ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך וגו׳. ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל וגו׳. ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה וגו׳. יש להתבונן מה ואתה תצוה היל״ל צו את בני ישראל וגו׳. או והקרבת אליך וגו׳ ודברת אל כל חכמי לב. ועוד מה טעם ציווי הדלקת הנרות בכאן אחר שיגמור ענין המשכן וכליו והעובדים בו. יזכור ענין הקרבנות והעבודות שעושים בו. כ״ש שזאת המצוה נאמרה באמור על אהרן מלה במלה. וכבר פי׳ הר״י אברבנאל שטעם הכתוב כך ואתה עתיד שתצוה את בני ישראל וגו׳. ויצטרכו הכהנים להכניס שם באהל מועד לערוך את הנרות בבקר ובערב. ואין כבוד שיכנסו בבגדי הדיוט. ולזה תעשה בגדי קדש לאהרן אחיך וגו׳. נמצא שלא הוצרך לכל זה אלא בשביל טעם צווי הבגדים. ובודאי שאין זה פשט הכתובים כלל עם שכבר יקשה. לפיכך מה טעם לא הזכיר ג״כ הקטרת שהיא חביבה מן הכל. ויצטרך להכניס בכל יום להקטיר מחציתה בבקר ומחציתה בין הערבים. ג״כ יש לדקדק מהו ענין הקרבה זו שאמר הקרב אליך וגו׳. וכבר אמרו במדרש (מ״ר פ׳ ל״ז) שלפי שהיה בלבו של משה עליו בעבור עשיית העגל אמר לו הקרב אליך שכוונתו היתה לטובה. מ״מ עדיין יש טוב טעם ודעת. ויש לפרש שבכל אלו הדברים שהזכיר ואתה יש בהם סוד חתום וגנוז יצטרך למבינים. ולזה יצטרכו הדברים שיהיו ע״י משה בעצמו לישב הדברים על אופנים מה שאי אפשר ע״י זולתו. כ״ש בענין הדלקת הנרות שהיא מצוה דאיכא למטעי בה ח״ו. ויש לכל לשאול טעם המצוה וכי לאורה הוא צריך. והמאיר לכל העולם יאירו לפניו. וכבר עשתה תורה ענינים ושנויים להרחיק מן הלב זה הענין שאמרה תורה אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות שלא יאמרו וגו׳. וכן צוה באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות. כלומר שיהיה זה חוץ לפרוכת ולא מבפנים שיש שם העדות והתורה. ועיקר השראת. שכינה שלא יאמרו וגו׳. וזה טעם אשר על העדות דאטו לא ידעינן שהפרוכת הוא בעבור העדות. והיא מפסקת בין העדות לאהל מועד. וכן צוה להיות שולחן בצפון ומנורה בדרום. ולא בהיפך כדרך בני אדם שנותנים מנורה לשמאל השולחן כנז׳ במדרש (תנחומא פ׳ זו) שלא יאמרו וגו׳. וכן בבית עולמים חלוני שקופים אטומים שלא יאמרו וגו׳. ומטעם זה הקדים הכתוב לפרש ענין הדלקת הנרות לצוות עליו במקום זה עם שאר הדברים שיצטרכו להיות ע״י משה ולא ע״י אחר. כדי לפרש סודם ולהבינו לעם שלא יטעו בו. וכן ענין הקרבת אהרן הוא לזה הענין להודיעו סדר העבודה וסודה בשלימות. וכן מה שכתוב ואתה תדבר אל כל חכמי לב להבינם סוד הבגדים שהוא סוד נשגב. ובפרט סוד החושן והאפוד והמעיל בע״ב פעמונים ורמונים. כי כל זה יצטרך קבלה מפה אל פה. וסודם גדול מסוד המשכן וכליו. ויעיד על מה שפירשנו בהקרב אליך את אהרן אחיך. אמרם במדרש ובתנחומא והביאו בילקוט. אשרי תבחר ותקרב וגו׳ אשרי מי שבחר בו ה׳ אע״פ שלא קרבו. ואשרי מי שקרבו אע״פ שלא בחר בו. אברהם בחר בו אשר בחרת באברם וקרב את עצמו. יעקב כי יעקב בחר לו יה והוא קרב את עצמו. שנאמר איש תם יושב אוהלים. משה בחירו קרב את עצמו. דוד ויבחר בדוד עבדו וקרב א״ע דכתיב חבר אני לכל אשר יראוך. ויש שקרב אותם ולא בחר בהם. יתרו ורחב הזונה קרב אותם ולא בחר בהם. אשריו של אהרן בכפלים שבחר בו וקרבו. שנאמר ובחור אותו וגו׳ הקרב אליך וגו׳. והנה פי׳ הבחירה והקריבה האמורה כאן ודאי על זה האופן. ד״מ מלך ב״ו שהיו לו כמה בנים על אחד מהם צוה ללמדו ספר וחכמה כדי לעמוד לפניו לשרתו. כענין האמור בדניאל וחבריו וללמדם ספר ולשון כשדים. ומקצתם יעמדו לפני המלך. על אחד מהם צוה ללמדו ספר וחכמה לתועלת עצמו ולא כדי לשרתו. ועל אחד שהיה חכם ומבין ויגע ולמד בעצמו ספר וחכמה צוה לעמוד לפניו לשרתו. הנה באמת שכל אחד אהוב אצלו. אבל אותו שצוה עליו ללמדו ולעמוד לפניו לשרתו הוא אהוב ונחמד לפניו ביותר. וכן הענין באברהם ויצחק ויעקב ודוד ומשה. שכולם קרבו א״ע והשלימו עצמם במה שראוי. והקב״ה בחר בהם לעמוד לפניו לשרתו. ויתרו ורחב הזונה צוה עליהם ישראל לקבלם ולהכניסם תחת כנפי השכינה להשלים עצמם לתועלתם. כמו שפי׳ על פסוק אני חותנך יתרו בא אליך. ולא מצינו שבחר בהם לשרתו כא׳ ממשרתי ה׳. והנה בהכרח הוא שתאמר שהבחירה והקריבה הנאמרת במאמר הזה הראיה שהביא ליעקב שקרב א״ע מפסוק איש תם יושב אוהלים. ולדוד מפסוק חבר אני לכל אשר יראוך. מהרס״ו זללה״ה:
ואתה תצוה וגו׳. במדרש רבה (פ׳ ל״ו) הה״ד זית רענן יפה. פרי תואר קרא ה׳ שמך. וכי לא נקראו ישראל כזית הזה בלבד. והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל. כגפן ותאנה כתמר כארז כאגוז בכל מיני שלחים. אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו נחבט וטוחנין אותו ומקיפין אותו בחבלים ומביאין אבנים ואח״כ נותנין את שמנן. כך אומות העולם חובטין אותם ממקום למקום וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותם טרטיוטין ואח״כ עושין תשובה והקב״ה עונה אותם וגו׳. ד״א מה ראה ירמיה למשול לישראל בזית. אלא כל המשקין מתערבין זה בזה והשמן אינו מתערב אלא עומד. כך ישראל אינם מתערבין עם הטמאים שנא׳ לא תתחתן בם. ד״א כל המשקין אדם מערב בהם ואינו יודע איזה תחתון ואיזה עליון. אבל השמן אפי׳ אתה מערבו בכל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה מהן. כך ישראל בשעה שעושין רצונו של מקום נצבים למעלה מהעובדי כוכבים שנא׳ ונתנך ה׳ אלהיך עליון. פי׳ מדכתיב קרא ה׳ שמך קא דייק. וכי לא נקראו ישראל אלא בזית וגו׳ דהול״ל זית רענן וגו׳. כדכתיב גפן ממצרים וגו׳ התאנה חנטה וגו׳. ומהו קרא ה׳ שמך דמשמע שזה הוא עיקר השם. אבל מ״מ יש להקשות מה השיב על זאת הקושיא ואמר אלא מה הזית הזה וגו׳. והרי אף כשהמשילם לגפן ולתאנה ולשאר דברים אחרים לא לחנם המשילם אלא לענין שבהם. וי״ל שכוונתו לומר שאע״פ שישראל יש להם מעלה וחשיבות בכל הענינים שבעולם. וכמו שהמשילם במקומות אחרים לכל מיני אילנות טובים. מ״מ כל אותן המעלות אינן באות להם אלא מצד היסורין. וע״י כן יגיעו לכל מעלות טובות כמו הזית שאינו נותן שמנו אלא ע״י טחינה וכתישה. וכיון שזה הוא סבה כל המעלות נאמר כי קרא ה׳ שמך כי זה הוא עיקר השם. וכמו שאמרו (חגיגה ט׳) יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא. כי היסורין מחזירין אותם למוטב. ומ״ש ד״א כל המשקין מתערבין הוא טעם אחר שנתן. עוד למה נמשלו לזית כמו שנאמר. למה נמשלו לגפן ולתאנה לא לענין קריאת השם שאמר קרא ה׳ שמך. כי עיקר טעם קריאת שמן בזית הוא בעבור היסורין כנז׳. ולזה האריך לומר ד״א מה ראה ירמיה למשול את ישראל בזית. ולא אמר ד״א כל המשקין וגו׳. שלא תאמר על טעם קריאת השם בזית הוא אומר. אי נמי י״ל דלא דק והכוונה הוא על קריאת השם בזית. וזהו ג״כ משמעות אלא כל המשקין וגו׳. ולא אמר ד״א כל המשקין. וכוונתו לומר שאע״פ שישראל הם בתכלית המעלה בחכמה וביופי ובעושר וכדומה. מ״מ זו היא עיקר מעלתן וקריאה שמן. והוא היחס שלהן שהם מצד הקדושה והטהרה. ואינם מתערבין עם הטמאים כמו השמן שאינו מתערב עם כל המשקין. ומזה נמשכו להם כל המעלות שעליהם נמשלו לשאר אילנות. כי מצד שהם משורש טוב שהם מצד הטהרה משם יגיעו לכל המעלות הטובות. ולא כן הרשעים שהם טמאים מצד הטומאה ואינם נדבקים כי אם בדברים טמאים ומדות מגונות ופחותות. ולזה יש לישראל מעלה. וכמו שאומר ד״א מה השמן למעלה מכל המשקין וגו׳. וזה דומה לאשה שהיא כלולה בכל מיני השלימות ביופי ובעושר ובמשפחה וביחס שאע״פ שיש לה כל אלו המעלות. המעלה העיקרית היא מעלת היחס. ע״ד שקר החן והבל היופי אשה יראת ה׳ היא תתהלל. והיראה הוא מצד היחס שמעשי האדם יעידו על יחוסו. כמו שאמרו (קדושין ע״א) מיחסותא דבבל שתיקותא. ולזה אמר הכתוב יפה פרי תואר ולא אמר פרי יפה תואר. כלומר זהו המעלה ויפה מהפרי החשוב שהוא פרי תואר. כי זאת המעלה למעלה מכל המעלות. מהרס״ו זללה״ה:
ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו׳. במדרש אשרי תבחר ותקרב אשרי מי שבחר בו הקב״ה אע״פ שלא קרבו. אברהם וגו׳. עיין מה בכתבתי למעלה:
ועשית מזבח מקטר קטרת עצי שטים תעשה אותו וגו׳. הנה י״ל למעלה בפ׳ תרומה שביאר מעשה כל המשכן שהם הארון והשלחן והמנורה. שם היה ראוי לזכור ציווי מעשה מזבח הקטרת כי שם מקום תחנותו. ולמה הניחו אחר שכבר השלים כל הכלים וכלי הכהנים וקרבנות המלואים. וג״כ קידוש הכלים כולם משחתם ומשחת הכהנים. ואח״כ זכר מעשה מזבח הקטרת כי זה מן הזרות מה שלא יעלם כי ודאי לא נפל זה במקרא:
אמנם י״ל שסוף המעשה הוא תחלת המחשבה. וזה כי יש תכלית ויש תכלית התכלית. וזה כי התכלית הראשון הוא שיעסוק האדם בתורה ובמצותיה. ואח״כ צריך ליכנס לפני ולפנים. וסוד הרוחניות להבנת הסודות העמוקות. כי זה לא יבוא אלא אחר שכבר מלא כריסו מהויות אביי ורבא וג״כ מהמעשה. ולזה אחר שכבר זכר כל תקוני העולמות כולם הרמוזים במשכן. אח״כ בא לבאר ולרמוז לנו השפע היורד להחיות הסולמות ובאיזה אופן יורד. והענין שהקרבנות היא התקשרות העולמות. ועלייתם תלת גו תלת כנודע ליודעם. והקטרת הוא הרמז לחיות הקליפות וניצוצי הקדושה שבתוך הקליפות שנפלו בחטא אדם הראשון. והנה סוד הקטרת הוא סוד תכלית תפלתנו ועסקנו בתורה. וזה לפי שמתוק הדינים הוא בשורשם. ולזה צריך עליית סימני הקטרת על מזבח הזהב. שהוא לפנים בהיכל והוא קדש קדשים. אמנם הקרבנות הם המזבח הנחשת שהוא בחוץ. אמנם ביום הכפורים שהכל מתעלה למעלה אז וכפר על קרנותיו אחת בשנה. ולזה לפי שסוד המזבח הפנימי הוא סוד תכלית התכליות כולם. לזה נזכר בסוף כל כלי המשכן ובסוף כל תקוניו כנזכר: