וידבר ה׳ אל משה לאמר ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלוים. כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה׳. יש להתבונן בפסוקים אלו מה טעם מלת ואני היל״ל הנה לקחתי וגו׳. ומה טעם הכפל שכפל והיו לי הלוים מאחר שאמר הנה לקחתי. ומה טעם אומרו תחילה כי לי כל בכור סתם ובסוף פירש כל בכור בישראל. היל״ל כי הקדשתי לי כל בכור בישראל ביום הכותי וגו׳. ומה טעם חזר וכפל לי והיו. ומה טעם אני ה׳. וכן הוא אומר בפרשה של מטה והיו לי הלוים אני ה׳. ולקחתי את הלוים לי אני ה׳. וג״כ מה טעם כלל הפרשה הזאת ומה בא ללמדנו כי אין בה לשון צווי למשה ולישראל והיה לו לכללה בפ׳ של מעלה ולומר ונתתה את הלוים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לי מאת בני ישראל כי הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו׳ כי לי כל בכור. ולמה ייחד לו דבור לעצמו:
ויש לפרש כי בלי ספק קדושת בכורות היתה קודם מכת בכורות מימות אדם הראשון ואילך כמו שארז״ל בזאת הפרשה ברבה (פ׳ ד׳) אדם הראשון בכורו של עולם וגו׳. וכשהיתה מכת בכורות במצרים וניצולו בכורי ישראל ניתוספה להם קדושה על קדושתן. וכשחטאו בעגל נפסלו ונתחללה קדושתן ונכנסו הלוים תחתם. ואעפ״כ מן הדין הוא שיתחייבו לתת כופר נפשם בעבור הקדושה שנתקדשו במכת בכורות בהכות השי״ת בכורי מצרים והצילם. ואלו לא היתה להן כי אם קדושה ראשונה וחטאו בעגל יחייב הענין שיצאו מקדושתן ויכנסו הלוים תחתם. ולא יתחייבו עונש אחר. אבל כיון שיש להם קדושה אחרת וחללוה יתחייבו בפדיון נפשם. אבל מחסדי האל ית׳ מחל להם בפדיון ואמר שהלוים יהיו תחתם. בין לעבודה בין לפדיון. לבד מהנותרים על הלוים שיתחייבו לתת פדיון נפשם ה׳ שקלים. וזהו משרז״ל (שם) ברבה למה הדבר דומה לטרפסטיס של מדינה פי׳ שולחני שנמצא אחריו דבר של זיטמא פי׳ פסולת ידע המלך ואמר לאפרכוס שלו פי׳ שר הוציא אותו והכניס אחר תחתיו. אעפ״כ נמצא אותו השולחני חייב קטבלטון. אמר המלך מי שיורש מקומו יפרע עליו מה שהוא חייב. כך הבכורות היו גדולים בעולם. ועמדו והקריבו לפני העגל. אמר האלהים יצאו הבכורות ויכנסו בני לוי אעפ״כ היו הבכורות חייבין כלייה אמר האלהים יבאו בני לוי ויפדו אותן. לפיכך אתה מוצא הלוים פודין את הבכורות. הנה כל מה שביארנו מבואר בזה המאמר. ולמה אמר הכתוב למעלה ונתתה את הלוים לאהרן ולבניו כי נתונים נתונים המה לי מאת בני ישראל. הזכיר נתונים נתונים ב׳ פעמים כנגד מה שנתחייבו ישראל מחילול ב׳ קדושות שהיו בידם. ולז״א מאת בני ישראל ולא אמר מתוך בני ישראל כעין האמור למטה. ולזה יבוא על נכון מ״ש ואני הנה לקחתי. כלומר שמן הדין היה שיתחייבו בכורי ישראל עוד לתת כופר נפשם אבל אני שדרכי להיות מהנהג עם בריותי לפנים משורת הדין הנה לקחתי את הלוים תחת כל בכור שיכנסו תחתם לעבודה ויהיו לי הלוים ג״כ תחת הפדיון שהם חייבין. כלו׳ שאני לוקח הלוים תחתם בכל מה שיתחייבו ולא אדקדק עמהם לתת כופר נפשם. ואחר שאמר הדברים בסתם חזר לפרשם. ואמר כי לי כל בכור מיום היות עולם קודם שיהיו ישראל בעולם. וזה טעם הזרקא שעל לי. וג״כ ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל וא״כ משני צדדין הם חייבין לי ואעפ״כ לי יהיו הלוים שאני לוקח אותם תחת הכל אני ה׳ בעל הרחמים שאיני מדקדק עם הבריות לעשות כפי שורת הדין. ומה שייחד לזה הענין פרשה בפני עצמה על דרך משרז״ל הנותן פת לתינוק צריך להודיעו לאמו. ולזה סיים הענין הזה והבדילו לעצמו כדי שיהיה הענין נבדל ומסויים לעצמו. וטעם מ״ש לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל ולא אמר מאת בני ישראל יש לומר שראויים הם הלוים להיות תחת בכורי ישראל בשני הענינים כי הם מובחרים מתוך בני ישראל. ואין כמותם בישראל. ואעפ״י שאינן בכורות ראויין היו שיקראו בכורות והעבודה כשרה בהם. שהשלם ראוי להקרא בכור כנזכר לעיל. אדם הראשון בכורו של עולם היה וגו׳. מת נח. נח מסרן לשם וכי שם היה בכור והלא יפת היה בכור וגו׳ עיין שם. (הרס״ו זללה״ה):