ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. במדרש גם כל המפרשים הוקשה להם מה לקח וכל אחד השיב כפי דרכו. והנה יש לפרש שהלקיחה האמורה כאן סתם היא לקיחת טענות והם ד׳ סבות הגורמות לו לעורר על הכהונה ולז״א הלקיחה סתם והסבות הד׳ הם. א׳ מצד עצמו ואחת מצד אביו יצהר. וא׳ מצד אבי אביו קהת. וא׳ מצד לוי. וכאילו הכתוב אמר ויקח קרח עצמו ולקח בן יצהר ולקח ג״כ בן קהת ולקח ג״כ בן לוי. והסבה שהיא מצד עצמו היא שאמרו ח״ל שעינו הטעתו שראה שלשלת יוצאה ממנו וראה שמואל ששקול כמשה ואהרן יוצא ממנו. והב׳ מצד יצהר כמו שאמרו במדרש רבה (פ׳ י״ח) שנשא ק״ו בעצמו ואמר ומה אהרן שנמשח בשמן המשחה זכה לכהונה אני שאני בנו של שמן לכ״ש. והכוונה לומר דשמא גרים כענין שאמרו רז״ל אשר שם שמות בארץ אל תקרי שמות אלא שמות וזה מבואר מאד בדברי רז״ל.. או אפשר שהיה יצהר אביו חכם גדול ואדם גדול בתורה ובמעשים וסמך על זכותו. והסבה הג׳ היא מצד קהת כמו שאמרו רז״ל שנתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל ואמר אחי אבא ד׳ הם וגו׳. והסבה הד׳ היא מצד שכל שבט לוי הוא מקודש וכלם שוים בקדושה כענין כי כל העדה כלם קדושים וגו׳ וראה שכלם שוים ומיוחסין מצד לוי אביהם שנבחר מכל השבטים ואין ראוי שיתגדל אחד על חברו. עוד יש לפרש ע״ד הפשט ויקח סתם לומר שלקח אנשים רבים וסתם הכתוב ולא פירש והקרוב לומר שאותם אנשים הם משבטו של לוי ולזה סתם הכתוב דמסתמא הם משבטו וממשפחתו ומבית אביו ובזה נתרץ אומרו ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי כי אם לא היה מבני לוי אלא קרח לבד לא יוצדק על זה שמעו נא בני לוי. והנה ר׳ חננאל ז״ל הוצרך לפרש כי חמשים ומאתים איש הם מבני לוי וכבר דחה דבריו הרמב״ן ז״ל דמבני ישראל כתיב ולפי מה שפירשתי יבוא על נכון שמעו נא בני לוי. ומה שאמר שלקח עמו ג״כ דתן ואבירם ואון בן פלת וייחד אותם משאר החמשים ומאתים ולא אמר ויקומו לפני משה דתן ואבירם ואון בן פלת וחמשים ומאתים איש להורות לנו איך היתה עצתו של קרח לעורר על משה ונתחכם להרע בזה כי ידוע הוא כי החולק על מלך כמשה אי אפשר שיאמינו דבריו ויסכימו עליהם אם לא בהתקבץ ג׳ תנאים. הא׳ שיהיה החולק עמו מסכים על המחלוקת עם אנשים רבים בלי ספק כי אם לא יהיו כי אם אנשים מועטים בטילי במיעוטייהו. והב׳ שיתחזק עם אנשים בני בליעל עזי פנים שיוכלו להעיז פנים נגד רבו ובזה יזרז האנשים האחרים המסכימים עמו כי זולת זה אפשר שיחזרו בהם ויתביישו מרבם ולא תתקיים עצתו. והג׳ שיסכימו עמו מגדולי העם ונכבדיהם כי אם לא יהיו בעצתו כי אם דלת העם הפחותים והבזויים בטלים הם מצד עצמן ומצד פחיתותן. ולזה מצינו דוד המלך ע״ה הוא אומר בברחו מפני אבשלום בנו ה׳ מה רבו צרי רבים קמים עלי רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה. ר״ל במ״ש רבו רבים רבים לרמוז לשלש כתות אלו. כנגד הכת שהם עזי נפש אמר מה רבו צרי. כנגד הכת האחרת שהיא עיקר הקשר אמר רבים קמים עלי. כנגד הכת הג׳ שהם מנכבדים וגדולי העם אמר רבים אומרים לנפשי והוא מלשון רבי המלך ולזה אמר בהם אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה. כי זה ודאי לא יאמרו אותו כי אם החכמים הגדולים שבישראל לא שאר המון העם כי אינם יודעין מזה. ולזה בחר לו קרח להסכים עם ג׳ כתות אלו. כנגד הכת א׳ אמר סתם ויקח קרח שנתכוין על אנשים רבים משבטו. וכנגד הכת הב׳ אמר ודתן ואבירם. שהם עזי פנים כידוע בכל מקום והם היו בעלי מחלוקתו של משה במצרים שאמרו מי שמך לאיש שר ושופט וזהו מה שמבקש מהם קרח ולזה תמצא שאמרו לו ג״כ כי תשתרר עלינו גם השתרר כי נתקנאו בשררותו ובגדולתו במצרים ובמדבר ולזה אמר בהם ויקומו לפני משה שהעיזו פניהם כנגדו. כמ״ש המתרגם וקמו לאפי ולא תרגם קדם משה. והנה קרח שצרף עמהם און שאף הוא הסכים לעצתם. או אפשר שנתכוין לצרף עמהם און כדי לעורר לומר שאם אפשר שיהיה שר ושופט על ישראל אין ראוי שיהיה כי אם משבט ראובן שהוא הבכור והעבודה ג״כ היתה בבכורות. ואפשר שהיה און איש גדול בעל מעשים ובעל תורה וראוי להיות כהן תחת אהרן כי לו משפט הבכורה ועשה זה קרח כדי שיתקבלו דבריו ולא יאמרו על עצמו הוא מבקש השררה והגדולה. וכנגד הכת הג׳ אמר ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם. ולזה כששמע משה בזה הענין וראה אותו נפלו לו פניו כי היה הקשר אמיץ כי היו גדולים ונכבדים ראשי סנהדראות כי המחלוקת שתהיה ע״י שאר המון העם אינה מחלוקת אבל שיש בה חכמים ונבונים בלי ספק שהיא מחלוקת גדולה ולזה אמר דוד המע״ה בענין מחלוקתו של אחיתופל ואבשלום כי לא אויב יחרפני ואשא לא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש. וכן דרשו רז״ל אלו הפסוקים ע״ע מחלקתו של קרח. עיין במדרש רבה (פ׳ י״ח):
המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש וגו׳. נתכוונו להשיבו כנגד מ״ש הוא לבני לוי המעט מכם כי הבדיל וגו׳ אמרו לו אדאזלת להאי גיסא זיל לאידך גיסא המעט בעיניך אתה כי העליתנו מארץ וגו׳ העיני האנשים ההם תנקר כלומר וכי אתה מסמא את עיני בני לוי בדברים שאין בהם ממש ותאמר להם המעט מכם:
ויחר למשה מאד ויאמר אל ה׳ אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי וגו׳. י״ל למה יתפלל לשי״ת אל תפן אל מנחתם. ועוד מהו ויאמר אל ה׳ כי אין זה לשון תפלה ובקשה. ועוד מה ענין לא חמור אחד מהם לענין אל תפן אל מנחתם. וי״ל כי הם אמרו למשה כי תשתרר עלינו גם השתרר וצעקו לפני ה׳ בעבור השררה שמשתרר עליהם. וחרה למשה ואמר לפני ה׳ רבונו של עולם מה שאמרו שאני משתרר עליהם כדרך אלו שנותנין על העם מסים וארנוניות וכדומה אין האמת אתם ואיני צריך לומר שאיני מקבל מהם מנחה כי דבר זה לא היה מעולם ואינך צריך לפנות לראות אם קבלתי מהם אם לאו אלא אפילו חמור אחד מהם לא נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם בשום ענין ממון כלל:
ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות לכל בשר וגו׳. יש לפרש שכשאמר להם השי״ת הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע מסרו עצמם ונפשם על ישראל לומר שאם ימותו ימותו עמהם ולזה נפלו על פניהם כדרך שאנו נופלין על פנינו ואומרים אליך ה׳ נפשי אשא שאנו רואין בעצמנו כאילו אנו מתים ומוסרין נפשנו לשי״ת כדי שיכפר לנו על חטאתינו וזהו טעם אלהי הרוחות לכל בשר כלומר שאנו מוסרין רוחנו לאלהי הרוחות שכל הרוחות בידו ע״ד אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. וצ״ע במ״ש לשון פצייה ולשון בקיעה ותבקע האדמה אשר תחתיהם וחזר ואמר לשון פתיחה. וי״ל שבתחלה היתה בקיעה קטנה לבד כשיעור מקום שיכנסו רגליהם והם הולכין ומשתקעין קצת קצת וכל עוד שמשתקעין למטה היא נפתחת יותר וכן פירש בפסיקתא עיין שם ולא יבוא יפה פירוש וירדו הם וכל אשר להם לומר שאע״פ שהיו נבלעין קצת קצת לא שבו בתשובה כדי שיצילם השי״ת וכדרך בני קרח שהרהרו תשובה בלבם אבל עדיין הם במחלוקתם ומסרו עצמם לרדת לגיהנם מעצמן ולא לשוב מדבריהם וזהו וירדו שירדו מעצמן. ואמר לשון פצייה לרמוז שיש להם הצלה אם ישובו בתשובה כמו פצני והצילני ונתקיים זה בבני קרח שנתבצר להם מקום בגיהנם. יש לשאול מה טעם העניש מרע״ה לקרח ועדתו זה העונש הגדול אשר לא היה כמוהו מעולם להיות יורדין לעמקי שאול חיים ויהיו נידונין תמיד והיה ראוי להענישם שימותו במגפה ויקבלו ענשם במיתתם ויעשו תשובה סמוך למיתתם ויהיו זוכין לעה״ב כי ה׳ חפץ להצדיק בריותיו. וי״ל שכוונת מרע״ה בזה לקיים גודל התורה כי קרח שלח ידו לערער על התורה ומצותיה לומר שמשה בדה הכל מלבו ואינו תאמין כי אם בעשרת הדברות ששמעו כל ישראל במעמד הר סיני. גם בתורה שבע״פ שלח ידו לזה עשה ענין שאלותיו מפני דברים. מטלית שכולה תכלת ומבית מלא ספרים לעורר על התורה שבע״פ ושבכתב. והנה ידוע שקיום העולם הזה על התורה כענין שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו׳ והוא רומז לתורה שבכתב ותורה שבע״פ שהם ביום ובלילה. ואם היה מענישם במגפה או בשאר עונשים עדיין יהיה מי שיפקפק אחר התורה ויאמר אפשר שקרח אמר האמת. ואמנם הענישו משה בעבור שנגע בכבודו כענין כמה חסידים שמקפידין על בני תורה ומענישין אותם לפי שלא נהגו בהם כבוד כפי הראוי ואע״פ שהאמת אתם. כענין כמו מעשיות בתלמוד וכענין ר״ג שהענישו ר׳ אליעזר (ב״מ נ״ט) בנפילת אפים וזולתם רבים. ולפי זה כדי לקיים התורה הוצרך לגזור עליהם מיתה משונה שלא היה כמוה והיא מדה כנגד מדה הוא היה רוצה להחזיר העולם לתוהו ובוהו בביטול התורה נפל לתוהו בעמקי שאול ובכל ל׳ יום מהדרא להו גיהנם כבשר בתוך קלחת ואומרים משה אמת ותורתו אמת והם בדאין. (הרס״ו זללה״ה):
הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם. ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה׳ החל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטרת ויכפר על העם. ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה. ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קרח. וישב אהרן אל משה אל פתח אהל מועד והמגפה נעצרה. יש לדקדק באלו הפסוקים בכמה דברים. האחד מה טעם לשון הרומו בכאן ולא אמר הבדלו כמו שאמר למעלה הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע. ועוד מה טעם אחר שכתב ותעצר המגפה חזר פעם אחרת והמגפה נעצרה. ועוד פסוק ויהיו המתים במגפה וגו׳ אין זה מקומו שראוי היה אחר שיכתוב וישב אהרן אל משה אל פתח אהל מועד והמגפה נעצרה אז יכתוב מנין המתים במגפה כי כן ראוי שלא ימנה המתים במגפה אלא אחר עצירת המגפה. ועוד מה שכתב מלבד המתים על דבר קרח אין לו טעם כלל בכאן כי בודאי כשמנה המתים במגפה שהם ארבעה עשר אלף ושבע מאות פשיטא שאין בכללם המתים על דבר קרח כי אותה לא מתו במגפה אלא מהם נשרפו ומהם נבלעו ומה טעם לזכור בכאן ולכלול המתים על דבר קרח עם המתים במגפה. ונראה לפרש על פי מה שפירש בפסיקתא במלת הרומו שאמר כמרים תרומה מן החולין. ולפי זה אפשר לומר שכשאמר לו הקב״ה הרומו מתוך העדה הזאת הבין שלא ינצל מכל ישראל כי אם כשיעור תרומה לבד והשאר ימותו כלם וכמה הוא שיעור תרומה יש אחת מארבעים והיא עין יפה ויש אחת מששים והיא עין רעה. ויש אחת מחמשים והיא בינונית. מ״מ הבין מרע״ה שזו התרומה כפי רחמיו על כל מעשיו שהיא בעין יפה והיא אחת מארבעים ששיעורה מכל ישראל שהם שש מאות אלף ט״ו אלף בדקדוק מיד ויפלו על פניהם לבקש רחמים על ישראל וכדברי קצת מפרשים שפירשו כן והכוונה לבטל הגזרה מכל וכל אי אפשר כי כבר נגזרה הגזרה ונתן רשות למחבל ואין מציל מידו רק ע״י כופר או ע״י פשרה. אמנם התפללו להקל הגזרה ולהפך הדבר כי השטן אחר שנותנין לו רשות לחבל איזה אדם או איזה אומה א״א להסתלק מכל וכל אם לא יתנו לו כופר קצת ע״ד אם יש עליו מלאך מליץ וגו׳ ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר. ואז התפללו משה ואהרן ובקשו רחמים שיהפך הדבר שלא יקח השטן כי אם התרומה לבד והשאר ינצל כי הוא כסיל ומתפתה בפתויים לומר שלא היתה הגזרה כי אם שימותו שיעור התרומה לבד. וזה צריך ג״כ רחמים וריצוי הקטורת כמו שנאמר קח את המחתה וגו׳ וכפר עליהם וכן עשה אהרן. וכשראה אהרן שכבר מתו כשיעור שצריך שאי אפשר בלאו הכי ותעצר המגפה כדעת רז״ל שאחזו למלאך המות ואמר לו שלא ימית שום אדם כי כבר אין לו רשות להמית יותר וזהו טעם מנין המתים במגפה בכאן. גם זהו טעם מלבד המתים על דבר קרח כי הוא ית׳ רב חסד מטה כלפי חסד ונשלים שיעור התרומה שחסרים שלש מאות לתשלום ט״ו אלפים באותם שמתו על דבר קרח כי הם היו השרופים ר״ן נשארו חמשים אפשר שיהיו כבלועים שהם קרח ודתן ואבירם הם ובניהם ונשיהם וטפם ואף אם יהיו חסרים מעט או יתרים מעט אין לדקדק בזה בחשבון ט״ו אלפים שנגזר שימותו וזהו טעם זה המנין כאן מ״מ לא נתרצה השטן המשחית בזה עד ששב עמו אהרן אל פתח האהל אצל משה כדעת רז״ל במדרש ואז המגפה נעצרה. ובזה נתקן כל מה ששאלנו כמין חומר:
הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם וגו׳. פי׳ בפסיקתא מ״ש הרומו לשון תרומה שהצדיקים שבהם מועטין כתרומה הנפרשת מהחולין תרי ממאה דכתיב וילונו כל עדת בני ישראל. ולמעלה אמר הבדלו שלא היו שם רשעים כי אם עדת קרח. ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וגו׳. יש לשאול מה טעם והולך מהרה אל העדה וכפר וגו׳ כי טוב לעשות הקטרת באהל מועד כי הוא מקום נבחר לקטרת ולתפלה. ויש להשיב שהטעם הוא בעבור שתהיה הכוונה על כל ישראל בכלל ואף על הרשעים שבהם ויהיה זה כשתהיה הקטרת נקטרת עליהם בתוכם. ואפשר שמסגולת רז הקטרת שנמסר למשה הוא שתהיה ככה נקטרת בתוך העם ויש סמך לזה ממעשה שהובא בזוהר על מתא מחסיא שהיה שם הנגף ובא לשם גברא רבה ובחר לו אנשים צדיקים לד׳ רוחות המדינה וצוה לעסוק בקריאת הקטרת בכוונה והתפלל עליהם וגו׳ כנזכר שם וזה יעיד על של משה. ולזה נאמר וירץ אל תוך הקהל כי משה א״ל והולך מהרה אל העדה כלומר כשיגיע לקצה מחנה העדה ולא ישהה עד שילך לתוך המחנה ממש שלא יפלו מן העם חללים רבים ביני ביני והוא ע״ה נזדרז ורץ במרוצה והלך בזמן מועט והגיע לתוך הקהל בשיעור הזמן שאמר לו משה להלוך שלא במרוצה ויעיד על מרוצתו כמה היא ומ״ש והנה החל הנגף בעם כלומר כשהגיע לתוך הקהל אז החל הנגף ולא קודם לכן וזהו לשון והנה ולא היה הנגף כי אם שיעור שנתן הקטרת על האש. ומ״ש ויעמוד בין המתים ובין החיים כבר אמרו רז״ל שתפסו למלאך המות. וה״ר בחיי דקדק מלת בין ובין ולא אמר בין המתים והחיים ופי׳ בשם רז״ל שהיה מלאך המות עוקר אף המתים ומשליכן דכתיב החל הנגף כד״א מהחל חרמש בקמה כאדם שקוצר ומשליך ומיד תפסו למלאך המות וא״ל שלא יוסיף להשחית בין במתים בין בחיים. ואפשר עוד לפרש כי המלאך המשחית התחיל מקצה המחנה להשחית וזהו החל הנגף כד״א מהחל חרמש בקמה כאדם שקוצר והולך על הסדר ומיד עמד בין המתים שכבר מתו ובין החיים אשר המה חיים עדנה ואומר לו שלא יוסיף להשחית עוד בחיים. ואפשר שלזה אמר פעם עדה ופעם קהל ופעם עם כי משה אמר לו שיוליך מהרה אל העדה המתלוננים דכתיב וילונו כל עדת בני ישראל. ואהרן נתכוין על כל הקהל בין רשעים בין צדיקים דכתיב וירץ אל תוך הקהל. ואמר ויכפר על העדה כי החל הנגף בעם כי התחיל הנגף בקצה העם על הסדר וזהו בין המתים ובין החיים. ולז״א באהרן ברך ה׳ חילו וגו׳. כנגד ג׳ דברים שעשה. כנגד המרוצה שרץ בכח לתוך הקהל נאמר ברך ה׳ חילו כלומר כחו. וכנגד הקטרת שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם נאמר ופעל ידיו תרצה. וכנגד מה שאחז למלאך המות בכח ולא הניחו להשחית בעם נאמר מחץ מתנים קמיו מדה כנגד מדה. ומ״ש ותעצר המגפה והמגפה נעצרה. כבר דרשו רז״ל שתפסו למלאך המות ואמר לו הניחני לעשות שליחותי וכו׳ ושבו אל משה אל אהל ואז והמגפה נעצרה כמבואר במדרש. וי״מ שעצירת המגפה ב׳ פעמים ללמד על אותם שהוכו במגפה שלא מתו. ועל האחרים שלא הוכו עוד כלל. ולפי זה אפשר לפרש בין המתים שהוכו ונטו למות ובין החיים שלא הוכו כלל. ויש להתבונן מה טעם הפסיק בזה הפסוק שהוא ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות בין ויעמוד בין המתים וגו׳ ובין וישב אהרן אל משה כי היה לו לכתוב באחרונה אחר והמגפה נעצרה. וי״ל שבא להודיענו כמה היא ההצלה שנעשית ע״י אהרן בזריזות שרץ ונזדרז במעשה הקטרת. וכאילו הכתוב מספר תימה גדול שיש בהשחתת המגפה הזאת שכשרץ אהרן אז החל הנגף בעם וכשנתן הקטרת כפר על העם ויעמוד בין המתים ובין החיים ותפשו למלאך המות שלא ישחית עוד. נמצא שלא היתה ההשחתה כי אם כשיעור זמן נתינת הקטרת על האש ואז נעצרה המגפה. ובא וראה כמה מתו באותו הרגע המועט ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף וגו׳ ואילו שהה רגע אחד היו כלם כלין כמו שנאמר ואכלה אותם כרגע ולזה נאמר ברך ה׳ חילו יישר חיליה שנזדרז בהצלתן של ישראל ואחר שספר הכתוב זה הזריזות חזר לענינו וישב אהרן אל משה וגו׳ ע״ד שאמרו רז״ל במדרש. עוד י״ל וירץ אל תוך הקהל וגו׳ ויעמוד בין המתים ובין החיים לומר שעמד בתוכם ולא נתירא מהנגף כדרך בני אדם שבורחים מפני הנגפים. וכן אמרו בפסיקתא והולך מהרה אל העדה א״ל אהרן אחי אתה רוצה שאמות כדרך שמתו נדב ואביהוא א״ל והולך מהרה לא תשהה כלל מיד מסר עצמו וירץ אל תוך הקהל. (הרס״ו זללה״ה):