וידבר ה׳ אל משה לאמר. נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך. וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה׳ במדין. אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא. וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו. ויצבאו על מדין כאשר צוה ה׳ את משה ויהרגו כל זכר. ראוי להשים לב. ראשונה באומרו נקום נקמת בני ישראל אחר שזאת המלחמה לא נעשה ע״י משה כי אם בשליחותו היל״ל דבר אל בני ישראל נקמו נקמתכם וגו׳. עוד מהו אומרו אחר תאסף למה תלה מיתתו בזה. עוד אומרו וידבר משה אל העם וגו׳ לשון וידבר הוא לשון קשה. עוד אל בני ישראל היל״ל. מאי אל העם. עוד מה לאמר לאחרים. עוד היל״ל דבר לראשי המטות ר״ל לנשיאי העדה על זה הענין כנזכר סמוך לזה. עוד אומרו החלצו מאתכם היל״ל מכם. עוד היל״ל ליקח שר האלף מכל שבט ולמה קיבץ כל המון העם וא״ל החלצו וגו׳. עוד אומרו אנשים לצבא ויהיו על מדין מאי ויהיו. עוד היל״ל לתת נקמת בני ישראל במדין מאי נקמת ה׳. עוד היל״ל מאת מדין כמו שאמר נקום נקמת בני שראל מאת המדינים. עוד אומרו אלף למטה אלף למטה. אם כונתו ב׳ אלפים היל״ל ב׳ אלפים למטה. ואם הכוונה אלף למטה לבד למה כפל. עוד אומרו לכל מטות ישראל מיותר. ועוד היל״ל אלף למטה שנים עשר אלף תשלחו לצבא כנזכר בסמוך. עוד מאי וימסרו דמשמע בע״כ. עוד היל״ל וימסרו משבטי ישראל כאומרו לכל מטות ישראל. עוד היל״ל וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה וממילא משמע שהם י״ב אלף. ולמה כפל באומרו שנים עשר אלף וגו׳. עוד אומרו וישלח אותם משה אלף למטה לצבא מאי אותם ואת פינחס. ועוד למה שלח פינחס עמהם. עוד אומרו וישלח אותם משה אלף למשה לצבא אותם ואת פינחס וגו׳. מאי לצבא פעם ב׳. עוד אומרו וכלי הקודש למה שלח כלי הקודש בזאת המלחמה יותר מזולתה. עוד אומרו ויצבאו על מדין כאשר צוה ה׳ את משה מיותר דפשיטא שהאל ית׳ צוה למשה. עוד היל״ל כאשר צוה אותם משה שממנו שמעו הצווי. ואין להאריך בשאר הערות ויתישבו ע״פ דרכנו בס״ד. ואפשר שהכוונה לפי שכאשר יחייב השכל העדר ענין מה מן הראוי שלא יעדר עצמות אותו הענין לבד. אמנם ראוי שיעדר ג״כ סבת אותו הדבר המבוקש העדרו. שבהשאר הסבה קיימת לא נעדר הענין מכל וכל. שעדיין ימשיך אותו הענין מסבתו וכאילו לא נעדר. ולזה לפי שאנשי מדין היו סבת חטא ישראל בע״ג וגלוי עריות שהם אבי אבות העבירות החמורות ושפיכות דמים נמשך מהם. ולזה בחסדו ית׳ מחל להם זה העון כאומרו השיב את חמתי. וזה בתפלת פינחס באומרו ויעמוד פינחס ויפלל וגו׳. ולפי שסבת זה החטא הם אנשי מדין. לזה כדי למחות זכר החטא מעיקרו צריך למחות ג״כ סבתו והוא הריגת אנשי מדין לפי חרב. ולזה בחמלת ה׳ על עמו לעקור להם עונם מכל וכל צוה באומרו נקום נקמת בני ישראל וגו׳. וזה גילה במקום אחר שאע״פ שהיו ג״כ עם מואב בזה הענין. אמנם עיקר המחשבה לא נמשך כי אם ממדין כאומרו צרור את המדינים. וביאר הטעם כי צוררים וגו׳ בנכליהם אשר נכלו לכם וגו׳. ר״ל שזאת המחשבה והערמה לא נמשכה אלא מהם. וזה אחר שהם הסיבה לכלות ולמחות עון ישראל צריך שימחו ויאבדו מן העולם כי בזה לא ישאיר רושם לאותו עון כלל. והנה לפי שישראל הם אשר חטאו במדין הנה א״א שיפלו בידם לפי שיזכר לפניו ית׳ עונם. ויש למדת הדין מקום לדבר ולאמר אחר שסבת נפילת מדין הוא מפני שהחטיאו לישראל הנה יותר ראוי שיפילו שונאיהם של ישראל תחלה שהם החוטאים. ולז״א האל ית׳ נקום נקמת בני ישראל וגו׳. שזאת הנקמה לא יעשו אותה ישראל. לפי שהיא נקמה על שהחטיאו אותם כנזכר. ולזה לא ינקום זאת הנקמה אלא אתה שזכותך גדול ודאי לך לעשות זה קודם שתמות. שאם תמות אתה אין כאן מי שיעשה זה כנזכר. והנה משה רבינו ע״ה היה נבוך בזה הענין. וזה אם יגלה לישראל שסבת המלחמה היא לפי שהחטיאו לישראל כמו שאמר לו ית׳ נקום נקמת בני ישראל. אז ודאי ימנעו כל העם מקצה לבלתי לכת למלחמה הזאת כנזכר. אחר שעונש מדין הוא על שהחטיאו לישראל כ״ש שישראל עצמם שחטאו שיהיו יותר ראויים אל העונש. ועם היות שלא חטאו כולם עכ״ז הם ערבים זה בזה ובודאי ימנעו ולא ילכו למלחמה. וג״כ אם לא יגלה להם סבת המלחמה ילכו כל העם מקצה ויכשלו בעונם ולא יצליחו בקטרוג השטן כנזכר. והנה מרע״ה היה נבוך בזה הענין ונתחכם ודיבר להם בחכמה. ומכלל חכמתו שדיבר אל העם ר״ל המון העם ולא אל הנשיאים ולא אל שרי אלפים. אלא על ההמון ודיבר להם קשות בלשון נסתר למבינים ואמר החלצו מאתכם אנשים לצבא. ר״ל שראוי שתחליצו לצבא בני אדם שהם אנשים צדיקים וזה מאתכם ר״ל מעצמכם. כי כל אחד יראה בעצמו וידע מה שיש בו אם הוא צדיק ואם לאו. שלזה היה הדבור לההמון שאם דיבר עם הנשיאים ועם שרי האלפים לא ידעו להבחין מי הוא הצדיק מזולתו שהאדם יראה לעינים וגו׳. אמנם אחר שדיבר עם ההמון הנה הם ידעו שכל אחד יודע בעצמו אם הוא צדיק. וז״א החלצו מאתכם ר״ל מי שהם אנשים וצדיקים. וזה לצבא ר״ל למלחמה. ולפי שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא לז״א להם ברמז ויהיו על מדין ר״ל שמה שאמרתי לכם שאנשי הצבא יהיו צדיקים הם למלחמה על מדין. וזה לרמוז שצריך שיהיה צדיק שלא חטא בחטא מדין כלל ועיקר וז״א ויהיו על מדין. וביאר להם סבת המלחמה והוא לתת נקמת ה׳ במדין. ר״ל שסבת זאת המלחמה הוא שינקום האל ית׳ נקמתו מהם לבד לא נקמת ישראל שאם יאמר להם לתת נקמת ה׳ במדין אין גם אחד מהם שילך למלחמה כנזכר זה אחר נקמת ה׳. והנה אחר שאמר להם שלא ילכו למלחמה כי אם הצדיקים המובחרים שיער בשכלו שאפשר שימצאו בישראל צדיקים בכל שבט ב׳ אלפים או מעט או יותר כי הם חלק מס׳ ויותר מעט שאם לא כן יבטלו במעוטם. ודבר בחכמה באומרו אלף למטה אלף למטה. ירצה אם ימצאו ב׳ אלפים מכל שבט. הנה יובן זה מדברי משה באומרו אלף למטה אלף למטה. כמו שהבינו ז״ל ב׳ אלפים מכל שבט שלח. ואם לא ימצאו בהם צדיקים כי אם אלף למטה גם זה יובן מדברי משה ולא יתביישו. מה שאין כן אילו אמר להם ב׳ אלפים למטה שאם לא ימצאו רק אלף למטה הם מתביישים. והנה מה שידעו בעצמם שהם נקיים מכל סיג וצדיקים מחטא מדין הוא אלף למסה. וז״א וימסרו מאלפי ישראל. והכוונה שאין מי שיאמר אני צדיק עם היות שידע בעצמו שהוא צדיק. אמנם אפשר שכאשר פקודי החיל יעברו על ישראל ויאמרו ד״מ לראובן תלך לצבא. הנה כאשר ימאן ויאמר א״א לילך. הנה זה ודאי לא ילך שידע ודאי מה שבלבו שחטא. אמנם אם יאמרו לו הלך למלחמה ויאמר לא אלך ויסרב פעם א׳ וב׳. הנה יראה מדבריו עם היות שאמר לא אלך שהוא רוצה והוא אשר יהיה במספר החלוצים. וז״א וימסרו מאלפי ישראל כנזכר. שיראה שהוא בעל כרחם והוא ברצונם. וביאר שלא נמצאו כי אם אלף למטה. ואומרו שנים עשר אלף ירצה לפי שמרע״ה אמר אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל כמו שפירש רש״י ז״ל לרבות שבט לוי. וכפי זה יהיו י״ג אלף. לפי שמנשה ואפרים הם ב׳ מטות. וראיה שבמרגלים שאמר איש אחד למטה הלכו ונמנו מנשה ואפרים לב׳ שבטים. והנה באומרו לכל מטות ישראל לרבות שבט לוי כנזכר. והנה כפי זה היה ראוי שיהיו י״ג אלף. אמנם אומרו י״ב אלף אפשר לרמוז שאחר שזאת המלחמה היא לבחירת אנשי הצבא ולא בעל כרחם כנזכר. לזה אפשר שלא נמסר משבט שמעון כלום. וזה כמו שאמרו רז״ל שכ״ד אלף המתים במגפה כולם משבט שמעון. וכן כתב רש״י ז״ל בפ׳ פינחס. וז״ל אבל לפי החסרון שחסר משבט שמעון במנין זה ממנין הראשון שבמדבר סיני נראה שכל עשרים וארבעה אלף נפלו משבט שמעון עכ״ל. וכפי זה אמר וימסרו מאלפי ישראל ולא מכל שבטי ישראל י״ב אלף. אלא אמר מאלפי ר״ל מכללותם נמסרו אלף למטה ויעלה החשבון י״ב אלף לרמוז שאחר שמנשה ואפרים נמנים לב׳ כנזכר. וג״כ שבט לוי בכלל כנזכר. הנה חסר אחד מהאחרים ואפשר שחסר שבט שמעון כנזכר. ואמר וישלח אותם משה ירצה לפי שהאל ית׳ אמר לו כי זאת המלחמה לא תעשה כי אם בזכות משה לא בזכות ישראל. הנה לזה אמר וישלח אותם ר״ל אחר שהם שלוחיו ועשה אותם שלוחיו הנה שלוחו של אדם כמותו. וז״א וישלח אותם משה אלף למטה לצבא. והנה כאן לא אמר לכל מטות ישראל לרמוז מה שאמרנו. ולפי שחסר ממה שצוה אלף למטה שמעון לזה שלח עמהם פינחס שהוא שקול כנגד אלף א׳. וז״א אותם ואת פינחס. ר״ל אותם שהם אלף למטה ואת פינחס שהוא שקול כנגדם. ומה נחמד אומרו ואת פינחס לצבא. ר״ל כמו שהאלף למטה לצבא ג״כ פינחס הוא. ג״כ לצבא שקול כאלף ויפול בו צבא שכפי האמת איש אחד לא יפול בו צבא. ולזאת הסבה שלח עמו הארון וכלי הקודש שהוא הציץ שבזה הוא שקול כנגדם. כי הם צריכים זכות רב כמו שאמרנו. וזכר שכאשר הלכו למלחמה לא היתה מגמתם לנצח ולהלחם כדרך הלוחמים שישימו בטחון בכחם אלא כוונתם היתה שיעשו מה שצוה האל למשה לבד. ר״ל לעשות רצון האל ית׳ לבד. או ירצה ויצבאו על מדין כאשר צוה ה׳ את משה. ירצה שכוונתם במלחמה הוא שיעשו כאשר צוה ה׳ את משה שהם שלוחיו כנזכר. וכאלו משה הוא הלוחם ולא הם. או ירצה ויצבאו על מדין כאשר צוה ה׳ את משה. והוא כמו שזכרנו לפי שהם סבת החטא. ולזה צוה ה׳ את משה לצבא עליהם ולא צוה לישראל כנזכר ולזה ויהרגו כל זכר. והטעם אחר שסבה לזאת העצה הם הזכרים. לזה הרגו הזכרים והשאירו הנקבות. והנה משה קצף עליהם לפי שהנשים הם סבה קרובה ג״כ והם כלי החטא. ולזה הרג כל הנשים היודעים משכב זכר וכל הטף נזכרים הרג כי זה כנזכר כדי לעקור החטא מעיקרו ולא ישאר לו רושם ולא זכר כלל:
במדרש רבה (פ׳ כ״ב) ז״ל ד״א נקום נקמת בני ישראל. זש״ה לא יגרע מצדיק עיניו וגו׳. עיין לשון המאמר. וי״ל ראשונה מה הוקשה להם ז״ל בזה הפסוק עד שאמרו הה״ד. ועוד מה הוקשה להם בפסוק לא יגרע מצדיק עיניו וגו׳. עוד מהו אומרו ללמדך שמשה היה מתאוה לראות בנקמת מדין. והנה יקשה היכן זה רמוז. אמנם אפשר שחז״ל הוקשה להם בזה הכתוב אומר ואחר תאסף שאין לו משמעות ולא שייכות. וג״כ בפסוק לא יגרע מצדיק עיניו. והנה גם מכל בני העולם הם יש להם עיניהם ואינם עורים ואם הכוונה שמשגיח על הצדיק הנה על כל העולם הוא משגיח. עוד שאין לו שייכות לא עם מה שלפניו ולא עם מה שלאחריו שקודם לזה הוא מספר פעולותיו ית׳ שהוא משגיח באומרו לא יחיה רשע ומשפט עניים יתן. וסמך לזה. לא יגרע מצדיק עיניו. וכפי זה אין לו משמעות. ולזה דרשו ז״ל אלו הפסוקים ואמרו הה״ד לא יגרע וגו׳. מהו לא יגרע מצדיק עיניו ללמדך שאין הקב״ה מונע מן הצדיק מה שהוא רוצה בעיניו. ואחר שפי׳ הכתוב כך. הנה אימרו נקום וגו׳ ואחר תאסף ללמדך שהיה משה מתאוה לראות בנקמת מדין קודם שימות. והיה מבקש מן הקב״ה שיראה בעיניו. ואפשר שהיה מבקש משה זה הענין במה שהיה מבקש ליכנס לא״י ולכבוש העממין. וכפי זה יובן הכתוב עם הקודם לו. באומרו לא יחיה רשע שהם עם מדין. ומשפט עניים שהם ישראל יתן. והוא הנקמה. ובזה לא יגרע מה שהיה מתאוה הצדיק שהוא מרע״ה לראות בעיניו והוא את מלכים שהם מלכי מדין שהושיבם בלעם הרשע כדי שיתקיימו ולא ימותו במלחמה והגביהם בכשוף. ואם אסירים בזיקים ילכדון בחבלי עוני שהוא עונש ישראל שהורידום כשהראום הציץ. ואמר עוד על משה נאמר ישמח צדיק כי חזה נקם נקמת מדין פעמיו ירחץ בדם הרשע זה בלעם וגו׳ עכ״ל המדרש. וי״ל א׳ באומרו על משה נאמר וגו׳. ועוד באומרו פעמיו ירחץ בדם הרשע הנה לא יצדק במשה כי לא נמצא במלחמה. ולא יצדק כי אם על פינחס ואנשי הצבא. עוד מהו אומרו אמר משה לפינחס וגו׳. אמנם אפשר לומר שפסוק ישמח צדיק כי חזה נקם יש בו קושיות. א׳ ישמח צדיק כי חזה נקם יראה שלא עשה הוא הדבר. ובאומרו פעמיו ירחץ בדם הרשע יראה שעשה זה בידו. עוד אם זה הנקם הוא מה שאמר אח״כ פעמיו ירחץ. הנה הוא כפל מותר. ואם הוא אחר ואינו על הרשע. הנה הצדיק לא יקום לחבירו שאינו רשע. ועוד אומרו בדם הרשע בה״א הידיעה קשה. לז״א רז״ל על משה נאמר ישמח צדיק כי חזה נקם שהיה מתאוה לזה כנזכר שהיה מתאוה לראות בעיניו. ולזה שמח על זה. ואחר שהוא לא עשה המלחמה יבוא על נכון כי חזה שראה הנקמה לבד לא שעשה הנקמה והנה לפי זה יקשה אומרו פעמיו ירחץ בדם הרשע זה בלעם כי לא הרגו מרע״ה אלא אנשי המלחמה לז״א רז״ל אמר משה לפינחס ולאנשי הצבא יודע אני שבלעם הרשע הוא שם ליטול שכרו וגו׳ ולזה אחר שמשה רבינו ע״ה היה סבת הריגת בלעם וזה בשני פנים. א׳ שהודיע אותם שהוא בארץ מדין ובא לקבל הנאתו כמו הזאב לעדר הצאן. ב׳ בהודיעו אותם אך יתפסו אותו שהיה בלתי מורגש ופורח באויר ולזה יבוא הטוב פעמיו ירחץ שהוא סבת נפילתו והוא סבת הריגתו כנזכר ולזה ישמח וגו׳:
ממחציתם תקחו וגו׳. הענין כי במחצית הראשון לא היו מדקדקים רק היו אומרים כמה אלפים יש בכאן. המשל ע״ב אלף בקר. א״כ מגיע מכסם ע״ב בקר. וכן בשאר הדברים וזהו ממחציתם תקחו. פי׳ מכללות המחצית תקחו המכס. אמנם במחצית ישראל צריך למנות אחד לאחד עד שמגיע לחמשים והוא יהיה מעשר ללוים כמו הוצאת המעשר וז״א אחד אחוז מן החמשים. והוא יהיה מעשר ללוים. כי אותו שהוא מספר הנ׳ אחוז אותו והוציאוהו למעשר וכן תעשה עד הסוף ולא בכללות כמו בחצי האחד (מוהרח״ו נר״ו):
נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך. יש להתבונן מה טעם הזהרת זאת המצוה בכאן. וכבר צוה בפ׳ פינחס צרור את המדינים. וי״ל שבתחלה הבין משה שתעשה המלחמה ע״י ישראל וע״י יהושע. ולכן נאמר לו בלשון רבים צרור את המדינים והכיתם וגו׳. וה׳ לא רצה בתחלה להזכיר לו שהדבר הלוי בו ומיתתו מעכבת מלחמת מדין. וכשנתרשל בזה חזר וצוהו נקום וגו׳. לומר שהדבר תלוי בו. וטעם הענין לפי שכל מלחמת הכנענים בארץ ישראל יהיה ע״י יהושע כי הוא חלקו. וכל מה שחוץ לארץ ישראל כמו סיחון ועוג ומדין הכל ע״י משה כי הוא חלקו. ומזה הטעם אמרו שמיתתו מעכבת למלחמת מדין. וטעם למה סמכה לפ׳ נדרים. א׳ לומר אע״פ שההדיוט עושין לו התרה. ואני עומד בדבורי שאמרתי לכן לא תביאו וגו׳. וי״א לומר שכמו שבנדרים נאמר ונשא את עונה שכל הגורם לחבירו לחטוא הוא נכנס תחתיו. כן בענין המדינים שגרמו לישראל לחטוא נכנסים תחתם. ויש להתבונן מה טעם כל מה שעשה מרע״ה במלחמת מדין ע״י שליח. כמו שנאמר החלצו מאתכם אנשים וגו׳. וכן כתיב וישלח אותם משה וגו׳ אותם ואת פינחס וגו׳. וקודם שנשיב זה נאמר מה שדרשו רז״ל בספרי פ׳ וימסרו מאלפי ישראל העיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים. ומסרו עצמן על הדבר. ר׳ נתן אומר אחרים מסרום איש פלוני כשר יצא למלחמה איש פלוני צדיק יצא למלחמה. ר׳ אליעזר המודעי אומר בוא וראה כמה חבתן של רועי ישראל עד שלא שמעו במיתתן וכו׳ וכששמעו וכו׳. התחילו מתחבאין אעפ״כ נמסרו בעל כרחן שנאמר וימסרו וגו׳. ולפי כל הדעות נשוב ונאמר שלדעת ת״ק שאומר מסרו עצמן על קדושת ה׳ לזה הניחן משה ברשות עצמן ואמר החלצו מאתכם כל מי שנודבו לנו למסור עצמו ימסור. ולדעת ר׳ נתן שאומר אחרים מסרום. לזה לא מסרם משה אבל הניח הדבר ביד כל ישראל. ולא רצה לסמוך על בדיקת עצמו. כי הבדיקה שתהיה ע״י כל ישראל שכל אחד יודע בחבירו תהיה בדיקה מעולה. עד שנמצא לפי זה ברירת י״ב אלף היתה ע״י י״ב אלף אחרים שבררום. ואמרו פלוני זכאי. וזהו מ״ש במדרש רבה נמסרו זוגות מזה לזה. ולדעת ר׳ אליעזר המודעי שאומר שהיו מתחבאין עד שנמסרו בע״כ מבואר הוא שלא מצא משה לברור שכל אחד היה נחבא אל הכלים. ולזה אמר להם כי מצות ה׳ היא ונמסרו בע״כ. ומ״ש ויהיו על מדין וגו׳ ולא אמר וילחמו עם מדין. לפי שנעשית המלחמה בדרך נס לא בדרך טבע. כי אין מדרך הטבע שילחמו י״ב אלף עם עם רב כחול אשר על שפת הים. ולזה אמר וישלח אותם משה אלף למטה לצבא ולא אמר למלחמה כלומר שלא היתה המצוה אלא לצאת לצבא לבד וכן נאמר ויצבאו על מדין ולא אמר וילחמו. ועוד י״ל אלף למטה אלף למטה שנבחרו תחלה ב׳ אלפים לכל מטה. וכן דעת קצת מרז״ל (במדבר פ׳ כ״ב) ואח״כ בררו מהם אלף אלף למטה למלחמה. וז״ש וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה לצבא. לא אמר וימסרו מישראל אלא מאלפי ישראל דהיינו מאותם האלפיים הנזכר ב׳ אלפים למטה בחרו אלף למטה כתרגומו ואתבחרו. לפי שאותם שעושין מלחמה יצטרכו להיות צדיקים ביותר מאותם העוסקים בתפלה שהם נכנסין למקום סכנה כמבואר במאמר ההוא שמזכיר דוד ואסא וחזקיה ויהושפט יעויין בפ׳ בחקותי. עוד י״ל שהכוונה באומרו מאלפי ישראל ולא מישראל לרמוז לשש מאות אלף שתרומתן דהיינו אחד מחמשים דהיינו י״ב אלף. ולהודיע שכל הי״ב אלף קדושים קודש לה׳ ראשית תבואתו. ולחזק הרמז נתנו ישראל מחלקם מהשלל אחד אחוז מן החמשים ללוים ונתעלו הלוים להיות במדרגת הכהנים:
וישבו בני ישראל את נשי מדין. לא הזכיר בכל הפ׳ בני ישראל כי אם בענין הנשים לרמוז על מה שדרשו רז״ל בשיר השירים פ׳ שכולם מתאימות שכשהיו ישראל נכנסין אצל נשי מדין היו נכנסין זוגות זוגות א׳ מפחם את פניה וא׳ פורק נזמיה ותכשיטיה. ולז״א וישבו בני ישראל מיעוט רבים שנים. ולז״א ג״כ למטה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו ולא נפקד ממנו איש כמו שדרשו רז״ל ולא נפקד ממנו איש לדבר עבירה ויבוא על נכון איש ובידנו כלומר שלא זזו ידיהם אחד מחברו ולא נפקד וחסר איש אחד להתיחד עם שום אשה שלא יבואו לדבר עבירה. (הרס״ו זללה״ה):