אמור אל הכהנים וגו׳ ואמרת אליהם וגו׳. נראה לפרש טעם אמור ואמרת. אמור להם גוף המצוה וגם תאמר להם סודה וטעמה. וזה הוא לשרידים אשר ה׳ קורא שיודעים להבין טעם הדבר כדי שיקובל ולא יביא לזלזל ח״ו כי זה הוא מהדברים שהשטן מקטרג עליהם ומפתה האדם לומר שהוא דבר שאין בו טעם כי מה יזיק לאדם הכהן אם יגע במת ובפרט אם הוא כבר טמא ועודנו בטומאתו לא נטהר ממנה בהזאת ג׳ וז׳ מה יועיל לו אם יזהר שלא יטמא וכבר הוא טמא. ולזה נאמר ואמרת אליהם מי שיודע טעם הדבר יגלה להם הטעם כדי לחזק המצוה. ואפשר שזו היא כוונת רז״ל במדרש רבה (פ׳ כ״ו) שדרשו משל לכהן וישראל שנכפו והיה רופא מומחה והזהיר לישראל הרבה שלא יכנס לבית הקברות אבל לכהן לא הזהיר. ואמר לו הכהן מה טעם אינך מזהיר אותי. אמר לו שאתה כהן ואינך צריך להזהירך מליכנס לבית הקברות. כך העליונים שאין יצר הרע מצוי ביניהם נאמר מגזרת עירין פתגמא ובמימר קדישין שאלתא. אבל התחתונים שיצר הרע מצוי ביניהם נאמר ב׳ פעמים אמור ואמרת. עיין על לשון המאמר במקומו. אבל זהו כללות כוונתו בקיצור. ונראה שכוונתו היא כמו שאמרנו שהעליונים כיון שאין להם יצר הרע אינן צריכין לגלות להם טעם הדבר כדי שיקיימו גזרת השם שיגזור עליהם וזהו בגזרת עירין פתגמא פירוש בגזרה שגוזר השם ית׳ על המלאכים שלוחיו עושי דברו וכן במאמר קדישין היינו המאמר שגוזר עליהם הבורא לעשות. אבל התחתונים על ידי שהיצר הרע מצוי עמהם הצרוך להם ב׳ אמירות והלואי יעמדו כנ״ל לומר להם הגזרה ולומר להם טעמה כדי שיקיימוה. דאי לא תימא הכי מה טעם כפל ב׳ מאמרים וכי בעבור שיצוה ב׳ פעמים יעמדו. ועוד בכל התורה כולה למה לא יכפיל בכל מצוה ב׳ פעמים אבל נראין שהכונה היא כמו שאמרנו שמצוה שאין לה טעם מדרך סברא צריך לכפול עיקרה וטעמה:
לא יקרחו קרחה בראשם וגו׳. י״ל מה זאת מצוה בכהנים שהרי גם כן נוהגת בישראל דכתיב לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת והם למדים זה מזה כמבואר בת״כ. ואין חילוק כלל בין כהנים לישראל. ואם כן מה טעם ייחד זאת המצוה כאן בכהנים. ואין לומר שכהן שקרח קרחה אם עבד עבודתו מתחללת שהרי בגמרא דזבחים בפרק שני מבואר דאינו מחלל עבודתו כנזכר שם דפסול לתרומה מחיל עבודה דלא פסול לתרומה לא מחיל עבודה. ונראה דמכל מקום מטעם כבוד ה׳ שלא יכנסו כהנים לעבוד עבודה והם מקורחים ומגודדים ואם נכנסו אע״פ שאינם עוברים כי אם בלאו אחד כמו ישראל מכל מקום יגדל עונשם בזה בעבור שהם כהני ה׳. הא למה זה דומה לת״ח ועם הארץ שעברו מצוה אחת אע״פ שעונם הוא אחד מכל מקום יגדל עונש הת״ח על עם הארץ לפי שנטפל לעונו גם כן עון חילול השם. וכן הכהנים יגדל עונשם בידי שמים יותר מעונש ישראל בעבור שזלזלו כבוד המלך העליון. ועוד י״ל שאע״פ שאלו האזהרות בין בישראל בין בכהנים אעפ״כ חלוקין בטעם. שטעם איסורן בישראל לפי שהם עם ה׳ כאומרו בנים אתם וגו׳ ואין ראוי שיהיו מקורחין ומגודדין. אמנם בכהנים מוסיף על הטעם הזה היותם משמשים לפני ה׳ במקדש כאומרו כי את אשי ה׳ לחם אלהיהם הם מקריבים וגו׳ ואין ראוי למשרתי ה׳ שישרתוהו והם מקורחין ומגודדין כל ראש מוקרח וכל זקן גדועה. ולזה לא הזהיר כאן הקפת הראש שאין ביזוי כל כך בהקפת הראש כהשחתת זקן. ויש קצת נפקותא בזה הטעם בין ישראל לכהנים שאין איסור לישראל כי אם לקרוח ולגדור על מת כאומרו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. שהכוונה בעבור חסרון המת אבל על אדם מלא תורה ומצות יש להם לקרוח ולהתגודד ולמרוט עליו בעבור חסרון תורתו ושלמותו כענין ר״ע שהיה מכה בבשרו על ר׳ אליעזר עד שהיה דמו שותת. ולזה נאמר על מת כלומר כשהכוונה על חסרון המת. אבל הכהנים אע״פ שרשאין אף הם לעשות כן על אדם חשוב כנזכר. מכל מקום אין ראוי למשרתי ה׳ לשרת לפניו מקורחין ומגודדין. ולזה לא הזכיר כאן על מת ונתן הטעם כי את אשי ה׳ לחם וגו׳. והנה בישראל אמר בין עיניכם ולא אמר בראשם לרמוז על מקום השכל שהוא המוח שהוא בין העינים שהוא מקום הנחת תפלין כמו שלמדו מכאן רז״ל שאין לכם לזלזל נענין השכל לעשות דברים של שטות ולקרות על המת. בזה יראה טפשות וסכלות גמורה לומר שאין לו חלק והוא כאבדה גמורה. אבל בכהנים שהטעם מטעם מום אמר בראשם בכל מקום בראש ואמר גם כן ובבשרם לא ישרטו שרטת. שההקפדה על פגם בשרם שלא יראו כבעלי מומין:
בסכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה׳ אלהיכם. יש להתבונן בטעם כל האזרח וגו׳ שרז״ל דרשו להוציא את הנשים מכל מקום כיון שכוונת התורה להוציא את הנשים היל״ל כל איש בישראל וגו׳ כדי למעט הנשים כדרך כל התורה כולה כל מקום שרוצה להוציא הנשים כותב איש שהיפך איש הוא אשה אמנם היפך אזרח הוא הגר. וזה אי אפשר לומר שהגרים יהיו פטורים מן הסוכה. גם מה טעם למען ידעו דורותיכם היל״ל בסכות תשבו כי בסכות הושבתי וגו׳ ומה טעם הוסיף לכתוב אני ה׳ אלהיכם. אמנם נראה שבא לרמוז דרך רמז על מ״ש רז״ל במסכת ע״ז פ״א שלעתיד לבוא יושב הקב״ה לדון העולם ומביא ס״ת ומניחו בחיקו ואומר כל מי שעסק בזה יבוא ויטול שכרו. מיד באים אומות העולם בערבוביא שנאמר כל הגוים נקבצו יחדו וגו׳. ע״ש בלשון המאמר עד אומרו שאומר להם הקב״ה אעפ״כ מצוה קלה יש לי וסוכה שמה עשו אותה בשביל שתזכו וגו׳. ויש לדעת למה לא בחר ליתן להם כי אם הסוכה. אמנם הטעם הוא בעבור שזה הוא כמו קבלת עול יראת שמים וכן לעתיד הוא מעניש כל הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות. כמו שנאמר זאת תהיה המגפה אשר יגוף ה׳ וגו׳ והיה הנשאר מן הגוים וגו׳ כנזכר שם. ואמרו שם בגמרא שאח״כ מקדר עליהם חמה כתקופת תמוז ואז כל אחד מבעט בסוכתו ויוצא שנאמר ננתקה את מוסרותימו והקב״ה משחק עליהם שנאמר יושב בשמים ישחק וגו׳. נמצא שהעולה מכל זה שלא נתנה מצות סוכה לקיימה כהלכתה כי אם לישראל ולא לאומות. וזהו כל האזרח בישראל ישבו בסוכות ולא א״ה. אע״פ שרוצים להתגייר ולקבל עליהם מצוה זו אינה עולה בידם. כי זו המצוה היא היתה התחלת קבלת עול מלכות שמים ועל מצות בימי אבותינו כשיצאו ממצרים וכן בניהם אחריהם מקיימין אותה כהלכתה כדי לזכות ביראת שמים שהיא תחלת האמונה בשי״ת וזהו למען ידעו דורותיכם וגו׳ אני ה׳ אלהיכם שכל הדורות הבאים אחר יוצאי מצרים כשישבו בסוכות תהיה להם ידיעה באמונת השי״ת שיושבים בצלו ותחת כנפיו והם עמו ועבדיו. וזו הכנה גדולה לסייע האדם בקיום מצות הבורא ית׳ ולזה החמירו בענין ישיבה בסוכה. לאכול בה גם שלא לישן אפילו עראי חוץ לסוכה. כי בעת השינה הרוח יוצא מן האדם והולך באשר ימצא כפי זכותו וכפי הכנתו ועסקו בתורה כי אם הוא זכאי יעלה מעלה מעלה ואם לאו ירד מטה מטה בקליפות. וכדי שיהא נשמר האדם מזה אין ראוי לישן כלל חוץ לסוכה שלא ידבק בקליפות ויהיה כל השבעה ימים. בקדושה ובזה יהיה נעזר לקיים מצות השי״ת כל השנה. כן יעזרנו האל על דבר כבוד שמו אכי״ר. (הרס״ו זללה״ה):
ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. יש להתבונן מהו פירוש היציאה האמורה כאן וג״כ טעם בתוך בני ישראל וכבר פי׳ בזה הרמב״ן ז״ל יעויין שם. ויש לפ׳ עוד שהיציאה האמורה כאן היא יציאה לתרבות רעה ונתכוין הכתוב לגנות שרש זה המצרי כי משרש נפש יצא צפע הפך מהיציאה האמורה במשה שנאמר ויגדל משה ויצא אל אחיו שאע״פ שגדל בבית פרעה הרשע לא למד ממעשיו אבל חזר לשרשו ולאחיו הצדיקים. אבל זה אע״פ שהוא גדל בתוך בני ישראל לא למד ממעשיהם וזהו מ״ש ויצא והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל אע״פ שהוא בתוך בני ישראל וגדל ביניהם יצא לתרבות רעה וחזר לשרש אביו. ורז״ל דרשו (ויק״ר פ׳ ל״ב) ויצא יצא מפרשה של מעלה שלגלג על לחם הפנים. ודרשו עוד וינצו במחנה על עסקי המחנה שבא ליטע אהלו במחנה דן ועכבו עליו. יש להתבונן מה טעם לא לגלג כי אם על לחם הפנים ולא על שאר מצות ואע״פ שנוכל לומר שאפשר שהיה אחד מישראל קורא ענין לחם הפנים לפניו ושמע ולגלג עליו וכמו שפי׳ הרמב״ן מ״מ אין הדעת נוחה בכך. ויש לפ׳ שזה הבן אפשר שהיה מובדל משאר ישראל בשני דברים שהגרים וערב רב היו מובדלים משאר ישראל והם א׳ במן שלא היו אוכלין כי אם התמצית והפסולת כשרז״ל ובני ישראל אכלו את המן ולא ערב רב והב׳ שלא היו שרויין בקביעות בתוך בני ישראל כל אחד בשבטו כי לא היה להם יחס שבטי ישראל אבל פעם כאן ופעם כאן וזה הבן אף הוא היה נבדל בשני דברים אלו כשאר הגרים שמכלל הגרים יחשב וכעין שדרשו בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר והוא נתקנא בזה ואמר מאחר שאמו ישראלית למה יחשב כשאר הגרים שאין אמן מישראל. ולזה בשביל קנאת המן בא ללגלג על לחם הפנים ולבזות אותה המצוה ולומר להם שלא כהוגן הם עושים ומשם יכנס ללחם אשר הוא אוכל ולזה יצא מפרשה של מעלה. וכנגד הקנאה של נטיעת אהלו ג״כ בא ליטע אהלו בתוך בני דן וליחשב מכללן שבתחלה לא היו מקבלין אותו כי אם שאר ישראל שאין לו שום יחס עם שבטם אבל בני דן שיש להם עמו יחם מה. לא היו רוצין שיטע אהלו ביניהם כי היא חרפה להם וזהו פי׳ מ״ש והוא בן איש מצרי בתוך וגו׳ כלו׳ שבתחלה היה מתגורר בתוך שאר ישראל ועתה בא לעורר על כן וזהו וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי והתבונן למה הוסיף לבאר בן הישראלית ואיש הישראלי ולא אמר וינצו במחנה הוא ואיש הישראלי. ועוד שלא אמר וינצו במחנה בן האשה הישראלית וגו׳ כמו שאמר ויצא בן אשה ישראלית ולא אמר בן ישראלית וג״כ ויקוב בן האשה הישראלית. והכוונה בזה הוא לפי שעיקר הקטטה והערעור שבא ליטע אהלו הוא מסבה שהוא בן ישראל ולזה מכלל ישראל יחשב ולזה תפס הכתוב המלה המורה על הסבה והוא בן הישראלית שרצה לכנות עצמו בשם ישראל מאחר שהוא בן ישראלית אבל כשדבר הכתוב בגנותו שיצא לתרבות רעה ונקב את השם הזכיר לשון אשה לומר שהקלקול בא לו ג״כ מצד אמו שהיתה פטפטנית ולא היתה צנועה כשאר בנות ישראל ולזה הזכיר לשון אשה לומר שהקלקול בא לו מצד האשה כדרך שאר בנים שמתקלקלין מצד האשה שהיא מקולקלת ע״ד בן נעות המרדות. ומ״ש ואיש הישראלי ולא אמר ובן הישראלי וג״כ מה טעם ה״א הידיעה זה יתיישב יותר לדעת האומרים במ״ה שזה האיש הוא בעלה של שלומית ולזה אמר לשון איש ואמר בו ה״א הידיעה. לפי שבא ליטע אהלו בין שאר בניו שיש לו מאשה אחרת או מאותה אשה קודם שתקלקל ולחשוב עצמו מכללן בא אביהם ועכב על ידו שלא ליכנס פגום בין בניו. ומ״ש ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי והיל״ל ושם אמו שלומית וגו׳ ויביאו אותו אל משה ויניחוהו במשמר. ומהו ויביאו אותו ושם אמו וגו׳. וי״ל שבא הכתוב להודיע שבחן של ישראל שאע״פ שהיו יודעין בו שהיה פגום מעולם לא חרפוהו ולא גלו קלונו. וזהו טעם והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל כלומר שהיה הדבר ידוע אצלם והסתירו עניינו בתוכם ולא גלוהו ואע״פ שנצו במחנה אעפ״כ לא גלו חרפתו ולא שם אמו שלא לבזותה. ואע״פ שנקב את השם לא גלו שם אמו ולא פשפשו בעניינו עד שהביאו אותו אל משה שאז נשמע הקול והוצרכו הכל לשאול עליו מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן ואז נתגלה עניינו ונתפרסמה אמו. וממה שלא פירש הכתוב שם אמו עד עתה נבין שאף בין ישראל לא נתפרסמה אמו עד שהביאו אותו למשה:
הוציא את המקלל אל מחוץ למחנה וגו׳. מ״ש הוציא בלשון יחיד ולמטה הוא אומר ויוציאו את המקלל בלשון רבים. אפשר שהשי״ת חשש יותר לכבוד משה שקלל בו כמו שפי׳ בעל צרור המור מלת ויקלל שהיא רומזת למשה ולזה אמר הוציא אתה את המקלל כדי שידעו הכל שחייב בשביל שזלזל בכבודך ולז״א המקלל ולא אמר הנוקב כדי שידעו הכל שחייב מיתה בשביל שזלזל בכבוד משה אבל משה מחל על כבודו ומסר הדבר לישראל ואמ׳ וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל וגו׳. (הרס״ו זללה״ה):