ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל. וישלח ה׳ בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל. ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה׳ ובך התפלל אל ה׳ ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם. ויאמר ה׳ אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי. ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי. ויש להעיר ראשונה באומרו ותקצר נפש העם בדרך מה הכוונה בזה ומה הסבה שלא קצרה נפשם כי אם בעת הזאת במות אהרן ע״ה וג״כ אם הכוונה שקצרה נפשם מטורח הדרך הנה יקשה אחר שקוצר נפשם הוא מן טורח הדרך למה היתה תלונתם על הלחם והמים. עוד שהיל״ל למה העליתנו ממצרים למות במדבר לבד. עוד מי הגיד להם שימותו במדבר. עוד אומרו כי אין לחם ואין מים והנה כפי האמת לא חסר להם כלום שעדיין היה להם הבאר והמן והנה פיהם יכחישם שיש להם לחם באומרם ונפשנו קצה וגו׳. ועוד באומרו וידבר העם באלהים ובמשה היל״ל בה׳ ובמשה ומהו הדבור שדברו כי לא נתפרש ואם הוא מה שאמרו למה העליתנו וגו׳ היל״ל למה העליתנו וגו׳ לבד. ועוד הערות אחרות יתיישבו כפי דרכנו בס״ד. ואמנם הענין הוא לפי שהעם הישראלי היו מונהגים משלשה רועים משה ואהרן ומרים והם המה היו להם תעלות להשקות ערוגות שבטיהם לכל הצריך להם וזה שאין דרך להורדת שפע מהברכה העליונה הרחבים והישרים ולזה נאמר כמו שבהעדר המים א״א גידול הזרעים כן בהעדר התעלה וקלקולה א״א גידולים ג״כ. ולזה במעשה העגל בחושבם שכבר נעדר מרע״ה היו מבקשים מה שממלא מקומו כפי דעתם הרעה כי זה הכרחי כנזכר. והנה היו להם לישראל כנזכר ג׳ תעלות משה ואהרן ומרים. והענין ששלשה דברים ההכרחיים להולכי דרכים והם המים בזכות מרים והעננים בזכות אהרן. והמן בזכות משה. והנה המים הם יותר הכרחיים מן הלחם כי אין להם תמורה ולזה היו בזכות היותר מועט ונתנו בזכות מרים וג״כ ענני כבוד שהם כמו הסוסים להקל להם מיגיעת הדרך כי כן היו העננים מקילים מצער הדרך להשוות הנמוך והגבוה ולהרוג נחשים ולמחסה משמש וכ״ש לדברי רז״ל על פ׳ ואשא אתכם על כנפי נשרים אלו ענני כבוד והנה אלו השנים שלא ניתנו כי אם פעם אתת צריכים זכות אבל לא יותר גדול. מה שאין כן במן שהוא המזון היותר נכבד והיה ניתן בכל יום הנה צריך זכות יותר גדול ולזה היה בזכות משה ע״ה. והנה כאשר נודע לישראל שנגזרה הגזרה על ג׳ הרועים שימותו יחד. והנה כאשר מתה מרים ונסתלקה התעלה האחת ולזה נתרעמו על משה ועל אהרן כאומרו ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן וירב העם עם משה. והנה מן הראוי שלא תהיה התלונה כ״א על האל ית׳ שהוא הנותן והמונע ולמה נתרעמו על משה. אמנם במה שאמרנו יובן למה שהוא התעלה להורדת השפע ואין כילות בנותן והמונע הוא מצד המקבל ולזה היתה התלונה על האמצעי המקבל השפע שהוא משה ואז חזרה תעלת המים בזכות משה ואהרן כמו שאמר קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן שבזכות שניהם חזר הבאר ולזה בראות ישראל כי גוע אהרן ואז נסתלקה התעלה השנית והם ענני כבוד כמו שארז״ל (ר״ה ג׳) אל תקרי ויראו אלא וייראו שנסתלקו ענני כבוד ומצורף לזה בראותם שחזרו לאחוריהם ז׳ מסעות שנאמר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ואז״ל (תנחומא פ׳ זו) וכי במוסרה מת הלא בהר ההר מת אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו כאלו היה בפניהם וצא ובדוק במסעות ותמצאם שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר. והנה בראות ישראל שהם הם הוא הדור הנכנסים לארץ ישראל והיו שלמים באמונותיהם ובראותם שחזרו לאחוריהם כמו בזמן המרגלים שחזרו דרך ים סוף אז שפטו בשכלם שעדיין לא נתקרב הזמן שיכנסו לארץ. ובראותם שכבר מת אהרן ונסתלקו ענני כבוד לזה קצרה נפשם ביגיעת הדרך מצד החום החזק שאין מחסה משמש וממטר וג״כ בטורח ירידת המקומות הנמוכים ועליית המקומות הגבוהים ובזה קצרה נפשם בדרך. אמנם לחסידותם וישרם שהיו אנשים תמימים ודור שלם לא נתרעמו מזה כלל לפי שיוכל האדם לחיות ולהתקיים בלכתו במדברות ואין צל על ראשו. אמנם על מה שנתרעמו היא מדבר ההכרחי שאין תמורתו והענין שידעו נאמנה שאחר שנגזרה הגזרה על משה ואהרן הנה אחר שכבר מת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ודאי קרב הזמן שיסתלק ג״כ משה רבינו ע״ה כי בשנה אחת מתו. ולזה בראותם שהיה במדבר דירת קבע כנזכר וזה לפי שחזרו שבעה מסעות לאחוריהם כנזכר ומצורף לזה שידעו שקרב זמן הסתלקות משה ע״ה מכל זה חשבו שיעדר מהם המן שהוא המזון ההכרחי שאין שם תמורתו כלל וזה בחושבם שאחר תסתלק התעלה נהר יחרב ויבש וז״א ויסעו מהר ההר דרך ים סוף ר״ל שחזרו לאחוריהם. ותקצר נפש העם בדרך מצד הסתלקות ענני כבוד מפני שהסתלקות אהרן עשה רושם כנזכר ומזה נולד להם מחשבה מפני שלא יקרא חכם אלא הרואה את הנולד וז״א וידבר העם באלהים ובמשה ר״ל שדבורם היה לחושבם שאין להם שפע כי אם ע״י צירוף שניהם כנזכר שכמו שהאל ית׳ סבה מוכרחת לנתינת השפע כן האמצעי שהוא משה סבה מוכרחת לנתינת השפע שהוא כמו התעלה והצינור לשפע כנזכר ומזה חייבו אם אין משה אין שפע וזהו אומרו וידבר העם באלהים ובמשה וזהו כוונת רז״ל (שם) שאמרו שהשוו העבד לקונו לרמוז למה שאמרנו ששניהם מוכרחים שיהיו למציאות השפע שכמו שבהעדר המים מן הבריכה יתייבשו הזרעים כן בהעדר התעלה יתייבשו הזרעים וזהו השוו העבד לקונו. ואומרו באלהים לרמוז מצד מדת הדין שנגעה במשה שיסתלקו נמשך הדבר הזה והוא אומרם למה העליתנו ממצרים למות במדבר הזה ר״ל אחר שכבר חזרו לאחוריהם ז׳ מסעות הנה יראה שדירתם במדבר היא דירת קבע וז״א למות במדבר הזה וביאר סבת מיתתם והוא אומרם כי אין לחם ואין מים ר״ל כי זה המדבר נעדר ממנו מציאות המים והלחם שלילה העדרית ואם תאמר הנה יש לכם הבאר והמן לז״א ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ר״ל כי נפשנו מרה לנו על הלחם שהוא קל ההסרה כי קרוב זמן מדת הדין לפגוע במשה כמו שפגעה באהרן. ובאומרו כי אין לחם ולא אמר לא מקום לחם. הוא שכפי ההגיון לא יאמר השלילה העדרית שהיא מלת אין אלא על הדבר שיפקד מנושא הדבר ואין דרכו שיהיה לו ומציאותו אי אפשר לו לעתיד כמו שתאמר הכותל אינו רואה כי אין דרך הראות שימצא לכותל ולזה יחוייב שיאמר בשלילה העדרית לא במלת לא כי אין לומר הכותל לא רואה כאשר נתבאר בהגיון. ולזה אמרו כי אין לחם ואין מים ר״ל שהמדבר בטבעו נעדר הלחם והמים וא״א שימצא בו לעתיד ולזה ונפשנו קצה ומרה לנו בלחם שהוא קל ההסרה כמו שאמרנו. והנה האל ית׳ להסיר מלב העם הישראלי זאת האמונה והענין שהאמת הוא שישראל הס חלקו ית׳ כביכול המחלק מעצמותו וזה באמצעות התורה שהיא חלק אלהי ולזה אינם צריכים אמצעי ביניהם כלל ועיקר כאומרו ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה׳ אלהינו וגו׳ ר״ל שהאל ית׳ קרוב לעמו ישראל בלי אמצעי כלל ועיקר. וכדי לבאר להם זה הענין מן ההקדמה עצמה שחייבו ממנה מה שאמרו כנזכר והענין שהם בראותם כי גוע אהרן ותקצר נפש העם בדרך והם חשבו שאחר שמת האמצעי הנה נסתלקו הענני כבוד ואין דרך להורדת השפע ומזה הולידו מה שאמרנו וגו׳ והאל ית׳ אמר להם ברמז שמשם ראיה ר״ל שממיתת אהרן יתחייב שאין צריך העם הישראלי אמצעי וכפי זה לא יתחייב מה שהולידו וזה בשלוח ה׳ בהם הנחשים השרפים וינשכו את העם. והכוונה לפי שכל המדבר היה מלא נחשים כמו שאז״ל. והנה גם אחר מיתת אהרן היה הענן שורף הנחשים לפניהם ואין צריך לזה אמצעי כלל כנזכר. ולבאר להם זה שלח בהם הנחשים השרפים וינשכו את העם כדי להעיד להם כנזכר ואמר וינשכו את העם וימת עם רב מישראל ולא אמר וינשכו את ישראל וימותו. אמנם ירמוז לפי שזאת האמונה להאמין שצריך אמצעי אינו עון אלא לשלימים הנקראים בני ישראל ולזה הם הם הראויים ליענש ולמות וזהו אומרו וימת עם רב מישראל כלומר אחר שהם שלימים אינם ראויים לאמצעי בינם ובין האל ית׳. אמנם אומרו אם סוברים זו אינה סברא כ״כ רעה ולזה וינשכו את העם לבד אמנם לא אמר וימותו כי אם בבני ישראל שבערכם נקרא סברא זו לעון גדול כנזכר. והנה בני השררה והמעלה המבינים הרמזים הבינו רמז שרמז להם האל ית׳ כדי להפר מחשבתם בסוד ולזה הודו על חטאם וז״א ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה׳ ובך ר״ל שהחטא הוא שדברנו והשוינו העבד לקונו כנזכר ולזה התפלל אל ה׳ ויסר מעלינו את הנחש כלומר שיחזיר הענני כבוד למקומם שהם המסירים מעלינו הנחשים השרפים ואמר ויתפלל משה בעד העם ר״ל שתפלתו היתה בעד העם ר״ל שיסך ה׳ בעדם בענני כבוד וז״ש רז״ל שחזרו הענני כבוד בזכות משה. והנה הם חשבו שחזרו בתשובה ממה שחטאו כנזכר. וכפי האמת עדיין לא נטהרו מהעון אשר בכפם והם כמי שטובל ושרץ בידו והענין שמדבריהם יובן שעדיין מחזיקים בסברתם הראשונה שסוברים שצריכים אמצעי בינם לבינו ית׳ שאם לא כן לא היו מבקשים פני משה שיתפלל בעדם לאל ית׳ להסיר הנחש ולמה לא התפללו הם עצמם לאל ית׳. ולזה לחכמתו ית׳ לא נתרפאו בתפלתו של משה והוא כדי להסיר מדעתם הסברא הרעה אשר חשבו שהם צריכים אמצעי עכ״פ וג״כ אם לא יתרפאו בתפלתו של משה כלל הנה יש חילול לכבוד של משה רבינו ע״ה שלא נתקבלה תפלתו ולזה נתחכם האל ית׳ במה שאמר עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי ר״ל כמו שארז״ל (ר״ה כ״ט) וכי נחש ממית ונחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נמוקין. ומה נחמד מאמרם כפי מה שאמרנו והוא לרמוז להם היו מתרפאין בתפלת משה ע״ה כנזכר אלא בהשתעבדות לבם לאביהם שבשמים ובתפלתם אליו ית׳ בלי שום אמצעי ביניהם לבינו יתברך כלל ובזה היו מתרפאים ואם לאו אלא שהיו סומכים על תפלת מרע״ה שהתפלל בעדם היו נמוקין ולא הועילה תפלתו לרפאותם. וזה לתועלת מה שאמרנו כדי שישובו מעונם מכל וכל כנז׳. וכדי שלא יתחלל כבוד משה לעיניהם לזה לתועלתו צוהו שיעשה שרף כי אינו הוא המרפא כי אם התפלה וההשתעבדות לבם לאל ית׳ כנז׳ וז״א עשה לך שרף ר״ל לך להנאתך שלא תתחלל לעיניהם שלא הועילה תפלתך כנז׳ ולזה עשה לך וגו׳ ומשה ע״ה עשה נחש נחשת כמו שפירש הרמב״ן ז״ל כי נחש של נחשת הוא בתואר שרף וגו׳. או אפשר ע״ד שארז״ל במסכת יומא (פ״ד) כל הנשוך מכלב שוטה כל תריסר ירחי שהא לא לישתי מיא אלא בגובתא דנחשא. ואפשר שהדבר האדום כמראה הנחשת או הנחשת בסגולה יועיל לבעלי הארס ולזה עשה הרפואה הנסיית קרובה אל הטבע הסגוליי וז״א נחש נחשת:
ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין וגו׳ ויקהלו על משה ועל אהרן וירב העם עם משה וגו׳. בתחלה נתכוונו לריב עם משה ועם אהרן כשהגיעו אצלם נתביישו מאהרן לפי שהוא אוהב שלום ורודף שלום וגו׳. ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה׳ מה שהתחילו לפתוח פיהם בדבר רע לפי שכשנקהלו לפני משה לא השגיח בהם משה שהיה יושב ומתאבל על מרים וחשב שלא יתרעמו כ״כ אדרבה באו לנחמו מיד ויאמרו לו ראה לך שנצטערת על אחותך שמתה ולא השגחת בנו ולו גוענו בגוע אחינו וגו׳ כלומר שאין לך להצטער על מיתתה שמתה מיתה יפה לפני ה׳ וטוב מותה ומות אחינו מחיינו:
והשקית את העדה וגו׳. לא אמר ותשת העדה וגו׳ כמו שנאמר למעלה ותשת העדה ובעירם להודיע שיפה שאלו ואין לו להתעכב כלל וצריך הוא שישקם בידו. (הרס״ו זללה״ה):
ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש וגו׳. במדרש רבה (פ׳ י״ט) והלא אם יצא כ״ג בבגדי כהונה חוץ מהר הבית סופג את הארבעים שהם צמר ופשתים אלא להודיעך שבלשון שקרבו לכהונה ואמר לו קח את אהרן בו בלשון אמר לו לעלות להר. אפשר לפרש כך שבלשון עצמו שקרבו בהם קח את אהרן דהיינו בדברים שמעוותנותו של אהרן לא היה רוצה ללבוש בגדי כהונה שמא אינו ראוי להם ונהנה מהם ויש איסור מעילה ושעטנז ולזה היה משה לוקחו ומפייסו בדברים ואומר לו שהשם בחר בו והוא ראוי לכך וכן בכאן היה חושש אהרן ללבוש הבגדים ולעלות להר ונהנה מהם שלא בשעת עבודה לזה אמר לו בדרך פיוס שהוראת שעה היא והוא ראוי לכך כאלו היא שעת עבודה. (הרס״ו זללה״ה):
ויסעו מהר ההר וגו׳ ותקצר נפש העם בדרך. והלא כתיב (נחמיה ט׳:כ׳) ורוחך הטובה נתת להשכילם (מ״ר פ׳ י״ט) אלא אותם שיורים שיצאו ממצרים שנגזרה עליהם מיתה לא היו רואים במדבר נחת רוח ולא רוח טובה וכן הוא אומר (במדבר י״ד:ל״ג) ובניכם יהיו רועים במדבר וגו׳ זה היום שקצרה נפשם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה השוו עבד לקונו. ונפשנו קצה בלחם הקלוקל שלא היה יכול לטעום אותו הדור מפירות הארץ כלום אר״ע כשהיו מגלים להם התגרים הסל הבא מן פירות הארץ היו מתים שנאמר (דברים א׳:ל״ה) אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה וגו׳ כל טוב הבא מן הארץ לכך ותקצר נפש העם בדרך ע״כ במדרש. ויש לדקדק במה שאמרו אותם שיורים שיצאו ממצרים שנגזרה עליהם מיתה הם שקצרה נפשם בדרך והלא כבר מתו כל אותם שנגזרה עליהם מיתה כמו שדרשו שם פסוק ויסעו מקדש ויבואו כל העדה הר ההר עדה שלמה עדה הנכנסת לארץ שמתו יוצאי מצרים ואלו הן אותם שכתוב בהם חיים כלכם היום ע״כ. אמנם כדי לתרץ זה הענין צריך להבין ג״כ מה שדרשו פ׳ שלח לך (פ׳ ט״ז) אם יראו האנשים וגו׳ וז״ל שם בן עשרים שנה בין שהיה עמהם בעצה בין שלא היה עמהם בעצה פחות מבן כ׳ שנה ולא הביא שתי שערות בין שהיה עמהם בעצה בין שלא היה עמהם בעצה היה נכנס ואם הביא שתי שערות והוא פחות מעשרים היה עמהם בעצה לא היה נכנס ואעפ״כ לא מת אחד מהם פחות מס׳ שנה עכ״ל. והנה הקושיא בזה מבואר כי איך אפשר לומר ששום אחד מהם לא מת פחות מששים הרי אם היה פחות מעשרים כגון בן י״ד או ט״ו שנה והביא שתי שערות והיה עמהם בעצה היה מת והוא פחות מס׳ שנה. אמנם כדי לתקן אלו המדרשים צריכין אנו לומר שזו היא כוונת רז״ל אע״פ שאין לשון המדרש מדוקדק והוא שלא נגזרה גזרה שימותו במדבר שהוא המדבר הגדול והנורא שהיא אמצע המדבר אלא מי שהוא בן עשרים שנה ומעלה ועליו נאמר במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן כ׳ שנה ומעלה וגו׳ והם שהיו חופרין קברות בכל ערב ט׳ באב שהיה הכרוז יוצא מלפני משה צאו לחפור אבל לפחות מבן כ׳ והביא שתי שערות והיה עמהם בעצה לא היה בכלל זה הגזרה שימותו במדבר ההוא אבל מ״מ נגזר עליהם שלא יראו הארץ ולא יתענגו בפריה וטובה. ועליהם נאמר אם יראה איש באנשים האלה וגו׳ שלא נגזרה עליהם שיפלו במדבר אלא שלא יראו הארץ וזה מדוקדק בלשון הפסוקים שהם ב׳ גזרות בשתי שבועות שנאמר בהם חי ה׳ וגו׳ כמבואר לרואה הפסוקים. ואלו לא מתו במדבר כי אם בישוב כשבאו לארץ אדום וארץ סיחון ועוג שם היו מתים כדרך כל הארץ כשהיו מגלים להם הסל של הפירות ועליהם נאמר חיים כלכם היום שלא היו בכלל הגזרה הקשה שיפלו פגריהם במדבר ואלו לעולם לא הוצרכו לצאת לחפור כמו מתי מדבר שהם מבן עשרים שנה ומעלה. ולא אמרו במדרש שלא מת אחד פחות מששים שנה אלא על מתי מדבר שהם מבן עשרים שנה ומעלה אבל אלו ודאי מתו פחות מששים (הרס״ו זללה״ה):
וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים וגו׳. י״ל מהו למות במדבר כיון שיש להם מן וכי בשביל שנפשם קצה בו הם מתים. וי״ל ע״ד מ״ש במדרש (פ׳ י״ט) שהיו מביאין להם התגרים מפירות הארץ וכיון שהיו רואין אותם מיד מתים בשביל גזרת אם יראה איש באנשים וגו׳ והם נתרעמו ותלו הדבר מחמת שהורגלו במן זמן רב ולא היו נזונין בלחם ומים כטבע העולם ולזה אינן יכולין לאכול מפירות הארץ ולא לראותן וזהו כי אין לחם ואין מים (הרס״ו זללה״ה):