דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו׳. יש להתבונן מה טעם הכנס אלו הג׳ פרשיות בכאן בענין הדגלים וענין הלוים. והג׳ פרשיות הן. פ׳ טמאים מצורע וזב וטמא לנפש ופרשת גזל הגר ופרשת סוטה. ועוד מה טעם סמיכות פרשיות אלו קצתן אל קצתן. ועוד למה כלל עם פרשת גזל הגר ענין התרומה שאמר וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל. ואע״פ שגזל הגר הוא ממתנות כהונה והתרומה ממתנות כהונה מ״מ למה לא הזכיר ממתנות כהונה אלא אלו והזכירן כאן:
ויש לפרש שכיון שהוא מצוה בפרשיות אלו על ענין הדגלים ומנין הלוים ועבודתן שזה הוא מעלתן של ישראל שיהיה דוגמא של מעלה כמחנות שכינה לזה יצטרכו להיות משתדלין בענין הקדושה להיות מחניהם קדוש וביתם ריקן מן העבירות שהם מצויים תמיד להיות נכשלין בהם רבים. והם ג׳ עבירות. כמו שאמרו רוב העולם נכשלין בגזל ומיעוט בעריות והכל בלשון הרע. והם עבירות חמורות בלי ספק כמו שפירשו רז״ל ולזה רצה להזהירן עליהם להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו והתחיל ראשונה בפ׳ מצורע שהוא מענין לשון הרע שהכל נכשלין בו. ולזה צוה שישלחוהו לג׳ מחנות ואח״כ על הגזל שהרוב נכשלין בו. ואח״כ על העריות והוא פרשת סוטה שמיעוט נכשלין בהם. והנה לא הוצרך להזהירן על דבר שנראה שהוא גזל גמור אלא אפילו. על גזל הגר שמת ואין לו יורשין שיעלה על הדעת אע״פ שכבר עבר על הגזל. כיון שמת הנגזל ואין לו יורשין ראוי הוא שיזכה בגזלה כמו שזוכה בנכסי הגר שהם הפקר. לזה הוצרך לומר שאף גזל צריך להחזירו וליתנו לכהנים. ואמר שיש ענין אחר כזה שהוא כעין גזל אע״פ שאינו גזל גמור והוא שטובת הנאה של מתנות כהונה כגון תרומה וכיוצא בה הוא לבעלים ואין לכהן ליטלם בזרוע שזה דומה לגזל. ולזה אמר אשר יקריבו לכהן לו יהיה ואין לו רשות ליטלן בזרוע כמו שפירש הרמב״ן ז״ל ואמר ג״כ ואיש את קדשיו לו יהיו שטובת הנאה לבעלים. ואמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה. אפשר שבא לרמוז שאין לכהן לשאול בפיו מתנת כהונה אלא ימתין עד שיתנם לו מעצמו הישראל כעין שאמרו בבני עלי שלא חטאו אלא ששאלו חלקם בפיהם. ואחר כל זה פרשת נזיר שאחר שיתרחק מאלו העריות החמורות צריך לקדש עצמו במותר לו מיין ושכר יזיר ולסגף עצמו בתגלחת ולהזהר מן הטומאות. ולזה סמך להם פרשת נזיר ואחר כל זה ברכת כהנים. שכשיקיימו אלו הענינים ראויים לברכה. (הרס״ו זללה״ה):
דבר אל בני ישראל וגו׳. איש כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳. יש להתבונן מה טעם שינה הכתוב באלו הג׳ מינין שאסורין בנזיר. ביין אמר כל ימי נזרו מכל אשר יעשה וגו׳. ובתגלחת אמר כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור וגו׳. ובטומאת מת אמר כל ימי הזירו לה׳ על נפש מת לא יבוא. וכן תמצא שרמז אלו הי׳ עניינים בתחלת הפ׳ איש כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳. עוד יש לשאול שמפשט הפסוקים ירצה שהנזיר מעלתו וקדושתו גדולה בלי ספק. וכן אמרו רז״ל במדרש רבה (פ׳ יו״ד) שהוא חשוב ככהן גדול. וז״ל בא וראה שכל מי שמקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. זה לפי שהזיר עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו כדי לשמור עצמו מן העבירה אמר הקב״ה הרי חשוב לפני ככהן גדול מה כהן אסור להטמא לכל המתים אף נזיר אסור להטמא לכל המתים מה כ״ג וגו׳. ומאחר שכן איך דרשו רז״ל (נזיר י״ט) מאשר חטא על הנפש שציער עצמו מן היין ואם הוא חוטא איך יקראנו הכתוב קדוש. ויש לפרש שאלו הג׳ מינין שאסור בהו הנזיר בודאי הם ענינים גדולים זה מזה בפרישות וקדושה ולזה תמצא שנזיר ששתה יין אינו סותר כלל ואם גלח סותר שלשים ואם נטמא סותר הכל. וטעם הפרישות מן היין הוא למעט ממנו תאות הגוף כי ראש כל התאות היא היין. וטעם גדל פרע הוא לשתי סבות. הא׳ לגרום לו צער ודאגה כי השער היא מרבה הדאגה ובזה יבוא למדת ההכנעה והשפלות. והוא צער דבק עמו תמיד יותר ממיני צער אחר שאפילו לסרוק ראשו במסרק אינו יכול. והב׳ שיתבונן כי השער הזה הוא רומז לסוד נשגב ולכחות דקות עליונות כמבואר בדברי ר׳ בחיי ז״ל עיין עליו והוא עיקר הנזירות כי לא תמצא מצות עשה בנזיר כי אם גדול השער ומשם תבין שעיקר הנזירות היא גדול השער ובו יראה האדם אם הוא נזיר אם לא מש״כ בשני מינין האחרים כמו שהוא מבואר ונגלה ומאחר שיהיו בידו אלו השתי מעלות והם הפרישות מן התאות וההכנעה והשפלות אז ראוי שיהיה כמו כהן גדול שמוזהר על כל המתים ששתים אלו הם כמו התחלה והכנה לשלישית וכמו שיראה מהמאמר שהבאנו למעלה ולזה אמר בה לה׳ מה שלא אמר ביין ובתגלחת. ולפי שהיא צריכה השתדלות יתרה להזהר מהמבואות והשבילין שיש בהן ספק טומאה שלא לעבור בהן מש״כ ביין ובתגלחת שאינן צריכין השתדלות כ״ש שצריכה השתדלות להתגבר על היצר שלא להטמאת לאביו ולאמו ולשאר קרובין שדבר זה יצטרך אבירות לב והשתדלות גדולה לזה אמר בה לשון הזירו ולא לשון נזרו כי לשון הזירו מורה על השתדלות להפריש עצמו בהכרח אבל לשון נזרו מורה על פרישות בלי הכרח כי זהו ההפרש שבין הפרישות וההפרשה. ומ״ש לשון נדר בענין התגלחת מהסבה שאמרנו שעיקר נדר הנזירות והמצוה שבה אינו נראה כי אם בגדול הפרע. עוד רמזה התורה לשון נדר בענין גדול פרע לסבה אחרת והיא בלי ספק הדבר שהוא קרוב ביותר להיות גורם חרטה לאדם בענין הנזיריות שנודר הוא גדול פרע מחמת שהוא צער דבק עמו תמיד בכל מקום שילך מה שאין כן במינין האחרים ואם יבא לידי חרטה נמצא שנתקלקל ונעקר הנדר מעיקרו ונזירותו חשובה כאלו אינה נזירות כ״ש לפי הסוד שכתב הר׳ בחיי בענין גידול הפרע שהוא רומז לסוד נשגב שצריך כל ימיו לסבול צערו שלא יבוא לידי חרטה כדי שלא יתחלל קדושה גידול הפרע שהרי התורה קראתו קדש שנאמר קדוש יהיה גדל פרע והוא אסור בהנאה וטעון שרפה תחת הדוד כי עיקר קדושת הנזיר בו היא תלויה וצריך שיהיה הגידול כלו כל ימי משך הנזירות שיהיה בקדושה ואם גדל בו קצת בחרטה נמצא שנתחללה קדושתו ולזה אמרה תורה לשון נדר כלו׳ שיזכור נדרו ולא יתחרט שאם יתחרט נתחלל נדרו שאין עיקר הנדר כי אם בגידול השער כמו שאמרנו. ומזאת הסבה של החרטה היה נמנע שמעון הצדיק מלאכול אשם נזיר שנטמא מחמת שהנזיר שנטמא קרוב ביותר שיתחרט בנזירותו מחמה שסותר נזירותו ויתרבו עליו ימי הנזירות כמבואר בגמרא דנזיר (ד) ולזה היה אוכל קרבן נזיר שלא נטמא כי מתחלה אלולי שאמד בדעתו שיכול לעמוד בנזירותו לא היה נודר אבל נזיר שנטמא קרוב הוא שיתחרט ולזה לא היה אוכל אשמו חוץ מאותו נזיר שבא מן הדרום דקים ליה בגויה שכוונתו להכניע יצרו ורוצה בנזירותו ואינו מתחרט בעבור שנטמא. וזה הענין רמז הכתוב במ״ש והזיר לה׳ את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם כי היל״ל והביא כבש בן שנתו לאשם ואח״כ והזיר לה׳ דהיינו שיתחיל למנות נזירותו שסתר אבל נתכוין הכתוב לזה הענין בעצמו לומר שאין ראוי להביא אשם ויקרא אשם באמת כי אם לאחר שיגמור בדעתו שיתחיל נזירותו בלי חרטה אז והביא כבש בן שנתו לאשם. ומה שקראו הנזיר חוטא ורבותינו קראוהו קדוש ככה״ג בלי ספק שדבר זה מחלוקת מבואר בתענית (דף י״א) דשמואל ס״ל היושב בתענית נקרא חוטא וס״ל כמ״ד בנזיר שהוא חוטא כמבואר שם. ור׳ אלעזר סובר נקרא קדוש ולא אמר הכתוב לשון חטא בנזיר אלא בנזיר שנטמא. ולדעת שמואל אף נזיר טהור נקרא חוטא ומ״ש הכתוב לשון חטא בנזיר שנטמא לפי ששנה בחטא ותולין הקלקלה במקולקל כמבואר שם. ומ״מ אף לדעת שמואל שאמר שנקרא חוטא נוכל לתקן כי בלי ספק פשט הפסוקים מורה על גודל קדושת הנזיר וכמה פעמים כפל בו הכתוב לשון קדושה ולא יכחיש זה שמואל וא״כ עדיין קושיתנו במקומה עומדת מאחר שהוא חוטא איך יקראנו הכתוב קדוש וזה יתיישב כפי מה שפירשו התוספות שם מכח מה שהקשו לדעת שמואל שאמר במקום אחר שרשאי אדם לחבול בעצמו ע״י תענית וכאן הוא אומר שהוא חוטא ופירשו שודאי מצוה רבה הוא עושה בתענית וקדושה יתרה יש ואעפ״י שיש בה חטא קל שציער עצמו וכעין המתענה בשבת תענית חלום שקורעין לו גזר דינו ונפרעין ממנו ביטול עונג שבת מאי תקנתיה ליתוב תעניתא לתעניתא ונמצא שעלה בידו מצוה רבה ע״י חטא קל ויש תקנה בענין אחר וכן בכאן נאמר בענין הנזיר שקדושה יתרה הוא עושה ומצוה רבה ומ״מ יש חטא קל והוא צער שהגיע לנפש הבהמית ויש לו תקנה בקרבן ונמצא שנתכפר לו החטא ועלתה בידו מצוה רבה וקדושה יתרה. ועיין שם. (הרס״ו זללה״ה):
ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארון העדת מבין שני הכרבים וידבר אליו. ויש לעורר. א׳ באו׳ ובבא משה וגו׳ שהיל״ל ויבוא משה אל אהל מועד וגו׳. ב׳ אומרו לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו אתו ואליו הוא מעוט אחר מעוט ולמה. ועוד אומר מדבר אליו לשון מתפעל כמו שכתב רש״י ז״ל היל״ל מדבר. ג׳ אומ׳ וידבר אליו מיותר. ועוד הערות אחרות יתיישבו כפי דרכינו בס״ד. והנה חז״ל אמרו במדרש רבה (ס״פ י״ד) תני ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באומות העולם קם וגו׳ ע״ש לשון המדרש וי״ל א׳ באומרו בישראל לא קם אבל בא״ה קם ח״ו שנאמין זה כפשוטו שהם שוים ח״ו. עוד אחר שיש הפרש בין נבואת בלעם לנבואת משה כדברי בעל המאמר ג׳ דברים ביד משה וגו׳ א״כ אינו כמותו ואיך יאמר אבל באומות העולם קם כמותו. עוד אומרו ג׳ דברים ביד משה וגו׳ א׳ שהיה מדבר אתו כשהוא עומד וגו׳. ב׳ שמשה מדבר עמו פה אל פה. מה הכונה אם נאמר שהיה רואה ומדבר עמו כמדבר אל רעהו פה אל פה הנה בג׳ דברים שהיו ביד בלעם הוא שמשה לא היה יודע מי מדבר עמו א״כ איך אמר שהיה מדבר עמו פה אל פה ופנים אל פנים. עוד מה בין פה אל פה לפנים אל פנים. ועוד איך משה לא היה יודע מתי הקב״ה מדבר עמו ובלעם ידע זה. ועוד איך בלעם ידבר עמו בכל שעה שירצה ומשה לא. ועוד מהיכן דרשו זה הכתוב. אמנם מה שנראה לי בזה הוא שחכמים ז״ל גילו לנו שמשה ע״ה השיג במעלות השכל המעלה היותר עליונה שא״א שיגיע אליה שום נביא שהשכל יש בו מדריגות והם מדריגות הנביאים. אמנם המדריגה העליונה השיגו אליה מרע״ה והיא הנק׳ אספקלריא המאירה וג״כ יש מדריגות בדמיון שהם מצד הטומאה והם מדריגות הקוסמים והנה המדרגה העליונה שבמדריגות הדמיון השיגה בלעם הרשע מה שא״א להשיגה שום קוסם באופן כמו שמרע״ה השיג המדריגה העליונה במעלות השכל כנזכר כך בלעם השיג המדריגה העליונה במעלות הדמיון וז״א ז״ל אבל באומות העולם קם. ואמר ג׳ מדות היו ביד משה מה שלא היו ביד בלעם שבזה תבחין מדריגת משה שאינה כמדריגת בלעם וזה אחר שמדריגת משה היתה כפי השכל לזה היה מדבר עמו והוא עומד לפי שחומר מרע״ה היה שוה המזג והיה נשמע אל החומר ולזה לא היה מתפעל חומרו בעת הנבואה. אמנם בלעם אחר שהיתה מעלתו כפי הדמיון כנזכר וחומרו היה מעיק שהמדמה יצייר דברים מבהלים ומפחדים בעת ההשגה ולזה היה נופל על פניו ארצה. וג״כ המדה הב׳ שהיתה ביד משה היא שהיה מדבר עמו פה אל פה ר״ל שאחר שהשגתו כפי השכל לזה לא היה אמצעי בידו ובין האל ית׳ אלא פה אל פה אדבר בו. אמנם בלעם שהיה באמצעות הדמיון לזה לא היה שומע אמרי אל אלא ע״י אמצעי שהוא השכל וכיוצא. המדה הג׳ שהיתה ביד משה שהיה מדבר עמו פנים אל פנים ר״ל שאחר שהשגת מרע״ה היתה כפי השכל בשלם שבפנים כנזכר לזה היה משיג עצמות המושג בלי שיחקה לו המושג במשלים וחידות שזהו מפועל הדמיון ולזה בלעם שהיתה השגתו על ידי הדמיון היתה כמשלים וי״א וישא משלו וגו׳. עוד ביאר ג׳ מדות הנמצאים ביד בלעם ולא היו ביד מרע״ה. א׳ משה לא היה יודע מי דבר עמו ר״ל אחר שהשגתו היתה כפי השכל הנה השכל לא יחקה צורה כלל באל ית׳ אמנם ישמע הקול הנברא לבד בלי תמונה מושגת לחוש כלל אלא השגה מופשטת לבד. אמנם בלעם באמצעות הדמיון היה מחקה צורות חוץ לנפש. ולזה משה לא היה יודע מי דבר עמו אמנם בלעם היה יודע מי דבר עמו והביא הראיה מאומרו נאם שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה ר״ל שהיה מתחקה בדמיון צורה והיה רואה והיא נקראת מחזה שדי. והמדה הי׳ שהיתה ביד בלעם הוא שמשה לא היה יודע מה הקב״ה מדבר עמו. ובלעם היה יודע מה הקב״ה מדבר עמו. והענין אחר שהשגתו היתה כפי המדרגה העליונה שהדמיון כנזכר. הנה נודע שמי שדמיונו חזק יוכל להשיג הרבה עתידות כמו שזכר הרב המורה בח״ב פ׳ ל״ב. וז״ל ותמצא מבני אדם מי שדמיונו ומשערו חזק מאוד ונבון עד שאפשר שכל אשר ידמה היותו יהיה כמו שידמה או יהיה מקצתו וסבות זה רבות מעניינים רבים קודמים ומתאחרים והווים אלא שמכח זה המשער יעבור השכל אל ההקדמות ההם כלם ויוליד מהם בזמן מועט עד שיחשוב שזה בלא זמן ובזה הכח יגידו קצת בני אדם עתידות עצומות עכ״ל. ולזה בלעם בחוזק דמיונו שהוא בתכלית החוזק כנזכר היה משער מתי האל ית׳ מדבר עמו. וזאת הידיעה היא לו מעצמו והשערתו לא בכח אלהי. ולגלות זה אמרו משלו משל למה הדבר דומה לטבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו כך היה בלעם יודע מה הקב״ה מדבר עמו. וכל זה להגיד שזאת הידיעה אינה לו מהאל ית׳ כי אם מהשערת דמיונו כמו הטבח הנזכר. אמנם משה אחר שלא היה נבואתו כפי הדמיון כלל כנזכר לזה לא היה משיג זה. והמדה הג׳ שהיתה ביד בלעם היא שהיה מדבר עמו בכל שעה שירצה. והענין כמו שאמרנו שבכל עת שירצה ויתבודד בדמיונו החזק ובמשערו החזק הנה ישיג מבוקשו וזה בכל עת שירצה ובא ר׳ שמעון ואמר אף משה היה מתנבא בכל עת שירצה וגו׳ שבכל שעה היה מוכן לנבואה ולא יעיקהו חומרו. וכל זה יתבאר מן הפסוק ודקדקו הפסוק שהיל״ל ויבא משה אל אהל מועד וגו׳ מאי ובבוא לזה דרשו שהיה מתנבא מעומד ר״ל דרך ביאתו מעומד וג״כ אומרו לדבר אתו ר״ל שהיה פה אל פה בלא אמצעי והיינו לדבר אתו. וישמע את הקול מדבר אליו היינו פנים אל פנים שלא במשל אלא ע״י קול מפורש ולא היה מחקה לו משל כמו מקל שקד וסיר נפוח וכיוצא. וג״כ אומרו וישמע את הקול כלומר שלא היה יודע מי שמדבר עמו אלא קול מופשט לבד ולא מחזה שדי ולא צורה כלל. וזהו ג״כ מדבר אליו לשון מתפעל שלא היה יודע מהיכן יוצא הקול ומי מדבר עמו. וג״כ ובבא משה אל אהל מועד וישמע וגו׳ היל״ל אמנם אומרו ובבא משה אל אהל מועד לדבר משמע שלא היה שומע ויודע מה שמדבר עמו כי אם אחר בואו לאהל מועד ואח״כ וישמע את הקול מדבר אליו. וג״כ משמע שלא היה יודע מה שמדבר עמו והיינו אומרו ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו ר״ל אתר שהיה נכנס לאהל מועד כדי שידבר אתו אח״כ היה יודע מה שמדבר עמו וזהו וישמע את הקול מדבר אליו אח״כ ולא קודם:
נשא רבה פרשה י״ב וז״ל צאינה וראינה וגו׳ כמה דתימא וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. בנות ציון המצויינים לו במילה שאלולי שהיו מהולים לא היו יכולין להביט בשכינה אלא נופלים היו כשם שנפל אברהם שנאמר ויפול אברהם על פניו וידבר אתו אלהים. וכן בבלעם אומר נופל וגלוי עינים וכן הוא אומר ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳ מהו זה הדבר על המילה אמר להם כמה דתימא וזה הדבר אשר מל יהושע. אשר צוה ה׳ לעשות לאברהם. משל לחנוני אחד שהיה לו אוהב והיה כהן והיה לו טומאה בתוך ביתו של אוהבו והיה מבקש להביאו בתוך ביתו אמר לו הכהן אם אתה מבקש כדי שאבוא לתוך ביתך שמע לי והסר הטומאה מתוך ביתך וכשידע החנוני שאין שם טומאה הלך והביא הכהן אל ביתו כך הקב״ה כיון שבקש להראות לאברהם אוהבו היתה ערלה תלויה בו. כיון שמל מיד נגלה עליו שנאמר בעצם היום הזה נמול אברהם ואח״כ וירא אליו ה׳ לפיכך אמר להם משה המילה צוה ה׳ לעשות לאברהם אביכם בעת שביקש להראות לו אף אתם מי שיש בכם ערלה יצא וימול עצמו וירא אליכם כבוד ה׳ לכך אמר שלמה צאינה וראינה בנית ציון במלך שלמה במלך שהוא בשלמים כמה דכתיב התהלך לפני והיה תמים שהערלה מום היא בגוף. ראוי להעיר בזה המאמר א׳ באומרו צאינה וראינה כמה דתימא מה הוקשה לו בשני הפסוקים עד שבא לישב זה בזה. עוד באומרו שאלולי שהיו מהולים לא היו יכולים להביט בשכינה אלא נופלים והנה כאן ישראל כמו שאמר בעל המאמר נראה שמלו ועכ״ז נאמר בהם שנפלו על פניהם כאומרו וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. עוד באומרו וכן בבלעם וגו׳ אם הביא הראיה מאברהם הקדוש מכ״ש בבלעם הטמא וא״כ מאי וכן. ועוד אומרו וכן הוא אומר ויאמר משה זה הדבר וגו׳ מהו זה הדבר וגו׳ מה הוקשה להם ז״ל בפסוק ולמה לא נאמר שהכוונה על הקרבנות הנזכר שם. ועוד אומרו משל לחנוני שהיה לו אוהב וגו׳ שנראה כפי המשל כי החנוני הוא שהיה משתדל להביא לכהן ובנמשל אמר כך הקב״ה כיון שבקש להראות לאברהם אוהבו וכו׳ משמע להפך שהקב״ה בקש להראות לאברהם. עוד אומרו לחנוני שהיה לו אוהב והיל״ל לחנוני שהיה אוהב לכהן וגו׳. עוד אומרו שמע לי והסר הטומאה מתוך ביתך שנראה שצריך מעשה. אמנם באומרו וכשידע החנוני שאין שם טומאה היל״ל וכשהסיר החנוני הטומאה. ועוד שכפי המשל צריך שיהיה הנמשל כך כך אברהם כשבקש להראות לו הקב״ה אמר לו הקב״ה אם אתה מבקש שאראה לך הסר הערלה וכשידע אברהם שאין לו ערלה נראה לו הקב״ה. ועוד שישראל לא היו כולם ערלים כדמשמע באומרו מי שיש בכם ערל יצא וימול עצמו. ודוחק לומר שיתעכבו כל הקהל בשביל אחד. ועוד איך יבא תשלום הכתוב כפי מדרשם ז״ל. ועוד הערות אחרות יאריך לזכרם ויתיישבו כפי דרכנו בס״ד. אמנם הנראה בזה אפשר לומר שרז״ל הוקשה להם בפסוק צאינה וראינה וגו׳ ב׳ קושיות. א׳ באומרו בנות ציון למה בכל הספר קורא אותן בנות ירושלים וכאן קראן בנות ציון. עוד באומרו במלך שלמה בעטרה כי לא נודע במה תהיה הראייה אם במלך או בעטרה או בשניהם יחד והיל״ל ובעטרה. ולז״א כי זה הפסוק יובן בפירוש א׳ שנפרוש לך בפ׳ וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. ותחלה ביאר יקר תפארת המילה שא״א שתחול השכינה והאור האלהי שהוא הנבואה רק על מי שהוא שלם בכל ר״ל שזכה לנפש ורוח ונשמה שבזה יהיה מרכבה לשכינה שכבר נכללו בו כל העולמות ולזה ישראל במשכן זכו לראות פני השכינה כמו שאמר להם משה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וגו׳ ובזה יתורץ הכתוב שאחר שאמר וירא כל העם למה ויפלו על פניהם שאם נפלו על פניהם לא ראו ולז״א שהסבה שנקראו בנות ציון לפי שהיו מצויינים לאל ית׳ במילה שהמילה כמו סימן רשום בהם. או ירצה לומר המצויינים לו ר״ל כי א״א לציין ולרשום ולומר זה אלי ואנוהו אלא ע״י המילה וז״ש המצויינים לו ר״ל להקב״ה בעבור המילה ואפשר שכלל שתי ההבנות יחד. ואמר אם לא שהיו ישראל מהולים לא היו יכולים להביט בשכינה אלא נופלים היו כשם שנפל אברהם שנאמר ויפול אברהם על פניו וידבר אתו אלהים ר״ל טעם היות שבזה הפסוק נאמר וירא כל העם וירונו ויפלו וגו׳ ונזכרה הנפילה עכ״ז זאת הנפילה אינה כלום שהכוונה לומר שאחר שכבר הביטו בשכינה כמו שנאמר וירא כל העם הנה אותה הנפילה שנזכרה אח״כ היתה מפני המורא ממנו ית׳ לא זולת וזהו שדייק בלשונו שאלולי היו מהולים לא היו יכולין להביט בשכינה אלא כמו אברהם שנאמר בו ויפול אברם תחלה ואח״כ וידבר אתו אלהים. ואומרו וכן בלעם ר״ל לא מבעיא כי להביט במדרגות הקדושה הערלה מעכבת אלא אפי׳ להביט במדרגות הטומאה הדקות ועליונות כמו בלעם שהשיג המדרגה הגדולה והעליונה והדקה שבמדרגות הטומאה אפילו הכי מצד עכירות ועוביות הערלה א״א שישיג המדרגה הדקה ההיא וכ״ש בקדושה. וכפי זה יהיה פי׳ הכתוב צאינה וראינה וגו׳ ר״ל אתם בנות ציון שהם מצויינים ורשומים במילה תוכלו לראות במלך שלמה שהוא חפץ בשלמים וכל דבר יקרב אל דומהו וזה יושג בשביל המילה כנזכר. והסבה שזה הדבר תלוי במילה הוא כמו שביארנו בס׳ חסד לאברהם כי אור הנשמה היא מצד הבינה אימא עילאה שהיא מברחת החיצונים שאין להם אחיזה בה כלל כמו שביארנו שם בס״ד. אמנם כאשר ימול תחול הנשמה שהיא העטרה שעטרה לו אמו אימא עילאה ביום חתונתו וגו׳ דהיינו הילולא (בזו״ח פ׳ בראשית) שעשה רשב״י ע״ה כשנכנסה הנשמה דאצילות בר׳ אלעזר בנו ובאופן שבשביל זאת העטרה היא סבה שתראינה במלך שלמה כי או יהיה האדם כלול מכל העולמות והוא מוכן לחול עליו השפע הנבואיי. ולז״א מרע״ה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וגו׳ שאין לענין שום הבנה שאם הכונה באומרו זה הדבר על הקרבנות שזכר למעלה כבר אמר ויקחו את אשר צוה משה אל פני אהל מועד ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה׳. וא״כ אומרו אח״כ זה הדבר לא נודע מהו זה הדבר וזהו אומרו מהו זה הדבר אלא ודאי על המילה אמר להם והענין שישראל כאשר הביאו הקרבנות שצוה משה אז באו כלם יחד ועמדו לפני ה׳ ר״ל שרצו לראות אור השכינה וז״ש לעיל ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה׳ לז״א להם משה זה הדבר אשר צוה ה׳ וגו׳ ר״ל לבקשתכם זאת צריך שתקיימו מצות מילה אם יש איזה מכם שלא מל וז״א משל לחנוני וגו׳ ואמר חנוני שדרך בני אדם הרבה ליכנס אצלו ואין לו חיות וריוח אלא עם בני אדם וכן ג״כ האדם אין לו חיות ושלימות אלא בהשגת הנפש והרוח והנשמה ומשל הכהן הוא משל הנשמה שהיא נקיה וטהורה מכל טומאה ואומרו שהיה לו כהן אוהב ר״ל שהכהן היה אוהב לחנוני ורוצה ליכנס אצלו אמנם היה נמנע ליכנס בשביל הטומאה. כך הנשמה והשראת הנבואה והשכינה כל חפצם להשפיע ולחול על האדם כי אין כילות בנותן ב״ה אלא המניעה בא מצד המקבל לפי שהקליפה והערלה דביקה באדם וז״א אם אתה מבקש כדי שאבוא אל ביתך שמע לי והסר את הטומאה מתוך ביתך שהיא הערלה המונעת כנזכר. ואומרו וכשידע החנוני שאין שם שום טומאה ר״ל לא מבעיא הטומאה שהזהירו עליה שהיא הערלה המדרגה היותר קשה שבקליפות לא יועיל בה לא טבילה ולא הזאה וכיוצא אלא אפילו שאר הטומאות חקר עליהם וז״ש וכשידע החנוני שאין שם שום טומאה כלל והענין אחר שידע החנוני כונת הכהן מה היתה סבת עכובו לבוא לזה חקר על כל טומאה כדי להביא הכהן אל ביתו והענין שגם הכהן היה חפץ שיבוא אל ביתו כנזכר וכמו שאמר שהיה לו אוהב כהן ולזה לא אמר הלך וביקש שיבוא הכהן לביתו אלא הלך והביא שכבר הכהן היה מוכן ורוצה שיבוא ואין צריך בקשה אחר שאין לו שום מעיק כלל כנזכר כך הקב״ה כיון שביקש לראות וגו׳ ולא אמר כיון שביקש אברהם לראות וגו׳ ר״ל שהוא דומה למשל שזכר שהכהן היה מבקש ורוצה לבוא לבית החנוני וזה נרמז במה שאמר שהיה לו אוהב והוא כהן ר״ל שהכהן היה אוהב לחנוני ומבקש שיבוא אליו ולזה אמר אוהב ולא אמר אהוב והוא כהן: