לכן אמר לבני ישראל אני ה׳ והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. יש להתבונן מה טעם לכן אמור וגו׳. ומה טעם אלו הכפלים והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. ומה טעם חזר לומר וידעתם כי אני ה׳ המעלה אתכם מתחת סבלות מצרים. ולא זכר מכל הלשונות כי אם זה הלשון. וי״ל דע שישראל במצרים היו משועבדים וקשורים בכמה קשורים קשרי הגוף וקשרי הנפש. קשרי הגוף תחת ידי השר של מצרים בכמה כשפים שעשו להם המצרים כנז׳ בזוהר בפ׳ ומת כל בכור בארץ מצרים וגו׳ וג״כ קשרי הנפש שנטמאו במעשיהם של מצרים בעבודת כוכבים ובגלוי עריות כשרז״ל (שמ״ר פ׳ ט״ז) ע״פ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. שהיה קשה בעיניהם לפרוש מע״ג כמו שמפורש ע״י יחזקאל ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו. וכתיב וימרו בי ולא אבו לשמוע לי וגו׳. ולסבה זו היתה קשה יציאת מצרים. ולא היה לה אפשרות בעולם אלמלא שקפץ הקב״ה ונשבע שיגאלם שלא תקטרג מדת הדין. כמו אדם שרואה שיצרו מתגבר עליו וקופץ ונשבע כענין בועז שאמר חי ה׳ שכבי עד הבוקר. וכן עשה הקב״ה כמו שדרשו רז״ל במדרש רבה (שם פ״ו) לכן אמור לבני ישראל. אין לכן אלא לשון שבועה שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי נשבע הקב״ה שיגאלם שלא יירא משה שמא מדת הדין תעכב גאולתן. וכענין זה יש במדרש הזוהר כתיבת יד פ׳ יתרו על פסוק אנכי ה׳ אלהיך. שאיל ר׳ ייסא זעירא וגו׳. עיין שם בזוהר החדש. ולפי זה יתפרש הפסוק הזה היטב. והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים זהו שרו של מצרים ששמו מצרים. כמו והנה מצרים נוסע אחריהם. ואח״כ והצלתי אתכם מעבודתם של מצרים התחתונים. ע״ד יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום ועל וגו׳ כי זה תלוי בזה. ואם לא היה עושה דין בעליונים אי אפשר להנצל מן התחתונים לסבה שאמרנו שקברו אותם בעליונים ע״י כשפים. ואגב אורחין תירצנו למה לא הוציאם מן הגלות מתחת יד מצרים. אע״פ שלא יבטל מלכותם מכל וכל ולא יהרוג בכוריהם אלא שאי אפשר זה בלא זה. וכל זה הצלה לגופות אבל לנפשות עדיין היו קשורים ואדוקים בכחות הטומאה של מעלה. עד שהוצרך לגאול אותם גאולה שלימה ביד חזקה ובזרוע נטויה ובשפטים גדולים כי גאולת הנפש היא קשה יותר מגאולת הגוף. וזהו שכתוב וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. כדי להוציא נפשם מיד הקליפות שלמעלה. ואח״כ ולקחתי אתכם לי לעם להכניסם בקדושה. ואז וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים שכל עוד שעדיין הם אחוזים תחת יד הקליפות לא יכירו גדולת המוציא אותם מתחת סבלות מצרים כי עדיין הם כסומים. וכמו הסומא שהיה בבית האסורים ויצא לא יכיר פחיתותו כשהיה בבית האסורים בעוד שהוא סומא. כי אם אחר שיתפקחו עיניו ויראה האור הגדול ואז ידע תכלית הפחיתות שהיה בו. כן ישראל לא ידעו מעלת האדון וגדולתו ית׳ כי אם אחר שיכנסו תחת רשותו וממשלתו. ואז ידעו כחו וגדולתו שהוציאם מתחת סבלות מצרים. וזהו שאמר יחזקאל ואעבור עליך ואראך. והנה עתך עת דודים ואשטוף דמים מעליך ואסוכך בשמן. כי יש לדקדק באלו הפסוקים כי היל״ל תחלה וארחצך במים וגו׳. ואח״כ ואפרוש כנפי שעליך וגו׳ ואח״כ אשבע לך ואבוא בברית*ויותר טוב לומר שבתחלה נשבע להם וכרת עמהם ברית כמו שנאמר לכן אמור לבני ישראל. ואין לכן אלא לשון שבועה ונתן להם מצות פסח ומילה הם השידוכין ובמעמד הר סיני היו הקדושין ב׳ לוחות. ובזה המועד היה הכניסה:
אמנם כוונתו לומר שהחסד שעשה עמנו ה׳ הוא שכשהגיע עת הגאולה והיו מתבוססים בדמים ומלוכלכים במעשים רעים לא התנהג עמהם כמנהגו של עולם שהנושא אשה אחר שתטהר ותנקה עכצמה אז יקדשנה ותהיה לו כי לפי זה צריך עד שיוציאם ממצרים וירחצם מטומאתם ואז יתן להם מצותיו ויפרוש כנפיו עליהם ויבא עמהם בברית. וזה אי אפשר בשביל שמדת הדין מקטרגת שלא יצאו. ולכן מה עשה ית׳ בעודם בטומאתם במצרים פרש כנפיו עליהם. ונתן להם ב׳ מצות להתעסק בהם מצות פסח ומילה. ובזה כרת עמהם ברית ונשבע שיוציאם שלא תקטרג מדת הדין ויהיו לו בקידושין. ואח״כ רחץ אותם במים ושטף דמן מעליהם והוציאם מתחת כחות הקליפות והכניסם לחופה במעמד הר סיני כמו שנאמר ואעדך עדי וגו׳ כל הפסוקים כלם. ואפשר שזהו מה שתקנו רז״ל בברכת אשר גאלנו ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו שהם ב׳ ענינים גאולת הגוף וגאולת הנפש מן הקליפות. וזהו מוציא אסירים בכושרות פי׳ בקושרות. והם ב׳ קשורות א׳ של הגוף וא׳ של הנפש. הרס״ו זללה״ה:
בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו וגו׳. הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. לכאורה נראה דק״ו פריכא הוא דהא כתיב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו׳. וכבר פי׳ הרמב״ן ז״ל ב׳ פירושים ע״ש. גם יש להתבונן בטעם חזרת הפרשה שאחר זאת שנא׳ בה אני ה׳ דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך. ויאמר משה לפני ה׳ הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. כי דוחק הוא לומר כדברי רש״י ז״ל שהוא הדבור עצמו האמור למעלה. ע״ש שכבר חלק עליו הרמב״ן ע״ש ויש לפרש עוד שמשה ע״ה טען בשני דברים. הא׳ שאינו יודע לסדר הדברים בסדר שראוי שיתקבלו. והסבה בזה לדיבוק שכלו למעלה עד שאינו משגיח ורואה בעניני העולם הזה. כענין אדם הראשון קודם שחטא. והב׳ שהוא ערל שפתים ממש. והנה בתחלה הש״י סדר לו הדברים שיאמר לישראל מלה במלה כמו שנא׳ לכן אמור לבני ישראל אני ה׳ והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. וכל הענין עד ונתתי אותה לכם מורשה אני ה׳. שתמצא שהאריך בדברים וסדרם על סדר נאות כמבואר בפסוקים למעיין. וכתיב וידבר משה כן כלומר באותו הסדר ממש ולא שמעו אל משה מקוצר וגו׳. אח״כ אמר לו הש״י בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו. ובודאי שאין כוונת הש״י שידבר באלו המלות לבד לא יוסיף ולא יגרע. אבל זה הוא כלל הדבר שיאמר לו והוא עצמו יסדר הדברים ויתקנם כראוי כדי שיתקבלו. ולזה השיב משה ואמר הן בני ישראל שסדרת לי דבריהם מלה במלה לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה שלא סדרת לי הדברים אלא שהנחת הענין בידי לסדר מעצמי כי בודאי לא אדע לסדר הדברים שישמעני פרעה. ועוד סבה ב׳ ואני ערל שפתים. אז ענהו הש״י שיצרף עמו אהרן שיסדר עמו הדברים בינו לבינו כפי מה שנראה להם. ומשה ידבר אל העם ואל פרעה. ולא נתרצה בזה משה אז ענשו הש״י אני ה׳ דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך. כלומר אם אין אתה רוצה בסידורו של אהרן שיסדר לך הדברים לפי שהוא בשר ודם. ולא יעלה בידך סידורו כהוגן. ואין אתה רוצה ללמוד מפיו. בוא ולמד ממנו אני ה׳ ואני אסדר לך כל הדברים שתאמר. וזהו את כל אשר אני דובר אליך כלומר שלא תוסיף כלום מעצמך אבל תאמר הדברים כסדר שאסדר אני לך ובוודאי בסייעתא דשמיא. אז ענהו משה ואמר הן אני ערל שפתים כלומר אע״פ שהשבתני על הסבה הא׳ עדיין הסבה הב׳ שהוא שאני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה לפחיתותי אצלו. ולזה אמר אלי ולא אמר ישמעני לומר אלי אני שאיני חשוב לפניו מחמת שאני ערל שפתים. אז ענהו ה׳ ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך. ומ״ש וידבר משה לפני ה׳ לאמר ולא אמר אל ה׳ לומר שלפני פרעה ולפני העם לבד הוא שאינו יודע לדבר. אבל לפני ה׳ היה יודע לדבר ולומר אמירה גמורה מפורשת שזהו משמעות לאמר בכל מקום כמו שפי׳ הרמב״ן זללה״ה ועדיין צריך עיון למה הפסיק בין אלו הפרשיות באלה ראשי בית אבותם. ועיין ברש״י ז״ל ובמדרש רז״ל ואין טעמם מספיק בזה. הרס״ו זללה״ה:
לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה וגו׳. אם נדקדק בפסוקים נמצא שהמכות הם חלוקים. ע״ד דצ״ך עד״ש באח״ב. כמו שנתן בהם ר׳ יהודה סימנים. ונמצא שדצ״ך שתים הראשונות היו בהתראה. והשלישית שלא בהתראה וכן בעד״ש וכן באח״ב. גם תמצא שבמכה הראשונה של דצ״ך שהיא הדם נאמר בה לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה. ובשניה שהיא הצפרדע נאמר בה בא אל פרעה. וכן במכה ראשונה של עד״ש ערוב נאמר בה השכם בבוקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה כמו שנאמר בדם. אלא שבכאן נאמר השכם ושם נאמר לך וצריך טעם. גם צריך טעם למה חזר פעם אחרת. הנה יוצא המימה וכב אמר לו זה בדם. ובמכה השניה נאמר בא אל פרעה כמו שנאמר בצפרדע. וכן במכה ראשונה של באח״ב שהיא הברד נאמר בה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה ובשניה שהיא הארבה נאמר בא אל פרעה כדרך דצ״ך עד״ש אלא שבכאן לא נאמר הנה יוצא המימה וצריך ליתן טעם לכל זה. ונראה לתת טעם לכל זה כפי מדרש רז״ל (שמ״ר פ״ט) שבמכת הדם אמר לו הנה יוצא המימה. לפי שאותו רשע היה משתבח ואומר שהוא אלוה ואינו יוצא לנקביו לפיכך הנה יוצא המימה בבקר בשעה שהוא נצרך תפוש אותו. ע״כ במדרש. אח״כ כשראה שמשה היה מקדמו לצאת למים נמנע מלצאת. לכן אמר לו בא אל פרעה במכה השניה. אח״כ במכת הערוב נאמר לו השכם בבוקר הנה יוצא המימה לפי שהיה פרעה משכים ללכת לנילוס להתפלל שם במקום טהור. והקב״ה לא היה רוצה בתפלתו ומנע ממנו דלתי התשובה והתפלה. וכן אמרו (שם פ׳ י״א) ר׳ פנחס הכהן בר׳ חמא אמר. הה״ד וחנפי לב ישימו אף לא ישועו כי אסרם. לאחר שהקב״ה מצפה לרשעים שיעשו תשועה ואינם עושים אפי׳ הם רוצים באחרונה הוא נוטל את לבם שלא יעשו תשובה. ומהו וחנפי לב אותם שהם באים בראשונה בלבם הם מביאין עליהם האף באחרונה ומהו לא ישועו כי אסרם. אע״פ שהם רוצים לשוב להקב״ה ובאין לעסוק בתפלה אין יכולים למה כי אסרם שנעל בפניהם. כך היה פרעה רוצה לעסוק בתפלה ואמר הקב״ה למשה עד שלא יצא לך והתיצב לפניו. ע״כ במדרש. ולפי זה כבר נתבאר יפה טעם השכם ולא אמר לך כמו שנאמר בדם ששם היה יוצא להפנות. ולא היה משכים כ״כ. אלא אחר שיאור היום כטבע בני אדם שאינם יכולים לעשות צרכיהם אלא בבקר. אמנם כאן שהיה משכים לתפלה היה משכים הרבה מעלות השחר. ולכן חזר פעם אחרת לומר לו הנה יוצא המימה לפי שמ״ש לו בדם יוצא המימה היה יוצא לנקביו וכאן שהיה יוצא לתפלה. ואחר שהיה משה משכים בבקר קודם צאתו המימה נמנע מלצאת. לכן אמר לו במכה האחרת שאחריה שהיא הדבר בא אל פרעה. ואחר שהיה מצערו משה בין בבית בין בשדה. נתן בלבו ונתייעץ לצאת מבית לבית אחר של אחד מן השרים כדי להנצל ממשה. לכן נאמר לו שם במכת הברד השכם בבקר ולא אמר הנה יוצא המימה שלא היה יוצא לנילוס אלא חוץ מביתו היה יוצא לבית אחר. וכן אמרו (שם פ׳ י״ב) למה לא נאמר כאן הנה יוצא המימה כיון שראה פרעה שבעת שהיה יוצא המימה משה מקדמו בדרך נמנע שלא לצאת כדי שלא יפגע בו משה. אמר לו הקב״ה לך אצלו בהשכמה עד שלא יצא מביתו ע״כ במדרש. ובמכה השניה שהיא מכת הארבה נאמר לו בא אל פרעה. לפי שהיה נמנע מלצאת חוץ מביתו לא לנילוס ולא לבית אחר. ואפשר שהיה מתחבא בביתו באיזה חדר לכן אמר לו בא אל פרעה. הרס״ו זללה״ה:
הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד וגו׳. ועתה שלח העז את מקנך וגו׳. יש להתבונן מה טעם אמרו כעת מחר כפי מה שדרשו רז״ל בתנחומא סרט לו סריטה בכותל. א״ל כשתגיע השמש לכאן אני מוריד ברד עליך. מה טעם לא סרט לו סריטה אלא בזאת המכה שהיא ברד. ג״כ מה טעם ועתה שלח העז את מקנך וגו׳ ולא עשה כן במכת הדבר לומר לו שלח העז את מקנך ששם נאמר הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה. ופירש רש״י ז״ל בפסוק ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה שלא נגזרה גזירה אלא על הבהמות שבשדות בלבד והיל״ל שלח העז וגו׳. ג״כ מה טעם כתב הירא את דבר ה׳ בכאן ולא היה לו לכתבו כי אם למטה במעשה ויך הברד בכל ארץ מצרים וגו׳. וכמו שכתב למטה והפשתה והשעורה נכתה. והחטה והכסמת לא נכו וגו׳. ויש להשיב על כל זה במה שדרשו רז״ל שם במדרש רבה שמכת הברד לא היה משלחה עליהם אלא על יבול הארץ. ולכן היא מזהירם שישמרו עצמם ובהמתם שלא ילקו בברד. ולכן לא הזהירם במכת הדבר שאדרבא כל כוונתו באותה מכה להכות בהמתם אשר בשדה. ואם יזהירם להכניסם לבתים א״כ אין מקום. אמנם בכאן שכוונתו אינה על יבול הארץ. לכן הזהירם על האדם ועל הבהמה שלא ימצאו בשדה ולא ילקו בברד. ולכן סרט לו סריטה במכת הברד מה שלא עשה כן בשאר המכות להזהירם ביותר כי מי כמוהו מורה כיון שאין כוונתו אלא שילקה יבול הארץ לבד. לכן הזהירם שיכניסו בהמתם לבתים ועשה אזהרה יתרה שלא יהיה בה התרשלות. במה שסרט סריטה בכותל לומר הזהרה בזה העת. מה שא״כ אם היה אומר סתם מחר ולא יאמר כעת שאפשר שיתרשלו שעדיין שהות ביום להכניס בהמתם כי אינם יודעים העת שתבא המכה. אמנם סרט סריטה להם להזהירם ביותר והם לא עשו כן ולא שמו לבם לדבר ה׳ ועזבו מקניהם בשדה. לזה דרשו רז״ל במדרש רבה כיון שלא שמעו לדבריו שאמר להם שלח העז אמר הקב״ה למשה נטה ידך על השמים ויהי ברד על האדם ועל הבהמה. ובזה תירצנו מה טעם הכניס אלו הפסוקים בכאן הירא את דבר ה׳ ואשר לא שם לבו וגו׳. לומר שסבת היות הברד על האדם ועל הבהמה. גם בזה תירצנו טעם השינוי בצווי אשר אמר למן היום הוסדה ועד עתה. ובמעשה אמר מאז היתה לגוי לפי שבצווי לא היתה כוונת ה׳ במכת הברד כי אם על יבול הארץ. לכן תלוי הענין בארץ. ואמר אשר לא היה כמוהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה. אמנם במעשה שלקו גם האדם והבהמה אשר בשדה לסבת שלא שמו לבם לדבר ה׳. לכן שינה לכתוב מאז היתה לגוי. לרמוז שהמכה היתה ג״כ בבעלי חיים:
ויט משה את מטהו על השמים וה׳ נתן קולות וברר ותהלך אש ארצה. וימטר ה׳ ברד על ארץ מצרים. ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד וגו׳. יש להתבונן בכפל הענין בברד באומרו נתן קולות וברד וגו׳ למה חזר פעם אחרת לומר וימטר ה׳ ברד. ועוד חזר עוד לומר ויהי ברד. גם חזר באש לומר ואש מתלקחת בתוך הברד וכבר אמר ותהלך אש ארצה. ואם הוא כדי לומר שנתערב האש בברד לא היה לו לכתוב כי אם ואש מתלקחת בתוך הברד ולא יכתוב ותהלך אש ארצה כי הוא קרא יתירא ודאי. וי״ל ע״פ משרז״ל בילקוט וז״ל וימטר ה׳ בתחלה מטר כשירד נעשה ברד שנאמר וימטר ה׳ ברד למה שאין הרעה דרה אצל הקב״ה. המטר היה יורד והיתה הרוח נכנסת בו ועושה אותו ברד שנאמר אש וברד שלג וקיטור רוח סערה עושה דברו עכ״ל. לפי זה נוכל לפרש נתן קולות וברד. קולות להוריד האש כד״א קול ה׳ חוצב להבות אש. וברד כמשמעו אלא שסתם הכתוב ואח״כ פירש ואמר כנגד הקולות ותהלך אש ארצה. שהדברים למעלה הם בדקות אלא שאחר שיורדים מתגשמין. כמו הענין במן שהיה יורד לישראל שבמקומו היה בדקות וכשירד הוא מהגשם. כן הענין באש של מעלה היתה דקה ביותר ואח״כ נעשית אש גשומה ממש. לכן כתב בתחלה נתן קולות ומכח אלו הקולות ותהלך אש ארצה. גם בענין הברד פירש ואמר שענין הברד שאמרתי לך הוא בזה האופן של מעלה היה כמין מטר ואח״כ רוח סערה עושה אותה ברד למטה. ולזה כתב וימטר ה׳ ברד לשון מטר. ואח״כ כתב ויהי ברד שאחר שירד כמין מטר נתהוה כמין ברד למטה ע״י רוח סערה. וכל זה היה שירד כל אחד לבדו האש לבדו והברד לבדו. ואח״כ שירדו לאויר העולם נתערב האש בתוך הברד ואש מתלקחת בתוך הברד. ואפשר שלזה למטה בכל הפסוקים אינו מזכיר האש כי אם קולות אלהים וברד ויחדלו הקולות והברד וגו׳. והיה לו להזכיר גם האש שהוא יותר רע להם מהברד אלא שסמך במ״ש קולות כי הקולות הם משמשות לענין האש והם המביאין אותו. הרס״ו זללה״ה:
בכאן מתחיל לשון בנו של הרב המחבר זללה״ה:
וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה׳. וארא אל אברהם וכו׳. וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם וגו׳. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו׳. להאריך בדיוקים אין פנאי ולקצר הוא גנאי ומה גם כי רבו המדקדקים לכן אחוה דעי כאמרם ז״ל (פ׳ ו׳) שבקשה מדת הדין לפגוע במשה. וזהו וידבר אלהים אל משה. וע״פ דבריהם נאמר כי הכוונה הוא שאמר הקב״ה למשה להוכיחו כי לא דבר כראוי באומרו ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו׳. כנראה לפי דברי משה לפי שהדבור היה בשמו ית׳ הרע לעם וגו׳ הא אם לא היה בשמו לא היה מריע לפי שאמר פרעה לא ידעתי את ה׳ שם זה לא שמעתי מעולם. כי אפי׳ יוסף בפותרו החלום לא הזכיר רק שם אלהים כאומרו בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה. וכן אמר את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה וגו׳. לזה דבר השי״ת למשה דבור אחת ושתים נשמעו מהם. א׳ להשיב לפרעה. וב׳ להוכיח למשה על דבריו. להשיב אל פרעה על דבריו אשר דבר מי ה׳ להיות כי מעולם לא שמעו שם זה. לזה יש תשובה כי לפי הפעולות נזכר שמו. ולכן עתה דברתי אליך בשם אלהים היודע בו. וז״א ויאמר אליו שתאמר לו זה השם שם אלהים ומכח אכזריותי צריך אני להתהפך למדת רחמים כי הם היו בחימה ואני בחימה העולם יאבד. ועי׳ בדברי רז״ל. וז״א וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי כי להיות כי הם בכעס על בני והוסיפו על דברי כי אני קצפתי לשעה והמה עזרו לרעה והוסיפו משלהם. לכך אני צריך להתהפך למדת הרחמים. ועל דבר אשר רצה להוכיח למשה זה אומרו וידבר אלהים אל משה דהיל״ל וידבר אלהים למשה מהו מלת אל אלא הכוונה וידבר אלהים במדת הדין בשביל דברי משה. ולפי דבריך לא היית ראוי שאני אדבר עמך. אכן בשביל האבות אשר נתראיתי להם ונשבעתי להם. בשבילם אני מתראה עמך ויאמר אליו אני ה׳. ואינך שוה לי. אין ראוי לי לתפוס על דבריך רק אם תהיה כמוני כי כן האדם פיו תופס על דבר האדם המדבר כנגדו. רק אם יהיה כמוהו יתפוש על דבריו. אבל אתה ב״ו מחומר נעדר. ואני ה׳. ואין ראוי לי לתפוס על דבריך ואם אדבר עמך הוא בשביל האבות. וזהו וארא אל אברהם וגו׳. שהכוונה אם אתראה פנים עמך. הגם כי אינך כדאי. הוא בשביל האבות. ולהם נתראיתי תמיד בשם אל שדי שמוכיח על הצרות. הגם כי לא היו צריכים להם ולא היו ראוים שיהיו בצרה. להיותם צדיקים. אכן הם רצו לסבול הצרות כדי שבניהם ינצלו מהצרות. וזהו ושמי ה׳ לא נודעתי להם. שהם רצו ככה. ווהו להם. כי הם חפצו כך. וגם הקימותי את בריתי אתם כי תחלת השעבוד הזה הם התחילו בו כמאמרם ז״ל (ב״ר פ׳ מ״ה) כי מיום הבתרים התחיל וכו׳. וכל זה לתת להם. פירוש וכל זה נתרצו האבות בו כדי שאתן להם. הגם כי אינם ראוים לכך רק שיהיו בשלוה. ואתן להם את ארץ כנען. והמה לא רצו רק ארץ מגוריהם אשר גרו בה. וידוייק אשר גרו בה כי הם רצו לגור בה. וזהו אשר גרו בה מעצמם. ולכן כעת כשם שאינך ראוי לנבואה ולגאלם רק בשביל האבות כנז׳. כן הגם שאין ישראל ראוים לגאולה למענם אגאלם. וז״א וגם אני שמעתי שריבוי הגם חוזר למשה. ומתרי צדדין צריך אני לגאלם. הא׳ כי כמוך כמוהם כמו שזכות האבות הועילה לך גם להם. ב׳ להיות כי הוסיפו המצריים עליהם עבודתם. ולכן ואזכור את בריתי. ונוכל לומר אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי. עפ״י מאמרם ז״ל בשמות רבה (פ״א) הבה נתחכמה לו לאלהיהן של אלו במה נדונים וכו׳ ע״ש. וזהו דברי הפסוק בעצמו. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם. ר״ל שהם רצו להתחכם עלי ג״כ ולעשות להם דבר שאין יכול לשלם ולדונם. ובזה היה אשר מצרים מעבידים אותם כי לא ימצא להם גמול בהשליך הבנים ליאור. ומבול לא אוכל להביא עליהם כי כן נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ. וזהו לסברתם. אבל אני אזכור לשלם להם את בריתי. שתוליך אותם לבריתי כי בזה לא נשבעתי וידוייק היטב את בריתי. ואפשר לומר כי אזכור את בריתי לשלם להם מדה כנגד מדה כמנהגו. וכמו שהם צוו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו בידים שיוליכוהו לשם כן אני אוליך אותם להשליכם לים. וזו ברית כרותה עם הים מששת ימי בראשית שתקרע כמאמרם ז״ל (פ׳ כ״א) לאיתנו. לתנאו וכו׳. ובזה ידוייק היטב קרא דקאמר אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי. או יאמר אשר מצרים מעבידים אותם יותר עבודה מאשר צויתי כי אני קצפתי לשעה והמה עזרו לרעה. ומכאן אמצא פתחון פה לשלם להם גמולם ואזכור את בריתי. כי מאחר שהם הוסיפו על צוויי אני ג״כ אנכה מאשר גזרתי ארבע מאות שנה ואזכור את בריתי מהרה ודי להם בכובדה. וז״א לכן אמור לבני ישראל וגו׳. והצלתי אתכם מעבודתם. כלומר אם אוציא אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם הוא מעבודתם אשר הוסיפו על אשר צויתי. ולכן מוכרח אני להוציאכם מיד. ונתתי לכם את הארץ. הגם כי לא נשבעתי לתתה לכם מאחר כי מפני העבדות שהוסיפו צריך אני להוציאכם קודם הזמן בהכרח הוא שתהיה לכם הארץ. וידבר כן משה לבני ישראל את הדברים ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו׳ כי אמרו מה לנו ולארץ יוציאנו מעבדות הקשה ודי לנו כי אפי׳ שיוציאנו אין בנו כח ללכת אל הארץ ולהלחם בה כי תשש כחנו. וזאת היא הסבה אשר לא שמעו אליו. וכוונתם היתה בדבר הארץ לבד ומשה לא הבין. ולכן אמר הן בני ישראל וגו׳ שסבר שבכל הדיבור לא שמעו אליו. כנלע״ד יצחק:
ע״כ לשונו של בן המחבר ז״ל: