אלה תולדות נח נח וגו׳. ירצה לשבח לנח שהיה שלם מתחלתו ועד סופו. וז״ש אלה תולדות נח נח. ר״ל מעת היותו מראשו ועד סופו הכל בערך א׳ ומעשים אחדים. וביאר הטעם לזה אמר איש צדיק תמים היה בדורותיו עם היותו בדורות שאינם ראוים עם כל זה בכל דורותיו בין דור הבחרות בין בדור הזקנה בכולם היה באופן אחד. איש צדיק תמים היה בכל הדורות שעברו עליו. ואומרו תמים ר״ל שלא היה כמו קצת צדיקים שקלקלו ולבסוף שבו בתשובה. אלא לעולם היה תמים שלא היה בו שום מום וקלקול כלל. ואת״ל איך אפשר להיות לו זה ואמר הסיבה לזה הוא את האלהים התהלך נח. ר״ל שמעולם לא היה שום עסק עם שום נברא רק כל היום מתבודד לבדו. ולזה היה לו כח לינצל מהם ולא חטא כלל. והביא ראייה על פרישותו שכל העולם היו פרוצים בעריות ולזה היה להם הרבה בנים ובנות וכאומר ויהי כי החל האדם לרוב וגו׳. אמנם נח לא הוליד עד עבור עליו ת״ק שנה וכל מה שהוליד ג׳ בנים לא יותר וכל זה להורות על פרישותו. ולזה כפל זכר תולדותם כאן משא״כ בכל העולם וז״ש ותשחת הארץ וגו׳: These are the generations of Noah. Noah etc. The text wants to praise Noah for having been whole from his beginning until his end. And this is why it is said, "These are the generations of Noah. Noah..." This intends to emphasize [Noah's wholeness] from his beginning until his end, he was of one value and of singularly similar acts. And an explanation for this reason that the text says "A righteous man he was in his generations" is that he was as such in generations when people are not seen as righteous--throughout all of this, as if in all of his generations, both in the generation of his youth and in the generation of his old age. Throughout them all, he was of one character. He was a righteous man in all of the generations that passed over him. And the text says "complete" (tamim), for he was not like some of the righteous people who have erred and in the end changed course and turned over (towards righteousness). Rather, he had always been 'complete,' for he had no blemish or perversion. And, if you were to say, "How is it possible for him to have had this [quality]?" Then, say that the reason for this is "Noah walked with God." This is to say, that he never had any dealing with a human creature, but he would spend all day alone [i.e., with God]. And for this, he had the power to be saved from those [humans] and did not sin at all. Proof has been brought for his isolation, for the whole world had engaged in sexually illicit actions, and that is how they had many sons and daughters, and, as such, it says, "It was when the human species began to increase." Indeed, Noah did not produce offspring until he had reached 600 years of age, and all that he produced was three sons and nothing more, and all of this is to teach about his isolation. And for this, the text doubly mentioned their generations here, for the text said indeed, "in all of the world," and this is why the text said, "the land became corrupt etc."
וירח ה׳ את ריח הניחח וגו׳. עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וגו׳ יש להתבונן מה טעם לא אוסיף לקלל עוד וגו׳. כי יצר לב האדם רע וגו׳. אם הסיבה הזאת שהוא יצר לב האדם רע הוא עיקר ללמד בה זכות על העולם. למה לא למד עליהם זכות מתחלה ולפטרם מן הדין הקשה שדן אותם. כי אין שינוי ידיעה ח״ו למעלה. עוד יש להתבונן למה אמר לקלל את האדמה לשון קללה ולשון אדמה. ולא אמר לשחת הארץ כמו שאמר למעלה והנני משחיתם את הארץ. ואמר עוד ולא יהיה עוד מבול לשחת. ועוד מה טעם אמרו עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו׳. כיון שאמר לא אוסיף עוד לקלל את האדמה וגו׳. משם יובן שלא יבטל אחד מסדרי בראשית. ולמה חזר לפרטם בפרט זרע וקציר וגו׳ ויש לפרש כי ידוע הוא שהאל ית׳ הוא טוב. לא ימשך ממנו אלא הטוב. ואפי׳ מה שנראה רע הוא טוב. אחר שהכוונה להטיב ולתקן בו האדם ליסרו כדי לשוב לכן חייב אדם לברך על הרעה בלב טוב כמו שמברך על הטובה. והנה כשחטא אדם הראשון ונדבק ביצר הרע נתקללה האדמה. כאומרם (ב״ר פ״כ) ארורה האדמה בעבורך שתהא מעלה לו זבובין ויתושין כדרז״ל שהכוונה לתועלת האדם כדי שיצטער מהם. וכדי להתבונן כמה גרם החטא. ובזה יכניע יצרו הרע. וזהו מ״ש בעבורך כלומר לתועלתך. כמו שפי׳ רז״ל על פסוק ויתעבר ה׳ בי למענכם כפי׳ שם במקומו. והנה אע״פ שנתקללה האדמה לא הועלה כלום אותה הקללה כי אין בה די לשבר יצה״ר בדורת שמאדם ועד נח ולא לקח ממנה מוסר כי אם אדם הראשון וכדומה לו בדורות שאחריו ורובא דעלמא נטיו אחרי ההבל ולא שתו אל לבם עד שנתמלאת סאתם ונמחו מעל פני האדמה ועתה שרצה האל ית׳ להחיות זרע ולשום שארית בארץ כאלו הוא נושא ונותן מה תקנה תהיה למין האנושי לרפאות מחלת יצה״ר וזהו ויאמר ה׳ אל לבו כמשער הדברים על לבו. ואמר שאם יעשה כמו שעשה בימי אדם הראשון כשחטא וקלל האדמה בעבורו כדי שיצער האדם קצת כדי להכניע את יצרו. הנה זה בלי ספק לא יועיל כלל כנגד יצה״ר כי הוא רע וקשה ולא יכנע בזה. וז״א לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כמו שעשיתי בימי אדם הראשון. והכוונה במ״ש מנעוריו שכיון שהוא דבוק עמו מנעוריו. והוא משכח מלבו כל ענייני הצער והיגון. קשה הוא להתעורר ולהשיב אל לבו להשגיח בעיניניו שהוא רמה ותולעה. אחר שהורגל בו מנעוריו. כך יתנהג עד יום מותו. לכן צריך ענין גדול וחרדה גדולה שמעוררין אותו לשוב. לכן אמר שאין ראוי להניח האדם כפי עניינו שיעשה מה שלבו חפץ עד שנתמלא סאתו וימחה מעל פני האדמה כאשר עשיתי בדורות שקדמו. שאין זה ראוי לתיקון העולם. לכן שיער האל יתברך שהדרך הטובה שיתנהג בו העולם כדי שיכניע היצה״ר הוא שיתייסר האדם בעניינים וחלאים קשים בגופו הגורמין לו להכנע בעל כרחו. וזה שיהיו סיבות המביאות אותו לידי חלאים רעים וקשים וקצרות ימים כי אלו ודאי יכניעו לב האדם. וז״ש עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וגו׳. שיהיה שינוי באויר שמביא האדם לידי חולי כי אלו הזמנים גורמין השינוי. ובזה יפסדו יסודות האדם ויקצרו ימיו ובזה יכנע. וג״כ תקנה אחרת ליצה״ר והיא ויום ולילה לא ישבותו. כלומר לא ישבותו בני אדם מהמלאכה ומהיגיעה תמיד וכן דעת רז״ל שלא ישבותו חוזר על בני אדם. כאמרם (סנהדרין נ״ח) בן נח ששבת חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבותו. והנה מתחלה בדורות שעברו לא רצה להכותם במכה הגדולה הזאת. אע״פ שהיא לתועלתם. אלא לרוב רחמיו ית׳ מיסר האדם מעט מעט אולי ישוב כמרז״ל (ויק״ר פ׳ י״ז) בנגעים. וז״ש ז״ל (בב״ר פ׳ ל״ד) א״ר אחא מי גרם להם שימרדו בו לא על ידי שהיו זורעין ולא קוצרין יולדין ולא קוברין מכאן ואילך זרע וקציר יולדין וקוברין. קור וחום חמה חכאכית (פי׳ מין שחין) קייץ וחורף מקייץ אני עליהם את העוף היך מה דאת אמר וקץ עליו העיט וגו׳. מעשה היה באחד מגדולי הדור שהיה חושש בראשו. ואית דאמר ר׳ שמואל ב״ר נחמני היה אומר חמי מה עבד לן דרא דמבולא. עוד שם א״ר יצחק מי גרם להם שימרדו בי לא על שהם זורעין ולא קוצרין. דא״ר יצחק אחת למ׳ שנה היו זורעין ומהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה וגו׳. הא כיצד היה להם אויר יפה כמן הפסח ועד העצרת. עכ״ל הרס״ו זללה״ה:
והנה אני המחבר זה ימים בימי חורפי כוונתי לדעת קדושים כי סיבת אריכות ימי דור המבול הוא שהיתה גלגל השמש מרכזו מרכז העולם ולא היה שום נטיה לא למזרח ולא למערב. לכן יתחייב שהיה היום והלילה שוים ולא יש. לא קיץ ולא חורף ולא קור וחום. כי זה סיבתם נטיית הגלגל מהקו השוה שנודע כפי התכונה לכן בזמן המבול נטה הגלגל השמש שהוא סיבת כל ההויות נטה לצפון כ״ג מעלות כמו שנתבאר בתכונה. ולזה יתחדש קור וחום וגו׳. כי בהיות השמש במזלות הדרומיים אז יהיה קור וחורף. וכאשר יטה השמש מזלות הצפוניים אז יהיה קיץ וחום כי אז יקרב השמש לאנשי הישוב כנודע. והנה כפי הנטיה הוא ג״כ סיבת אריכות הימים וקיצורם. וז״ש ויום ולילה לא ישבותו. ורצה אע״פ שבתקופת טבת יתבטל קצת מן היום. ובתקופת תמוז יתבטל קצת מן הלילה. עכ״ז כל היום בכללה לא יתבטל ומכל זה נמשך חלוף מזגי האדם ונטיותם מן השווי. כנ״ל:
ויעבר אלהים רוח על הארץ וישובו המים. צריך לעיין מה ענין שכיכה זו שהרי נאמר ויסכרו מעיינות תהום וארבות השמים ויכלא הגשם מן השמים. וי״ל שנחו מרתיחתן שהרי ברותחין נדונו (ר״ה י״ב עיין שם) כמ״ש ז״ל ולזה יביא על נכון טעם ויעבר אלהים רוח על הארץ שהטעם הוא לקרר המים מרתיחתן וזהו לשון שכיכה כמו וחמת המלך שככה. שהחמה ענין חמימות כאומרם וחמתו בערה בו. הרס״ו זללה״ה:
וירא חם ויגד. אמרו במדרש ב״ר פ׳ ל״ו בשביל וירא ויגד יצא בשן ועין. הכוונה לומר שמה גרם לו להיות עבד שן ועין. וכשנלקה בהם קבל ענשו ויצא לחירות. הרס״ו זללה״ה: