וידבר משה אל ה׳ לאמר יפקד ה׳ אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה. ויאמר ה׳ אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו. והעמדת אתו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וצויתה אתו לעיניהם. ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל. ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה׳ על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה. ויעש משה כאשר צוה ה׳ אתו ויקח את יהושע ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה. ויסמך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר ה׳ ביד משה. ראוי לעורר באלו הכתובים. ראשונה אומרו וידבר משה אל ה׳ לאמר שהיל״ל וידבר משה לבד כי לאמר הוא לאמר לאחרים ולא שייך כאן. ב׳ אומרו יפקוד ה׳ אלהי הרוחות למה תארו בזה התואר בזה המקום. ג׳ אומרו לכל בשר היל״ל אלהי הרוחות איש על העדה. ד׳ אומרו אשר יצא לפניהם וגו׳ הנה יראה מותר וזה שכאשר אמר יפקוד ה׳ איש על העדה הנה יובן שינהיג אותם במלחמותיהם ויהיה להם לרועה וא״כ אומרו אשר יצא וגו׳ מיותר. ה׳ אומרו אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם הנה יראה כפול. ו׳ אומרו ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה. מי הגיד לו זה שתהיה כצאן אשר אין להם רועה. ז׳ מה שאמרו רז״ל (במ״ר פ׳ כ״א) למה נסמכה פרשה זו לפרשת נחלות לומר שאמר משה כשם שירשו בנות צלפחד את אביהם כך ירשו בני כבודי הנה לא ימנע מחלוקת אם היו בני משה הגונים או לאו אם היו ראויים הנה האל ית׳ לא ימנע טוב לראויים אליו. ואם לא היו ראויים הנה יקשה למה מרע״ה יבקש זה. ח׳ אומרו ויאמר ה׳ אל משה למה זכר לשון אמירה ולא לשון דיבור. ט׳ אומרו קח לך את יהושע בן נון לך מיותר. עוד אומרו איש אשר רוח בו אם הכוונה שהוא נביא לא מצינו מקום בתורה שנתנבא. עוד אומרו וסמכת את ידך מה ענין לסמיכה זו אם כדי שתחול עליו הנבואה כבר אמר איש אשר רוח בו. עוד אם מפני שהיה רוח בו הנה אלעזר הכהן היה נביא ג״כ כמו שאמר בפ׳ של מעלה וידבר ה׳ אל משה ואל אלעזר הכהן וגו׳. עוד אומרו והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן מה ענין לעמידה זאת לפני אלעזר ולפני העדה. עוד מה היא הצוואה ומה הוא ההוד ומה היא הסמיכה. עוד אומרו ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים וגו׳. הנה יקשה אחר שהוא היה נביא למה צריך לאורים ותומים. עוד. אומרו על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה ראוי לדעת אם כנוי על פיו יצאו הוא על פי אלעזר הכהן כמו שיובן מפשט הכתוב וכנוי הוא מוסב על יהושע הנה יקשה שמשה שאל מהאל ית׳ אשר יוציאם ואשר יביאם והנה לפי זה באומרו על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל יראה שאין המוציא והמביא יהושע אלא אלעזר הכהן. ועוד באומרו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה. היינו העדה היינו בני ישראל. ועוד באומרו ויעש משה כאשר צוה ה׳ אותו הנה יראה שמלת אותו מיותר. עוד אומרו ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר ה׳ ביד משה. הנה כבר אמר כאשר צוה ה׳ אוחו ולמה חזר לומר כאשר דבר ה׳ ביד משה. ועוד למה בא׳ אמר כאשר צוה ה׳ אותו. וב׳ אמר כאשר דבר ה׳ ביד משה. אמנם מה שיראה בהתיר אלו הספיקות הוא. והענין לפי שמשה רבינו ע״ה ידע שהעם הישראלי כבר נשלמו במה שצוה אותם מהמצות ואינם צריכים אל נביא בענין התורה והמצות ואינם צריכים כי אם אל הישרה חומריית מדיניית ר״ל נמוסית וזה בדברים שהם תקון העולם והצבא והמלחמה וכפי זה עלה בדעתו שאפשר שירשו בניו זאת המדרגה כדרז״ל ולזה דבר משה בלשון חכמה וברמז וז״א וידבר משה אל ה׳ לאמר ירצה שכוונת דבורו הוא מה שירמזו דבריו והנסתר בהם לא הנגלה וז״א וידבר משה אל ה׳ דברים שכוון בהם לומר ענין אחר. ואמר יפקוד ה׳ כלומר ימנה ה׳ כמו ופקודת אלעזר הכהן. אלהי הרוחות שהאל ית׳ מצד שהוא ברא בני אדם בחלוף דעותם ורצונם מצד זה הם צריכים קבוץ עם אחד לאיש פקיד עליהם לפי שכל אחד אל עבר פני רצונו ילכו אם לא יהיה ראש א׳ לכלם וכוונתו לאמר שעם בני ישראל כבר הם מונהגים כפי התורה בכל המצות והמשפטים הראויים להם ואין נביא רשאי לחדש דבר על מה שצוה משה. שלפי שבני אדם מחולפי הרצון ומחולפי הדעות כי זה נמשך לחילוף המזגים וז״א לכל בשר ומזה הצד יפקוד ה׳ על העדה ומכל אלו הדברים יובן ברמז שבניו ראויים לזאת המעלה. או ירצה לרמוז אל דרוש עמוק והוא במה יפרדו הנפשות אחר שהם כלם שכליים ואין בהם מקרים שיתחלפו בהם כמו בני אדם וביאר שהכחות מתחלפים מצד המזגים. וזה דרוש עמוק וארוך ובארתיהו במקומו בס״ד. ואמר שזאת ההנהגה אינה דבר שכלי או נבואיי שכבר יש להם התורה שקבלו מה שיספיק להם אמנם זאת ההנהגה המבוקשת כנזכר היא שילכו אחרי עצתו לבד וז״א אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם והכוונה שאינם צריכים לו אלא בעת המלחמה שיצא לפניהם שכאשר יצא הוא בראשונה יוציאם וכאשר יבוא הוא בראשונה הוא יביאם ועם היות שמלחמת ישראל היא למעלה מן הטבע ובידו ית׳ ואינם צריכין לזאת ההנהגה עכ״ז אין מן הראוי שתהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה כי מזה יובן ההנהגה שאליה הוא מכוין כנזכר שכמו שרועה הצאן אינו אלא להסכים כלם שילכו בדרך אחד שאילו נעזבו אל רצונם ילכו כל אחד לדרכו כן זה המנהיג כנזכר. או ירצה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם לרמוז שזה הרועה המבוקש הנה ראוי לו שיהיה לו זכות עצום שיצא הוא למלחמה ויהיה לו זכות שיבוא לשלום מהמלחמה. עוד צריך שיהיה לו זכות שיספיק לו ולהם ג״כ שיצאו ויבואו לשלום מהמלחמה בזכותו וז״א ואשר יוציאם ואשר יביאם. וגם בזה רמז לבניו כי לא ימצא בישראל שיש לו זכות אבות להגן בעדם ובעד אחרים כמו בניו שהתולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים. והנה באתהו התשובה ואמר ויאמר ה׳ אל משה שדבר אליו בלשון רך כאשר יתבאר בס״ד לפי שלא מילא שאלתו גם בענין הזה וזה כמו שנתן הטעם לדבריו ואמר קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו ירצה עם היות שהיא מההנהגה הנמוסית והמדינית והנהגת אנשי הצבא עכ״ז צריך אל החכמה ואל הישרת השכל ולזה בזאת ההנהגה לא תהיה באיזה איש שיזדמן כי אם באיש בעל שכל וזהו אומרו איש אשר רוח בו לא כאשר אמרת שזאת ההנהגה תהיה כפי מה שיזדמן. אמנם האמת צריך לחכמה ועצה שיעור בלתי מועט והראיה על זה יהושע בן נון עם היות שהוא איש אשר רוח בו והוא בעל שכל עכ״ז צריך שתוסיף לו יותר חכמה על חכמתו וזה בשתסמוך ידך עליו כי בזה יקבל שפע רב יותר ממה שיש לו. או ירצה ע״ד יהיב חכמתא לחכימי ירצה שיש לומר בשלמא אם היה יהושע חכם יותר מבני משה ניחא שבחרו האל ית׳ אמנם אחר שהחכמה לא באה ליהושע כי אם ע״י סמיכה הנה ראוי שיעשה כך לבניו ג״כ ויזכו הם לזה השיב שיהושע הוא מוכן יותר לזה הענין וז״א איש אשר רוח בו שיש לו הכנה על זה ולזה ונתתה מהודך עליו וגו׳. או ירצה קח לך את יהושע בן נון וגו׳ ירצה קח לך להנאתך ובעבורך תעשה הדבר וזה שיהושע הוא האיש אשר רצון האל ית׳ בו כמו שהתנבאו אלדד ומידד שיהושע מכניס את ישראל וז״א קח לך בעבורך ולרצונך אעשה הדבר הזה שיהושע אשר בו הרצון שירש את המלוכה בעבורך אעשה שתקחנו וסמכת את ידך עליו ר״ל שתתן לו אתה ברצונך הממשלה וכאילו הוא בא הדבר מעצמך. וג״כ בעבור שאלתך אני אומר והעמדה אותו לפני אלעזר הכהן ר״ל שיהיה עומד לפניו ותחת ממשלתו ונשמע למאמרו שאלעזר נקרא תולדות משה כנזכר לעיל בפ׳ במדבר באומרו אלה תולדות משה ואהרן ולא זכר אלא אלעזר ואיתמר בני אהרן וג״כ ולפני כל העדה וצויתה אותו על המלכות לעיניהם ר״ל כדי שיראו הם לבד וזה שתתן מהודך וממשלתך או קירון פנים כמו שדרשו רז״ל עליו וכל זה הוא למען ישמעו כל עדת בני ישראל ר״ל כדי שישמעו לבד באזניהם דבר לו אתה בפניהם דברים שהם מורים שהמלכות והממשלה היא אליו אמנם האמת שהממשלה בעצמה אינה אלא על אלעזר הכהן שהוא נקרא תולדות משה. והענין לומר שסמיכת ידך עליו ונתינה ההוד עליו אינו אלא לעיני בני ישראל כדי שישמעו לבד בכפי האמת הממשלה אינה אלא לזרעך וז״א ולפני אלעזר הכהן יעמוד שהוא יהיה לפניו כמשרת ושאל לו במשפט האורים לפני ה׳. וכפי זה ההנהגה אשר שאלת אשר יוציאם ואשר יביאם הוא אלעזר הכהן וז״א על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא יהושע וכל בני ישראל וכל העדה ירצה ששאלתך לא היתה אלא על ההנהגה המדינית ההמונית לבד כנזכר אמנם האל ית׳ נתן לו שתהיה ההנהגה לאלעזר הכהן אפילו ההנהגה השכלית שצריכים יהושע ובני ישראל אנשי השררה והמעלה וכ״ש ההנהגה ההמונית שצריכה כל העדה. והנה מרע״ה נתקררה דעתו עליו בזה ואמר שעשה הב׳ דברים אם לא׳ והיה אשר צוה ה׳ אותו ר״ל אליו ולהנאתו ותועלתו ויקח את יהושע ויעמידהו לפני אלעזר הכהן כנזכר שבזה תהיה הממשלה לאלעזר וג״כ העמידו לפני העדה ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר ה׳ ביד משה. ומה נחמד אומרו כאשר דבר ה׳ ביד משה ולא כאשר דבר אתו ה׳. לפי שזה הדבור שהוא על הסמיכה והצוואה לפני עדת בני ישראל אינה אלא כדי שיראו בעיניהם לבד כנזכר ואינה למשה מצד הדבר בעצמו אלא כדי שיראו וישמעו העדה וזהו כאשר דבר ה׳ ביד משה ר״ל שיעשה משה הדבר הזה המעשה לבד ולא כנראה להמון העם הנזכר. וזהו טעם הכפל. ששתי דברות היו. א׳ מה שבינו לבין משה והוא הכנע יהושע לאלעזר ויהיה תחת ממשלתו. ב׳ התעלותו והתגדלותו במלכות לפני בני ישראל וגו׳ כנזכר. או ירצה באומרו יפקוד ה׳ שבא בכח ובזרוע על זה ונתן הטעם כדי שלא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה ר״ל אחר אשר אני הוא הרועה שלהם לזה כמו שהרועה הנאמן כאשר ירצה לילך למקום מה הנה ראוי לבקש מבעלי הצאן שימנה אחר לשמור צאנו ולא שיניחם וילך לו כך משה ע״ה וז״א ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה ר״ל אחר אשר אני רועה לישראל עד עתה לזה ראוי לבקש על זה הענין דאל״כ יראה שעדת ה׳ הם כצאן שאין להם רועה כלומר שלא היה להם רועה שיבקש תועלתם ולזה שאלתי וגו׳:
ובמדרש רבה (פ׳ כ״א) יפקוד ה׳ אלהי הרוחות מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהם אמר משה הרי השעה שאתבע בה צרכי אם הבנות יורשות בדין הוא שיירשו בני את כבודי אמר לו הקב״ה נוצר תאנה יאכל פריה. בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית ועד שלך הוא היה מסדר את הספסלים והוא היה פורס את המחצלות הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה. הנה יקשה בזה המאמר. א׳ באומרו מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות הנה יקשה שאינו אחר סדר נחלות כי אם אחר עלה אל הר העברים. ב׳ באומרו אלא כיון שירשו בנות צלפחד את אביהם אמר משה הרי השעה שאתבע בה צרכי אם הבנות יורשות בדין שיירשו בני את כבודי ונראה שאין לו הבנה וזה אחר שהם בניו אע״פ שלא היו בנות צלפחד יורשות הנה בניו ראוים לירש כבודו וא״כ מאי קאמר אם הבנות יורשות ועוד לא ימנע אם הם ראויים הם יירשו מכל מקום ואם לאו לא יירשו. ועוד אומרו א״ל הקב״ה נוצר תאנה יאכל פריה בניך לא עסקו בהורה מאי ישבו להם הנה לא היה כי אם לירש כבודו שהוא המלכות והשררה. עוד אומרו יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד והוא היה מסדר את הספסלים והוא היה פורס את המחצלאות הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו ויקשה למה יאבד שכרו אחר שעסק בתורה הנה האל ית׳ יתן שכרו במושלם בעולם הבא וגו׳. אמנם י״ל לפי שמשה היה יודע שבניו לא היו ראויים לשררה על ישראל לפי שאין שררה על ישראל כי אם בשכל וחכמה ולזה אמר כיון שירשו בנות צלפחד אביהן אע״פ שאינן ראוים לירושה והיה ההכרח שלא ימחה שם אביהם מישראל ולזה אמר משה אף אני אע״פ שאין בני ראוים יהיו נחשבים כבנות לענין שיירשו כבודי כדי שיהיה כבודי אחרי קיים ולא יגרע. א״ל הקב״ה נוצר תאנה יאכל פריה בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה ר״ל בניך ישבו להם ולא היו משרתים אותך בביתך וג״כ לא עסקו בתורה. אמנם יהושע עשה לך מה שהבנים עושים לאביהם והוא הרבה שרתך הרבה חלק לך כבוד והוא כמו כבוד אב ואם וג״כ בתורה הוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך ע״ד שאמר אותו חכם מעולם לא קדמני אדם לבית המדרש ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי שבזה היה כלל כל הנדרש. הוא היה מסדר את הספסלים ביום הוא היה פורס את המחצלאות בלילה לשכיבה. הנה היה עושה מה שראוי לעשות הבנים בכבוד הורים בדברים החומריים כנזכר כדאי הוא לשמש את ישראל שאינו מאבד שכרו ששרתך בדברים החומריים כנזכר. או ירצה בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה ר״ל שאין מה שיכיר שהם בניך אחר שלא היו משרתים אותך כי ישבו להם וג״כ לא היו עוסקים עמך בתורה וג״כ לא היו נמצאים בביתך שלא היו משרתים אותך ועוסקים בתורה עמך ולא נמצאו בבית תמיד כי אם יהושע ולזה ראוי ליטול שכרו וג״כ לא יגרע שמך יקרא על שמך כנזכר בכל מקום משרת משה וז״א קח לך את יהושע בן נון ר״ל שעל שמך נקרא ועליך נודע. לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה והענין כמו שהתאנה אינה מתבשלת בבת אחת כי אם מעט מעט והנה הנוצר אותה נוצר אותה הרבה ימים כך יהושע היה משרת משה בתמידות. או ירצה נוצר תאנה שהוא רמז לתורה יאכל פריה ר״ל שהשלים נפשו בתורה והשיגה אמנם מי ששמר אדוניו ושרתו ראוי הוא שיכובד מדה כנגד מדה וגו׳. ולזה אמר ושומר ר״ל שהיה משרת בתמידות כשומר הזה שהוא משמר בלי הפסק ולזה ראוי שיכובד:
רמז לג׳ עבירות שיהרג ואל יעבור:
מסרה הוכה ג׳ ב׳ חסרים ואחד מלא. ושם האיש המוכה אשר הוכה וגו׳. הכה אפרים שרשם יבש (הושע ט׳:ט״ו-ט״ז). הוכה כעשב וייבש לבי (תהילים ק״ב:ה׳) חד בתורה חד בנביאים חד בכתובים. וסימנם רבא תתייבש כעשבא. רמז לג׳ עבירות שיהרג ואל יעבור וז״ש איש ישראל המוכה אשר הכה היינו ג״כ שראוי לאדם להיות מוכה ולכן הוא חסר. הכה אפרים רמז על ע״ג שראוי להיות מוכה כנזכר. הוכה כעשב וייבש שחזר בתשובה על ג״ע וש״ד ולכן הוא מלא שראוי להיות נענש שעבר על תורה נביאים וכתובים וז״ש הסימן רבא תתייבש כעשבא פי׳ דוד שהוא גדול שבישראל כשעשה זאת הפעולה נתייבש לבו בעבירה עד שעשה תשובה ושב לבו וז״ש לב טהור וגו׳:
פינחם בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. יש להתבונן מה טעם כפל בני ישראל היל״ל ולא כליתי אותם. ג״כ מה טעם השינוי ששינה פעם לשון חמה ופעם לשון קנאה היל״ל ולא כליתי את בני ישראל בחמתי. ג״כ פעם אמר לשון השבה. דמשמע השבה לגמרי שלא נגעה בהם יד ה׳ ופעם לשון כלייה דמשמע כלייה הוא דלא כליתי וכן מצינו שמתו כ״ד אלף. ויש לפ׳ במשרז״ל שכל כ״ד אלף היו משבטו של שמעון ולא מת אחד משאר השבטים ובזה יתורץ הכל אחר שנקדים ההפרש שבין החמה והקנאה כי הקנאה גדולה מהחמה שהחמה תקדם תחלה כאדם הכועס על דבר אבל לא התפעל כ״כ לקום להתנקם נקמת הדבר ההוא. והקנאה הוא ההתפעלות שהתפעל ונתעורר כ״כ עד שלא יוכל לכבוש כעסו וקם להתנקם ולמסור עצמו על הנקמה ההיא שרצה לעשות. ולפי זה מ״ש השיב את חמתי מעל בני ישראל ירמוז על שאר השבטים שהשיב חמתו לגמרי מהם ולא נגעה בהם יד ה׳ כלל. ומ״ש ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי ירמוז על שאר שבטו של שמעון שהרג מהם כ״ד אלף אבל לא כלה אותם לגמרי בקנאתו שקנא עליהם. אבל על שאר ישראל לא היה עליהם כי אם חמה לבד שלא מיחה ברשעים. ושבטו של שמעון היה עליהם קנאה שזמרי שעשה המעשה ההוא הוא נשיא שלהם וכל הכ״ד אלף כלם נתקבצו עליו לעוזרו כנזכר במדרש (פ׳ כ׳) ולזה נתמלא עליהם קנאה ובזה יתורץ הכל. לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו וגו׳. פי׳ פינחס עשה ב׳ דברים. הא׳ השיב את חמתי מעל בני ישראל ועשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. והב׳ שכפר על בני ישראל ועצר המגפה מעליהם. ולזה נתן לו בשכרו שני דברים. הא׳ ברית השלום והוא שלא יתירא משבטו של שמעון לקום עליו בשביל זמרי. ושלום בגופו שלא ימות כדעת רז״ל. והב׳ שיכפר על בני ישראל לדורות בשיהיה כהן שנאמר והיתה לו וגו׳. וכמו שהשני דברים שעשה הא׳ נמשך מן חברו שהשלום שעשה בהשבת החמה גרם עד שלא היתה כלייה בישראל כן השני דברים שנתנו לו בשכרו הא׳ נמשך מחברו שנתן לו השלום וכיון שיזכה בשלום ממילא יזכה בכהונה שהיא ענין השלום שהכהן הוא המשים שלום תמיד בין ישראל לאביהם שבשמים בברכתו ובעבודתו. וזהו מה שדייק הנני נותן לו וגו׳ והיתה לו. כלומר אותה ברית שלום תהיה לו לברית כהונת עולם. וכמו שהקנאה שעשה היתה בפרהסיא כמו שנאמר בקנאו את קנאתי בתוכם כלומר בתוך ישראל בפרהסיא כמו שנאמר ויקם מתוך העדה כן שכרו בפרהסיא ובפרסום כמ״ש לכן אמור כלומר שהכריז דבר זה. וזהו מה שפירש השני דברים בסוף הפסוק ואמר תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. ואמר לאלהיו ולא אמר לאלהים לומר שלא עשה אלא לשם שמים ולא ליטול שכר. ועוד י״ל לאלהיו שאין מי שחשש לכבוד ה׳ כי אם הוא אבל משה נתרשל לז״א לכן אמור וגו׳ ע״ד שפירשו רז״ל במדבר רבה (פ׳ כ׳) שבשביל שנתעצל דקדק עמו ה׳ ולא ידע איש את קבורתו. ולז״א לכן אמור כלומר בשביל שלא חרד בדבר כי אם פנחס לכן תעשה לו כבוד שאתה בעצמך תכריז ותאמר דבר זה והוא הנני נותן לו וגו׳. ועוד י״ל לפי שיש לומר שפינחס הורה הלכה לפני רבו שלא נטל רשות מרבו לז״א לכן אמור וגו׳ שיהיה הדבר ברשותו של משה וברצונו והוא מאמר הדבר:
בקדושין פ׳ האומר (דף ס״ו) דרשו בריתי שלום וי״ו קטיעא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר שהוא בעל מום שבעל מום שעבד עבודתו פסולה אבל חלל שעבד עבודתו כשרה דכתיב ברך ה׳ חילו ופועל ידיו תרצה. חילו פירוש חללו. ויש לעיין וכי לא מצא מקום לרמוז פסול עבודת בעל מום כי אם בענין זה של פינחס. ויותר היל״ל רמז זה בפ׳ מומין וי״ל שלפי שהיו ישראל מליזין בפינחס ראיתם בן פוטי זה וגו׳ בא הכתוב וייחסו ואמר פינחס וגו׳ ואמר שאע״פ שהרג הנשיא ההוא כשר לכהונה וראוי ואין לך דבר שפוסל בו כלל כי אם מום לבד אבל כשיהיה שלום אין זה פסול ולא פגם. ובזבחים פ׳ טבול יום (דף ק״א) נחלקו ר׳ חנינא ורב ר׳ חנינא אמר לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי. ורב אמר עד שעשה שלום בין השבטים. פי׳ בענין המזבח שבנו בני גד ובני ראובן. דכתיב וישמע פינחס הכהן שבכל מקום הוא אומר פינחס בן אלעזר הכהן דלא קאי הכהן אלא אאלעזר וכאן כתיב פינחס הכהן שהוא בעצמו כהן. ויש להקשות לדעת רב למה לא נתכהן עד שעשה שלום בין האנשים ולא כאשר עשה הדבר הגדול הזה אשר כפר על בני ישראל. וי״ל שהכהונה תלויה בשלום כמו שפי׳ ומשום זה אהרן זכה בכהונה שהיה אוהב שלום ורודף שלום. ובכאן עשה שלום ונכנס בין ישראל לאביהם שבשמים בשלמות משא״כ בענין זה שלא היה שלום בשלימות שהרי במעשהו זה יש מחלוקת וקטטה בינו ובין שבטו של שמעון ואפשר שלזה ג״כ רומז וי״ו קטיעא לומר שאינו שלום בשלימות וכאשר העלים מה שחסר. והוא ששם שלום בין כל השבטים אז זכה בכהונה:
ושם איש ישראל המוכה. טעם הכתוב בזה המקום כבר פירשו רז״ל (במ״ר פ׳ כ״א) במקום שייחס הכתוב הצדיק לשבח ייחס הרשע לגנאי. עוד י״ל שלא תאמר למה יטול כל הגדולה הזאת פינחס והרי הוא רוצח שהרג נשיא שבט לזה אמר שאין זה רציחה כלל שתדע לך ששם זה הנרצח הוא זמרי בן סלוא ואלו השמות כלם אינם אלא לגנאי כשרז״ל (סנהדרין פ״ב) ה׳ שמות נקראו לו. זמרי שנעשה כביצה המוזרת מרוב בעילות. בן סלוא שהסליא עון משפחתו שגורם עד שיספרו דופי במשפחתו. ושאול שהשאיל עצמו לעבירה. בן הכנענית שעשה מעשה כנען. ומה שמו שלומיאל בן צורישדי שמו. ואם נתבונן נמצא שאלו השמות שבכאן הם לגנאי ביותר ומפורסם בהם הגנאי יותר משאול בן הכנענית דמשמע השאיל עצמו לעבירה שהיה צדיק ועתה השאיל עצמו וכן בן הכנענית אינו מפורסם כ״כ אמנם כאן הוא מפורסם הגנות לעין כל אבל בענין השבח שהוא קרבן הנשיאים אמר שם שהוא של שבח שלומיאל בן צורי שדי. וג״כ שם האשה המוכה כזבי זה השם אינו שמה כדרז״ל (שם) וזה השם הוא לגנאי שכזבה באביה ושאמרה לאביה כוס בי את ישראל וז״ש אשר הוכה את המדינית כלומר שנטל לה. וזהו משמעות עם בכל מקום ע״ד יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שמדקדקים עם דרך ארץ שדרך ארץ עיקר והמדקדקים איפכא מדתנן כל תורה שאין עמה מלאכה וגו׳ דמשמע תורה עיקר כנזכר בהגהות מיימוני הלכות ת״ת ע״ש. (הרס״ו זללה״ה):
צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם. כבר הקשו כל המפרשים מה טעם צרור את המדינים ולא המואבים עיין בזה בפי׳ הרמב״ן ז״ל. עוד י״ל צרור כי צוררים לא על מה שעבר הוא אומר אלא על העתיד כי עכשיו הם צוררים לכם וזה דרשו במ״ר מכאן אמרו הבא להרגך השכם להרגו. ולפי זה טעם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור שלפי שהכשילו אתכם בדבר פעור ידעו שנבאשו בכם והם מתיראים מכם. ולזה הם צוררים עכשיו לכם. וג״כ על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המוכה ביום המגפה על דבר פעור בלי ספק דקרא יתירא הוא דמאי איכפת לן אם הוכתה ביום המגפה או ביום אחר או ביום המגפה שהיתה על דבר פעור או ביום המגפה שהיתה על דבר אחר. והכוונה לומר שיש למדינים עם ישראל איבה על דבר כזבי מכמה סבות ואמר חדא שהיא בת מלך וראוי לנקום נקמתה. עוד שהיא אחותם ועוד שהיא הוכתה ביום המגפה על דבר פעור שהמתבונן בפסוקים יראה שעיקר המגפה לא היה בשביל הזנות כי אם בשביל פעור שהרי כתיב ויחל העם לזנות וגו׳ ולא הזכיר מגפה עד ויצמד ישראל לבעל פעור ואז ויחר אף ה׳ בישראל נמצא שפעור הוא שגרם המגפה לא הזנות ולפי זה הם צוררים ביותר דבשלמא אילו היתה המגפה בשביל הזנות ניחא דהיא גרמה להם המגפה והרגוה כדי שתעצר המגפה אבל כיון שהמגפה היתה בשביל פעור למה הרגו אחותם כדי שתעצר המגפה והיא לא גרמה. ועוד נתכוין בזה לומר שכשהיתה המגפה בישראל שמחו וששו כי נתקיימה מחשבתם וכשתעצר המגפה אע״פ שלא תהיה עצירתה בשביל אחותם היה ראוי להם להתעצב ולדאוג כי הקל ה׳ ידו מעל שונאיהם כ״ש שהיתה סבת העצירה בשביל מיתת אחותם. וכ״ש שהיתה המגפה נעצרה על דבר פעור ולא על דבר אחותם כנזכר. עוד י״ל המוכה ביום המגפה על דבר פעור לפי שהיתה מגפה גדולה כמו שנאמר עיניכם הרואות את אשר עשה ה׳ בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו וגו׳ וזהו טעם ביום המגפה כלומר שהיה יום עברה היום ההוא. ומן הראוי להניח הדבר בידי שמים ואם היה ראוי שתמות ה׳ ממיתה ואם לאו חיו תחיה ולא יהרגוה ואפילו הכי הרגוה. עוד י״ל כי צוררים הם וגו׳ כי ישראל היו חושבין שהמדינים במקרה הביאו בנותיהם וע״ג שלהם לשם וישראל נכשלו בה לזה בוחן לבות וכליות הודיעם שמחשבתם היתה לרעה ולהכשילן נתכוונו ואפשר לומר כי פעור היא ע״ג של מדין ולא של מואב דשל מואב היא נקראת כמוש שנאמר אבדת עם כמוש ושל מדין פעור ופי׳ שהמדינים גרמו להכשילן בע״ג ובגלוי עריות דמי ראה כזבי בת מלך הפקירה עצמה שלא תפקיר עצמה. ולכל הפירושים יתיישב למה צוה על מדין ולא על מואב. ופירוש צרור את המדינים והכיתם אותם כפי הנראה מדברי רז״ל במ״ר צרור שלא ישאלו להם לשלום במלחמה. והכיתם אותם שישחיתו כל עץ טוב וכל מעין מים יסתומו כמו שנאמר בעמון ומואב לא תדרוש שלומם וטובתם. לא תדרוש שלומם שלא ישאלו להם לשלום. וטובתם שלא יחושו לעץ טוב ומעין טוב וכיוצא ועיין בפירוש הרמב״ן ז״ל פסוק לא תדרוש שלומם וגו׳:
במדרש רבה (פ׳ כ״א) ר״ש אומר מנין שהמחטיא את חבירו יותר מן ההורגו. שההורגו הורג בעולם הזה והמחטיאו בעולם הזה ובעולם הבא. שתי אומות קדמו את ישראל בחרב ושתים בעבירה. המצריים ואדומיים קדמו בחרב שנאמר אמר אויב וגו׳ ויאמר אליו אדום וגו׳. ושתים בעבירה עמון ומואב. על אלו שקדמו בחרב כתיב לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי אבל אלו שקדמו בעבירה להחטיא את ישראל כתיב לא יבוא עמוני ומואבי וגו׳. יש להקשות שזה הטעם לא נזכר בתורה שלא נדחו אלא על דבר שלא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו׳. ועוד שאם בשביל זה נדחו היה ראוי לדחות אפילו הנקבות שהן הנה היו בדבר בלעם למעול מעל וגו׳ ולמה דרשו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית לפי שהאיש דרכו לקדם ולשכור ולא האשה. וי״ל שהכתוב רמז ג״כ ענין זה באומרו על דבר כי היל״ל על אשר לא קדמו אתכם וגו׳ שלא יפול על דבר כי אם בענין שלא פירשו הכתוב ונתפרש במקום אחר כמו על דבר פעור ועל דבר כזבי. אבל בכאן הרי הוא מפרש והולך אשר לא קדמו וגו׳ ולפי שלא פירש הכתוב זה הענין אלא רמזו לבד ופירש הענין האחר אשר לא קדמו וגו׳ לכן דרשו רז״ל שעיקר דחייתן אינו אלא בשביל אשר לא קדמו ואשר שכרו תדע שהרי לא פירש הכתוב אלא אלו. אמנם אלו נרמזו ברמז שאילו פירשה הכתוב היינו דוחין אפילו הנקבות ומ״מ רמזה משום תנה עון על עונם. אבל י״ל ולמה לא עשה הכתוב מזאת הסבה עיקר וידחה אף הנקבות שהרי היא סבה גדולה כנזכר במאמר. וי״ל שלהודיען חבתן של ישראל מחל על כבודו שאלו העבירות הן בין אדם למקום ולא הקפיד כי אם על אלו שבין אדם לחברו כענין שמצינו בענין ירבעם דכתיב ותיבש ידו בשביל שהכה את הנביא ואילו בשביל שהיה מקטיר לעבודת כוכבים לא יבשה ידו. (הרם״ו זללה״ה):
וידבר משה אל ה׳ לאמר. יפקוד ה׳ אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה וגו׳. יש לשאול מה טעם יפקוד ה׳ אלהי הרוחית וגו׳ כי הוא ית׳ יודע מה שיועיל יותר ממשה ולמה בא ליתן עצה לשי״ת לומר יפקוד וגו׳ אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה. וכי כל זה אינו גלוי לפניו ית׳ ולפי מה שדרשו רז״ל (במד״ר פ׳ כ״א) שבקש שיהיו בניו במקומו לא יתיישב כ״כ ולא תהיה עדת ה׳ כצאן וגו׳. וי״ל שמשה ע״ה חשב שמא יגרום עונם ולא יזכו לפרנס טוב ויהיו נפוצים כצאן אשר אין להם רועה לזה בקש רחמים עליהם שיעמיד עליהם פרנס אע״פ שלא יהיו ראויים לכך ולז״א דרך תפלה יפקוד ה׳ וגו׳ אשר יוציאם בזכותו ואשר יביאם בזכותו ולא תהיה עדת ה׳ כלומר תזכור להם אהבתך שהם עמך ונחלתך ועדתך. וז״ש במדרש (ספרי זוטא) ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה. אמר משה לפני המקום רבש״ע לא הוצאת את ישראל ממצרים ע״מ שיהיו חוטאין ואתה פורע אלא ע״מ שיהיו חוטאין ואתה מוחל להם. לא הוצאת את ישראל ממצרים ע״מ שלא יהיו להם פרנסים אלא ע״מ שיהיו להם פרנסים ולא כמו שאמר ראיתי את ישראל נפוצים על ההרים וגו׳. ויש לפ׳ עוד שכשאמר הקב״ה למשה ונאספת אל עמיך כאשר נאסף אהרן אחיך לא פירש לו שיהיו בניו במקומו כדרך שעשה לאהרן שמיד שמש אלעזר במקומו אבל אמר הדברים בדרך סתם והבין משה ואמר אם השי״ת רוצה שיהיו בני במקומי היה אומר לי בפירוש כדרך שאמר לאהרן שמא אין השי״ת רוצה בבני ולא פירש לי הדבר משום כבודי לז״א לו רבש״ע אל תחוש לכבודי כי אם לכבודן של ישראל ולא תמנה עליהם כי אם אדם המועיל להם אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם. עוד יש לפ׳ שכשאמר לו השי״ת עלה אל הר העברים הזה וראה וגו׳ ואותו הצווי אינו לאותה שעה כי אם לאחר זמן כמפורש בהאזינו וכאן אמר לו שסופו לעלות אל הר העברים וגו׳ הבין משה ואמר מאחר שעדיין לא הגיע זמני ליפטר למה אמר לי השי״ת ענין הפטירה עתה היה לו להמתין עד יום הפטירה ויאמר לי עלה אל הר העברים וגו׳ ומשם הבין משה שלא אמר לו כן אלא שיתן לב למנות פרנס על ישראל בחייו כדי שידרוש בחייו ולא יאמרו לו ישראל בימי משה לא היית יכול להרים ראש. ומשום כבודו של משה אמר לו הדברים ברמז ולא פירשם לו לזה השיבו משה ואמר יפקוד ה׳ אלהי הרוחות וגו׳ אתה הוא אלהי הרוחות ואתה יודע מי ראוי למנות ואתה תמנה מי שיש בו תועלת לישראל אשר יצא לפניהם וגו׳ ולא תחוש לכבודי להעמיד לבני תחתי אז השיבו השי״ת ואמר לו קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וגו׳ (הרס״ו זללה״ה):
במדרש רבה (פ׳ כ״א) וסמכת את ידך עליו כמדליק נר מנר. ונתתה מהודך עליו כמערה מכלי אל כלי. יש לפרש שלענין הלימוד והחכמה שהשפיע והאציל עליו כמדליק נר מנר שאין חסרון כלל בנר ראשון ולענין ההוד והכבוד יש קצת חסרון כמערה מכלי אל כלי שהראשון נחסר ונתמעט מה שניתן בשני שהרי יהושע היה לו כבוד בחיי משה שהיה דורש בחייו וקצת פגם יש בכבודו של משה לגבי יהושע אע״פ שהוא גדול ממנו. הא למה זה דומה לערך החמה עם הלבנה שאין מעלתה לפניה כמעלתה לפני החשך כך יש בכבוד החמה כשהיא לפני הלבנה. וכענין זה פרש״י זללה״ה בסנהדרין שלהי פ׳ ד׳ מיתות גבי ר׳ אלעזר שאמר ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק בים ולא חסרוני תלמידי וגו׳ ע״ש. (הרס״ו זללה״ה):