זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו׳. צריך לתת לב מה נשתנו ד׳ מחוסרי כפרה שהם זב וזבה יולדת מצורע מכל שאר הטמאים שאלו אחר שנטהרו וטבלו צריכין עוד כפרה בקרבן הנזכר בהם. מה שאין כן בנדה ובעל קרי ובטמא מת שלכאורה נראה שבעל קרי יהיה חמור מזב לענין כפרה שהוא גרם לעצמו להיות בעל קרי או ששמש מטתו או שהרהר באשה וכדומה. מה שאין כן בזב שהוא לא גרם שום דבר לעצמו. גם מה נשתנית הנדה מן הזבה עד שזו צריכה נקיים וכפרה וזו אינה צריכה. וי״ל שהזוב והזיבה והצרעת כולם הם חלאים המתילדים באדם שהזוב הוא דומה ללובן ביצה המוזרת שנפסד הזרע מחמת חולי שיש לו. וכן הזבה שרואה בי״א יום שבין נדה לנדה בודאי הוא מחמת חולי שהרי הראייה הראשונה שרואה האשה היא נדה. ורוב הנשים הבריאות יש להם וסת קבוע מזמן לזמן ורובן הוא משלשים לשלשים. וכבר עברו ימי זיבה שהם י״א יום שראויה להיות בהם זבה עד שנמצא שרוב הנשים אפשר שלא תהיינה זבות כלל והן אותן שיש להן וסת קבוע משלשים לשלשים. שכל ימיהם אינם אלא נדות והאשה שרואה אחר ז׳ ימים של נדה אין ספק שלא באה לה זה כי אם מצד חולי שיש לה. גם הצרעת פשוט שהוא חולי המתילד בגוף האדם וכל אלו הם יסורים שלוקין בהם בני אדם על פשעיהם. ומרוב עונותיהם יתענו. וכן היולדת רוב היולדות מסוכנות בעת הלידה על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר. גם יש יולדת בצער גדול ויש בצער מועט. והכל כפי מעשיהן. משא״כ בשאר הטמאים כמו בעל קרי שלא בא לו הקרי מתמת חולי כלל אבל הוא בריא אולם. וכן טמא מת ושאר טמאים שטומאתם אינה על צד העונש מחמת חולי וכיוצא בו על כן אינם צריכין כפרה. ואם בעל קרי גרם לעצמו בהרהורים רעים עונשו גדול מנשוא בכפרת הקרבן. אמנם אלו הד׳ מחוסרי כפרה אחר שלקו ונתייסרו כבר נמחל עונם על ידי יסורים. אבל צריכין מירוק למרק העון מכל וכל. ולכן יביאו כפרתן למרק עונם. כי הקרבן אינו אלא למרק העונות הקלים כגון השגגות ודומיהן כמו אלו שזכרנו. אבל העונות הגדולים החמורים אין הקרבן מועיל בהם כלום. וכן תמצא בקרבנות שנזכרו ביום השמיני למלואים. שכולם באו לכפר על מעשה העגל וכולם באו למרק העון שכבר נמחל להם שהרי מצינו שכל מי שעבד העגל אם במעשה אם במחשבה כבר נענשו. יש בסיף ויש במגפה ויש בהדרוקן. וא״כ כל הנשארים אין להם שום מגע יד כלל בעון העגל. אמנם לחומר העון הגדול אפילו הנמצאים שם שהסתכלו בדבר אע״פ שלא נתכוונו כלל לשום עבודה ולא חשבו ולא העלו על לבם לעבדו כלל. מכל מקום נפגמו בהסתכלותם בעניינו. הא למה זה דומה לפוגע באשה בדרך בקרן זוית בלא מתכוין אע״פ שלא נתכוין לזה כלל מכל מקום נפגמה מחשבתו בראותו אותה. וכן אמרו בזוהר ואל בני ישראל תדבר לאמר. קחו שעיר עזים לחטאת. עגל לחטאת מבעי ליה כגוונא דאהרן. אלא דישראל הא קבילו עונשא. ועל דא לא כתיב בהו עגל לחעאת אלא עגל לעולה מאי טעמא דכל אינון דחבו בה קבלו עונשא בין במלולא בין בעובדא בין בפולחנא. ואפילו אינון דסליק ברעותא דלבייהו אתענשו וגו׳. אבל כל אינון דסליקו ליה ברעותא דלא למפלח ליה אלא דסליקו גוונא דרעותא מניה הכא אתדכן. ומקרבין ליה לעולה ולא לחטאת עכ״ל. ולזה צריך האדם ליקח מוסר ויפחד אפילו מעון הקל גם ידע מעלת הקרבן:
כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה. ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית וגו׳. מה שאמר אל ארץ כנען. דרשו במדרש מה חם חטא וכנען לקה. אף כאן ישראל חוטאין והארץ היא מתקללת. כלומר שצריך שיתנו אל לבם שבעונם לקתה ארצם וישובו להשי״ת ולא יתלו הדבר במקרה. ויש לפרש עוד שכוונת הכתוב לומר שלא יתלו הענין בכנען ויאמרו שנגעים אלו שנראו בבתיהם אינם כי אם מסבת הכנענים שהיו בתוכה והיו עושין תועבות אשר שנא השי״ת. לז״א דעו שארץ כנען באמת היתה. אמנם מעתה אני נותנה לכם לאחוזה. והיא ארץ אחוזתכם ובעונכם היא לוקה. ולזה אמר ונתתי שאני הוא המלקה אותה. והרמב״ן ז״ל פירש ונתתי לפי שנגעי בתים ובגדים אינם כפי הטבע כמו נגעי אדם. ועוד יל״פ כי תבואו אל ארץ כנען שבא לרמוז להם להזהירם על מדת הכילות. שלא יאמר אדם שלי שלי כמו שדרשו בפסוק ובא אשר לו הבית. ולזה אמר צריכים אתם להתבונן שהארץ שאני מכניס אתכם שם של כנען היתה ונתתיה לכם במתנה כן תהיו נוהגין לתת ולגמול חסד אחד עם חבירו. ואם לא תעשו כן אני נותן נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם ובא אשר לו הבית. כמו שדרשו רז״ל ועיין בת״כ בפסוקים אלו. שם דרשו והגיד לכהן ידקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו. ואמר יאמר לו הכהן דברי כבושין בני אין הנגעים באין אלא על לשון הרע. מדלא כתיב ואמר לכהן כנגע נראה לי. לכן דרשו ידקדק כי לשון הגדה משמע פירוש הדבר שצריך שידקדק עמו הכהן עד שיגיד לו ויפרש לו כיצד בא הנגע לביתו. (הרס״ו זללה״ה):
במדרש רבה (פ׳ ט״ז) שש הנה שנא ה׳ ושבע תועבת נפשו. ר׳ מאיר אמר שש ושבע י״ג. ורבנן אמרו שבע ומה מקיימין ושבע זו וגו׳. יש להתבונן בסברת ר״מ שאמר י״ג. והנה אין בכתוב כי אם שבע. ואם נאמר שש אחרות שלא מנאן הכתוב למה אמר שהן שש שהרי יש כמה וכמה תועבות מלבד אלו השבע. וי״ל דאקראי דלעיל מניה סמיך דכתיב אדם בליעל איש און הולך עקשות פה קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו תהפוכות בלבו חורש רע בכל עת מדנים ישלח והם ששה מהולך עקשות פה. וכאילו אמר אדם בליעל איש און אלו הן מדותיו הולך עקשות וגו׳. ואם תתבונן תמצא שאלו השבע הן כנגד אלו השש ודומות להן ממש אלא שאלו קלות ואלו חמורות כי הנה זכר ששה אברים והם הפה והלשון והעינים והידים והרגלים והלב. ואמר שיש בהם ג׳ עבירות קלות והם הולך עקשות פה וגו׳. שהם כענייני רמיזות שמרמז לרע בבני אדם. והששית הוא מדנים ישלח בלשונו. וכשמנה השבע מנה העבירות התלויות באלו השש ממש. כמ״ש עינים רמות וגו׳. וסיים במשלח מדנים בין אחים כי היא חמורה ממשלח מדנים בין נכרים. ולב חורש מחשבות און חמור מתהפוכות בלבו חורש רע כי זה קבץ כל מיני מחשבת און. (הרס״ו זללה״ה):