש תנחומא שהיו אומרות להם הרי לכם תרנגולים תשחטו אותם ותבשלו אם אין אתם רוצים לאכול מתבשילינו והעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים כענין שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו וגו׳ וכן השתחויה לא עשו כי אם שפערו עצמן לפעור והעלה עליהם הכתוב כאילו השתחוו. הכת הג׳ לא החלו לעשות וגם אע״פ שקראו להם בנות מואב לא הלכו אחריהן כי היו צנועים יותר אמנם כשראו חבריהם אוכלים שם נשתתפו עמהם לאכול ולשתות והורו בזה היתר לעצמן לומר כי אין אנו אוכלים כי אם עם אחינו ומשלהם כי הם קראו להם לאכול. ולבסוף כלם השתחוו לאלהיהם לפעור עצמן כיון שאכלו ושתו ונכנס בהם יצר הרע כארס של עכנא הורו היתר לעצמן לפעור עצמן דרך ביזוי והעלה עליהם הכתוב כאילו השתחוו ולז״א וישתחוו לשון רבים. וכל זה כיון שהיו ערב רב שבאו משרש רע לא חרה אף ה׳ בהם כי זה דרכם כסל למו אמנם כשנשתתפו ישראל לבעל פעור ולזה אמר ויצמד ישראל ולא אמר ויצמד העם אז חרה אף ה׳ בהם כי לפי חשיבותם כך הוא גודל עונם. ואפשר שכוונת הפסוק במלת ויצמד שלא פערו עצמן ממש שהוא כמו השתחויה אלא שנתחברו לערב רב לראות מעשיהם ולא מיחו בידם ואדרבה הוכשרו מעשיהם בעיניהם לזה נענשו. ומלת ויצמד לשון חיבור כתרגומו שבהתחברם לרשעים פרץ ה׳ בהם:
והנה איש מבני ישראל בא וגו׳. מלת והנה יפה מתישבת כפי פירוש הרמב״ן שפירש שכשאמר ה׳ קח את כל ראשי העם והוקע אותם וגו׳ ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור לא הספיקו לעשות הדבר הזה עד שהנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית וגו׳ ונעשה מה שנעשה ע״י פנחס ותעצר המגפה מעל ישראל ולא הוצרכו להרוג הנצמדים לבעל פעור כי לא צוה להרגם כי אם בהוראת שעה כדי שישוב חרון אף ה׳ מישראל כמו שנאמר והוקע אותם לה׳ נגד השמש וישוב חרון אף ה׳ מישראל וכיון שנעשה זה הפועל של זמרי ע״י פנחס שב חרון אף ה׳ מישראל ונעצרה המגפה מעל בני ישראל ולא הוצרכו עוד להרוג הנצמדים לבעל פעור. ומ״מ אח״כ נפרע מהם כמו שנאמר כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה׳ אלהיך מקרבך. ומ״מ עדיין יש תימה בדבר כפי האגדה שכתב רש״י הרגו איש אנשיו כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים והדיינים היו שמנה רבוא ושמנה אלפים כי אם כן היו חייבים להרוג הנצמדים לבעל פעור יותר מרובע ישראל ואח״כ השמידם ה׳ מקרבם ובמנין של פנחס לא חסרו כ״כ. וכל זה היה בפרק אחד בשנת הארבעים אחר חג הסוכות כמו שדרשו ויפנו ויעלו דרך הבשן שמלחמת סיחון היתה באלול ושל עוג אחר החג כתיב הכא ויפנו וכתיב התם ופנית בבקר וגו׳ ואחר כל זה נאמר ענין בלק ובלעם כמו וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי וגו׳ ואחריו זה הענין של המגפה בשטים והיה קרוב לפטירת משה רבינו שנפטר באדר ומיד נמנו ישראל ולא חסרו כ״כ. וי״ל שמה שכתוב כי כל האיש וגו׳ השמידו ה׳ אלהיך לא השמידו באותה שעה אלא שנכתב הכתוב ע״ש העתיד שכולם השמידם ה׳ במגפה במשך הזמן ואפילו אחר שנכנסו לארץ. ראיה לזה מקרא מפורש ביהושע דכתיב אחר כיבוש וחילוק בענין בני גד ובני ראובן שבנו מזבח המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה ויהי הנגף בעדת ה׳ הרי מפורש שעדיין היה הנגף בהם בשביל פעור אפילו לאחר כיבוש וחילוק. ועוד י״ל שלא מתו כל הנצמדים דהיינו שנתחברו עם הרשעים כי אם אשר הלכו ממש אחרי בעל פעור ופערו עצמן לפניו וזהו כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו וגו׳ ולא כתיב כי כל הנצמדים לבעל פעור וגו׳. ובזוהר פ׳ פינחס דף רל״ז מדקדק ויצמד ישראל בבעל פעור לא כתיב אלא לבעל פעור קשוטין ותוקפא יהבו ליה לבעל פעור בלא דעתא דחשבו דזלזולא דיליה איהו וכתיב בע״ג צא תאמר לו לפי זה צריך לפרש אשר הלך שהלך ממש אחריו וחשב לעבדו בבזיון אבל ישראל דכתיב בהו הנצמדים היינו שנתחברו לאלו ולא נתכוונו כי אם לבזותו ולא לעבדו אפילו בבזיון ומ״מ הקפיד עליהם השם אפי׳ על זה כי היה להם להתרחק ומן הכיעור ומן הדומה לו. ומה שחלקנו בין המבזה אותו ובין המתכוין לעבדו בביזוי כך כתבו התוספות פ׳ ד׳ מיתות על מה שאמרו בגמ׳ על מתני׳ דקתני התם הפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו. ואמרו שם בגמ׳ הפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו אע״ג דמכוין לבזוייה הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו אע״ג דמכוין למרגמיה וכתבו התו׳ וז״ל אע״ג דמכוין לבזוייה ולעבדה בביזוי דאי לא קמכוין אלא לבזות הא אפי׳ עובד מאהבה ומיראה פטור לרבא ואפי׳ לאביי דמחייב התם הכא מודה דפטור עכ״ל:
ומ״ש ויקרב אל אחיו את המדינית י״מ לשון הכשר כמו לרחק ולקרב ור״ל שהכשירה מטעם שאמר למשה א״ת אסורה בת יתרו מי התירה. ומ״ש אל אחיו לרמוז למ״ש במדרש (סנהדרין פ״ב) שנתקבצו אליו כל שבטו ואמרו לו אנו נידונין ואתה יושב בשלוה ולזה בא לעשות דין לעיניהם ולהצילם מן המיתה וזהו אל אחיו. ומ״ש את המדינית בה״א הידיעה יען כי היתה בת מלך ועוד כי היא היתה עיקר התקלה כי היא היתה יפת תאר מכלן וגדולה מכלן כמ״ש בסנהדרין אמר רב כהנא מושבה היה בית סאה שהוא חמשים אמה על חמשים אמה והיא היתה עיקר רשתם שטמנו לישראל כאומרו אשר נכלו לכם וגו׳ ועל דבר כזבי וגו׳ ולא אמר ועל דבר בנות מדין. ומ״ש ויבא אחר איש ישראל וגו׳ דהיל״ל ויבא אל איש ישראל לרמוז לדרש רז״ל שאמר להם שאף אני לעשות צרכי אני נכנס כדי שלא יהרגוהו וזהו אחר איש ישראל. ועוד י״ל שנתכוין לרמוז למה שדרשו רז״ל (שם בסנהדרין) שהמתין פנחס לאותו רשע עד שבעל ארבע מאות וכ״ד בעילות כמנין זרזיר עד שתשש כחו וזהו זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום פירש״י שפנחס נתכוין להתיש כחו של זמרי והוא לא ידע שמלך מלכי המלכים שכל הקימות שלו הוא עמו ובעזרו ואינו צריך להמתין אלא שפינחס לא רצה לסמוך על הנס ולזה יבוא על נכון. לשון אחר כלומר ששהה זמן לאחר שנכנס זמרי עד שתשש כחו. ואומרו אל הקבה ולא אמר אל האהל לשון גנאי כמו קובה של זונות. ואהל לשון צניעות כמו הנה באהל. ושמא כדמות קובה של עץ היה לו כי נשיא היה. (מהרס״ו זללה״ה):