ויחל משה את פני ה׳ אלהיו ויאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אלהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם. וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. והנה יש לשום לב א׳ באומרו את פני ה׳ אלהיו. למה כנה בזה המקום אלהיו מה שלא מצינו בכל התורה. עוד ידוע הוא כי שם ה׳ הוא מדת רחמים ושם אלהים הוא מדת הדין. והנה חרון אף ייוחס למדת הדין לא למדת רחמים. וא״כ מהו אומרו למה ה׳ וגו׳. עוד אומרו למה ה׳ יחרה אפך בעמך. והנה יש לתמוה על משה שראה כל אשר מרדו ישראל והוא אומר למה יחרה אפו ועוד אומרו בעמך. הנה האל ית׳ אמר שחת עמך ולא עמו ית׳ והוא אומר למה יחרה אפך בעמך. ועוד אומרו בכח גדול וביד חזקה. מהו כח גדול ומהו יד חזקה. ועוד אומרו למה יאמרו מצרים לאמר. מהו לאמר אם לאמר לאחרים היינו יאמרו מצרים. ועוד אומרו ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים. מאי בהרים יהיה באיזה מקום שיהיה. ועוד אם הם חייבים הריגה ונהרגו והמצרים אומרים כי הקב״ה הרגם. הנה הם אומרים האמת ואחר שהם אומרים האמת מה איכפת לו וא״כ מה טענתו בזה. ועוד מהו אומרו שוב מחרון אפך היל״ל שוב מאפך. ועוד אומרו זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו׳. והנה השבועה לא היתה אלא אם יהיו צדיקים. כי אם יהיו רשעים גם האבות יודו בזה כדברי רז״ל על פ׳ כי אתה אבינו וגו׳. שהשיבו ימחו על קדושת שמך וא״כ מה טענתו בזה. ועוד אומרו וינחם ה׳ על הרעה וגו׳ מהו לעמו היל״ל אשר דבר. ועוד הנה יראה שהאל ית׳ מחל להם והנה יקשה על משה. וכן קושיא לאלהינו אם למשה הנה אין מדרך המיסר. ולא יחייבהו השכל שעדיין הם עובדי עבודת כוכבים ועדיין שרץ בידם יטהרו ויבקש להם מחילה. כי זה לא יחייבהו השכל כלל. כי היה ראוי למשה ע״ה לרדת מן ההר תחלה. וישרוף העגל ויבער הטומאה מן הארץ ואח״כ יעלה אל ה׳ אולי יכפר בעד חטאתם. גם קושיא לאלהינו הנה אחר שיש למשה תשובתו בצדו כנז׳ א״כ איך מחל להם. עוד יש להקשות אחר שנאמר לו קודם ירידתו וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. א״כ איך אמר לבני לוי עברו ושובו וגו׳ מי לה׳ וגו׳ הנה כבר כופר עונם. עוד אומרו אחר זה ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה׳ אולי אכפרה בעד חטאתכם. והנה כבר כופר חטאתם קודם רדתו מן ההר כאומרו וינחם ה׳ על הרעה וגו׳. ועוד אומרו וישב משה אל ה׳ ויאמר. למה לא אמר אל ה׳ אלהיו כמ״ש למעלה. עוד איך אמר ועתה אם תשא חטאתם וגו׳ הרי כבר נאמר לו וינחם ה׳ וגו׳. עוד אומרו ויאמר ה׳ מי אשר חטא לי וגו׳ כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם אחר שאמר וינחם ה׳. איך חזר בו לאמר מי אשר חטא לי וגו׳. עוד למה למעלה אמר עמך וכאן אמר חטא העם הזה העם סתם ולא אמר עמך. עוד הערות אחרות יתישבו כפי דרכנו בס״ד:
ואפשר לומר לפי שמרע״ה נתבשר בשורה רעה כזאת בפתע פתאום כאשר נאמר לו לך רד כי שחת עמך. לזה נתחכם לבקש על עמו. וכראותו כי זה מן הנמנע כי כבר פשעו ומרדו באל. וראה שצריך לירד קודם לטהרם מטומאתם ואח״כ יתפלל. והנה אם יעשה זה אולי מדת הדין תמהר לחתום גזר דינם ולא תועיל תפלתו אחר זה. ובזה ראה עצמו בדוחק עצום ולא ידע מה לעשות ולאין יפנה. והוא ע״ה בחכמתו הגדולה חקר ודרש בזה ואמר שהדרך ישכון אור. העצה בזה הענין הוא אחר שדקדק במאמרו ית׳ באומרו לך רד כי שחת עמך. והענין כמו שדרשו רז״ל (מ״ר פ׳ מ״ג) למה ה׳ יחרה אפך בעמך. אמר משה לא כך אמרת לי כי שחת עמך. עמך חטאו ולא עמי אם עמי חטאו לא עמך חטאו. הוי למה ה׳ יחרה אפך. הנה חז״ל גלו לנו חכמתו של משרע״ה שלתקן הענין שבו היה דחוק כנז׳. הוא כשדקדק לשון האל ית׳ שאמר כי שחת עמך ולא אמר כי שחת העם סתם. מזה שפט בשכלו הטוב כי זה המרד לא היה לכלל האומה. וזה ג״כ יחייבהו השכל שאומה כזאת במעט זמן תסכים כולה על ענין רע כזה. ושמח במאמר ית׳ שאמר עמך כנז׳ כדי להליץ על ישראל. והענין לפי שהשואל דבר גדול במתנת חנם צריך שיהיה חכם ככותי (הובא בילקוט תהלים י״ט) כמו שרז״ל. כי הענין זה עם היות שתהיה הגזירה לא תהיה כוללת. וג״כ יש לפתח דברו גם כנגד מדת הדין כי הדין יקוב את ההר. כי מי שחטא יענש ומי שלא חטא ינקה. והנה בחכמתו ע״ה היתה תפלתו לא למדת הדין הקשה שהוא שם אלהים. כי בעת הזאת לא יוכל לגשת אליו. וגם לא למדת החסד כי אם למדת הרחמים שהוא ה׳ אלהים. וז״א ויחל משה את פני ה׳ אלהיו. ר״ל התחיל לבקש בדבר הזה מלפני ה׳ אלהיו. כמו שאמרנו כי מדת הרחמים אין בה דין גמור לחייב גם העם שלא חטאו. ואין בה חסד גמור כי הוא דין ורחמים יחד. וזה כדי למתק מדת הדין גם על הרשעים כמו שיבא. וז״א ויחל משה את פני ה׳ אלהיו. ויאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך שהם צדיקים ולא חטאו. אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. ירצה לדעתי לפי שהמצרים וגם קצת רשעי ישראל בעת היותם במצרים. וראותם היד החזקה והזרוע הנטויה של מדת הדין על מצרים בעשר מכות היו אומרים כי האל ית׳ הוא פועל הרעות לבד כמו שאמר פרעה ראו כי רעה נגד פניכם. וכן ג״כ קצת רשעי ישראל באומרם המבלי אין קברים במצרים וגו׳. והנה האמת הוא כי האל ית׳ הוא סבת הסבות כלם להעניש לרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. וז״א אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול שהוא פעל הטובות והחסדים המיוחסים למדת הגדולה. וגם הוא פעל הנקמות במצרים שהוא היד החזקה והמיוחסת לגבורה. וירצה בזה כי הוא פועל ג״כ הרעות ר״ל סבתם הרחוקה וג״כ פועל הטובות. אחר שזה אמת הנה אם תעשה כליה גם לטובים בתוך הרעים. הנה אז יאמרו מצרים כמו ששפטו כן הוא האמת שהם אמרו ראו כי רעה נגד פניכם. ר״ל כוכב ששמו רעה שהוא מאדים המורה על הדם והרג וחורבן ארצות ושממון. ואמרו כי זה חייב עליהם ביציאתם ממצרים כמה רעות. ועתה יאמרו מצרים כי בממשלת כוכב ששמו רעה הוציאם להרוג אותם בהרים וגו׳. והענין שמצרים בעת צאת ישראל ממצרים לא אמרו כי אם ראו כי רעה נגד פניכם. וז״א למה יאמרו מצרים לאמר כלומר מה שאמרו ראו כי רעה נגד פניכם. עתה יפרשו דבריהם לאמר מה שאמרנו הוא ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה. ואומרו להרוג אותם בהרים וגו׳ ירצה לפי שאמרו הוברי הכוכבים שהכוכב המורה רע תחלש ותתחזק הוראתו כפי המקומות והזמנים. וזה אם הורה על החורבן וההרג והשממון על אומה מה אם במקום מיושב. הנה תתמעט הוראתו כי לא יהיה החורבן כל כך. אמנם אם יהיה במקום שמם וארץ ציה הנה תהיה אותה ההוראה חזקה כמו שחייב ויהיה כללי. וז״א ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים שהוא מקום שמם שהוא מקום מוכן אל הוראתו. ובזה תתחזק הוראתו ותהיה כללית. וז״א ולכלותם מעל פני האדמה ויאמרו שזהו תכלית ההוצאה כדי שתשלים הוראתו בשלימות לא זולת. והנה אין חילול השם גדול מזה. ולזה שוב מחרון אפך ר״ל שאפך על הרשעים איני שואל עליו. שאין אני שואל כי אם על חרון אפך שהוא האף היותר חזק ויתרונו שהוא גם על הצדיקים. וז״א והנחם על הרעה לעמך הצדיקים לבד לא זולת. וזה מצד חלול השם אף אם היו ראויים לעונש. וכ״ש שאינם ראויים לעונש כלל שהם עמך. וכ״ש וכ״ש שאתה מושבע ועומד. וז״א זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו׳. והנה בזאת הטענה נצח ונתקבלה תפלתו. וז״א וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ר״ל לעמו הצדיקים הדבוקים בו ית׳ ומיוחסים אליו. שאלו אינם צריכים טהרה ולא תשובה. ולא בקש עליהם אלא שלא יכנסו ברשעת החטאים בנפשותם מחמת קטרוג המקטרג. והנה אחר רדתו מן ההר ועשה ברשעים שפטים כשלשת אלפי איש אמר ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה׳ אולי אכפרה בעד חטאתכם. ומה נחמד אומרו ועתה ר״ל עתה ולא קודם. וג״כ לא אמר ה׳ אלהי כי אם אל ה׳ שהוא הרחמים הגמורים שאין בהם דין כלל כולי האי ואולי אכפרה בעד חטאתכם. והנה בזה המקום לא אמר טענה לא זכור לאברהם וגו׳ ולא למה יאמרו מצרים וגו׳. כי אלו ב׳ הטענות אין להם מבוא בזה. המקום אחר שהם רשעים גם האבות יודו בזה. וג״כ המצרים בהשאר הצדיקים שלא חטאו אין מבוא לטענתם כלל. ולזה לא אמר בזה המקום עמך כי אם העם הזה סתם. ולא מצא מרע״ה טענה כי אם מחני נא מספרך אשר כתבת. ר״ל למה לי חיים אם לא תתקבל תפלתי. והיתה תשובתו ית׳ מאשר חטא לי וגו׳. אמנם בעבור תפלתך לך נחה את העם הזה וביום פקדי וגו׳. מאשר חטא לי וגו׳. ר״ל אאריך אפי עמהם בעבור תפלתך:
אמנם יש להעיר למה כאן זכר טענת למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם וגו׳. ואח״כ זכר טענת זכור לאברהם וגו׳. אמנם במשנה תורה פ׳ עקב זכר תחלה טענת זכור לעבדיך לאברהם וגו׳. ואח״כ אמר פן יאמרו מצרים לאמר וגו׳ והם עמך ונחלתך וגו׳. וי״ל (שמהרי״ז נר״ו) שהסדר האמתי הוא מה שזכר כאן שבתחלה בא מצד טענת חלול השם. והוא למה יאמרו מצרים לאמר ברעה וגו׳ כנז׳ לעיל כי מצד זה יתחלל שם שמים שיאמרו מבלתי יכולת ה׳ וגו׳. והנה מצד תוקף חרון אף מדת הדין לא קיבל זאת הטענה אחר שזה תלוי בכבודו ית׳. הרי מחל על כבודו ויעשה בהם הדין. ואחר שראה משרע״ה שלא הועיל בטענתו זאת. בא אח״כ בטענה יותר חזקה והוא טענת זכור לאברהם וגו׳ אשר נשבעת וגו׳. ואחר שאתה מושבע ועומד מחוייב לקיים שבועתך. והנה בזאת הטענה נצח משה מדת הדין ולזה וינחם ה׳ וגו׳. והנה כאשר בא מרע״ה במשנה תורה לספר הדברים אשר עברו בינו ובין האל ית׳ אמר כאשר נאמר להם לישראל שנצחתי מדת הדין מצד השבועה שהוא מושבע ועומד וגו׳. ודאי יאמר נא ישראל שאף אם יעשו נאצות גדולות יותר מזה ודאי אין להם פחד כי הוא ית׳ מושבע ועומד. ולזה מרע״ה שינה מפני השלום ואמר דע שאני באתי בטענת השבועה שנשבע לאבות ולא שוה לי. כי בודאי לא יקרא זרע כי אם הצדיקים ההולכים בדרכי אבותם וכיוצא מאלו הטענות. אמנם לא נתקבלה תפלתו אלא בעענת פן יאמרו מצרים וגו׳ ומצד שמא יתחלל שם שמים ח״ו בעולם. לזה רחם ה׳ על עמו. ולזה לא ישענו ישראל על טענה זו לחטוא פעמים אחרות כי שמא מחול על כבודו. ולזה ודאי תהיה יראתו ית׳ על פני ישראל ולא יחטאו:
ואתה דבר אל בני ישראל וגו׳ אך את שבתותי וגו׳. קשה מאי ואתה דבר מש״כ בכל הדברות. ועוד למה בדברות הראשונות אמר זכור ולא אמר כאשר צוך ה׳ אלהיך. ובשניות אמר כאשר צוך. והענין שבענין השבת יש ב׳ בחינות. או שביתה ממלאכה כי עי״ז גם האדם עצמו חפץ בצווי זה כי הוא נח ושובת מן היגיעה או לשמרו בכל פרטיו לקיים מצות האל ית׳ לבד. וכבר ידעת משרז״ל (שמות פ״א) על ישמח משה במתנת חלקו. כי שאל מן פרעה במצרים שיניח לישראל שישבתו ביום השבת ויעשו מלאכה ששת ימים והודה לו פרעה כדי שיהיה להם כח בשאר השבוע לעשות מלאכה וישראל שמחו בזה מאוד. וז״א ואתה דבר וגו׳ פי׳ ואתה שאתה הוא שאמרת להם בחינת שביתה ממלאכה לתועלת עצמם שינוחו מיגיעה. הנה אתה עצמך חזור עתה ודבר לישראל ואמור להם שעתה אל יעשו כן לקיים השבת לכוונת תועלתם והנאתם רק להיותם מצווים ממנו. וזהו אך את שבתותי תשמרו כלומר אך מיעוט שלא יקיימוהו לטעם האחר רק להיותם שבתותי מצווים ממני. כי אות היא וגו׳. לדעת כי אני ה׳ מקדשכם ולא כדי לנוח מן העבודה. וכבר ידעת פי׳ שבתותי שהם סוד ת״ת ומלכות. מוהרח״ו נר״ו בשם הרי״א זצלל״ה:
וידבר ה׳ אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים וגו׳. מ״ש לך ולא אמר רד כי שחת וגו׳. להורות על המהירות שבענין הירידה. וכן הוא בס׳ עקב קום רד מהר מזה. והנה פירוש טעם הירידה וטעם המהירות. ואמר שטעם הירידה כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים. וזה ירמוז לערב רב שקבלן משה מדעתו (שמ״ר פ׳ מ״ב). וכל סרחונן תלוי בו. וטעם המהירות לפי שסרו מהר וגו׳ והוא מדה כנגד מדה. וזה טעם פרו מהר: עוד יש לפרש שבפסוקים אלו נתכוין לומר שה׳ עונות יש לישראל בענין זה. א׳ שכפרו בטובתו של משה ומרדו במלכותו ובנבואתו. וזהו טעם כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים כלומר שסרחו לך וזלזלו בכבודך. והב׳ עשו להם עגל מסכה והמירו כבודם בתבנית שור וגו׳. וזה החטא כלפי מעלה. וג׳ אחרים הם וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל. והנה בתחלה כשאמר לו ה׳ לך רד. שתק משה שחשב שירידתו היא עונש שמקבל בעדם ולא יתחייבו עונש אחר שמאחר שסרחונן תלוי בו. כ״ש כי שחת עמך. א״כ חשב כאלו היא עשה מעשה והוא יקבל העונש בעבורם. אז אמר לו ה׳ ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. והם ראויים לעונש. ובמדרש אמרו עוד טעם למה שתק. ומ״ש ועתה הניחה לי כבר דרשו רז״ל (שם) מה שדרשו. ולפי הפשט אפשר לומר שאמר לו הניחה לי בעבור שזה החטא יש בו ענין שחטאו כלפי משה וענין שחטאו כלפי מעלה כפי מה שפירשנו וישראל נקראין עמו של משה כמ״ש כי שחת עמך לפי שטרח בהוצאתן. ונקראין גם כן עמו של הקב״ה. וזה דומה לעבד של שני שותפין שסרח לשניהם. ואחד מהם רוצה למחול על סרחונו. ואחד אינו רוצה. בודאי לא יענישנו אותו שאינו רוצה כי אם מדעת חברו מאחר שהוא של שניהם ולשניהם סרח. ולזה אמר לו ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם. וזהו טעם ויחר אפי כי היל״ל הניחה לי ואכלם. אבל יתיישב על זה הענין שאמרנו. כלומר אם לא חרה אפך אתה ורצית למחול הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם. כלומר יסורין ועונש יכול אני לעשות שלא מדעתך. אבל לכלותם אי אפשר אלא מדעתך אחר שאף הם עמך. ואעשה אותך לגוי גדול תחת אשר תניח אותי. כשותף האומר לחבירו הניחה לי להתנקם מאותו העבד ואני אתן לך דמי חציו או דמי כולו. ועל זה הפירוש יתיישב גם כן מ״ש למטה ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות. וכי לא היה מאמין במ״ש ה׳ כי שחת עמך עד אשר יראה בעיניו. ועוד מה טעם ויחר אף משה. ועד עתה לא חרה אפו. ולפי מה שפירשתי יתיישב הכל. כי הנה מתחלה כשהיה בהר לא רצה שיראה בעצמו שום כעס שאם יכעוס הוא ויוסיף על כעס ה׳ אין תקנה לשונאיהם. ע״ד מה שדרשו (שמ״ר פ׳ מ״ה) בפנים אל פנים. ולזה הכעס שראוי לכעוס לא כעס עד אשר קרב אל המחנה וראה אז כעס. ולמדנו מכאן כמה שלימותו של משה שאף על פי שהוא מאמין בה׳ שאמר לו כי שחת עמך אף על פי הכעס שראוי לו לכעוס לא כעס עד שראה בעיניו כאשר הוא המשפט. והנה התחיל משה לבקש על החמשה חטאים שהיו ביד ישראל כנגד הא׳. שחטאו כלפי מעלה והמירו את כבודם. אמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת כלומר כמה טורח טרחת בהוצאתם ועשית כמה נסים ונפלאות בהוצאתם ויצא הכל להבל. עוד י״ל שדרך כבוד אמר משה למה ה׳ יחרה אפך בעמך. כנגד מ״ש שחת עמך שקראם עמו. ומחמת כן א״ל הניחה לי כלומר מאחר שהם שלך איני עושה כי אם ברשותך ולזה אמר לו משה למה ה׳ יחרה אפך בעמך כי עמך הם. וכנגד הב׳ שחטאו כלפי משה. אמר למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים. כלומר לא הוציאם משה אלא להרוג אותם בהרים. ועתה שוב מחרון אפך כנגד החטא הראשון. והנחם על הרעה לעמך כנגד החטא השני. וכנגד השלישי שנשארו. כנגד וישתחוו לו. זכור לאברהם שהשתחוה לפניך כמה השתחוואות. כד״א ונשתחוה ונשובה וגו׳. וכנגד ויזבחו לו. זכור ליצחק שפשט צוארו לזביחה. וכנגד ויאמרו וגו׳. זכור ליעקב שמעולם לא הוציא דבר שקר מפיו. כד״א תתן אמת ליעקב. וזהו כונת רז״ל במה שדרשו במדרש רבה (פ׳ מ״א) כיון שעשו אותו מעשה יצאו חמשה מלאכי חבלה לכלותן אף וחמה וקצף והשמד והשחת. אמר רבונו של עולם אתה עומד באחד ואני עומד באחד וכו׳ כמ״ש שם:
ויפן וירד משה מן ההר ושני לחות העדות בידו. לחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים. והלחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחות. הענין שמשה רבינו ע״ה באותם הימים שהיה בהר היה אלהי ולא היה לו נטיה לענייני החומר כלל כאומרו ארבעים יום וארבעים לילה וגו׳. ולזה כאשר רצה לירד פנה עצמו מהדברים הרוחניים להסתכל בדברים הגשמיים. וז״א ויפן וירד מן ההר כי אם לא עשה כך לא היה יכול לירד. ואו׳ ושני לוחות העדות בידו. ירצה שכאשר היה למעלה בהר עם היות שידע שעשו העגל. עם כל זה הוריד בידו הלוחות לפי שידע שלא מרדו כולם אלא מקצתם כנזכר לעיל. לזה הוריד הלוחות ליתנם לאותם שלא מרדו כי חשב שנבדלו לצד אחד. אמנם כאשר ירד מן ההר וקרב אל המחנה וירא את העגל והמחולות. וראה שהיו עובדים בפרהסיא ואין מי שימחה בידם. אז חרה אפו וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם וגו׳. שאז חייב כפי שכלו אחר שאין מי שימחה בידם. גם לא נבדלו מתוכם כאילו כולם עובדי עבודת כוכבים ואין בהם צדיק גמור שראוי ליתן לו את התורה. ולזה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. ר״ל שלא רצה להכניסם למחנה שאינם ראויים לזה. שאילו נתאמת לו זה הענין לא היה מורידן כלל. ולא הורידן כי אם לכוונה הנזכרת. ולהורות להם בראיה ברורה שהקב״ה מחל להם העון ולא יתפסו אלא העובדים לבד כנזכר. ולזה הניחו הקב״ה להורידם. וז״ש ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו. ר״ל שבהורידו הלוחות היה ראיה ועדות על שהקב״ה סלח להם. כאומרו סלחתי כדברך. או ירצה ויפן וירד משה מן ההר וגו׳. שיש להעיר למה כאן בעת שבירת הלוחות הוא מספר בשבחן כאומרו שני לוחות העדות בידו. והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב וגו׳ מזה ומזה הם כתובים. כנראה שאין זה מקום זה הענין שלמעלה שאמר ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו וגו׳. שם היל״ל כל זה לא כאן: אמנם הענין להודיע שהדבר שהוא יקר הערך המגיע לאדם בלא טורח ובלא מחיר הנה לא יודע ערכו רק בעת חסרונו. ולזה בעת שבירת הלוחות נודע ערכם ושבחם כנזכר ולא קודם:
שמר לך את אשר אנכי מצוך היום וגו׳ השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה פן יהיה למוקש בקרבך וגו׳. יש לדקדק מה טעם אשר אתה בא עליה כי אין צריך לפרש אשר אתה בא עליה. כי מסתמא הכונה ביושב הארץ הוא ארץ ישראל. ועוד מה טעם עליה ולא כתב אליה כדרכו בכל מקום לכתוב כי תבוא אל הארץ. ועוד מה טעם חזר לכפול פעם אחרת זו האזהרה. כמו שכתוב בסמוך פן תכרות ברית ליושב הארץ וגו׳. ונראה לפרש כי הכונה הוא ע״ד משרז״ל (ב״ר פ״ה) כי שלשה כתבים שלח יהושע הרוצה לפנות יפנה. הרוצה להשלים ישלים. הרוצה לעשות מלחמה יבוא ויעשה מלחמה. ומכל מקום אלו שמשלימין צריכין לקבל עליהם שלא לעבוד עבודת כוכבים. ועוד צריך שיקבלו זה קודם שיבואו למלחמה. אמנם אם כבר מאנו לקבל ואחר כך רצו לקבל כדרך שעשו הגבעונים אין מקבלין אוחם שוב. וזהו טעם פן תכרות ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה. אף על פי שיקבלו עליהם שלא לעבוד עבודת כוכבים. מאחר שכבר אתה בא עליה למלחמה אין מקילבן אותם עוד. ונתן טעם ואמר פן יהיה למוקש בקרבך. כי מאחר שלא קבלו בתחלה זה מורה על רשעם ואינם עושים עתה כי אם מיראה. ואין קבלתם קבלה וסופם לחזור לסורם. ויהיו למוקש בקרבך שגורמין עד שתשתחוה לעבודת כוכבים ותעשה כמעשיהם. ואחר כך אמר פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם. זה מדבר באותם שקבלו עליהם בתחלה שלא לעבוד עבודת כוכבים. ומה שאמר פן תכרות ברית ליושב הארץ הוא נמשך למטה כי אלו מותר לכרות להם ברית. אמנם אם תראה שזנו אחרי אלהיהם. אחר כך וזבחו לאלהיהם. הזהר שמא יקרא לך ואכלת מזבחו. והוא ע״ד מה שאמרו רז״ל (ע״ג ח׳) אף על פי שאינו אוכל משעת קריאה הוא עובר. כי זה גורם להם עד שיקחו מבנותיהם לבניהם. ואף על פי שיגיירו אותם אין גרותם שלימה כי סופם לזנות אחרי אלהיהם. והזנו את בניך אחרי אלהיהם וגורמין לך עד שתעשה אלהי מסכה ממש. כמו שעושין הם. מהרס״ו זללה״ה: