והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו׳. כתיב לעיל כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך בך בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה מכל העמים וגו׳ כל הפסוקים עד סוף הפרשה נראה לפרשם על זו הכוונה והוא להודיע שבחם של ישראל על מה בחר בהם ה׳ והשרה שכינתו ביניהם מה שלא עשה כן לכל גוי. ואמר שעיקר הסבה בזה הוא מצד עצמן לא מצד אבותיהם הקדושים אשר הלכו בדרכי ה׳ כל ימיהם כי אם זו הסבה היה לו לבחור גם בבני עשו וישמעאל. גם אין הסבה מצד ריבוים עם היות שכל אלו הם תוספת שלימות ישראל כי יש להם שלימות גדול מצד התיחסם לאבות הקדושים. וגם יש להם שלמות במדבר ברבוי עם קדוש והוא ששים רבוא כי בפחות מזה המספר אין הקב״ה משרה שכינתו בתחתונים. אמנם כל אלו הם תוספת שלמות. אבל עיקר השלמות שבשבילה בחר בהם אינו כי אם מצד עצמן שהם משורש הקדושה והם בני ישראל עם קרובו בנים חביבים לה׳ אלהיהם חלק אלוה ממעל ולכן אי אפשר שיגיעו לתכלית שלמותם לעתיד אם לא יתקנו עצמן כראוי בתשובה ומעשים טובים ולא יבטחו על זכות אבותיהם לומר שבזכותם ינצלו מן הגלות וישיגו לשכר העיקריי המזומן להם לעתיד זו היא כוונת אלו הפסוקים בכללות. ועתה נפרסם על פי הפסוקים הענין בפרטות אמר כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך בך בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. זו היא סבת שלמותכם בעבור כי עם קדוש ושורש נשמתכם ממקור הקדושה. ולזה בחר ה׳ בכם מכל העמים אשר על פני האדמה כי כולם משורש הקליפה ומצד הטומאה. ולא תחשוב שמצד הריבוי של ששים רבוא לבד חשק בכם להשרות שכינתו ביניכם. עם היות שזה הוא מכלל שלמותכם עכ״ז אינו עיקר הסבה. כי אם הוא כן היה לו לבחור באומות שהם יותר מששים רבוא. ולכן אמר כי אתם המעט מכל העמים. ואם יתפרש הפסוק כפי מדרשו שדרשו (חולין פ״ט) שלא בחר בכם אלא בשביל שאתם ממעטים עצמכם לפניו כשמשפיע לכם איזו טובה ואין אתם מגדילים עצמכם כשנותן לכם גדולה כמו אומות העולם שפוסק להם גדולה והם מתגאים לפניו. כענין נבוכדנצר וחירם מלך צור ודומיהם. כמה יאי ויאי הפירוש שפירשנו כי הכל כוונה אחת שלא בחר בישראל כי אם בשביל עצמן שהם עם קדוש עם עניו שממעטין עצמן תמיד לפניו ית׳. וחזר לומר כי מאהבת ה׳ אתכם וגו׳ כלומר הן אמת שלענין יציאת מצרים היה צריך זכות אבות מצורף עם אהבתכם שאהב אתכם מצד שורש קדושתכם. אע״פ שעדיין לא יצאה קדושתכם לפועל כענין הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. כי עדיין לא היה להם תורה ומצות שבשבילם יהיו ראוים לגאולה. מ״מ בצירוף זכות אבות והשבועה שנשבע להם לאהבת ה׳ שאהב אתכם הוציא אתכם מיד פרעה מלך מצרים. זהו לענין יציאת מצרים היתה זכות אבות עיקר ג״כ מצורף עם אהבת ה׳ אתכם. ואלמלא זכות אבות לא היו יוצאים כי עדיין לא יצאה שלמותם לפועל והרי הם כגוים. אמנם לענין השלמות העתיד לימות המשיח אינו תלוי בזכות אבות כי אם בזכות עצמן. ומ״מ בעל החסד הגדול מטה כלפי חסד. לענין שכשיהיו שלמים מצד עצמן ומצד זכותם לבד ומעשיהם הטובים. אז הקב״ה עושה חדשה לשלם להם שכרם בכפלים ולצרף להם לזכותם גם זכות אבות. וזהו שאמר וידעת כי ה׳ אלהיך הוא האלהים האל הנאמן שומר הברית והחסד וגו׳. כלומר אינו מקפח שכר כל בריה. והוא נאמן לשלם שכר טוב לצדיקים לעתיד. וגם הוא שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו ליתן להם שכר נוסף בעבור אבותיהם שהפקידו מעשיהם בידו. משל לאחד שהפקיד נכסיו אצל אהובו ואמר לו שינסה את בנו לשכור אותו לשרתו ולהשגיח במעשיו אם הוא עושה כהוגן ומשרת רבו באמונה מלבד השכר שיתן לו רבו יתן לו ג״כ מה שהפקידו אבותיו אצלו. ואם הוא רשע ואינו מתנהג כשורה משלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו׳. לכן אמר עיקר שלמותכם אינו תלוי בזכות אבותיכם כי אם במה שתשמרו אתם מצותיו. וזהו אומרו בסוף ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים וגו׳. והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם. ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך וזהו שכר מצד אבותיכם ג״כ מצדך ואהבך וברכך והרבך וגו׳. וזהו שדרשו רז״ל במדרש רבה (ד״ר פ״נ) אמר הקב״ה לישראל בני לא תהיו סבורים שאני עושה אתכם כעבד שאדונו מבקש למכור אותו קוריסין בכל מה שמוצא אלא כך אני מביא עליכם יסורין עד שתכינו את לבבכם אצלי א״ר אחא בשבועה נשבע הקב״ה שלא יניח את ישראל לעולם מניין שנאמר לכן כה אעשה לך ישראל ואין לכן אלא שבועה כענין שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי. ועד היכן אני מייסר אתכם עד העקב עקב כי זאת אעשה לך עד שתשמרו את מצותי עד העקב. ולפי זה אפשר לפרש פסוק זה עם הפסוק שאחריו על זאת הכונה כי למעלה אמר הכיתי אתכם בשדפון ובירקון וגו׳ ולא שבתם עדי נאום ה׳. שלחתי בכם דבר וגו׳ הרגתי בחרב בחוריכם וגו׳ ולא שבתם עדי נאום ה׳. הפכתי בכם כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה וגו׳ ולא שבתם עדי נאום ה׳. תאמרו שאני מתייאש מכם בשביל זה כאדם שמייסר בנו ומכהו ומוכיחו כמה פעמים עד שרואה שאין ממנו תקוה ולא תועלת אח״כ הוא מניחו. לכן נשבע ה׳ כי כה אעשה לך ישראל כלומר כזה וכזה שאמרתי שעשיתי לכם כבר כך אחזור ואעשה ואיני יגע ואיני מתייאש מכם עד שתשובו ותקיימו מצותי עד העקב. כלומר אפילו המצות שאדם דש בעקביו ולכן הכון לקראת אלהיך ישראל יותר טוב לך שתכין לבך כי אני איני מתייאש מלהביא עליך היסורים. ולא תאמרו כי זה הדבר הוא מן הנמנעות שיקיימו ישראל המצות עד העקב בעבור שברא להם יצה״ר ואינם יכולים לעמוד כנגדו. לכן אמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח כמו שהקב״ה יצר הרים וברא רוח אח״כ שכשיצא רוח חזק שאין העולם יכול לעמוד בו הוא מכשילו בהרים ומחלישו. כן ברא הקב״ה יצה״ר וברא לו תבלין שהיא התורה. ולכן הקב״ה מדקדק עם האדם עד כחוט השערה. ומגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין כי יש בידו כח לעמוד כנגד יצה״ר. מצד התעסקו בתורה. ולכן עושה שחר עיפה ברא גן עדן לצדיקים שהוא כמו שחר וברא גיהנם לרשעים. ארץ עיפתה כמו אופל ודורך על במתי ארץ לדון ביום הדין כל הגאים לעתיד לבוא על מה שעשו וכן תרגם המתרגם עושה שחר עיפה לאתקנא נהור לצדיקייא כנהור צפרא. דאזיל ותקין חשוך לרשיעיא למתבר רשיעי ארעא ה׳ אלהי צבאות שמו. (הרס״ו זללה״ה):
כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיכם. יש לדקדק מהו הכוונה באומרו למען תחיון ורביתם. וכי לא יש מיני שכר אלא אלו. ובפ׳ ואתחנן כתיב ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה׳ אלהי אבותיכם נותן לכם. יש לדקדק מה טעם אמר בכאן תחיון ורביתם. ושם לא אמר אלא למען תחיו. ג״כ בכאן אמר וירשתם את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיכם. ושם אמר אשר ה׳ אלהיכם נותן לכם. ויש לפרש ששם בפרשת ואתחנן וגם בכאן הוא מדבר עס באי הארץ שכבר כלו מתי מדבר. וכל הנשארים הם חיים שלא נגזרה עליהם גזרה ועליהם נאמר ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כולכם היום. ולזה הזהירם לשמוע אל החוקים והמשפטים למען יחיו ויבואו ויירשו את הארץ כלומר שלא יחשבו שכבר הם מוכנים ליכנס ואין להם חשש מיתה כמו שאר מתי מדבר שגם הם יש להם לפחד וצריכין רחמי שמים עד שיכנסו לארץ. והנה מצינו שאפי׳ אחר שנכנסו לארץ לא כבשו כל הארץ כלה מיד אלא לאחר זמן כענין שנאמר לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ. ולפי זה יש לפרש שהפסוק של שם הוא מדבר עם באי הארץ בהתחלת כניסתם לארץ. שאם ישמעו אל חקיו ומשפטיו יחיו ויבואו אל הארץ אשר ה׳ נותן להם עתה ולא כל הארץ אשר נשבע לתת לאבותיכם שזה לא יהיה אלא לאחר זמן. וצריך ג״כ זכות גדול והוא שכל המצוה בכלל צריכין שישמרו אותם בכל דקדוקיהם. ואז יזכו שיחיו ויפרו וירבו כדי שיוכלו למלאות כל הארץ כדרך שנאמר עד אשר תפרה ונחלת את הארץ. וזהו טעם כל המצוה וגו׳. וטעם ורביתם. וטעם הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיכם שהיא כוללת כל הארץ. וע״ז הדרך נוכל לפרש מ״ש כל המצוה כמו שדרשו רז״ל כלת המצוה. אם התחלת גמור. ובשכר זה השי״ת יגמור ליתן לכם כל הארץ כולה:
וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא. ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך וגו׳. יש לדקדק ויענך וירעיבך ויאכילך את המן. ומה טעם לחזור ולכפול אלו הדברים בעצמן למטה באומרו השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך וגו׳ המוליכך במדבר הנדול והנורא. נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים. המוציא לך מים מצור החלמיש. המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך. למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך. ולמטה פירש הדברים יותר בהרחיבו באמרו במדבר הגדול והנורא נחש שרף וגו׳. ובכאן קיצר לומר וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך וגו׳. ועוד למטה אמר המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך. ולא אמר אשר לא ידעת כנזכר כאן. ועוד כאן אמר וזכרת ושם אמר השמר לך פן תשכח וגו׳. היל״ל גם שם לשון זכירה וזכרת וגו׳. ואפשר לפרש שכוונת אלו הפסוקים לרמוז לנו ענין נס נפלא שנעשה עמהם בענין המן בין בתחלה בין בסוף. והוא מ״ש רז״ל (קדושין ל״ז) שהמצות שהוציאו ממצרים הספיקו להם עד י״ז באייר שירד להם המן ואכלו מהם ס״א סעודות. עוד אמרו שאותם המצות טעמו בהם טעם מן והכריחו זה ממ״ש ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וגו׳. והקשו והרי הם חסרים אלו השלשים יום ותירצו שהמצות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן. ג״כ אמרו שהמן שלקטו מיום שפסק המן דהיינו בז׳ באדר שמת משה הספיק להם עד שאכלו מתבואות הארץ דכתיב וישבות המן ממחרת וגו׳. באכלם מעבור הארץ דהיינו ט״ז בניסן. וזה ודאי היה לחמלה על ישראל להרגילם כאשר ישא האומן את היונק שברחמיו התנהג עמהם בדרך ארץ ובדרך הטבע שלא יהיו נזוקין כלל באכילתם שאם היה נותן להם מיד המן והוא מזון דק שמלאכי השרת נזונין ממנו אינן יכולין לסבלו שהרי הם נהוגין במאכל גופני ושינוי וסת מזיק להם. לכן התחיל לענותם שלא לאכול מהמזון הגופני כי אם מעט מזער. ואפילו אותו המעט היו טועמין בו טעם מן כדי שיהיו קרובין לאכילת המן עצמו ולא יזיק להם. וזהו ויענך וירעיבך ויאכילך את המן. וכל זה היו אותם הל׳ יום הראשונים. ולכן לא הזכיר בכאן ויאכילך את המן ארבעים שנה שלא היה זה הענין אלא אותם השלשים יום הראשונים לבד. וכן עשה להם בסוף כשרצה להכניסם לארץ לא האכילם מיד הלחם הגופני סמוך למן שודאי הוא מזיק להם יותר. לכן ענה מז׳ באדר עד י״ו בניסן להאכילם מן מעט מזער ממה שלקטו בו ביום שפסק. ולכן אמר בזה אשר לא ידעון אבותיך. ולא אמר אשר לא ידעת שהרי זה היה בסוף הארבעים שנה. והכונה באותם הימים שצמצמו על עצמן לאכול לחם צר והם כבר ידעו מענין המן כל הזמן שעבר. ולכן נפרש ונאמר שכונתו להזכירם הנסים הגדולים שנעשו להם כענני כבוד ובבאר ובמן שהיו בזכות שלשה רועים משה אהרן ומרים. וכבר ידעת שכשמתה מרים פסק הבאר. וכשמת אהרן פסקו ענני כבוד וחזרו בזכות משה כל הזמן שהיה קיים. וכשמת משה פסק הכל הבאר וענני כבוד והמן. ולזה אמר פן תשכח כלומר לפחות לא תשכח אלו הקרובים שנעשו בהם נסים מקרוב בסוף הארבעים שנה והם ענני כבוד והבאר. ועליהם אמר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב שהיה הענן הורג אותם. ג״כ צמאון אשר אין מים והוא הוציא לך מים מצור החלמיש בענין הכאת הסלע. וג״כ המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך וגו׳. וזהו להיטיבך באחריתך כמו שפירשתי שכל זה היה לתועלתכם הרי רמז בכאן כל הג׳ דברים. וג״כ למעלה רמזם ברמז. וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך. וזה ירמוז לענני כבוד ולבאר שהיו עמהם כל הארבעים שנה. ולזה אמר וזכרת כאדם שזוכר הראשונות. ואמר ג״כ כל הדרך לרמוז על כל הארבעים שנה שהנהיגם בענני כבוד ובבאר. ומ״מ היה להם עינוי בכל המסעות שהיו נוסעים וחונים ממקום למקום וזהו למען ענותך. ואח״כ אמר ויענך וירעיבך לענין המן. וכונת הפרשה הזו להזהירם בתחלת כניסתם לארץ שלא ישכחו נסי השי״ת ונפלאותיו תמיד שזה גורם להם לקיים מצות השי״ת כמו שנאמר אחריו ושמרת את מצות ה׳ אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו׳. שבזכות קיום המצות יכנסו לארץ. וגם אחרי כן שנכנסו הזהירם שיזכרו ג״כ נסי השי״ת ונפלאותיו אשר עשה עמהם. כדי שישמרו מצותיו כמו שאמר השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וגו׳. כי. בזה יתקיימו בארץ כמו שנאמר ויתן להם ארצות גוים וגו׳. בעבור ישמרו חקיו וגו׳. עוד זכר להם ענין המן כדי ליקח ממנו שתי תועלות. א׳ מעלת הבטחון שיבטח האדם בשי״ת ולא יאמר מה אוכל למחר. והב׳ מיעוט התאוות וההסתפקות במוכרח ולא ירבה במותרות כמו המן שאחד המרבה ואחד הממעיט. ועוד בלתי אל המן עיניהם. ואלו השתי תועלות הא׳ לעניים והב׳ לעשירים. ולזה כנגד העניים ללמד להם מדת הבטחון אמר ויענך וירעיבך וגו׳. למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו וגו׳. שבזה יזכו לתורה מצורף לזה היסורים. כמו שנאמר כי כאשר ייסר איש את בנו וגו׳. שהתורה לא ניתנה אלא ע״י יסורין. וכנגד העשירים אמר השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך וגו׳. פן תאכל ושבעת וגו׳. ומ״ש למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו׳. זה בא להודיענו סוד גדול ועיקר גדול והוא כי כל הדברים שבזה העולם אע״פ שהם מתנהגים ע״פ הטבע מ״מ הכל תלוי כמו שנאמין שחיי האדם הם תלויין בכחו ית׳. והוא הנשמה שנתן באדם שהוא עיקר חיות האדם. וכשתסתלק ממנו הוא מת ובטל מן העולם. כן כל מה שברא בעולמו לצורך האדם להיות ניזון בו. אלמלא כח החיות המתפשט באותו הדבר מלמעלה אם מעט אם הרבה אותו הכח הוא הזן את האדם. ויש שמתפשט בו הרבה כמו הלחם שהוא זן את האדם בעצם. ויש שמתפשט בו מעט מזער כמו הפירות שאינם זנים האדם כי אם מעט. ואע״פ שהכל נברא מד׳ יסודות מ״מ כולם תלויים בכחו ית׳ ובמה שמתפשט בהם מלמעלה שאין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל מלמעלה שבכחו הוא גדל. ואותו המזל תלוי בכחו ית׳ וזהו כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. כלומר על גוף הלחם לבד כי אם על החיות המתפשט בו. וזהו מוצא פי ה׳. ואמרו על כל מוצא. ע״ד שאמרנו שיש שמתפשט בו הרבה ויש מעט. ובפרט הלחם היורד מן השמים כמו המן שהוא מזון שמלאכי השרת ניזונין בו ודאי שהוא יותר חשוב מלחם הארץ. והוא זן יותר ויותר מלחם הארץ בעבור החיות המתפשט בו יותר ולכן הספיקה להם החררה שהוציאו ממצרים בעבור שהיו טועמין בה טעם מן שהוא דבר שיש בו חיות עליון שהוא זן יותר מלחם הארץ. ויש לפרש ולמען נסותך מלשון התרוממות כמו הרימו נס. שאכילת המן גרמה להם שלימות גדול בענין התורה. ע״ד לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וזהו להיטיבך באחריתך לעולם שכולו טוב. ואין זה אלא בשלימות התורה. כי היה יכול ית׳ להוציא להם לחם מן הארץ בכל יום כמו שאמרו בענין בהמות בהררי אלף. שאלף הרים מגדלין לה עשבים שאוכלת בכל יום. אמנם עשה להם שיהיו ניזונין בלחם שהוא מן השמים בעבור שרצה שיהיו דברי תורה נקבעים בלבם. והתורה היא לחם השמים. ע״ד לכו לחמו בלחמי והמן הוא בא ממקום התורה בעצמה שהוא מהטל היורד מלמעלה ממקום עליון וניזונין בו מלאכי השרת. וכל מה שיורד למטה הוא מתגשם. (הרס״ו זללה״ה):
כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא וגו׳. עיין פי׳ פ׳ זו בספרי. ויש לעיין מה טעם הכפל כי הארץ אשר אתה בא שמה וגו׳. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה. ופעם לשון יחיד ופעם לשון רבים. ופעם לשון ביאה ופעם לשון העברה. ויש לפרש שהכתוב מדבר בארץ סיחון ועוג ובארץ ישראל שמעבר הירדן והלאה כי אף ארץ סיחון ועוג טובה היא מארץ מצרים. ולזה אמר כנגדה כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה אמר לשון יחיד. כננד בני גד ובני ראובן שהם מעטים לגבי שאר ישראל. ולא אמר לשון העברה דלא שייך העברה. וכנגד שאר ארץ ישראל אמר והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות. והוסיף בה שבח אחר. ואמר ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה׳ אלהיך בה משא״כ בארץ סיחון ועוג. שהכתוב קראה טמאה. כדכתיב ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם. ומ״ש אשר תזרע את זרעך והשקית לא היל״ל כי אם אשר תשקה ברגלך דפשיטא שמה שהוא זורע הוא משקה. אבל נתכוין לומר שארץ מצרים אין בה כי אם הזרעים לבד לא האילנות וכשרז״ל כגן ה׳ לאילנות. כארץ מצרים לזרעים. וגם בזרעים אינם רק ע״י טורח. וז״ש והשקית ברגלך. ואם היה מקום גבוה לא יצלח לכלום משא״כ בארץ ישראל. וזהו שאמר ארץ הרים ובקעות וגו׳. (הרס״ו זללה״ה):
כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיכם. וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא. ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם. שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה. וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלהיך מיסרך. ושמרת את מצות ה׳ אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו. כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחקותיו אשר אנכי מצוך היום. פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. המוליכך במדבר הגדול והנורא *שמעתי משם החכם כמוהר״ר י״ט צהלון ז״ל שיובן ע״ד חז״ל בגמ׳ (בירושלמי דברכות פ״ה ה״א) שמי שנשכו הערוד אם הערוד יקדים למים ימות הנשוך. ואם האדם יקדים למים ימות הערוד. ובאותו החסיד המציא האל ית׳ לפניו מעין מים וניצל. וזהו שאומר הפסוק שהמדבר היה מקום נחש ושרף והוא מקום צמאון כדי שלא יקדים הערוד למקום המים. אבל לך המוציא לך מים מצור וגו׳ כדי שיהיה לך מוכן לקדום אליו:נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים. המוציא לך מים מצור החלמיש. המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך. ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה׳ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה:
וראוי להעיר באלו הכתובים. ראשונה באומרו כל המצוה. היה לו לומר המצוה אשר אנכי וגו׳ את כל המצות וגו׳. ב׳ אומרו אשר אנכי מצוך אשר ה׳ מצוה אחכם או אשר ה׳ צוה אתכם מבעי ליה כי משה לא היה המצוה כי אם שליח המצוה. ג׳ אומרו אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות מבעי ליה שנכנס בלשון יחיד כאומר מצוך. עוד למען תחיה ותרבה ותירש את הארץ מבעי ליה. עוד תשמרון לעשות תעשו מבעי ליה. ד׳ באומרו למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ. הנה סדר הראוי לומר למען תחיון ובאתם וירשתם את הארץ ורביתם וגו׳. כי אלו הדברים היו סמוך למיתתו ותיכף נכנסו לארץ וירשוה. ואחר כך באורך הימים נתרבו. ולזה היה לו לומר וירשתם ורביתם. ה׳ אומרו אשר נשבע ה׳ לאבותיכם. הנה אחר שהוא ית׳ מושבע ועומד יראה כי אף על פי שלא ישמרו המצות יירשוה אחר שהוא ית׳ מושיע וכו׳. ו׳ באומרו וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלהיך זה ארבעים שנה היה לו לומר כמו שאמר בסמוך המוליכך במדבר וגו׳. למה אמר כל הדרך. עוד אומרו זה ארבעים שנה ידוע הוא. ועוד למען ענותך לנסותך לדעת וגו׳. שהאל ית׳ יודע מצפוני הלבבות בלי נסיון. ועוד הנה הסבה שנשארו ארבעים שנה במדבר הוא לפי עונש המרגלים. א״כ למה אמר למען לדעת את אשר בלבבך וגו׳. ז׳ אומרו ויענך וירעיבך יראה כפול שכבר נאמר למען ענותך לנסותך וגו׳. ועוד יראה שהנסיון הוא במדבר עם הענוי ובמן הוא הענוי בלי נסיון. ואחר זה אמר המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך לנסותך וגו׳. לא נפל זה השינוי במקרה. ח׳ אומרו אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך. ובסמוך אמר אשר לא ידעון אבותיך וגו׳. ט׳ אומרו למען הודיעך וגו׳. יראה שהוא נותן טעם למאכל המן. והנה לא יתן וזה שהוא אמר לא על הלחם לבדו יחיה האדם. והנה בהאכילו המן שנקרא לחם כאומרו הנני ממטיר לכם לחם. הנה יתחייב כי לא יחיה האדם כי אם על הלחם. וא״כ באומרו כי לא על הלחם לבדו אינו טעם. ועוד מהו מוצא פי ה׳ שזכר כי אין כאן כי אם המן. י׳ אומרו שמלתך לא בלתה וגו׳. הנה יש להבין אם הכוונה שהאל ית׳ עשה להם דברים נכבדים כמו שיראה באומרו ויאכילך את המן וגו׳. שהאכילם לחם אבירים ומזון היותר נבחר ונכבד הנה בענין השמלה היה לו להלבישם חליפות שמלות בגדי משי ורקמה בכל יום כדי שידמו לענין המאכל. וא״כ באומרו שמלתך לא בלתה וגו׳ יראה שהוא דבר גרוע שלבוש אחד שישאר על האדם ארבעים שנה ומנעל אחד. עם היות שלא בלו ולא נקרעו מ״מ ודאי לא היו חדשים שזה הוא העונג שהוא מתפאר עליהם לכאורה שענגם בהרבה תענוגים. י״א אומרו וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו וגו׳ מה הם אלו היסורין שאמר. עוד אומרו וידעת עם לבבך מהו עם לבבך. עוד אומרו ושמרת את מצות ה׳ אלהיך הרי כבר אמר כל המצוה אשר אנכי וגו׳. עוד מה הכפל באומרו ללכת בדרכיו וליראה אותו. עוד אומרו כי ה׳ אלהיך מביאך שיראה שהוא נתינת טעם למה שאמר ואין לו משמעות. עוד אומרו ארץ נחלי מים ארץ חטה וגו׳ וכל אלו השבחים אין זה מקומם. עוד אומרו פן תאכל ושבעת וגו׳ ורם לבבך וגו׳ היל״ל כאשר תאכל ושבעת וגו׳ פן ירום לבבך וגו׳. עוד אומרו המוליכך במדבר וגו׳ המאכילך יראה כפל שכבר זכר זה בתחלה. עוד אומרו ואמרת בלבבך שהיל״ל פן תאמר בלבבך. ואמנם מה שיראה בזה הוא לפי שתכלית האדם ובפרט האדם הישראלי להשלים נשמתו רוחו ונפשו. ולפי שהגוף מרכבה לנפש והוא כסוס ללחום מלחמת מצוה הנה בזה ראוי שיספיקהו ההכרח מצרכי הגוף. והענין שבנטות האדם אחר תאות חומרו ודאי שכל התכלית שאליה מגמת בריאתו. והמשל בבני אדם שנטו אחר תאות חומרם הוא משל לאנשים רוכבי הים באניה ללכת לעיר גדולה למען יחיו בה ויצליחו ויעלו במעלות רמות ונשאות לפני מלך המדינה ויעמדו לפניו לשרתו ולשבת ראשונה במלכות. ויהי בלכתם דרך אניה בלב ים ותשא אותם הרוח באי אחד מאיי הים מקום אריות ונחשים והררי נמרים ויחתרו לצאת אל היבשה להטהר ולהתרחץ ושמו על לבם שיזהרו מסכנות האי ההוא ויצאו וראו אבנים טובות ומרגליות במקום ההוא ועפרות זהב לה וציצים מזהירים ונצנים נותני ריח ומכל מיני מגדים ומעינות מים קרים על נפש עיפה. ומזה ומזה כל עץ נחמד למראה ותאוה לעינים וטוב למאכל. וייטב בעיניהם המקום מאוד ויתפתו בתענוגיו וביופיו ויתרחקו מהאניה ושכחוה. ושכחו את דרכם גם את המקום אשר אליה היתה מגמת פניהם ונשארו שם משתעשעים ומתעתעים עד אשר הלכה הספינה לדרכה. ויחלק עליהם לילה ואז יצאו עליהם מכל צד ומכל פנה אריות טורפים וצפעונים נושכים ונחשים שרפים. ולא הועילו אליהם ולא הצילום אבניהם היקרות ונצניהם המאירים גם כספם וזהבם. וכל אשר בזזו לנפשם השליכו. ויצעקו איש אל אחיו צעקה גדולה ומרה. ויאמר האחד אוי לי כי לא יועילני ממוני אוי לי שאבדה ממני מלכותי וקומי. ואמר האחר אוי לי שהתרשלתי בחק מלכי ולא נשאר בידי מכל הטוב הזה אלא אנחה אין תכלית לה ושכונה נחשים וצפעונים מפרישים ואריות ודובים ונשיכות חיות ועקרבים עם תוספת בזיון וחרפה וכליון. זהו המשל הנפתים בתענוגי העולם הזה. וילכו אחר תאות חומרם במותרות בלתי הכרחיות והנמשל מבואר אין להאריך בו. והנה פרי האדם ותכלית בריאתו הוא העם הישראלי. ובהיותם במצרים זכר ה׳ בריתו את אברהם וגו׳. ויבחר בם להיות לו לעם סגולה וחבל נחלתו. והנה לקיים בריתו אתם אע״פ שלא נתעוררו מעצמם להשלים נפשם הנה בחסדו ית׳ העיר רוחם בשלוח להם נביאו משרע״ה והוציאם ממצרים. ולפי שהורגלו באויר מצרים המעופש בדעות ואמונות כוזבות כמו שארז״ל (שוח״ט הובא בילקוט פ׳ ואתחנן) גוי מקרב גוי מה אלו וגו׳. והנה להכניסם לארץ דרך ארץ פלשתים קרוב הוא ועדיין הדעות הנפסדות קבועות בשכלם כנזכר. ולזה הוצרך מירוק וזכוך להוליכם במדבר ארבעים שנה שבאורך הזמן יספיק להעתיקם ממדרגה למדרגה עד שקצה האחר הפך הראשון. ולא יוזקו אחר שהיה בהדרגה מעט מעט. וזהו שארז״ל (ברכות ה׳) ג׳ מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל ולא נתנם אלא ע״י יסורין וכו׳. עיין מש״כ בו בביאורי על קצת פי׳ משלי ע״ש. והנה הסבה אצלו שהוליכם במדבר לב׳ תועלות. א׳ להעתיקם מרוע מזג הקנוי להם במצרים. ב׳ להרגילם בדרך השלימות. ר״ל בדרך השתמש האדם בטובות זה העולם שהם מפתים בני האדם ומטרידות אותם מחלקם בחיים. ולזה האל יתברך בחסדו הגדול הוליכם במדבר להרגילם ולהדריכם איך ישתמשו בתאות זה העולם כאשר יתבאר בס״ד. והענין שמי שהוא בעל נפש בעסקיו בעולם הזה ר״ל בתאותיו צריך שיהיה כמו בעל ההשבעות והקמיעין המבין בלקיחת הנחש שהוא ירא מסמו ומארסו והוא מוציא צרי לתקן התוריק הגדול להחיות נפשו מכל הארסים הממיתים. אמנם הסכל כשיביט בו וירצה להדמות אליו חושב שהוא לקחו בעבור שישרה צורתו בעיניו כי משבצות זהב רקום לבושו. וג״כ בעבור נועם מישושו לידיו וערבה חברתו לפניו. וכשחשב זה לקחו ג״כ להתפאר בו ולהתפלא בעיני רואיו. ולא ידע כי בנפשו הוא עד שנשכו הנחש וימיתהו בסמו. כן תאוות זה העולם הם ממיתים כמו הנחש מפסידים הנפש. והחכם שיש בו שלימות הנפש בעסקו בתאוות העולם הזה לקחת מהם ההכרח יצטרך חכמה כ״ש להנצל מרעתם. והענין שלא יקח כי אם המוכרח שבלכתו אחר התאוות ישתקע בהם וימות מיתת הנפש. ואחר ההצעה הזאת יובנו הכתובים בס״ד:
כל המצוה אשר אנכי מצוך וגו׳. ירצה שזאת המצוה אינה מצות האל ית׳ לישראל כמו שחשבו המפרשים ז״ל. אלא משה רבינו ע״ה בעת פטירתו דבר להם לישראל כל משנה התורה. וכאן מצוה אותם מצוה אחת שהיא נחלקת לב׳ חלקים. והיא בכללה מצוה א׳ שמצוה אותם שהוא סייג לתורה בכללה. והענין שכללות מצותו היא להזהיר לישראל ולומר להם אחר שהם נכנסים לארץ ישראל והארץ בטבעה שלימה מכל טובות הגופניות כמו שיזכור. לזה אמר להם הזהרו שלא תלכו אחר התאוות ומותריהם ותאכלו לשובע שהוא רמז למותר יותר מן המוכרח שזה הוא תכלית המרי שכאשר ילך האדם אחר התאוות בודאי ישכח את האל ית׳ כנזכר. ולזה הזהירם לקחת ההכרח לבד וזהו חלק אחד מהמצוה. והחלק הב׳ ממנה הוא. שאם עברו בעת מה ואכלו לשובע ונמשכו אחר המותרות. הנה ראוי שיעשו רושם מה שלא ימשכו אחריהם. והוא לברך את ה׳ שכאשר יגידו בפיהם שהטובות כולם ממנו ית׳ והוא המציאם. הנה אז ודאי לא ימשך מהם הנזק הנזכר. ולפי זה זאת המצוה היא ב׳ חלקים. ולז״א כל המצוה. וביאר שזאת המצוה היא מאת משה כנזכר. שהוא סייג גדול לדברי תורה כולם. וז״א אשר אנכי מצוך היום. ר״ל היום שהוא סמוך למיתתי אני מצוכם על הדבר הזה. שאין עת יותר ראוי להזהיר על זה כיום הזה. כמו האדם בעת מיתתו שיצוה אל בניו להתנהג בדרך הטובה ולהתרחק מדרך הרעה שהמצוה שתהיה בזה העת השאר חקוקה בכח הזוכר ולא ישכחו אותה הבנים לז״א אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות. ונכנס בלשון יחיד ויצא בלשון רבים. אפשר שזאת המצוה אינו מצוה אותה לדור הזה לבד אלא גם לבאים אחריהם עד עולם. ולזה יצא בלשון רבים בעשיה. וביאר שזאת הצוואה היא סיבת כל הטובות כולם. והענין שכאשר ישתמשו בדברים החומריים ומגמתם שלימות נפשם. בזה לא ישלוט בהם המזל והמערכה. שכל הדברים הם תלויים במזל. ולא בזכות האדם. ולז״א שבשמירת זאת המצוה כנזכר יזכו לג׳ אלו בלי ספק וז״א למען תחיון כנגד חיי ורביתם כנגד בני ובאתם וירשתה את הארץ כנגד מזוני שהוא ארץ חטה ושעורה וגו׳. או ירצה למען תחיון לומר שבשמירת זאת המצוה יהיה להם החיות האמתי והוא חיות הנפש. שבהחלש החומר יחיה ויגבר השכל שהוא החיות האמתי. ולפי שבחולשת הגוף ימעיט פריה ורביה. לז״א ורביתם. ר״ל שיתרבו ע״ד נס. וג״כ יירשו את הארץ כאשר נשבע ה׳ לאבותם. והענין שבשבועתו לאברהם אמר כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. ור״ל כי יהיו נצחיים בה. וז״א כאשר נשבע לאבותיך כנזכר ולזה יותר השאלה הד׳. וקודם מצותיו הקדים הקדמה לאמת בה דבריו שיאמר. ואמר וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלהיך זה ארבעים שנה במדבר. ירצה התבונן מה הסיבה שהניח אתכם ארבעים שנה. ר״ל כל הזמן הארוך הזה. וג״כ במדבר שמם. שהסיבה בזה היא למען ענותך לנסותך וגו׳. ירצה למען אשר הורגלו במצרים בעפוש התאוות הגופניות והדעות הנפסדות כדי להעתיקכם מהם. לזה ענה אותך והרעיב אותך באורך זה הזמן במקום שמם. שבזה המקום תעתקו מאותם הקנינים שהייתם בהם מורגלים בארץ מצרים. וז״א לנסותך ר״ל להרגילך. כדי שתהיה מורגל בזה הענין כדי שתשמור מצותיו. שאם היית נשאר באותו המזג שהיית מורגל א״א שתשמור מצותיו. אמנם בהרגילך בזה המדבר. פעם תשמור ופעם לא כי כן הוא מי שירגיל עצמו כדי ליעתק מדבר אל דבר פעם יטעה ופעם לא. שהכונה בענין ההרגל אינה עשיית הדבר כי אם ההרגל לבד. ולזה לא היו נענשים ישראל במדבר עונש הראוי על מעשיהם אלא בקצת תפלה היה סולח להם. וזהו התשמור מצותיו אם לא. ולזה היתה סבת אורך זה הזמן במדבר. וז״א זה ארבעים שנה להראות על ההפלגה והגוזמא. וג״כ ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת וגו׳. ירצה כדי לאמת הקדמתו כנזכר. ביאר זה במופת חותך וזה דבר נסתר מעיני כל ישראל שאכלו המן בין דור ראשון בין דור אחרון הנכנסים לארץ. והענין מה הסיבה שלא נתן להם האל ית׳ לחם חטה ובשר שור והאבטיחים ובצלים וכל הדברים שהיו רגילים בהם. וג״כ למה לא נתן להם מהלחם ר״ל מהמן שיעור מספיק ר״ל שיעור מה שיאכלו כדי שבעם ויותירו. אמנם הוא לא נתן להם כי אם מלא העומר לגולגולת. והנה בני אדם הם מתחלפים בשיעור אכילתם יש מי שאוכל ככר אחד וישבע ויותיר ויש שאוכל ב׳ ככרות וישבע ויש ד׳ ויותר שכל א׳ לפי מזגו ובריאותו וכחו. והנה אחר שהפחות והחלש בישראל היה מספיק לו מלא העומר ולא פחות. א״כ הגבור שבהם לא היה מספיק לו בעומר אחד ולא בשני עומרים. ודוחק לומר שהגבור היה נעשה עמו נס באכילתו. והחלש היתה אכילתו כפי הטבע. אמנם הכונה בזה היתה כדי לענות אותם בחסרון המזונות והרעיבם שלא היה נותן להם אלא המוכרח כדי חייהם לא כדי להתענג ולשבוע במותרות כי אם לחם ומים המוכרח. והכונה בזה להגיד שאין שלימות האדם כי אם בקיום מצות ה׳ אלהיו כפי האפשר לאדם. אמנם הגוף שאינו אלא כסוס לרוכב שאם היה אפשר שיתקיים הסוס בלי אכילה כלל היה יותר טוב לרוכב ולזה לא יתן לסוס כי אם שיעור שיתחזק בו. לא שיעור שיתענג בו. וג״כ אינו נותן לו שקדים למאכלים ערבים כי אם השעורים ומים. לא זולת. שאחר שהכוונה להתחזק לא זולת. וכן הענין בקיום הגוף אחר שתכלית האדם ובפרט ישראל אינו אלא בקיום התורה והמצות. לזה לא היה נותן להם מהמן כי אם ההכרחי לקיומם. וז״א ויענך וירעיבך באכילת המן. וז״א ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך. ר״ל היוצאים ממצרים שאכלו את המן בתחלה. והכוונה לומר שאין מי שידע מהם סבת זה שלמה היה מענה אותם במיעוט המן ובמיעוט האכילה. והנה עתה גילה להם משרע״ה הסבה בזה ואמר למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם. ירצה שהסבה שהיה מסגף חומרם במיעוט המאכל להעיר ולרמוז להם כי לא יחיה ויתקיים האדם מצד מה שהוא אדם בלחם לבד שבזה לא יחיה מצד מה שהוא אדם. אמנם מצד שהוא ב״ח. כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם. ר״ל שחיות וקיום האדם מצד מה שהוא אדם הוא על כל מוצא פי ה׳ שהם המצות המקובלות מפי השם והוא הקיום לאדם. והרוב מהם יועיל יותר. וז״א כי על כל מוצא וגו׳. אמנם בענין הלחם ואם הוא מעט לא יחיה האדם מצד מה שהוא אדם. ואחר שקיום האדם הוא במצות לזה היה מענה אותם והרעיבם במיעוט שיעור אכילת המן כנזכר. וג״כ במותרות המלבושים לא היה להם כי אם ההכרחי וז״א שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה. ר״ל שלא היה להם אלא ההכרחי. והוא שלא היו להם בגדים בלוים וקרועים כי אם לא בלויות ולא חדשות. וג״כ לא היו נזוקים מההליכה שכל זה הוא ההכרחי לבד וכל זה כדי לדעת עם לבבך. ר״ל כדי שתבין שכל זה הוא אינו לעינוי כי אם כדי ליסרכם כאשר ייסר איש את בנו. ר״ל כמי שאיש השלם לא יתן לבנו כי אם המוכרח מהמאכל. ואין הסיבה בזה מפני מיעוט המאכל כי הוא נשאר עד שמשליכו באשפה. אמנם הסבה בזה הוא כדי ליסרו ולהרגילו ולהדריכו בדרך הישרה שלא יהיה זולל וסובא. ולזה מרגילו בקטנותו במוכרח. ועם היות שיצטער בזה הוא הנאתו. ואחר שהקדים כל זה בא לצות מצותו. והוא אומרו ושמרת את מצות ה׳ אלהיך. ר״ל שתשמרו התורה ללכת בתמידות בדרכיו וליראה אותו. ואם תאמר והרי כבר מוזהרים מהאל ית׳ על זה. ומה הסבה על זה הצווי. לז״א שהסבה שאני מצוה אתכם על זה. לפי כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים וגו׳. ואחר שאתם נכנסים לארץ שהיא זבת חלב ודבש. ויש בה כל הדברים והתענוגים הגשמיים בריבוי מופלג. לזה אני ירא שמא תשתקעו בתענוגיה. וזה אחר שהיא ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. ר״ל שכאשר תאכל לחם לא תאכל אותו בסיגוף ועניות כי זה א״א אחר שלא יחסר כל בה. ואחר שזה כן. לזה אני מזהירך וזכרת את כל הדרך וגו׳. ויענך וגו׳. ובזה ושמרת את מצות ה׳ אלהיך ולא תשתקע בתענוגיה. ואמר כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים ארץ חטה וגו׳. ירצה עם היות שיש בארץ ישראל שבחים אחרים יותר מאלו. הנה זכר אלו לתשובתם על שאמרו ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות. והנה אין להשיב על זה אמר כנגד מה שאמרתם המקום הרע הזה. הנה האל ית׳ מביאך אל ארץ הטובה שאוירה טוב ושוה המזג הפך המדבר. וכנגד אמרכם ומים אין לשתות כי אין שלילה החלטית לרמוז כי אינו נמצא כלל בשום אופן במדבר ולא במקום א׳ ממנו. ולזה אמר נחלי מים עינות ותהומות בבקעה ובהר. וכנגד מה שאמרתם לא מקום זרע אמר ארץ חטה וגו׳. וכנגד מה שאמרתם ותאנה וגפן ורמון אמר גפן תאנה ורמון. והנה אמר ארץ זית שמן ודבש ירצה עתה בא לשבח ארץ ישראל. והענין שנמצא בא״י ענין א׳ מה שלא נמצא בשום ארץ מהארצות. והוא שטבע הארצות החמות יצליח בהם נטיעת התמרים אבל לא נטיעת אילני הזית. אמנם הארצות הקרות יצליחו בהם הזיתים אבל לא התמרים. ולא תמצא בעולם ארץ שיצליחו בה שניהם יחד כי אם א״י והטעם לפי שהיא באמצע הישוב ושוות המזג. וז״ש ארץ זית שמן ודבש. ומה נחמד שהפסיק במלת ארץ באמצע הפסוק לפי שהוא ענין אחר לשבח בארץ ישראל שהיא שלימה בכל שלימות שבכל העולם. ועוד שיש בה שלימות שאין בכל העולם כמותו כנזכר. ואמר ואכלת ושבעת ירצה אחר שהיא רבת הטובות הגופניות. הנה א״א שלא יאכל האדם כדי שבעו ואין תקנה לזה כי אם וברכת את ה׳ אלהיך. ולומר שבח על הארץ הטובה אשר נתן לך. שבזה ישמעו אזניך ולבך ישכיל כאילו הטובות נתנם לך בעבור שתשמור מצותיו. ולזה עם היות שתשבע מתענוגיה לא יטעה האדם ולא יגיע לו נזק. ולפי שהשובע סבת והתחלת כל הפשעים כולם לז״א השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחקותיו כי זה בלי ספק נמשך מן השובע ומרדיפת התענוגים. וז״א פן תאכל ושבעת. ר״ל איני ירא אלא שמא תאכל ותשבע ותרדוף אחר התאוות והמותרות והיא השביעה מן האכילה שהמאכל הראוי הוא להסיר הרעב. וג״כ תבנה בתים טובים ונאים בארזים מצויירים שהבית הראוי הוא למחסה מחמה וממטר לא זולת. וג״כ ובקרך וצאנך ירביון ששיעור המקנה הראוי הוא מה שאמר הכתוב ודי חלב עזים ללחמך ולחם ביתך וגו׳ לא זולת. וג״כ וכסף וזהב ירבה לך ששיעור הכסף וזהב הוא כדי לקנות די מחסורו לבד. כמו שאמר הכתוב הטריפני לחם חקי וג״כ וכל אשר לך ירבה. אפשר שרמוז על ריבוי הנשים שהם מיוחדים לאדם לבדו בלי שיתוף אחרים. והנה בריבוי כל אלו התאוות הנה באמת ימשך ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלהיך וגו׳. המוליכך במדבר וגו׳. המאכילך מן במדבר וגו׳. וכאן אמר אשר לא ידעון אבותיך לבד. שהכונה זה הדור כבר ידעו זה הסוד במה שאמר להם למען הודיעך וגו׳. אמנם אבותם הדור הראשון לא ידעו זה הענין כנזכר. וכל זה היה למען ענותך ולהרגילו שתהיה מורגל בהכרחי. ולזה להיטיבך באחריתך. ר״ל שכאשר תירש הארץ יהיה טוב לך שלא תלך אחר התאוות שכבר הורגלת בזה. והנה אחר שתאכל ותשבע ובתים טובים תבנה וגו׳. הנה באמת תשכח כל אלו הדברים וזה שלא נעשו אלא כדי שתזכור אותם ולא תשבע. ואחר שתשבע הנה בודאי תשכחם שאם לא תשכחם לא היית שבע. והנה אחר אשר טבעת ביון התאוות אין רפואה לך כי אם להבין מה הוא סבת אלו הדברים כלומר מה סבה שקנית אלו הדברים. אמנם מה שתחשוב לכאורה הוא שאתה הוא הסבה בזה. וכפי האמת אתה הוא הסבה הקרובה בזריעה ובחרישה ובמקח וממכר וכיוצא. וז״א ואמרת בלבבך ולא אמר פן תאמר. שכפי האמת כך הוא שאתה הוא הסבה. אמנם ראוי לך לזכור הסבה הרחוקה שהיא סבת הסבות והוא האל ית׳. וז״א כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ולזה אין לך רפואה כי אם בהשכילך הסבה הרחוקה באלו הטובות ובזה תזכור מצותיו שאם יהיה לך שכחה גם בזה. וזה שכאשר תשכיל הסבה הרחוקה הניע עד המערכות ולא תוסיף לעלות לסבת הסבות וזה ודאי טעות עע״ג. וז״א והיה אם שכוח תשכח את ה׳ אלהיך והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם וגו׳. העידותי בכם וגו׳. שודאי אין לכם תקנה אחר שכבר היה להם השכלה להשכיל הסבה הרחוקה וטעות ויחסת זה למערכות:
ובמדרש ש״ר פ׳ כ״ה וז״ל הוא מרומים ישכון. הה״ד כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו׳. אל שלחן שהוא ערוך בתוך הגן שנאמר אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים. וכביכול הקב״ה מיסב בראש והאבות וכל הצדיקים יושבין לרגליו שנאמר והם תוכו לרגלך. והקב״ה מביא לפניהם כל מיני פירות מגן עדן ומאכילן מעץ החיים. ואח״כ מברכין לבעל הסעודה והכל חולקין כבוד להקב״ה שהוא יצוה לברך והקב״ה אומר למיכאל ברך ומיכאל לגבריאל וגבריאל לאבות העולם. ואבות העולם חולקין כבוד לדוד ואומרים המלך שביררנו הוא יברך למלכו של עילם ונותנים את הכוס לפניו. ונוטל את הכוס ואומר כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא. ועליהם שבח דוד ואמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. כי ה׳ אלהיך מביאך וגו׳. על זה נאמר הוא מרומים ישכון עכ״ל. ויש להעיר א׳ מה הוקשה להם ז״ל בפסוק הוא מרומים ישכון עם פסוק כי ה׳ אלהיך מביאך וגו׳. עוד באומרו אל שלחן שהוא ערוך בתוך הגן סמוך לאומרו כי ה׳ אלהיך מביאך וגו׳. יראה שיחזור על ישראל. והנה מדברי חז״ל יראה שהשלחן הוא לאבות העולם והצדיקים. עוד אומרו אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים מהיכן משמע שלחן ערוך בתוך הגן וגו׳. ועוד אומר וכביכול הקב״ה מיסב בראש והאבות והצדיקים יושבין לרגליו שנאמר והם תוכו לרגלך וגו׳. והנה לא ידענו אימתי יעשה זה אם בזה העולם או לעולם הבא או לתחיית המתים. והיל״ל לעתיד לבוא יערוך שלחן וגו׳. עוד אומרו והקב״ה מביא לפניהם כל מיני פירות מגן עדן ומאכילן מעץ החיים. והיל״ל והקב״ה מאכילן מכל מיני פירות שבגן עדן ומעץ החיים. אמנם מלשון המאמר יראה שלא יאכלו כי אם מעץ החיים א״כ מיני פירות למה לי. ועוד אומרו ואח״כ מברכין לבעל הסעודה מברכין להקב״ה מבעי ליה. ועוד אומרו והכל חולקין כבוד להקב״ה שהוא יצוה לברך. והנה אין הכבוד אלא למי שמברך לאדם שיצוה לברך. ועוד מיכאל וגבריאל איך יברכו. והם מלאכים ולא אכלו מהסעודה. ועוד למה לא יברך מיכאל וגבריאל. ומדרך המוסר שהקטן יאמר לגדול ממנו ברך ומברך ולמה כאן הגדול נתן לקטן ולא בירך הגדול כי אם הקטן שבהם. עוד אומרם המלך שביררנו הוא יברך. והנה הדין הוא מלך ות״ח ת״ח מברך או מלך וכ״ג כ״ג מברך ומה טענתם המלך שביררנו וכו׳. עוד אומרו כוס ישועות אשא ולמה נקרא כוס ישועות. אמנם מה שיראה בזה המאמר הוא לפי שחז״ל הוקשה להם פסוק הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים מלך ביפיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים. והנה המפרשים מפרשים אותו על חזקיה. והנה לא יצדק בו מרומים ישכון מצדות סלעים. וג״כ לחמו נתן וגו׳. וג״כ על הקדוש ב״ה יקשה למה תארו שישכון במרומים. הוא בשמים ישכון מבעי ליה. עוד מה טעם אומרו לחמו נתן מימיו נאמנים שהאל ית׳ אין אוכל ומהו כינוי לחמו ומימיו. עוד למה לא שבחו כי אם שנתן לחמו ומימיו מצד זה הוא מרומים ישכון. עוד הקב״ה לא יושג ואיך אפשר שיאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך. וג״כ בפ׳ כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים וגו׳. ארץ חטה וגו׳. יראה שאלו הדברים שלומות אליה. והנה אחר זה יראה שהם חסרון. שמהם ישבחו האל ית׳ כאומרו פן תאכל ושבעת וגו׳. ורם לבבך וגו׳. לז״א ז״ל והניחו משל נכבד לרמוז למה שכתבנו בפ׳ הפסוקים שבזה יותרו כל הספיקות בב׳ אלו הכתובים ואמרו כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו׳ אל שלחן ערוך בתוך הגן שבזה משבח ארץ ישראל שהיא טובה לפי שהיא בתוך הישוב שהוא מקום האויר היותר נאות למזג האדם. ומה נחמד אומרו שנאמר אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים שהוא מדבר בא״י ולא בג״ע כי הוא לפני ה׳ ועיני ה׳ בה והוא באמצע הארצות המיושבות. וזהו אומרו בארצות החיים. וביאר שבאלו הטובות הגשמיות הנמצאות בא״י יהיו טובים כנזכר שיהיה הכנה למושכלות כנזכר לעיל. ותהיה מגמתם להשיג השלימות כדי לעבוד את האל ית׳. וז״א והקב״ה מיסב בראש והאבות והצדיקים יושבים לרגליו. הכוונה שיהיו נמשכים ממנו. והוא סבה להם ויאמינו שכל הדברים הם סבתם האל ית׳. כמו שביאר הרמב״ם בשתוף רגל בס״פ המורה. וביאר איך ישתמשו הצדיקים מתאוות הגופניות. ואמר והקב״ה מביא לפניהם כל מיני פירות מגן עדן ומאכילן מעץ החיים. וזה ירמוז למה שאמרנו לעיל בפי׳ הפסוקים על פסוק כי לא על הלחם לבדו וגו׳. וירצה שהשלמים יקחו מן הדברים הגשמיים השיעור ההכרחי לבד. אמנם הלקיחה בריבוי תהיה בדברים האלהיים ובמושכלות. וז״א והקב״ה מביא לפניהם כל מיני פירות מג״ע ר״ל טעם היות שנמצאו בא״י כל מיני התאוות הגשמיות ברבוי. על כל זה לשבוע ולהותיר לא יהיה כי אם מן התורה והמצות שהם עץ החיים. אמנם מן שאר מיני פירות ג״ע שהם התאוות הגשמיות שבא״י לא יאכלו לשובע כי אם להכרחי לבד לקיום הגוף וז״א ומאכילן מעץ החיים. ואמר שגם על ההכרחי יצטרך האדם לברך לבעל הסעודה. ר״ל לברך למי שהוא סבת אלו המזונות שלא יחשוב האדם בחרישה וזריעה כי הוא סבת אלו המזונות. אמנם האמת שהוא ית׳ הוא הסבה הרחוקה כנזכר. וז״א ומברכין לבעל הסעודה. או ירצה אומרו ואח״כ מברכין לבעל הסעודה ר״ל למי שהוא סבת המצאת המזון. ולפי שיש סבות רבות. הארץ והמטר והאדם והרוח והגלגל והשמש והמלאך הנה אין מי שיטעה בכל אלו. ר״ל שאין מי שיחשוב שאחד מאלו הם בעל הסעודה כלומר סבת המזונות. והכל חולקים כבוד להקב״ה שהוא סבת הסבות שהוא ית׳ הוא סבת ההשפעה בזה העולם. וזה באמצעות המלאכים. והמלאכים באמצעות הצדיקים. והסבה האמתית הוא ית׳ שהוא סבת הכל. והנה מי שירצה לשבח לאל יתברך צריך שידע נפלאותיו יתברך. או הרבה מהם. ולזה אבות העולם יחלקו כבוד לדוד המלך ע״ה ואומרים לו המלך שביררנו הוא יברך למלכו של עולם. ירצה שנעשו עם דוד המלך עליו השלום הרבה נסים יותר מאבות העולם. ולזה מי שהוא כמוהו הוא שצריך לברך למלכו של עולם ולו נאה לברך. ואומרם המלך שביררנו. ירצה על דרך שפי׳ ז״ל על פ׳ אמרת לה׳ אדני אתה אמרו רז״ל אע״פ שאני מלך המלכתיך עלי. ירצה לפי שהמלך הוא ממאמר המצטרף למטה ממנו שהוא בערך העבד יקרא מלך. אמנם אינו מצטרף עם מה שלמעלה ממנו ולז״א אע״פ שאני מלך. והמלך אין לו הצטרפות למעלה כנזכר. עכ״ז בערך האל ית׳ אין לו אותו ההצטרפות שבזה יוכר גדלו ית׳ ויתפרסם שלא יקרא שום אחד בשם מלך בערכו ית׳. וכפי זה יאמרו המלך שביררנו הוא יברך למלכו של עולם. כלומר שאין בערכו ית׳ שום כבוד שהוא סבת הכל כנזכר וז״א כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא והוא התנצלות שסבת ברכתו לא מפני גודל זכותו יותר מכל נברא אלא מפני שנעשו עמו ישועות ונפלאות יותר מכל אדם הוא ראוי לשבחו. וכל זה הוא בחסדו ית׳. וע״ז אמר דוד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ירצה שאלו הטובות הגשמיות טובים הם. אם יהיו כאשר ישתמשו בהם היראים הוי כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה ורחבה. ירצה שבצד מה התענוגים הגופניים טובות. והוא כשישתמש בהם לצורך השכל כמו שאמר ואכלת ושבעת וברכת וגו׳. אמנם בצד מה הם סבת השכחה כנזכר לעיל. וג״כ ע״ז נאמר הוא מרומים ישכון ירצה שהאל ית׳ יתעלה ויתרומם בעולמו. כאשר יהיה לחמו נתן מימיו נאמנים. ר״ל כאשר יודו בני העולם שהלחם והמים והמזונות שהם אוכלים ושותים הם שלו ית׳ והוא סבתם שבזה יוכר מציאותו ית׳ בעולם כאילו מלך ביפיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים. ירצה עם היות שהוא במקום רחוק כלומר שהוא סבה הרחוקה. ע״כ בהודאתנו זאת יוכר מציאותו. וזהו התכלית בזה העולם לפרסם יכלתו להאמין בהשגחתו כנזכר:
ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. לשמר את מצות ה׳ ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך. הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. רק באבותיך חשק ה׳ לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה. ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד. כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד. ראוי להעיר ראשונה מה סמיכות יש עם מה שלמעלה שאמר ועתה מאי ועתה. ב׳ אומרו מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה אותו היל״ל. מהו אומרו את ה׳ אלהיך פעם ב׳. ג׳ שואל מאתך היל״ל. מהו מעמך. ד׳ אחר שידוע שהיראה אינה באה לאדם מצד בחירתו אלא אם יבוא אליו דבר המטרידו. א״כ איך שאל מהם היראה דבר שאינו ברשותם. עוד היל״ל כי אם ליראה וללכת וגו׳. עוד למה לא זכר המשפטים. עוד אומרו. מה ה׳ אלהיך שואל מעמך נראה ששואל דבר קטן. ואח״כ אמר לשמור את מצות ה׳ אלהיך ואת חקותיו וגו׳. א״כ לא הניח דבר שלא שאל ואינו דבר קטן. עוד אומרו לטוב לך אין לו הבנה. עוד אומרו הן לה׳ וגו׳. מה בא להודיענו בזה. עוד אומרו ויבחר בזרעם מכל העמים מהו כיום הזה. עוד מהו ומלתם את ערלת לבבכם וגו׳. עוד מהו אומרו כי ה׳ אלהיך הוא אלהי האלהים וגו׳. מה הכוונה בזה להזכיר. ואפשר לומר לפי שמרע״ה ספר למעלה נאצות שעשו ישראל בעגל וכיוצא בו כמו שזכר קודם זה הענין. וכוונתו היתה להדריכם בדרך הנכונה. ולזה הקדים תחלה להוכיחם ועשה כמו הרופא החכם יריק הליחה תחלה שהוא סבת החולי. ואח״כ ישתדל להחזיר הבריאות למקומה. כך משרע״ה ספר תחלה מעשיהם הרעים בעשיית העגל וכיוצא שהיו ראויים לכליה. ולא ריחם מליהם ית׳ אלא בחסדו ית׳ שלא יתחלל שמו כנזכר לעיל והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכחך הגדול וגו׳. ועיין מה שפירשתי באלו הכתובים בפ׳ כי תשא בס״ד. ולזה אחר אשר סיפר להם כל מעשיהם כדי שיתחרטו על מעשיהם. ובזה יריק הליחה המחליאה. אח״כ חזר להחזיר בריאות נפשם. ואמר ועתה ישראל וגו׳. עתה ראוי להדריככם בזה ולא קודם. אמנם אומרו כי אם ליראה את ה׳ אלהיך ולא אמר ליראה אותו. ארז״ל (מנחות מ״ג) חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר מה ה׳ אלהיך וגו׳. וי״ל מנין מצאו חז״ל לדרוש מאה ברכות אם כמו שאמרו אל תקרי מה אלא מאה כמו שפירשו הראשונים כי מה בא״ת ב״ש י״ץ בגימטריא ק׳ והוא מאה מצאו. אמנם מי יאמר לך שהם ק׳ ברכות אימא ק׳ מצות וכיוצא. ואפשר שחז״ל הוקשה להם הקושיא השניה שזכרנו. שהיל״ל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה אותו. שאומרו ה׳ אלהיך מיותר לדרשא למאה ברכות כלומר מאה של ה׳ אלהיך ר״ל ברוך אתה ה׳ אלהינו. ואמר כי אם ליראה וגו׳. וא״ת שהיראה מדבר מה אינה ברשות האדם. ואיך יצוה עליה לז״א ללכת וגו׳. ר״ל שאם תרצה שתגיע למדרגת היראה הנזכר הרגל עצמך שתעשה המצות וגו׳. או ירצה שהכוונה לבאר דרוש יקר הערך בארנוהו במקום אחר בס״ד. והוא שיראה היא סוג כולל לכל המצות. כאומרו אם לא תשמור אלו מצות לא תעשה. לעשות אלו מצות עשה. והיינו את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה וקיומם יהיה ביראת ה׳. וז״א ליראה את ה׳ וגו׳. ולפי שבהמצא הסוג ימצאו כל הפרטים והמינים הנכנסים תחתיו. לזה אמר משה רבינו ע״ה לישראל שהם צריכים לקיים כל התורה כולה. ולפי שזה הוא דבר קשה עליהם שא״א לאדם שיקיים כל התורה כולה אחת ממצותיה לא נעדרה. שאפילו משרע״ה נשאר קצת מצות שלא קיימם. וכפי זה לא יקבלו דבריו לזה דבר משרע״ה בחכמה נפלאה כדי שיקובלו דבריו ולא יקוצו בם ולזה אמר להם הסוג הכולל כל המצות והיא היראה שמי שיראה דבריו יאמר שלא שאל מהם אלא מצוה אחת. אמנם היא כוללת כל התורה כולה. וז״א ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך. ר״ל דבר קטן הוא שהאל ית׳ שואל מעמך ומה היא היראה. וז״א ליראה את ה׳ אלהיך. ובכללה יוכללו כל המצות וזהו לשמור את מצותי וגו׳. ר״ל שהסוג יכלול כל המינים הנכללים תחתיו כנזכר. וא״ת שמהיראה ימשך נזק גדול לגוף לפי שהיא תחליש חומר הגוף וימות הגוף קודם זמנו לפי שהיא תקבוץ החום הטבעי לחדרי הלב ומכבה אותו כנזכר בספרי הרפואה. ולז״א אל תפחד מזה. וזהו לטוב לך ר״ל שלא תירא מההיזק. אמנם אדרבה ייטב לך בזה. או יאמר באופן ב׳ לפי שיש לומר אחר שכ״כ הוא ית׳ שואל על זה אפשר שיגיע אליו ית׳ איזה תועלת כביכול לז״א לטוב לך. ר״ל שתכלית התורה אינו אלא להיטיב לך. והראיה לזה הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים וגו׳. שהוא מושל על כל והוא ברא הכל. וא״ת אחר שאתה מושל על כל כנזכר למה לא בחרת בכל העולם אלא בנו. לזה אמר רק באבותיך וגו׳. כלומר מצד שהיו ראוים לה וחשק בהם שהוא האהבה בדרך סגולה כמו החשק שהאדם אוהב אשה זולת אשה אחרת שהיא כמותה. ועכ״ז חשק בה אהבה גדולה בלי טעם. כן ג״כ ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה. ר״ל שאתם ראויים לזה היום הזה שאתם יראים כנזכר לא בזמן שעבר שעשיתם את העגל. או ירצה כיום הזה ר״ל שזאת האהבה והחשק והבחירה אשר בחר בכם אינה בזמן זולת זמן. אמנם היא נצחית. וזהו כיום הזה שהוא רמז לתנועה שהיא נצחית. וא״ת ואחר אשר אמרתי אליכם שזה החשק והאהבה בכם שהוא קרוב אל הסגולה. א״כ נאמר עם היות שלא נהיה צדיקים תאהב אותנו כי כן האדם החושק אהובתו כל דבריה ועניניה נראים בעיניו טובים. לז״א ומלתם את ערלת לבבכם ולא תקשו ערפכם עוד לעבוד ע״ג וכיוצא. כמו שכבר עשיתם. ולא תאמרו נלך לעבוד כוכב פלוני או מזל פלוני וכיוצא ונצא מרשותו ית׳. כי ה׳ אלהיך הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים וגו׳. ואחר שהוא ית׳ אדון על הכל לא תוכלו לינצל מתחת ידו. והטעם לפי שהאדם שימרוד באדוניו יחשוב לינצל ממנו בא׳ מב׳ דרכים. או יאמר כי יברח לארץ אחרת שאין לו כח לשלוט עליו שם. או יאמר כי אדוניו יזכור לברית אבותיו שהיו אוהביו מעולם ויסלח לו. לז״א כנגד הה׳ כי ה׳ אלהיך הוא אלהי האלהים וגו׳. ואין אתה יכול לינצל מתחת ידו. ואל תחשוב כי ה׳ ישא פניך כי לא ישא פנים ולא יקח שוחד וגו׳. ואין לומר אחר שאמרתי לך שהוא אלהי האלהים וגו׳ ונשגב על כל אין לומר שהוא בלתי משגיח ח״ו. אלא עושה משפט יתום ואלמנה וגו׳. ולזה ראוי לך ליראה מפני ה׳ אלהיך. וז״ש את ה׳ אלהיך תירא וגו׳:
ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו׳. ואספת דגנך ותירושך ויצהרך. הענין שכאשר יעבור האדם על מצות אלהיו הנה בעת צאת נפשו מגופו תהיה נעה ונדה בתוך כף הקלע ובורח מן השטן המענישו ומכניס עצמו או בדומם או בצומח המקום הגזור עליו והראוי לו כפי חטאו. ואז השטן כשנכנס באותו הגוף אינו יכול להזיק לו. והנה האדם באכילתו הצומח או לפעמים יפול צרור עפר בלחם ויאכל אותו וכיוצא בזה אז ודאי מתקן אותו הניצוץ של אותה הנשמה שהיתה שם. וז״א ונתתי מטר ארצכם בעתו. שע״י המטר יצאו אותם הניצוצות שהם מובלעים בעץ הדומם ויקבץ אותם ע״י האכילה. והיינו קיבוץ גליות שאמרו רז״ל (תענית ח׳) גדול יום הגשמים כקיבוץ גליות. וז״א ואספת דגנך וגו׳. כלומר באכילת הצומח והדגן תאסוף הניצוצות המובלעים בתוכו שהם דגנך ממש. ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואח״כ ואכלת ושבעת. שהוא שביעת הנפש המשוך אליו והנאבד ממנו. השמרו לכם אם לא תשמרו התורה ותעברו עליה וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וגו׳ ועצר את השמים ולא יהיה מטר וישאר יובש והאדמה לא תתן את יבולה וישארו הניצוצות מובלעות בתוכו. וז״א ואבדתם מהרה כי זהו האבוד שלהם וגו׳. ולזה ראוי לאדם לשמור עצמו ונפשו ולשמור התורה: