וזה מעשה המנורה וגו׳. י״ל מה ענין זה לכאן כי אין זה מקומו. גם לא ביאר מכל דיני המנורה רק ענין זה שהיא מקשה לא זולת ומה הענין בזה וי״ל לפי שיש להקשות על צווי בהעלותך כי כפי הנראה אין מקום לצווי זה לאהרן והענין כי כפי מקום הנחת הפתילה בנרות המנורה כן יהיה נטיית אור הנרות והצווי האמתי הוא לבצלאל בעת עשיית המנורה יעשה פה הנרות באופן שיהיו כולם למול האמצעי ולא לאהרן כי המדליק ידליק כפי אופן מקום הפתילה בנר ולכן להשיב זאת הקושיא השיב ואמר וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא וגו׳. כלומר אחד שהמנורה אינה מקשה רק מירכה עד פרחה לבד הוא גוף אחד אבל הנרות הם מתנועעים מצד לצד ולכל מקום אשר ירצה המדליק יטה אותם לכן אני מצוה אלא אהרן שאל מול פני המנורה יאירו וגו׳ וא״כ ולמה בצלאל לא עשה הכל מקשה אפי׳ הנרות ולא היה צריך לציווי אהרן לז״א כמראה אשר הראה ה׳ את משה כן עשה את המנורה וכי יש סוד בזה וא״א לו לשנות ממה שהראה ה׳ את משה ולכן יש מקום לציווי אהרן:
ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה׳ אותו אתן לכם וגו׳. יש לדקדק מהו אל המקום היל״ל אל הארץ כדרכו בכל מקום. ועוד מהו אותו מה בא למעט. וי״ל לפי שידע משה שיתרו יקפיד וימנע מללכת עמהם בעבור שאין לגרים חלק בארץ לכן רמז לו שאין כוונתנו בארץ ישראל כי אם בעבור מקום המקדש אשר בו בחר ה׳ שבו נעבוד את ה׳ וזהו העיקר והשאר הוא טפל כי עיקר המתנה אינו אלא זה המקום וזהו אוהו אתן לכם ובזה כלנו שוים ואפילו עם הגרים כי זה המקום אינו מיוחד לשום שבט כי אם הקדש להשי״ת. והשיב לו אעפ״כ כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך כי לא יניח קרקעותיו וילך למקום שאין לו נחלת שדה וכרם אז השיב לו משה אל נא תעזוב אותנו וגו׳ והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה׳ עמנו והטבנו לך שיתנו לו קרקע בארץ ישראל ממש שהוא דושנה של יריחו שאכלו אותו כמו ת״מ שנים. ויש לדקדק מהו והיה כי תלך עמנו והיה הטוב וגו׳. מהו והיה והיה היה לו לומר אם תלך עמנו הטוב ההוא אשר ייטיב ה׳ עמנו והטבנו לו. אמנם זה יתפרש על דרך שפירשו בספרי בפסוק אל נא תעזוב אותנו שאמרו אין נא אלא לשון בקשה א״ל אם אין אתה מקבל עליך בקשה גוזר אני גזרה עליך עכשיו יאמרו ישראל לא נתגייר יתרו מחיבה כסבור היה יתרו שיש חלק לגרים בארץ ישראל עכשיו שראה שאין להם חלק הניח להם והלך לו. פי׳ שמלת אל היא גזרה ומלת נא לשון בקשה והיה לו לומר נא אל תעזוב אותנו דהיינו בבקשה אל תעזוב אותנו. ומדכתיב אל נא דלא שייך לומר לא בבקשה דרשו כן ח״ו אם אין אתה מקבל עליך בקשה גוזר אני גזרה. ולכן אמר בכאן והיה כי הלך עמנו ולא אמר לו אם תלך שהוא לשון תנאי ולשון ספק אלא והיה כי תלך שהוא לשון ודאי שמוכרח הוא שילך. וכן אמר ג״כ והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה׳ שהוא לשון ודאי שהשי״ת נשבע לאבות שיתן לנו הארץ. ואמר ההוא ולא אמר והיה הטוב אשר ייטיב וגו׳. אפשר שרמז בזה על מקום המקדש דהיינו ת״ק אמה על ת״ק כד״א ההר הטוב הזה והלבנון וכנגדו דושנה של יריחו שהוא ת״ק אמה על ת״ק שאמרו (ספרי בפ׳ זו) כל מי שיבנה ב״ה בחלקו יהיה לו אותו המקום וזה ודאי שהוא מתנה טובה שהיא עולה על הכל שהוא מקום שהוא כנגד מקום המקדש וזהו כבוד גדול ליתרו במתנה הזאת ובזה נתרצה. ומה ששינה הלשון וכתב אשר ייטיב עמנו והטבנו לך ולא כתב אשר ייטיב עמנו והטבנו עמך או אשר ייטיב לנו והטבנו לך לרמוז לו שאין הטבתו שוה להטבתנו שהטבתנו היא לעולם ולעולמי עולמים והטבתו אינה אלא לקצת זמן עד שיבנה בית המקדש. וזהו מלת לך לומר לך ולא לבניך לעולם. ומ״ש לחובב בן רעואל קראו באלו השמות ולא בשאר שמות כמו יתר יתרו קיני להורות שפייסו משה שלא יקפיד על שלא נטל חלק בארץ ואמר שתהיה כוונתו לש״ש כמו שהיתה מתחלה שחיבב את התורה ונעשה ריע לאל ואל יהי להוט אחר בתים שדות וכרמים. (מהרס״ו זללה״ה):
והמן כזרע גד הוא וגו׳. ארז״ל (יומא ע״ה) שהיה מגיד להם על ספק בן תשעה לראשון או בן ז׳ לאחרון. עוד אמרו שהיה מגיד להם על עבד שנחלקו עליו שנים זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא. עוד היה מגיד על אשה שמריבה בבעלה היא אומרת הוא סרח עלי ותובעת כתובה והבעל אומר היא סרחה עלי עיין בילקוט. ואפשר לסמוך כל זה לפסוק שאמר עומר לגלגולת מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו. כי כל זה מיותר. ולזה אפשר שרמז במ״ש עומר לגלגולת לעבד שנפל בו מחלוקת אצל מי נמצא עומרו הוא אדוניו. ובמ״ש מספר נפשותיכם רמז לספק בן תשעה לראשון או בן ז׳ לאחרון שנפל בו הספק משעה שהוא נפש והוא מודיע של מי הוא ובמ״ש איש לאשר באהלו תקחו רמז למי שמריבה אשתו והלכה לבית אביה אם נמצא עומרה בבית אביה בודאי שהוא סרח עליה ואם נמצא בבית בעלה בודאי שהיא סרחה עליו וצריכה לחזור לבעלה (הרס״ו זללה״ה):
מבנו של המחבר זללה״ה
יש לדקדק בפסוק ויאמר משה לחובב בן רעואל חותן משה. דהיל״ל חותנו כי פי משה המדבר וא״כ מהו חותן משה ועוד באומרו חובב לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך מלת אלך השניה מיותרת. אכן שמעתי מפי זקן אחד החכם כמוה״ר יואל די רבני׳ דאמר כי ידוע הוא כי להקבלת השפע צריך ג׳ תנאים הזמן והמקום וכלי מוכן וכאן הוא המקום. וזהו אומרו עם היותך חותן משה כי אתה אומר כי לפי היותך חותני תקבל השפע. עכ״ז צריך אתה אל המקום כמוני כמוך. וזהו אומרו נוסעים אנחנו אל המקום וכו׳ כי א״י מוכנו אל הארה. ויען ויאמר אליו למה תצריכני לכל זה והלא אני אלך אל ארצי ואל מולדתי ואגיירם והרי אני כאילו הלכתי עמכם. והשיב אליו אז משה הלא לך נבא כי טוב לך שם כמו ממנו. אכן אנו צריכים לך להיות לנו לתועלתנו להאיר עינינו כמו שעשית במשפט ואתה תחזה וכו׳. וממילא רצונך יעשה ולא תפסיד כי והטבנו לך מהטוב אשר ייטיב ה׳ וק״ל. (עכ״ל בנו של הרב המחבר זללה״ה):
ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח. ויאמרו הרק אך במשה דבר ה׳ הלא גם בנו דבר וישמע ה׳. והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ויאמר ה׳ פתאום אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו שלשתכם אל אהל מועד ויצאו שלשתם וירד ה׳ בעמוד ענן ויעמד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם. ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה׳ יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. והנה יש להעיר בענין אהרן ומרים למה לא דנו למשה ע״ה לכף זכות לומר שמה שפירש מן האשה הוא שאם לא היה פורש לא היה מתנבא ומה ראיה באומרם הלא גם בנו דבר ה׳ שמא הם לא הוצרכו אל הפרישות והוא הוצרך. אמנם י״ל שהענין הוא לפי שמדרגת הנבואה לאדם הוא כפי הכנת חומרו והשתעבדותו לנשמה כמו שביאר זה הרלב״ג בסוף מאמר ב׳ מספר מלחמות ה׳. ולזה אמרו אהרן ומרים אחר שמזגנו כולנו יחד בענין א׳ לפי שהאחים דומים במזגם זה לזה על הרוב לפי שמחומר א׳ קורצו ולזה למה ימצא בי שינוי יותר ממנו. והענין לפי שהם סברו שהשגתם שוה. וז״א הרק אך במשה דבר ה׳ וגו׳ ר״ל שאם לא היתה הנבואה אלא במשה ולא בנו היינו אומרים שצריך כל אלו הפרישות כדי להתנבאות לפי שלא ידענו מה צריך לנבואה. אמנם עכשיו שגם בנו דבר ה׳ וידענו דרך הצריך לנבואה שאינו צריך לפרישות לזה אומרו למה לו זה הפרישות ומכח זאת הקושיא החזקה חייבו שמה שהוצרך מרע״ה לפרישות הוא לפי שפגם עצמו ולקח אשה כושית כמו שאמרו בספר הישר והובא בילקוט שכאשר ברח משה מפני פרעה הלך לארץ כוש כאשר כבש העיר כנזכר שם סיפר שנתנו לו אשת מלך כוש שהיתה יפה מד מאד וסיפר שם בספר הישר שמרע״ה לא קרב אליה כל הארבעים שנה שנשאר מלך על כוש וסיפר שם שכאשר הודיעה האשה הענין לגדולי המלכות שמעולם לא קרב אליה אותה שעה נתנו למשה מתנות גדולות ואח״כ שלחוהו ובא אל מדין אצל יתרו. ואפשר שזהו שאמדו אהרן ומרים ואמרו שסבת פרישות מרע״ה הוא לתקן מה שעשה אדות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח ולזה חייבו מה שחייבו כנזכר. וכל זה לא ידע בו מרע״ה אלא האל ית׳ לבד וז״א וישמע ה׳ כמו שארז״ל (בספרי) הוא שמע ולא משה. או אפשר שהוא מכלל דברי אהרן ומרים והענין הוא לומר כי היו מוכנים תמיד בלא פרישות והיתה חלה עליהם הנבואה גם היו מתפללים לאל ית׳ והיה שומע ומקבל דבריהם ותפלתם וז״א הלא גם בנו דבר וישמע ה׳. והנה להודיע להם טעותם בא האל ית׳ לבאר להם שאין השגתו כהשגתם כמו שאמר לא כן עבדי משה וגו׳ וכפי זה יקשה ולמה לא השיגו הם זאת המעלה שהגיע אליה מרע״ה שהאל ית׳ לא ימנע טוב מהם שאין כילות בנותן ואם מצד חסרון הכנתם הרי הם אחים וחומרם על הרוב שוים במזג אחד כנזכר. ולזה קודם דברי האל ית׳ להם הקדים הכתוב הקדמה לתרץ זאת הקושיא והוא אומרו והאיש משה עניו מאד ר״ל דע שאם תרצה לידע מעלת מרע״ה בנבואה דע שמזגו אינו דומה למזגם שהוא עניו מאד שלא יעיק לנשמה מלהשיג הכנתה לפי שהוא עניו ושוה בתכלית השווי וז״ש מאד וידוע הוא ממאמר החכם שהמעלות ימצאו לאדם כפי מזגו ולזה אחר שהיה שלם ושוה המזג יותר מהם השיג השגה יותר מהם כפי זה מה שחייבו שסבת פרישותו בעבור שפגם כנזכר לא שפטו האמת שעיקר משפטם היה לפי שחשבו מדרגת נבואתם שוה ואין זה האמת כנזכר. וא״ת אתה אמרת שמזג מרע״ה הוא בתכלית השווי וזה נמנע כמו שנתבאר בספרו הראשון מהקנין שנתבאר שם שהמזג השווי בתכלית השווי א״א שימצא בעולם כנזכר שם א״כ איך אמרת שמשה היה שוה בתכלית לז״א מכל האדם אשר על פני האדמה כלומר אל יעלה בדעתך שזה השווי המזג שאמרתי לך הוא כפי האמת בתכלית השווי זה א״א אלא הכוונה שהוא שוה המזג בערך כל נברא שבעולם מזג מרע״ה הוא קרוב אל השווי יותר מהם. ואחר שהקדים זה אמר ויאמר ה׳ אל משה וגו׳ וטעם שקרא למשה עמהם ולא דבר עמו אפשר לזה שזה החטא הוא בין אדם לחבירו שצריך לרצות חבירו ולא ידע בענין זה אלא האל ית׳ כאומרו וישמע ה׳ לזה קרא למרע״ה עמהם כדי שישמע הענין ויכפר להם והודיע להם הקב״ה טעותם כדי שישובו בתשובה וז״א אם יהיה נביאכם כלומר אם היה מרע״ה במדרגת נבואתכם והשגתכם לבד כמו שחשבתם ה׳ במראה אליו אתודע או ה׳ בלשון שבועה שלא היה יכול להשיג כי אם למדרגת מראה וחלום או ירצה ה׳ כלומר מדת ה׳ שהוא סוד מדת מרע״ה כנודע היה מתגלה אליו ע״י שתתלבש אותה המדה במדת מראה שהיא המדה התחתונה וכיוצא וכדי שישמע הדבור צריך שיהיה בחלום כנודע מדרגת החלום הנזכר בזוהר. אמנם לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא כמו מקום נאמן כלומר חזק והענין שהשגת מראה וחלום אינה השגה חזקה כנודע אמנם השגת מרע״ה היא השגה חזקה בכל עניניו א״כ השגת מרע״ה אינה כהשגת מרים ואהרן כדמפרש ואזיל פה אל פה וגו׳ ובזה נהרס היסוד אשר עליו בנו בנין טעותם כנזכר ובזה חזרו מטעותם כדמסיק . . . . . . וכתב הרח״ו נר״ו שענין דברי אהרן ומרים הוא לפי שלמעלה אמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה וזאת הנבואה היתה שמשה מת ויהושע מכניס ולזה אהרן ומרים רצו לדעת על מה זה לא יכנם משה לארץ כי עדיין לא נודע הטעם עד פ׳ חוקת בענין הסלע. והנה היינו יכולים לומר כי הוא מה שנזכר בזוהר על פ׳ היש בה עץ אם אין כי אם אין בא״י עץ החיים שהוא פני חמה אינו כדאי שמשה יכנס והם אמרו שהסבה היא כי אשה כושית לקח כמו שבארנו בס׳ חסד לאברהם בעין הארץ נהר כ״ד והענין אחר שלקח האשה הכושית הנזכר לעיל והיה עמה כבעל עם אשתו עם היות שלא נגע בה כלל עכ״ז לא זכה ליקבר בא״י הנקרא אשה יראת ה׳ ואמרו שאין הטעם להיות משה פני חמה מחמת נבואתו הלא גם בנו דבר ולמה לא יכנס הוא כמונו כי עדיין לא נגזרה הגזרה על אהרן ומרים שלא יכנסו לארץ ואז השיבם האל ית׳ כי אין זו הטענה רק אותה של הזוהר כנזכר אמנם טענתם שאמרו הלא גם בנו דבר אינה טענה כי יש הפרש גדול בין נבואתם לנבואתו וז״ש אם יהיה וגו׳ עכ״ל: