ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל וגו׳. י״ל למה תחלה אמר עם בני ישראל ואח״כ אמר ויקוצו מפני בני ישראל. אמנם הענין הוא כבר אמרו רז״ל על פ׳ לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו וארז״ל (ב״ר פ״צ) כי יוסף מל אותם וסוד הענין הוא דע כי כבר הודעתיך במקום אחר שאותם ק״ל שנים שהיו ישראל במצרים קודם לידת מרע״ה היו להביא אותם הניצוצות של קרי של אדם הראשון ולכן נידונו בעבודה קשה לצרפן וללבנן. וגם הודעתיך כי ניצוצות אלו באו תחלה בדור המבול ודור הפלגה וגו׳. וגם הם חטאו בעון אדם הראשון והיו משחיתין זרעם כאשר נתבאר בס׳ חסד לאברהם בס״ד:
והנה אותם הניצוצות שהיו בני בניהם של אדם אשר יצאו בדור המבול הנה אלו היו סוד אלו המצריים שמל יוסף והחזירם אל הקדושה בסוד ברית העליון לפי שיצאו משם בסוד קרי וזהו ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים וגו׳ כי אלו שהעביר יוסף הם אותם שמל וטלטלם לצרפן וללבנן ואלו הם ערב רב שנתערבו ניצוצות קדושה במצרים ולפיכך רצה משה להעלותן אך האל ית׳ ראה שעדין לא היו מתוקנים ולא היה רוצה להוציאן עדיין ואלו היו ניכרים בין המצריים לפי שהיו מהולים והיו בעריהם נוהגים מנהג ישראל. וגם יעקב ע״ה במצרים ארז״ל (ב״ר פ׳ פ״ד) שהיה מגייר גרים וכל אלו היו נוהגים מנהג ישראל. וזה קצת טעם גלות מצרים כדי שילקטו ניצוצות אלו שלקטם ערות הארץ ואלו הם הנקראים עם בני ישראל ואינם ישראל עצמם. וז״ש הנה עם בני ישראל וגו׳. וז״ש ויאמר אל עמו פי׳ כי הנה גם אלו היו במצריים רק שלא היו עמו של פרעה רק עם בני ישראל ולכן ויאמר אל עמו אלו המצריים האחרים שלא היו עם בני ישראל. ואח״כ ויקוצו מפני בני ישראל שהם ישראל עצמן. מהרח״ו נר״ו:
ועתה לכה ואשלחך אל פרעה וגו׳. מלת לכה ואשלחך הם חולקים זה לזה אך הכוונה כי הלא הקב״ה היה משלח את משה בשתי שליחות. א׳ לטובה והיא גאולת ישראל. והב׳ לרעה והוא שע״י שליחות זה נאמר תכבד העבודה על האנשים וגו׳. ואמנם אין הקב״ה מכנה שליחות לעולם על הרעה ולכך כנגד הראשונה שהיא תכבד העבודה וגו׳ אמר ועתה לכה כלומר לך מעצמך כאילו איני משלחך אני אך כנגד השנית שהיא לטובה גאולת ישראל אמר ואשלחך כי בזה כנה הקב״ה שליחותו לטובה וכיוצא בזה תבין פסוקים רבים. כאומרו ואשמע את קול ה׳ אומר את מי אשלח וגו׳ כי תחלה אמר אשלח ואח״כ ילך גם תחלה לשון יחיד ואח״כ לנו לשון רבים. אך הענין כי הנה ישעיהו היה חציו נחמה וחציו צרה כמ״ש בזוהר אך ירמיהו כולו צרה. וכנגד שני אלו אמר את מי אשלח כנגד הטובה והנחמה לז״א לשון שליחות גמור ובלשון יחיד כי ככה הדבר אליו ית׳ לבדו אך כנגד היותו שליח בענין הצרות אמר ומי ילך בלשון הליכה וגם בלשון רבים לנו כי לא רצה האל ית׳ לעשות הרע הוא לבדו. ואז ענה ישעיהו ואמר הנני שלחני ר״ל איני רוצה רק להיות שליח לטובה וזהו שלחני לשון שליחות אז אמר לו האל ית׳ כי עתה לא היה צריך רק לרעה וז״ש לך ואמרת שמעו שמוע וגו׳. שהוא רעה ולכן אמר לך בלשון הליכה עכ״ל. הרח״ו נר״ו:
[ובזה תבין כי מובחר. כי בשליחותו הראשון הרע להם וקמו כל העם עליו לאמר כי הבאשתם את ריחנו. ומה עון יש לו עוד לילך עוד בשליחות מאחר כי כבר ראה כי אדרבה שליחותו היה להרע להם. ובזה יתורץ באומרו אליו הש״י אני ה׳ לאמר שהוא מדת הרחמים. כי מי יסיר מראשו לומר אולי ידע להם בבתר כן. אכן בזה יתורץ כי השליחות הלזה הוא לו ולא יכונה שם השם בו. ובזה תראה מלת לכה לסוף בה״א שלא כראוי ואם תאמר האותות מראים כי הוא שליח הבורא. אפשר לומר כי הוא הכנה לשליחות השני שיאמינו בו. ולהפיק רצון משה דיבר אליו שנית במדת ה׳ שהוא רחמים ודברו בקיצור למעיין. נאום הצעיר יצחק:]
ולזה השיב לו משה מי אנכי כי אלך אל פרעה. ר״ל מעצמי. וכי אוציא את בנ״י. הכוונה אם הייתי הולך בתחלה בשליחותך אפשר כי אעשה דבר להיותך בעזרתי. אבל מאחר כי השליחות כעת היא מעצמי אין בידי יכולת לעשות דבר. לכן השיבו הקב״ה כי אהיה עמך. וזה לך האות וכו׳. כי כאשר אהיה בעזרתך יאמינו לך כי אנכי שלחתיך ולא שוה לו משה. רק אמר אל האלהים כי אמור יאמר לבני ישראל כי הקב״ה שלחו ולא בא מעצמו הגם כי שליחות הזה מעצמו עשה הכנה לשליחות הב׳. וז״ש הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם וכו׳. לזה השיב לו תשובה כדי שיבינו בני ישראל כי כעת אינו שלוחו. וז״א אהיה שלחני אליכם. כלומר בהיותי כעת עמו הרי הוא כאלו שלחני. וזהו להפיק רצון משה להשיאו כדי שילך בשליחות עצמו כי ידע הקב״ה כי השליחות הזה אין בו תועלת כללי ויאמר עוד אלהים אל משה כלום עדיין יש זמן רב שתלך עדיין בשליחותי זה. וזהו מלת עוד דייקא ואז תגיד להם שם ה׳. אבל כעת לא ישמע על פיך רק שם אהיה לבד. ולא כן עשה משה. רק דבר את כל הדברים מהרה ולא עשה תועלת. וכוונת משה היתה לטובה כי אמר ידעתי נאמנה כי בשליחות עצמי לא אעשה דבר והלואי אדבר בשם אלהים ואצליח. ולכן השיב משה להקב״ה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע וכו׳ כלומ׳ אפילו שדברתי בשמך בא רעה וכל שכן אם הייתי הולך מעצמי. והשיב לו הקב״ה אמת הדבר כי אני לא אמרתי לך לדבר בשמי. ולכן לא עשה חשבון. וז״ש עתה תראה כי השליחות הוא מעצמי ותראה פלאות ושלחו לבני ישראל להיות כי בני ישראל אמרו ירא ה׳ עליכם וישפוט יוגד בשתי הבנות. כלומר בעת אשר ירא ה׳ עליכם הגד תגידו לו ותאמרו אליו שיעשה משפט בפרעה. וגם יכריחם בהכרח עצום לחזור לבוא שנית באותות ובנגעים לפרעה לפי שאתם קלקלתם לנו. והמקלקל צריך לתקן או יאמר ירא ה׳ עליכם שיתנכם תחלה לחן ולחסד בעיני פרעה וכו׳. שאם לא תמצאו חסד כעת הזאת אשר לא מצאתם חסד. ולכך הבאשתם את ריחנו. ולכן השיג להם הקב״ה שילכו לדבר על לב בני ישראל. וארא אל האבות. ר״ל כמו שנתתי חסד לאבותיך אתן לך. ולכך הזכיר פה האבות ואפילו אל האבות לא נראיתי רק בשם אל שדי ויהי חנם בעיני כל העולם. כ״ש עתה שהוא בשם ה׳ כי עתה יגדל חנכם וחן השלוחים. כנלע״ד הצעיר יצחק. ולא הארכתי כי קצר המצע. ובזה ידוייק מ״ש משה. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך כי ביאתי גרמה הרעה הזאת כי לא היה לו חן וחסד בעיניו. ובפרט כי הוא מלך וצריך חן לפניו ואפי׳ שדברתי בשמך לא שמע לדברי כלל להיות כי לא מצאתי חן בעיניו אפילו מאז כאשר ביקש להרוג אותי. וגם עתה בביאתי וע״י כן לא באה הצלה לעמך כי אם תכבד העבודה עליהם וק״ל. עכ״ל בנו של המחבר זללה״ה:
ותהר האשה וגו׳. הנה יוכבד גלגול חוה ולכן כמו שאדם פירש מחוה ק״ל שנים עד שהוליד שת שהוא גלגול משה גם עמרם פירש מאשתו ק״ל שנים עד שהוליד למשה ולכן נקרא בת לוי כי עתה מחדש נתערבה בה נשמת חוה ובזה חזרה לנערותה. וזהו סוד ותהר האשה בסוד האשה אשר נתתה עמדי. הרי״א זללה״ה:
מעלת מרע״ה וענין עיבורו ולידתו:
מסרה ירחים ד׳. ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים. (דברים ל״ג:י״ד) וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים. (איוב ג׳:ו׳) במספר ירחים אל יבא. (שם ל״ט) תספור ירחים תמלאנה וידעת עת לדתנה. וסימנם טיבותא דשמשא התייחד בשלמותא. פי׳ מרע״ה נולד לששה חדשים ויום א׳ ויוכבד אמו הצפינתו ג׳ ירחים שהיו מונים המצרים מיום שהלכה האשה לטבילה ט׳ חדשים ואח״כ היו הולכים לבקש מה ילדה ולזה ולא יכלה עוד הצפינו וז״ש וממגד תבואות שמש זה משה פניו כפני חמה וכן שמש בגימטריא תרי״ג כ״ז מנין המצות שבתורה והאותיות שבה ממגד בגי׳ פ״ז כשרז״ל ראשו כתם פז זה משה שעמד על הר סיני לקבל תורה. גרש ירחים. שיוכבד נתגרשה ואח״כ נלקחה וילדה את משה וז״ש במספר ירחים אל יבא שאין שום אדם יכול לכוין השעה של הלידה והאל יתברך סבב שזה החשבון ומנין של הלידה לא בא אליו שום אדם וז״ש תספור ירחים תמלאנה א״א לשום אדם לדעת ולספור הירחים ולידע עת לדתנה אלא הש״י לבדו וז״ש הסימן טיבותא דשמשא הטוב המעולה והנחמד של משה אדונינו ע״ה נתייחד בשלימות משאר האנשים והנביאים שלא קם כמותו ולא יקום:
ביאור מעלת משה ע״ה שהיה שלם בכל התנאים הצריכים לנבואה וכן מעלת הנהגתו ורחמנותו ע״ה:
מסרה ומשה ז׳ ריש פסוק. ומשה היה רועה. (שמות ז׳:ז׳) ומשה בן שמנים שנה ואהרן בן שלש ושמנים שנה. (שם י״א) ומשה ואהרן עשו את כל המופתים וגו׳. (שם י״ט) ומשה עלה אל האלהים. (שם ל״ג) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה. (דברים ל״ד:ז׳) ומשה בן מאה ועשרים שנה. (דה״י א׳ כ״ג) ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי. וסימנם רעיא ימלל ויעבד ביתא ומשכנא ולא ימותון בשבטא. פי׳ לפי שהנביא צריך ז׳ תנאים כדי שיהיה שלם בתכלית השלימות כמשה רבינו ע״ה שקנה הז׳ מעלות. א׳ הענוה והשפלות וז״ש ומשה היה רועה עם היותו עם פרעה כבן בית עכ״ז לא הלך בגדולות אלא בשפלות כיעקב שהיה רועה והשיג גדולה והלך אל הר האלהים חרבה ואחז״ל שקפצה לו הארץ והגיע לידיעת שם המפורש שיש בו רי״ו אותיות חרבה עם המלה בגימ׳ רי״ו. המעלה הב׳ צחות הדבור וגבור שיוכל להכניע יצרו כדי לפרוש מתאות העולם וז״ש בדברם אל פרעה הוא היצה״ר ומלשון ידבר עמים תחתינו. או ירצה אומרו בדברם עם היותו כבד פה כנודע עכ״ז היה זה בכוונה כדי שלא יאמרו שבכח דיבורו נתפתו ישראל והאמינו לו. המעלה הג׳ גבור חיל וז״ש את כל המופתים האלה לפני פרעה שלא היה מפחד כלל לעשות מה שצוהו עם היות שאמר מי אנכי וגו׳ בפניו נתחזק. המעלה הד׳ התורה וז״ש ומשה עלה אל האלהים כשבא לכלל פ׳ פירש מזה העולם אחר התורה כאומרו ואתם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד וגו׳ שעזב כל הנאות זה העולה כדי להשיג מעלת התורה. המעלה הה׳ שקנה חכמה יתירה על שאר החכמים וז״ש ומשה יקח את האהל שכל הכתרים של אור שהתנצלו ישראל בהר חורב שהיה לכל אחד ב׳ כתרים הכל לקח משה. המעלה הו׳ הנבואה וז״ש ומשה בן מאה ועשרים שנה וגו׳ ולא קם נביא וגו׳ לא כהתה עינו שלא נסתם ממנו מעין החכמה ולא נס לחה לוח ה׳ חומשי תורה. המעלה הז׳ הכהונה והקדושה שמש בכהונה גדולה ז׳ ימי המלואים כנגד ע׳ שנה חיי האדם כדי להיות שלם בכל המעלות והשלמיות ולזה בניו יקראו על שבט הלוי שהוא שבט מעולה בחכמה ובנבואה ובתורה. וז״ש הסימן ברכתא בצלותא ללואי. הברכה מפי אהרן ובניו. והזמירות והתפלות בשעת הקרבן בדוכן הכל משבט לוי. ובכל זכה משה שהיה שלם בכל. וז״ש הסימן רעיא ימלל. הרועה הטוב לצאנו ימלל עמהם בנחת יעשה להם בית בקור ובחום אהל ומשכן ולא יכם מכת מות. וז״ש ולא ימותון בשבטא כן משה רועה נאמן תמיד התפלל עליהם והיה מבקש תמיד מקום טוב לישראל. ובזוהר קורא אותו רעיא מהימנא:
רמז לדברים שצריך למסור עצמו על קדושת השם:
מסרה ותאמרן בנו״ן פשוטה ג׳. ותאמרן המילדות אל פרעה. ותאמרן איש מצרי הצילנו. (שמואל א׳ י״ח) ותענינה הנשים המשחקות ותאמרן. וסימנם יהודאי ישתזבון בחדוה. פי׳ לרמוז למה שאמרו רז״ל (יומא פ״ב) על שלשה דברים יהרג ואל יעבור. עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. וזהו שרמז בנו״ן פשוטה וערומה אין מי שיתחבר עמה. כן האדם צריך להתפשט מעורו מכל וכל ואל יעבור. וכמו ותקראנה בנות מואב שהפשיטו עצמן לזנות. וכאלו גלו את מקורן. וכן אומר קראן לי מרא פשוטה וערומה מכל טוב. ואומרו ותאמרן המילדות שגזר עליהן להרוג הזכרים. והן מסרו עצמן למיתה ולא רצו. וזהו שפיכות דמים. אמנם בנות יתרו גרשום הרועים על שפירשו מע״ז ולז״א איש מצרי הצילנו וגו׳ ואין אנו חוששים שגרשונו אנשי מדין וזהו ע״ג. ותאמרן הנשים המשחקות רמז לכ״ע כמו לצחק בי בכל אלו ימסור האדם עצמו להריגה ואל יעבור. וז״ש הסימן יהודאי ישתזבון בחדוה. ר״ל הכשרים כשגוזרין למסור עצמן בסכנה על קדושת השם הוא ית׳ יצילם מהצער בשמחה ובשירים כדניאל וחביריו:
ביאר שראוי לחזק ידים רפות ולהבטיחם על הגאולה. וביאר כי עתידין להגאל בזכות התורה:
מסרה ובאת ז׳. ושמעו לקולך ובאת אתה וזקני ישראל. (בראשית ו׳:י״ח) ובאת אל התבה. (דברים י״ז:ט׳) ובאת אל הכהנים הלוים. (שם כ״ו) ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. (שמואל א כ׳:י״ט) ושלשת תרד מאד ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה. (זכריה ו׳:י׳) לקוח מאת הגולה מחלד ומאת טוביה ומאת ידעיה ובאת אתה יום וגו׳. (ירמיהו ל״ו:ו׳) ובאת אתה וקראת במגלה. וסימנם יקום וייתי לדייניא ולכהנא ובתליתאה גלותא יקרא. וכן ג״כ אמרו טרף ג׳. (בראשית ח׳:י״א) והנה עלה זית טרף בפיה. (הושע ו׳:א׳) לכו ונשובה אל ה׳ כי הוא טרף וירפאנו. (איוב ט״ז:ט׳) אפו טרף וישטמני. וסימנם יונה תתבר במעיקאה. פי׳ שרמז הוא ית׳ באלו הפסוקים כל הגליות. אל התבה בגימטריא הגליות עם מלת התבה. והכוונה לומר כמו שזכר בריתו עם נח בבואו אל התבה כן יזכור לדורות הבאים מזרעו בגלות. וז״ש ובאת אל התבה אתה ובניך וגו׳ שיצאו ממך ומבניך שעתידין ללכת בגליות. וזהו אל התבה כנז׳ כאשר יהיו בגליות בכוס תמרורים וצרות רבות אז ראוי לגדול שבהם לדרוש ולחזק לבם שישובו אל ה׳ ולא יאבדו בגלותם וצרותם. וז״ש ושמעו לקולך ותחזק ידים רפות וברכים כורעות תאמץ. ואם לא יספיק זה יבואו אל הכהנים שהם הגדולים והלוים שהם החכמים שיודיעום סבת הגלות. אמנם בגלות הג׳ שאין להם גדולים ושרים והלואי א׳. וז״ש ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם שאז יהיו מושפלים מאד. וזה רמז באומרו ושלשת תרד מאד שיהיו אז בירידה גדולה ובשפלות רב. ואז יזכור להם האל ית׳ יום מתן תורה וז״ש יום המעשה שנסתרת שם בענני כבוד. וכמו שהיה עמנו בימים הקודמים כשנתן לנו התורה כן יהיה עמנו בגלות הזה האחרון להדבק בתורה שנתן לנו ביום המעשה על הר סיני. גם נזכור מה שעבדו אבותינו בגלות מצרים בבל ויון וסבלו והקב״ה גאלם. וכן ג״כ נסבול אנחנו. כי מה שאפו טרף הוא על שלא נתעסקתי בתורה. וז״ש הסימן יקום וייתי לדייניא וכהנא והוא יאמר לך מה שתעשה כדי לצאת מזה הגלות ויאמר לך בתליתאה גלותא יקרא אין לנו תקנה אלא להדבק בתורה ולקרוא ולהיות בה יומם ולילה. ובזכותה נגאל. וז״ש במסרה טרף ג׳ רמז שבג׳ שליחיות שלח נח מהתיבה ר״ל מהגליות כנז׳. אמנם בג׳ לא יספה שוב אל הגלות ולא יוסיף להגלותך שסבלנו הגלות עונשין ומרורות. ונזכה לאור באור פני מלך חיים. מלך עליון לעוה״ב וזהו זית טרף בפיה זה יהיה תכליתם טוב רב פעלת בעשותך פלאות יהיו התכלית והכוונה לומר כי ההליכה בגלות היא לזכותם לעוה״ב. וז״ש הסימן יונה תתבאר בעקתא ר״ל כי תזדכך בשעבוד ובגלות וצרות שעברו עליה ולבסוף יביאה האל ית׳ אל ארץ נחלי מים כמו שיעד בתורה משם יקבצך וגו׳. ובנביאים ובכתובים הרבה יעודים על הגאולה. וז״ש חד בתורה וחד בנביאים וחד בכתובים:
ביאור שאין ראוי לאדם לילך אחר התאוות הגופניות ולא להתקנא מן הרשעים כי מצליחים שאין קיום העולם רק לתורה ולמצות:
מסרה ואיו ה׳. ויאמר אל בנותיו ואיו. (מלכים ב׳ י״ט) אין מלך חמת וגו׳. (מיכה ז׳:י׳) ותכסה נושה האומרה אלי איו ה׳ אלהיך. (איוב כ׳:ז׳) כגללו לנצח יאבד רואיו יאמרו אין. (שם י״ד) וגבר ימות ויחלש ויגוע אדם ואיו. וסימנם ״בנתהון דמלכין מתבהתין ומתגלגלין ומייתין״. פי׳ יתרו רומז ליצה״ט ונפש המשכלת הנשארת. אמנם כחות הגוף כלים ונפסדים. ויתרו אומר לבנותיו שהם שאר כחות הגוף איו קראן לו וגו׳. ר״ל אל תעזבו יצה״ט קראן לו ויאכל לחמה דאורייתא. כאומרו לחמו וגו׳. ונקראת התורה לחמו. ר״ל לוח מ׳ התורה שהוריד משה בלוח וישב מ׳ יום בהר. כן ראוי לאדם לעסוק בתורה ובמצות ולעזוב המותרות שכלם הבל. וז״ש אין מלך חמת וגו׳. ר״ל התענוגים כלים ובלתי נמצאים. ויאמרו איו ה׳ אלהיך כי יהיו הרשעים המצליחים כצואה וגלל שכל מי שיראהו יאמר איו. ולזה אין ראוי להתקנא מהם שכלם נאספים וכלים וימותו. ואין קיום עניני העוה״ז כי אם לתורה והמצות. וז״ש הסימן בנתהון דמלכין. ר״ל המעלות והתענוגים וכמו שהבנות כל כבודה בת מלך פנימה אם יעשו לעצמן גבהות ומעלה תכסם בושה ויתגלגלו וימותו כן אלו הנז׳: