כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה׳ אלהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה וגו׳. יש לשאול בענין מה שארז״ל (קדושין כ״א) על היפת תואר שהתירה הביאה הראשונה במלחמה. ולא דברה תורה אלא כנגד יצה״ר. וכי מפני שלא יוכל לכבוש את יצרו יתירנה לו א״כ יעשה כן בכל המצות. אמנם דע כי הגליות הוצרכו לברר ניצוצות הקדושות שנתערבו בחטאו של אדם הראשון בתוך הקליפות שערב טוב ורע כנודע. והנה בזה תבין ענין יפת תואר שידוע שכל אותם ההולכים לאותה מלחמה מלחמת הרשות היו צדיקים גמורים שלא שחו בין תפלה לתפלה. וא״כ לצדיק גמור כזה א״א שיתגבר עליו יצר הרע לטמא אותו עם הנכרית. ולכן הודיעתו התורה שאם יחשוק בה אין זאת כי אם ניצוץ הקדושה המעורב באומה ההיא הנמצא ממנו בגויה ההיא ניצוץ הנוגע לנשמת האיש הזה. ולכן חשק בה ולכן התירה התורה שיבוא עליה. ובההוא רוחא דשדי בגויה בעת הזיווג כנודע אפשר שיתגבר הטוב שבה וידחה הרע ותכנס האשה ההיא אל הקדושה ותתגייר. ואפילו הכי יצא ממנה בן סורר ומורה. דאי אפשר שלא ישארו בה סיגים מעורבים בה עדיין. והיה אם לא חפצת בה. זה מורה שהיה הטוב שבה מעט ונתבטל במעוטו כי גבר עליו הרע ודחה אותו לחוץ ונדבק עם ההוא רוחא דשדי הוא בגויה וחזר אליו ונתברר ונשארה היא כולה רע. ואמר כי תצא למלחמה על אויביך לשון רבים ואמר ונתנו לשון יחיד. יען כי ניצוץ א׳ דקדושה שהוא נשמה א׳ לבד כאשר נתערבה באה בגופים מרובים וז״ש על אויביך כי בין כולם מעורב הניצוץ ונתנו ה׳ אלהיך הניצוץ בידך ותברר אותו משם. או ירצה ע״ד הפשט אמר כי תצא כאיש אחד בלב אחד גם הוא ית׳ ימדוד לך מדה כנגד מדה ויעשה מן האויבים מרובים אחד. וז״ש ונתנו לשון יחיד כאיש אחד. או ירצה ע״ד יפקוד ה׳ על צבא המרום וגו׳. וז״ש ונתנו לשון יחיד שהוא נתינת השר. כענין וירא ישראל את מצרים מת שהוא השר. ואח״כ ושבית שביו שהם המושפעים ממנו. או ירצה ידוע שאויבי איש אנשי ביתו שהם טפות הקרי שיצא ממנו ונברא להם גוף מהקליפות. כענין ואנכי בראתי משחית לחבל. נמצא שיש לו ב׳ מיני אויבים. א׳ הקריין שנקראים נגעי בני אדם. וא׳ הקליפות. ולז״א על אויביך לשון רבים. ונתנו ה׳ אלהיך בידך אל הקליפה שהוא המין הא׳. ושבית שביו שהוא טפות הקרי. או ירצה יען שלפתח חטאת רובץ. ויצר הטוב אינו בא עד שהאדם בן י״ג שנה ויום א׳. ולכן כל איברי האדם מורגלים כולם עם יצר הרע מיום הלידה. וכשהאדם בא לשוב בתשובה דהיינו שיוצא למלחמה על האויבים שהוא היצר הרע ואיבריו. ונתנו ה׳ אלהיך אל היצר הרע בידך. ואז ושבית שביו שהם איברי הגוף. וראית בשביה אשת יפת תואר שהיא הנשמה. וגלחה את ראשה שתסיר האמונות הרעות. ועשתה את צפרניה שהיא חתיכת ומניעת המותרות. והסירה את שמלת שביה שהוא הלבוש שנעשה ממעשה העבירות כענין הסירו הבגדים הצואים וגו׳. ואחר כל זה ובכתה את אביה זה הקב״ה ואה אמה זו כנסת ישראל. כענין כי אחרי שובי נחמתי ותבכה על עונותיה ירח ימים שהוא חדש אלול שהם ימים ולא שנה שהוא זמן תשובה:
וכן תעשה לכל אבדת אחיך וגו׳ לא תוכל להתעלם. דע כי האדם נתקן לפעמים ע״י עיבור ולפעמים יצטרך לחזור ממש בגלגול כי הוא יותר צער מאוד. והנה עונש המוצא אבידה ואינו מחזירה היא שאין לו תיקון בעיבור אחרי מיתתו. אך יצטרך לחזור בגלגול ממש וזהו לא תוכל להתעלם. כי אם לא תשוב לו האבידה ענשך הוא שאם תחטא ותצטרך לחזור לעולם לתקן לא יספיק לך במה שתתעלם שהוא סוד העיבור לבד שאינו רק העלם לבד כנודע שהוא מתעלם בתוך נשמת חברו אך תתגלגל ממש. עוד פירוש אחד והוא כי לפעמים כשנשמת האדם יורדת מלמעלה לשרות על אותה הטיפה שגזרו עליה. והנה אז באמצע הדרך פוגעת באיזו נשמה הראויה להתגלגל. ואז גוזרין עליה שתתגלגל עם זו בגוף הזה. והנה זהו ענין אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה. והנה נשמה זו צריכה לתקן ולהשלים איזו מעשה שחסר ממנה אשר בסבתה נתגלגלה בעולם הזה. והנה האדם הזה שמצא אבידה זו והשלים את עצמו לגמרי עד שכבר הוא ראוי לקנות רוח כמ״ש בזוהר. זכה יתיר יהבין ליה רוחא וגו׳. ואם זו האבידה שמצא עדיין לא עשה האדם הזה תיקון אליה אע״פ שהוא בעצמו מתוקן אין בו יכולת לזכות ברוח שלו עד שיתקן גם את האבידה ההיא שנתגלגלה עמו וזהו לא תוכל להתעלם כי לא יוכל להתלבש ברוח שלו עד שיתקן גם אותה הנשמה שמצאה אבידה. אך דע כי שתי נשמות אלו אם לא היה קורבא ביניהם לא היו מתגלגלים ביחד. או לפעמים כאשר שניהם חסרים אופן מצוה אחת אז יתגלגלו ביחד (הרי״א זללה״ה):
כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. עיין בפירוש הרמב״ן:
ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. יש לעיין מה טעם קביעות מקום בכאן חוץ למחנה ויפנה בכל מקום שירצה. ועוד מה טעם במלת חוץ די במ״ש ויצאת שמה. ויש לומר שזה בא ללמד על משרז״ל (מדרש הובא בילקוט) תנא אין נפנין לא לפניהן ולא לצדיהן אלא לאחוריהן. והטעם שמא כשיסעו יעבור הענן לפניהן או לצדיהן ונמצא עובר על מקום טומאה אבל לאחוריהן אינן חוזרין. וזה טעם ויד תהיה דהיינו מקום קבוע שהוא לאחוריהן דוקא. ולא לשאר צדדין. וטעם חוץ שאינן צריכין להתרחק מחוץ למחנה ולא כלום ואע״ג דכתיב מחוץ למחנה שמא אפשר שנטעה ונאמר שנלמוד מחוץ למחנה מדכתיב ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה מה התם בריחוק מקום דהיינו אלפים אמה אף כאן ת״ל חוץ. ואפשר לומר שמי שרוצה להתרחק מחוץ למחנה כמלא עיניו שיכול להפנות בלא כיסוי. שהרי מכאן למדו לריחוק הצואה לענין תפלה. וכמו שלענין תפלה אם מרחיק מן הצואה לצדדין ד׳ אמות ומלפניו כמלא עיניו יכול להתפלל אף בלא כסוי אף בכאן אלא שהצריכה תורה כיסוי. לפי שבכאן לא רצה השי״ת להטריחם שילכו כמלא עיניהם. ובתוך המחנה עצמו אי אפשר אף ע״י כיסוי שהוא קדוש כבית הכנסת. כמו שבבית הכנסת אסור להפנות ע״י כיסוי כן במחנה דכתיב והיה מחניך קדוש. ומה שהחזיר פעם אחרת מלת חוץ דכתיב והיה בשבתך חוץ. אפשר לומר שחוץ האמור למעלה נאמר במים קטנים. וחזר לומר שאף בגדולים אינו צריך להרחיק כלום. כי הא דרבי יונתן דרמי (ברכות כ״ה) כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו׳. פירוש שלא הוצרך כיסוי. וכתיב והיה בשבתך חוץ וכסית. לא קשיא כאן בקטנים כאן בגדולים. שלא אסרה תורה בקטנים אלא כנגד העמוד. הרי שפסוק ויד תהיה לך בקטנים. ופסוק ויתד בגדולים. ומ״ש מלת ושבת היל״ל וכסית וגו׳. דרשו בספרי וחפרתה בה שומע אני יהיה חופר באחת ומכסה באחת. ת״ל ושבת פירוש מדקאמר לשון חזרה משמע שבה עצמה חוזר ומכסה. ר׳ ישמעאל אומר מנין שלא יהיה אדם הופך מתניו כלפי דרום ועגבותיו כלפי מערב ת״ל ושבת. פירוש שאסור לאדם להפנות בין מזרח למערב אלא בין צפון לדרום. ואף כשיגמור להפנות ורוצה לכסות שצריך להפוך מתניו לצד אחד כדי שימצא מקום לכסות אל יהפוך מתניו כלפי דרום שנמצא פניו כלפי מזרח ועגבותיו כלפי מערב. ושכינה במערב. דכתיב ושבת. דמדכתיב ושבת משמע שעמד ואח״כ חוזר לכסות אלמא שצריך לעמוד ולא להפוך מתניו לצד דרום. וה״ה לצד צפון. עיין בפסיקתא. ומה שהצריך הכתוב יתד היל״ל וכסית את צאתך. והוא יכסה במה שירצה. י״ל דלזה הוצרכו רז״ל לדרוש בו עשה תיק לזיינך. ג״כ אמרו אל תקרי אזנך אלא אוזנך (כתובות ה׳). עיין בילקוט. ולפי הפשט צריכין יתד להיות מצוי תמיד עמם בכל שעה ובכל רגע והוא מצות עשה. ומ״ש כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. בפ״ק דפסחים (דף ג׳) עקם הכתוב כמה אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו. בכאן. וג״כ בפסוק כל הבהמה אשר איננה טהורה. וג״כ גבי שאול דכתיב כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור. יש לדקדק מה טעם באלו המקומות בפרט עקם הכתוב שהרי מצינו כמה מקומות שאמר הכתוב בהמה הטמאה והשרץ הטמא. והאיש אשר הוא טמא. וי״ל שבכאן כתיב בתחלת הפרשה כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע וסמיך ליה כי יהיה בך איש וגו׳. וזו המצוה שהזהיר עליה ואמר ונשמרת מכל דבר רע כמו שדרשו (נדה מ״ג) שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. והענין שיש ברית המעור וברית הלשון וכמו שיזהר בברית המעור שלא יוציא קרי לבטלה. כך יזהר בברית הלשון שלא ידבר דברים בטלים. כי אין לך שום דיבור שאינו עושה רושם ונברא ממנו איזה מלאך אם טוב ואם רע. שאפילו הקול היוצא מן הכאת המקל אינו נאבד כנזכר בזוהר שלח לך. ואם לא יזהר ביום בברית הלשון יבוא לידי טומאה בלילה וחלומותיו אינן מיושבין עליו. ואם כל היום יקדיש עצמו בלימוד ההורה ואותה התורה שילמוד בלי שיבוש וג״כ לשמה. יהיה המלאך הנברא ממנה טוב. ואם הוא בשיבוש וגם אינו לשמה יהיה אותו מלאך ג״כ מעורב מטוב ורע. ולפעמים משקר ומודיע לו דברים של שקר. וזהו ונשמרת מכל דבר רע. וסמיך ליה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. כי זה גורם את זה. ומה מתוק משארז״ל (פסחים ג׳) בג׳ מקומות עקם הכתוב שלא להוציא דבר מגונה מפיו. כמו כאן. אשר לא יהיה טהור וגו׳ שרמז שלא יוציא דבר מגונה מפיו. ואע״פ שיאריך ויעקם בלשונו. וזהו ונשמרת מכל דבר רע וגו׳. אי נמי מכל דבר רע דהיינו לשון הרע זה הוא אזהרה כוללת בכל זמן ולמה יחד לה בעת יציאתם למלחמה. אמנם כבר אמרו רז״ל לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. ולפי זה נוכל לפרש שבעת הסכנה הזהיר לאדם שלא יוציא מפיו אפילו דיבור מגונה לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה ומזכיר עונותיו של אדם. ובא הפסוק שאחריו ופירש ורמז לך היכי דמי דיבור מגונה אפילו כי האי גוונא שיזכיר על פיו לשון טומאה יקרא דבר רע וצריך לעקם כדי שלא להוציא דבר מגונה כדרך שעקם הכתוב באומרו איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. לפי שהוא שעת הסכנה. ג״כ בענין נח במבול שעת סכנה היתה. ורמז לו הכתוב שידקדק בדיבורו שלא יוציא דבר מגונה מפיו כדרך שעשה הפסוק באומרו הבהמה אשר איננה טהורה. ג״כ רמז לנו בענין שאול להודיע מעלתו ושבחו שהיה נזהר לאכול חולין בטהרה. כמו שארז״ל (במדבר רבה פ׳ י״א) והיה נזהר ג״כ אפילו שלא להוציא דבר מגונה מפיו (הרס״ו זללה״ה):