זהו מבנו של הרב המחבר זללה״ה
ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם ויאמר אנכי אעשה כדברך ויאמר השבעה לי וישבע לו וגו׳. יש לדקדק באלו הפסוקים להיותם כפולים ומכופלים. תחלה באומרו ויאמר לו דהוא מיותר. ועוד אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא דמלת נא שנית מיותר ונא שלישית מכ״ש. ועוד ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. דפשיטא שכאשר ישאוהו ממצרים יקברוהו בקבורתם. ועוד באומרו השבעה לי. הרי אמר קודם שים נא ידך וכו׳ הרי שבועה אמורה. ומה צריך לו פעם שנית השבעה לומר פעם שנית השבעה לי. ובפרט במה שפי׳ רש״י ז״ל בחומש שים נא ידך תחת ירכי. והשבע. לדעתו יתוסף הקושיא להיותה חזקה דמה צורך ליעקב לומר ליוסף פעם שנית השבעה לי. אמנם אחוה דעי כאשר הורוני מן השמים דיעקב היה אומר ליוסף דבר שהיה חייב כפי הדין לעשותו שהוא היה גרמא לביאתו למצרים. וז״א ויאמר לו כי אתה היית גרמא לביאתי באומרך מהרו ועלו אל אבי. וא״כ עתה בפטירתי צריך אתה להחזירני למקומי. וא״ת גרמא בנזקין פטור. לזה אמר יעקב אם נא מצאתי חן בעיניך. כלומר לזה צריך שאמצא חן בעיניך כדי שתעשה חפצי ורצוני. ולכן צריך אני להשביעך בשבועה פן תבקש צד לפטור אותך בדין. וא״ת אפי׳ בשבועה אמצא מקום לפטור. כי המשביע על דבר שאינו כעת בעין בעת השבועה אינה חלה. כמו עתה שיעקב חי והשבועה היא לאחר מיתה. לז״א יעקב אל נא. שהכוונה מאחר שכבר קרבו ימי למיתה הרי הוא כאילו בעין וצריך אתה לקיימה. וא״ת הכוונה שלך שלא אקברך במצרים מפני המכות וכדומה כמאמרם ז״ל אבל בארץ גושן שאין שם כל אלו הפחדים מה איכפת לך ולזה השיב יעקב ושכבתי עם אבותי כי לא אמצא נחת רוח רק בהקבר עמהם להשתתף זכותם עלי. ולכן. אמר ונשאתני ממצרים מכל תחום מצרים וקברתני בקבורתם ואני מצוה לך כל זה לפי שיש לך יכולת בדבר כמאמר רש״י ז״ל הן מחמת המצריים והן מחמת עשו פן יערער במערה. כמעשה שהיה ע״פ מאמר רז״ל (ב״ר פ׳ צ״ו). ולזה השיב יוסף אנכי אעשה כדברך. ומ״מ היה ירא יעקב פן אחר מיתתו יבקש יוסף איזה צד התרה לשבועתו כמאמרם ז״ל (סועה ל״ו). בעת שאמר יוסף לפרעה אבי השביעני לאמר. שהשיב לו פרעה תעשה התרה לכך אמר יעקב אל יוסף השבעה לי שהשבועה הזאת תהיה לדעתי כי אז לא תמצא צד להתירה וישבע לו לדעתו. וזה ידוייק במאמר יוסף לפרעה אבי השביעני לאמר ר״ל לדעתו. וזהו לאמר. ובזה אי אפשר לי להתירה. או ירצה שיעקב היה מפחד ולא היה רוצה לומר לו בפירוש שיוסף יעשה הדבר בעצמו ממש רק יצוה מתחת ידו. וזו היתה כוונת השבועה הראשונה. ומאחר שהוא אמר אח״כ יוסף אנכי אעשה כדברך שהכוונה בעצמו ולא ע״י אחר כי מצוה לקיים דברי המת. לכן אמר לו יעקב פעם שנית השבעה לי שאתה תעשה בעצמך הדבר ולא ע״י שליח וישבע לו. או יאמר אנכי אעשה כדברך שהכוונה שגם יוסף ע״ה היה רע עליו המעשה להקבר הוא יוסף על עצמו במצרים. ולא היה יודע איך יעשה שיעלו עצמותיו ממצרים. לכן אמר עתה יוסף לאביו גם עלי בסבתי רע עלי המעשה לעצמי. אבל מסבת שאעשה כדברך אליך יבוא לי טובה שיעשו לי אחרים ג״כ. כמאמרם ז״ל (מ״ק כ״ח) מאן דידל ידלוניה. וז״א אנכי שיעשה לי ג״כ מוכרח אני לעשות כדברך. ולכן אמר לו יעקב השבעה לי כדי שאתה ג״כ תשביע להם כדי שיעשו רצונך כי ע״י השבועה יתעכבו ויזכירו להוציאך. וישבע לו. וכן הוא השביע לאחיו. ואם לא היתה השבועה לא יצא. כמאמרם ז״ל (סוטה י״ג). ובזה ידוייק היטב וישבע לו. דמלת לו חוזר ליוסף שאם נשבע יוסף ליעקב הוא מפני תועלתו של יוסף שלמד מאביו לעשות ג״כ הוא לעצמו. והדבר מבואר היטב. כנלע״ד יצחק:
ונבוא לבאר שאר הפסוקים בברכת בני יוסף. ולא נאריך בדיוקים והמשכיל יבין. כי עשה יעקב הקדמה לדבריו האחרונים בדברו עם יוסף. כי בהכרח הוא שמנשה ואפרים נקראו ע״ש יעקב. כאשר פירשו כל המפרשים ז״ל. לכן הקדים יעקב לומר אל שדי נראה אלי בלוז. אחר שהעמדתי י״ב שבטים ואמר לי הנני מפרך והרביתיך וגו׳. ואני לא הולדתי עוד. ומאחר שלא נתקיימה בהולדתי. מוכרח אני לומר בהכרח כי עתה שני בניך הנולדים לך הם אלו. והוא הנבואה בעצמה. ליקרא זרעי כראובן ושמעון שהיו תחלת לידתי. והיו ראשית אוני. כן הם לך שלא הוצאת זרע לבטלה. ומה שהוצאת היו״ד טיפות לא יחשב לך לעונש. ולא נקראו זרע אותם הטיפות. וזה יהיה ראשית אונך. ולכן נקט ראובן ושמעון ולא אחרים. ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו ע״ש אחיהם יקראו בנחלתם. כי בענין הנחלה אלו כ״א ינתן לו נחלה לבדו. ואחיהם נקראו על שמם. על מנשה ואפרים. כי לא ינתן להם נחלה לבדם ונקראו על שמם ולא על שמך. מאחר כי אחיהם יש להם דין חלוקה. אינם יכולים להקרא על שמך. וזה הדבר הוא בהכרח. כי אני חשבתי בראותי אותה הנבואה כי היה חוזר לי בהיות כי רחל עדיין באותה שעה לא ילדה רק אותך והיתה מעוברת עם בנימין. וזה הוא גוי ומאחר כי מתה והנבואה היתה עלי ואני הייתי חושב להעמידם מרחל להיות כי התחלה להתקיים בלידתה לבנימין א״כ אתה תחזור לזרעה. עכ״ז הייתי סובר אולי הם מבנימין. אבל כי ראיתי כי לא היו בנים עשרה והנבואה אינה היא רק ב׳. ובבואי פה מצאתי כי לא נולדו לך רק ב׳. וזה אמר עד בואי אליך מצרימה. זה מורה כי הנבואה היא עליך ולא על בנימין:
וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה. כמאמרם ז״ל (תנחומא פ׳ ז׳) מי אשר אומרים אלה אלהיך. לזה השיב בני הם אשר נתן לי אלהים כי אפי׳ מדת הדין הסכימה בנתינתם לי וטרחתי בם הרבה. ולא נמצא בהם פסול כלל ובקדושתם הם עומדים כמוני כמוהם. אכן אם ראית איזה דבר הוא גזרה מאת האל כדי שתחלק מלכות בית דוד. ולא ישאר לו רק ב׳ שבטים תחת ידו. וזהו בזה ב׳ מורה כי השאר ילכו אחרי ירבעם. וכדי שלא תחזור המלוכה לבית דוד עושים את העגלים. אכן הגזרה היא לעתיד כי כעת בקדושתן הם עומדים. לזה השיב יעקב קחם נא אלי ואברכם. מאחר כי כעת הם צדיקים אין אדם נידון אלא לשעה. ובזה ידוייק מלת נא היטב ולכך ואברכם. ואפשר לומר כי כונת יעקב היה לומר מאחר כי כעת הם צדיקים והגזרה היא לעתיד אשים ברכתי עליהם אולי ע״י כן תחתך הגזרה. וזהו ואברכם לעתיד. וכל זה היה כדי שלא יקפיד יוסף. ועשה השתדלות הרבה בדבר להניחם כסדרם את אפרים בשמאל ישראל ומנשה בימין ישראל. ובידים נתן הימין לאפרים והשמאל למנשה כדי לתת לכולם צד הימין לזה בישיבתו ולזה לברכתו. ויוסף לא נתרצה להיות כי כבר היה לאפרים ימין יוסף והיה די לו כי כן הגיד הפסוק את אפרים בימינו משמאל ישראל. לזה השיב לו יעקב ידעתי בני ידעתי כלומר כבר הבנתי כוונתך בהשימך אותו לצד ימינך. עכ״ז הלואי שנינו יחד וזכות אבותי אברהם ויצחק בהצטרפות הכל כדי שתחתך הגזרה. ולכך אמר ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק ובהיותו על צד ימינך יגרום להיותו יותר גדול מאחיו. ולכן בברכה שם אז אפרים לפני מנשה. כי היה לו ב׳ מצד ימין. לא כן מנשה כי לא היה לו רק ימין ישראל לבד. ואם נתברך מנשה הוא בשביל אפרים לבד. כי הברכה העיקרית היא לאפרים. וז״א בלשון יחיד בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה כי הברכה העיקרית היא לאפרים ומנשה הוא נגרר אחריו. ואפשר כי מעולם לא יברך ישראל רק כאפרים לבד. וזהו טעם שנותן הפסוק בעצמו וישם את אפרים לפני מנשה להיות כי הברכה אינה רק ישימך אלהים כאפרים ולכן נקט יעקב סדר הברכה ואמר וכמנשה כדי שלא יצטער יוסף דראהו שהקניט בתחלה. ולדייק מה שאמרנו בתחלה שמעולם לא ברכם רק להיותם כעת צדיקים ידוייק באומרו ויברכם ביום ההוא ומלת ביום ההוא דייקא. או יחזור ביום ההוא כשיהיה זרעו מלא הגוים. דחוזר על יהושע ביום ההוא. ביום אשר יעמוד השמש והירח. באותו יום יברכו ישראל וכו׳. ולהיות שיעקב השתחוה למעלה על ראש המטה דהיינו השכינה שהתחיל לראות שהבטחתו מתקיימת שאמר לו ואנכי אעלך גם עלה. ר״ל אנכי אעלך גם עלה. שיעלה יוסף עמך. וז״ש ויוסף ישית ידו על עיניך. לכן עתה אמר יעקב ליוסף אל תחשוב שיעלה האל עמי ויניח אתכם כי אם יחזור ויהיה אלהים עמכם עד אשר ישיב אתכם אל ארץ אבותיכם. וכשם שאתה תחזירני למקומי כך אתה תחזור למקומך בשכם. ואמר נתתי לשון עבר כי נראה מדבריו כי זה ימים נתן לו ולא מצאנו זה הדבר כתוב. ואפשר לומר כי זה רמוז כשאמר לו הנה אחיך רועים בשכם לך נא כי הכוונה בשכר שתלך לשכם לך נא כלומר לך נתתיה כעת מתנה ביום אשר יקחוה מבני בניך מיד האמורי בחרב וכו׳. כי כעת לא מצאנו שלקח יעקב שכם רק השדה שקנה במאה קשיטה ולא בחרב ובקשת. רק חוזר ליום החלק הארץ. הן אמת כי רש״י ע״ה נדחק ע״ז ופי׳ כי ביום עשות שמעון ולוי לבעלי שכם מה שעשו נתכנסו כל הסביבות. ואז נלחם יעקב ודוחק הרבה הדבר. הן אמת כי גם מלת לקחתי הוא לשון עבר. אכן נאמר כי כל העומד ליבצר כבצור דמי. כנלע״ד יצחק:
ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו. ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר. כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך. ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. ויבך יוסף בדברם אליו. וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים. ויאמר אלהם יוסף אל תיראו כי התחת אלהים אני. ואתם חשבתם עלי רעה. אלהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב. ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וגו׳. יש להתבונן תחלה באלו הפסוקים באומרו אשר גמלנו אותו. דלשון גמול אינו נופל רק כשהאחד עושה רעה עם חבירו ובא השני לשלם לו גמולו כגמול ידיו יעשה לו. ב׳ ויצוו אל יוסף דקאמר כי הצווי היה לשליח לאמר ליוסף. א״כ היל״ל ויצוו לאמר ליוסף. לא אל יוסף שנראה שעמו היו מדברים. ועוד לאמר לאמר ב׳ פעמים למה. ועוד כה תאמרו ליוסף היל״ל אל יוסף ומהו ליוסף. ועוד אנא שא נא הכפל. ועוד מלת גמלוך כמו שאמרנו. ועוד כפל שלישי באומרו ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. ולמה הזכיר פה אלהי אביך למאי נפקא מינה. ועוד באומרו ויבך יוסף בדברם אליו דמלת אליו יתירא. ועוד אומרו וילכו גם אחיו דמלת גם יתירא. ומאי אתא לרבויי. ועוד באומרו כי התחת אלהים אני כי כל לשון כי הוא נתינת טעם. ועוד דאין התשובה מעין דבריהם. ועוד ואתם חשבתם עלי רעה בא לנחומי. צעורי קא מצער להם. ועוד אל תיראו פעם שנית דהוא מיותר. ועוד דיוקים אחרים יתורצו לפי דרכנו והמשכיל יבין. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע כי״ר. ולבוא אל פירוש הכתובים לפום ריהטא. ואפנה במפרשים כדברי הפשטנים הנמצאים. ולא רוו צמאי לבבי לקוצר ידיעתי והשגתי. והנלע״ד אחוה. הוא כי אחי יוסף ככחם אז כחם עתה בדברם כגמול ידיו השיבו ליוסף על חלומותיו ועל דבריו שהיה מביא את דבתם רעה אל אביהם. וכל אשר עשו לו הוא גמול ידיו. ובמות אביהם אמרו אולי ישטמנו יוסף על כל הרעה שיחשוב שאנו עשינו עמו רעה אשר לא כד״ת אשר שקר אתו כי אנו גמלנו אותו לבד. והמקדים לא יושג עכ״ז תעלא בעידניה סגיד ליה. לכן צוו לאמר לו משם אביהם כי אין חבוש מתיר את עצמו ויפחדו לומר פן ישוב לשלוח יוסף לאמר למה הצווי הזה לא צוני אבי פה אל פה דין זה. כי אם הכל שקר וכזב. לכן צוו לשליח לאמר לו ב׳ דברים. מה שלא צוה לך אביך הדברים האלה פה לפה. להיות כי מעולם לא חשבוהו לרעה שעשו עמך שלא כדין על מגן רק גמלוך למה שעשית עמהם אתה מקודם. כי אין כל חדש. ומי הקדימני ואשלם. וזאת היתה סברת כל הימים. ועתה לו יהי כדברך למעני שא נא להם וזהו לאמר לאמר ב׳ פעמים על השני דברים. וזהו אנא שא נא. ועוד דייקא בהתאמרו ליוסף לסברתו שאומר שעל לא פשע וחמס בכפיו עשה לו הרעה. אנא למעני שא נא להם. שאפי׳ שיהיה כדברך הוא פשע להיותם אחיך. ואם תרצה לחשוב חטאתם כשאר זרים אפי׳ הכי ראוי למעני למחול להם. זהו לסברתך. אבל האמת הוא כי רעה גמלוך ואתה התחלת והם שלמו לך גמול אבל ועתה שאתה מלך ראוי לחלוק לך כבוד ולהודות לדבריך. ושא נא לפשע כי הם היו שלוחי המקום וכראות יוסף הדברים האלה לאמר כי הוא התחיל בדבר ויבך וזה ירמוז באומרו בדברם אליו דבר הנוגע אליו. ועוד השליח מדבר וילכו הם כדי שלא ירגיש יוסף כי הם שלחו השליח. וזהו גם לרבות השליח. כי עשו עצמם כאלו לא ידעו דבר. כמעשה נתן הנביא עם בת שבע. ובמוצאם השליח מדבר ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים כי אתה אמרת ותשתחוין. והנה זאת נוספת ונהיה לך לעבדים. ואין לך להקפיד על כל העובר. כי מלך ילחם על מדינה שהכעיסוהו הכעסות הרבה. ותוכן המלחמה לכובשם תחת ידו לעובדו ולהיות אדון עליהם. וגם אנחנו הרבה הכעסנוך שלא לקבל מלכותך סוף סוף הננו לך לעבדים. לזה השיב להם יוסף אל תיראו כי התחת אלהים אני ולב מלך ביד ה׳ לכל אשר יחפוץ יטנו. ואיני יכול לעשות דבר זולת אשר ירצה האלהים. אבל אתם שאין לבכם ביד ה׳ חשבתם עלי רעה וחשבתם כי כל דברי היה רעה נגד פניכם לא כן לבי כי היה חפצי להוכיח לכם תשובו מדרכיכם הרעים וכוונתי לטובה. הראיה כי הקב״ה השיב לי גמולי למען עשה כיום הזה. והיום הזה יוכיח כי ה׳ הקימני למלך להיות כי למוכיחים ינעם ותבא עליהם ברכת טוב. וכי תאמרו מאחר שהוא כן שהאמת אתי כי אתם עשיתם עמי רעה על לא חמס. אשיב לכם גמולכם כי בא האות והמופת להיותי שלם עמכם. אל תיראו. וז״א ועתה אל תיראו להיות כי בסבתכם בא אלי טובה שחשדתוני בדבר שאין בי. ולכן בא אלי הטובה הזאת. א״כ צריך אני להחזיק לכם טובה. ולשלם לכם טוב. לכן אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם. ועם היות שאתם אין אתם ראוים. בשביל טפכם. או יאמר אל תאמרו שהטובה היא מצד טפכם אעשה. אכן גם למענכם. וזהו אתכם ואת טפכם. וזהו וינחם אותם. כאומרו כי הם היו ראוים לכבוד הזה. או יאמר התחת וכו׳ עם מאמרם ז״ל (תנחומא ס״פ ז׳) כי להיות כי ראו כי עבר יוסף על הבור ובירך ברוך שעשה לי נס במקום הזה ויראו פן ישים אל לבו לעשות עמם רעה. ולזה כיון יוסף עתה בתשובתו כי הבין ערמתם ויאמר אליהם יוסף. כלומר כל זה ערמה מאתכם בראותכם כי עברתי על הבור וכו׳. וכי התחת כי מוכרח אני לעשות הדבר כי כן צוה האלהים לנו לברך על הנס. ואתם חשבתם עלי רעה לאמר כי רעה בלבבי לא כן כי אדרבה ניתוסף לי על ידיכם ברכה א׳ למען עשה כיום הזה כאשר אעבור תמיד עליו אברך לאל על הנסים ועל הפורקן. או יאמר ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך וכו׳. כי יאמר יוסף בשלמא אם עשו הם רעה אשיב אל לבי למחול להם למענך אבל במה שעשו להשתתף עמם השכינה לבלתי יגיד לאבי פן יפדני למה עשו הדבר הזה. וזהו לפשע עבדי אלהי להשתתף האלהים עמך אביך לבלתי הגיד לאביך ודאי כי פשעו בזה. לזה השיב יוסף הדבר הזה אין לי לשאול רק אל האלהים כי השוו עבד לקונם והשוו עצמם לו להשתתף עמם ומכאן אדין ק״ו אם עם האלהים יכלו כ״ש עמי ואין לי לבקש על כל העשוי אבל אתם במה ששתפתם לשכינה עמכם חשבתם עלי רעה פן ידע אבי ויפדני אבל האלהים חשבה לטובה ורצה להשתתף עמכם להיות שאם היה יודע אבי היה פודני בממון רב והייתי יוצא מעבדות ולעולם לא אגיע למלכות. אבל למען עשה כיום הזה להשימני למלך להחיות עם רב רצה ונשתתף עמכם. ועתה מאחר שהדבר כן ראוי להחזיק לכם טובה ששתפתם השכינה עמכם. ואל תיראו מזאת הטענה ואבא מזכה ברא ואכלכל אתכם ואת טפכם. ולהיות כי קצרה היריעה מהכיל לא אאריך. נאום יצחק:
עכ״ל בנו של המחבר. והעתקתי אות באות המעתיק אליעזר בעריל
המלאך הגאל אתי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ. הנה יעקב ע״ה כאשר ראה ירבעם יוצא מבני יוסף תמה ואמר מי אלה שמא ח״ו נמצא פסול ביוסף שיצא ממנו זה. והנה יוסף ע״ה השיבו בני הם אשר נתן לי אלהים בזה. שהכוונה שהם בניו דומים לו שאין בהם פסול ח״ו. ואם ח״ו יהיה בהם איזה פסול אינו מצד השורש וההשתלשלות. והנה יעקב ע״ה אחר שידע שהפגם אשר יצא מהם אין לו שורש וענף. לזה אמר אפשר שימצא לו רפואה אחר אשר עדיין לא נמצא הרע גם אין לו שורש וענף. ואמר המלאך הגואל אותי מכל רע. ר״ל שלא נמצא פסול בזרעי כלל הוא ברחמיו ישלים עלי שיברך את הנערים. ובאמצעות הברכה שיהיו מושגחים אפשר בע״ה שיתוקנו. ואפשר שיאמר יברך את הנערים בעודם נערים תדבק בהם השמירה וההשגחה האלהית כדי לשמרם מכל מכשול. ג״כ ויקרא בהם שמי וגו׳. כי בזכות השמות יעשה בהם רושם גדול לימנע מן הרע ואפשר ג״כ ויקרא בהם שמי כי לא יתיחסו לשם יוסף כי אם לשם יעקב ואבותיו. כי בזה יתרבה להם הזכות ויעמיד להם זכות אבות לשמרם לבלתי יכשלו בשום מכשול כלל. גם וידגו לרוב בקרב הארץ הידועה היא ארץ ישראל שתעזור להם על השלימות כי הוא עזר גדול לזה כנודע. גם אפשר ויקרא בהם שמי ע״ד אומרו. כראובן ושמעון יהיו לי. והכוונה שלא יקראו בני יוסף כי אם בני יעקב ואבותיו ובזה יהיו בכלל השבטים. והנה כדי שיהיו בכלל השבטים צריך שיהיו מרובים באוכלוסין. וז״א וידגו לרוב בקרב הארץ. או יאמר באופן אחר. והכוונה לומר עם היות שאמרתי שלא יקראו על שם יוסף אלא על שמי ושם אבותי כנז׳. לא תאמר שלא תמצא בהם סגולת יוסף שהוא בן פורת עלי עין שלא ישלוט בו עין הרע. אלא עם היות שנקראים על שמי. עכ״ז וידגו לרוב בקרב הארץ מקום שהעין שולטת בהם. ועכ״ז לא תשלוט בהם עין הרע כלל. או יאמר המלאך הגואל אותי מכל רע וכו׳ ירצה כמו שגאל אותי שיצאו כל הסיגים שלי וכל הקליפה בעשו ונשארתי אני נקי מכל מום כך יברך את הנערים. ולא ח״ו שיבדלו הרשעים שבהם מזרע ישראל כמו שקרא לעשו אלא יקראו ע״ש ישראל. וז״ש ויקרא בהם שמי וגו׳. שיקראו בני אברהם ויצחק וישראל. וא״ת ומה תועלת בזה אחר שימצאו בהם צדיקים גמורים ורשעים גמורים. ואמר כי ירבו הרבה בקרב הארץ. ואחר שהעולם נדון אחר רוב כלם צדיקים גמורים יחשבו. מה שאין כן כאשר ישאר הטוב והרע מעורבים יחד שכלם יחשבו רשעים. או יאמר המלאך הגואל אותי מכל רע ושם מטתי שלימה יברך את הנערים שלא יצטרכו כי אם שפע טוב לבד כי כבר משורש תולדתם הם נקיים מכל סיג. ואינם צריכים עתה כי אם שפע טוב. וביאר שיהיו כל כך מאושרים עד מאליהן יקראו ע״ש האבות. שיאמרו כל העולם פלוני יש בו מדות אברהם אבינו וראוי שיקרא אברהם. ופלוני ראוי שיקרא יצחק ופלוני ראוי שיקרא יעקב וז״ש ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק. והכוונה שיהיו בהם שלמים. ואלו השלמים לא יהיו מועטים כי אם רבים במאד מאד. וזהו אומרו וידגו לרוב בקרב הארץ שהכוונה בקרב ארץ הקדושה הידועה שאז הם בודאי יהיו בתכלית השלימות. וכל זה להרחיק מעשיהם הרעים מה שראה לירבעם וחביריו:
מצאתי כתוב שכאשר הביא יוסף את מנשה ואפרים לפני אביו לברכם בא השטן והכניס צורת העגלים שעתיד להעמיד ירבעם והפסילים שעתיד להעמיד אחאב והעמידם לפני יעקב. ואז נסתלקה ממנו שכינה ע״ד אומרו לא יגורך רע. ואז גער הקב״ה בשטן והוציא את העגלים לחוץ. ומיד חזרה השכינה ושרתה על יעקב. ועכ״ז היה יעקב מסתפק ומצטער ואמר שמא ח״ו בא יוסף על בת אל נכר וילדה כמוה. כשרז״ל (יבמות י״ז) בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ובן בנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך. וטעם גודל צערו הוא לפי שידוע שעיקר כל השבטים היה יוסף. כאומרו אלה תולדות יעקב יוסף. לפי שהוא סוד יסוד עולם. וגוף וברית חשבונן חד. ואם ח״ו מנשה ואפרים לא היו בני יוסף היה הפגם נוגע במדת היסוד. ולא היה יעקב ראוי להיות בעלה דמטרוניתא. והיה כל העולם מתמוטט שלא היה יכול לעמוד בלא יסוד. ולזה היה אז יעקב בצער גדול מתוך ספק זה. וכששמע יוסף ענין זה התחיל לדבר על לב אביו ולפייסו. וז״ש ויאמר יוסף אל אביו לשון רכה. בני הם והראיה אשר נתן לי אלהים בזה. ע״ד שרז״ל שהראהו שטר כתובה. ודע שיוסף כשמלך על מצרים בחר בחכמתו אנשים הגונים לתשמישו וגייר אותם גרי צדק כדי שיוכלו להשתמש מהם לשלחנו בהכשר גמור ובפניהם קידש את אסנת. ובירך ברכת נשואין. ובזה נתבאר ליעקב איך מנשה ואפרים נולדו בכשרות ועכ״ז היה יעקב עדיין מסופק שמא אין האשה הגונה ליוסף ושמא היא מזרע ערב רב. הבאים מתולדות קין שהם טומאה רצוצה ולא שייך בהם תורת גרות כלל כנז׳ בזוהר כי תשא ע״ש. ולזה עדיין לא נתקררה דעתו. ומיד הוציא מחיקו הטס של זהב שהיה חקוק עליו שם המפורש מכתיבת יעקב אביו שחקקו ותלאו בצואר אסנת בת דינה בתו. ואמר לו יוסף האשה שחקקה לה זה ותלית בצוארה היא אם בני. וז״ש רז״ל בזה מלמד שהראהו קמיע של זהב שחקוק עליה שם המפורש שתלה יעקב בצואר אסנת בת דינה בתו. פדר״א פ׳ ל״ח. ובזה אין חילוק במדרשים. וכאשר ראה יעקב הקמיע נתיישבה דעתו עליו. ושמח וידע כי מה׳ היה הדבר שנתעברה דינה משכם לתועלת יוסף ולתועלת יעקב וישראל גם שמח מצערו על אבידת אסנת וידע שהיתה בת זוגו של יוסף כמו צפורה למשה. וכשראה יוסף שנעלם כל זה מאביו אז רפו יליו מברכותיו. ולא הקפיד לברכתו. וכשראה יעקב שיוסף לא הקפיד על ברכתו גער ביוסף ואמר קחם נא אלי בעל כרחך ואברכם. ובעבור כבוד המלכות שאתה מלך בבקשה ממך קחם נא. ואומרו אלי רמז סוד גדול. ור״ל א׳ לי׳ ר״ל האחד שלו שהוא מנשה הבכור. והענין כשהיתה לאה מעוברת ב״ז היתה מעוברת בבן זכר ובתפלתה חזר לנקבה. כרז״ל על פסוק (ברכות ס׳) ואחר ילדה בת וגו׳. וגזרה חכמתו יתברך שאותו רוח הזכר נזדמן במעי אסנת בת דינה בתה. והוא רוחו של מנשה. וסוד זה נרמז בפ׳ מדבר סיני. באומרו לבני יוסף לבני אפרים אמנם לבני מנשה לא נזכר שם יוסף. וזהו הטעם אצלו שהיו אפרים ומנשה לחשבון ב׳ שבטים ואפרים במקום יוסף ומנשה שורש נשמתו הוא מכלל ב״ש:
מסרה תלתא פסוקים דאית בכל חד ז׳ תיבות תלתא מימינא ותלתא משמאלא והוא באמצעיתא דפסוקא. מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. (ישעיהו ל״ב:ח׳) ונדיב נדיבות יען והוא על נדיבות יקום. (איוב כ״ח:כ״ג) אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. חד בתורה וחד בנביאים וחד בכתובים. וסימנך לחמך יקיימינך באורחא. פי׳ כשהאדם נפטר מן העולם נכנס לדין לפני ממ״ה הקב״ה וג׳ מלאכים מימינו וג׳ משמאלו והוא ית׳ באמצע. תלתא פסוקים על ג׳ דברים יהיה פסק דין שבכל א׳ ג׳ מלאכים מלמדים סניגוריא וג׳ קטיגוריא והוא ית׳ פוסק דין. הסניגורים אומרים ראוי לג״ע מאשר שמנה לחמו פתו מצויה לעוברי דרכים. עונים המקטריגים יתן מעדני מלך אפי׳ לכלבים בביתו ולעני נתן כאחד מהנבלים או כאחד מחיות ועופות שבביתו שמלאה כל טוב. או ירצה יתן מעדני מלך בקש מותרות תמיד ולא נהנה בהכרחי. הסניגור אומר ביתו פתוח לרוחה ולא די אלא שפוסק צדקות ברבים. ומיעצם שיתנו צדקה וזהו ונדיב נדיבות יען. והמקטרג אומר על נדיבות יקום דרך יוהרא וגאוה נתן להתגאות ולקום על חביריו ולא לשם שמים כמ״ש מתן בסתר יכפה אף. אלהים הבין דרכה הסניגור אומר היה עוסק בתורה יומם ולילה וידע תכלית החכמה ה׳ אלהים הבין זה האדם דרכה של תורה וידע דרך החכמה. והמקטרג אומר ידע את מקומה לא די שאינו יודע לקרות הפרשה אלא אפי׳ מקומה לקרות שנים מקרא ואחד תרגום. והשי״ת באמצע פוסק ומלמד זכות עם מלאכי סניגוריא שליש ימיו במקרא בנביאים בכתובים והבין דרכי התורה והצדקה ופת נתן לעניים לשם שמים וזהו לחמך יקיימינך באורחך תאכל הפירות בעוה״ז וגו׳:
ויברך את יוסף ויאמר האלהים וגו׳. יש להתבונן מהו ויברך את יוסף שהרי לא בירך כי אם בניו ואין לומר שברכת בניו היא ברכתו שהרי מצינו שחזר ובירך יוסף עם שאר אחיו ואמר בן פורת יוסף וא״כ זאת הברכה היא מיוחד׳ בפרט לבניו כמו שאמר קחם נא אלי ואברכם והיל״ל ויברך אותם ויאמר שהרי בהם הוא מדבר. וי״ל שבאמת הוא שהברכה היא לבניו אבל רצה יעקב אבינו שתהיה זאת הברכה ברכה שלמה בהשתלשלות האבות מזה לזה כי בזה הברכה היא שלמה בלי ספק ולזה ברך את יוסף תחלה ואמר שזאת הברכה תחול עליו וממנו תחול על בניו ויהיה הוא אמצעי ולזה הזכיר האבות כלן ואמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק האלהים הרועה אותי המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ולא אמר יברך הנערים אלא את לרבות יוסף שהוא אמצעי ביניהם וע״י תחול הברכה וכן אמר אח״כ ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר כלומר ביום ההוא ברך אותם בזאת הברכה ג״כ שהיא כעין הברכה הראשונה כלומר כל ברכות היום ההוא שוות שכלם היו ברכה בהשתלשלות האבות ולז״א בך יברך כלומר בך ביוסף יברך ישראל לאמר. ישימך אלהים כאפרים וכמנשה כלומר שתהיה אתה נזכר באותה ברכה ועל ידך תחול על המתברך כלומר שיתכוין המברך אל יוסף שהוא אפרים ומנשה וע״ד האמת הברכה לא תחול כי אם ע״י יוסף והבן. והנה ברכם בג׳ ענינים ביראת חטא ועבודת ה׳ שיתהלכו לפני ה׳ כאברהם ויצחק ובפרנסה שהיא צריכה לעזר היראה והעבודה. ובשמירה מכל רע מעין הרע ומפגע רע וזהו עיקר הברכה וזהו שרמז במ״ש יברך את הנערים כלומר בעושר. ויקרא בהם שמי ושם אבותי מצד יראת ה׳ ועבודתו. וידגו לרוב וגו׳ שלא תשלוט בהם עין הרע שהיא ראש לכל הרעות. הרס״ו זללה״ה:
ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם וגו׳. יש להתבונן מה טעם האספו והקבצו ואם כפי המדרש (ב״ר פ׳ צ״ד) האספו מארץ מצרים והקבצו לרעמסס מה טעם האספו ואגידה לכם וגו׳ שאין מדרך ארץ לשלוח להם ע״י שליח ולומר שיאספו להגיד להם העתידות וטוב הוא מה שדרשו לפי זה האספו הטהרו (שם) כמו ואחר תאסף. אי נמי האספו שלא תהיה ביניהם מחלוקת (שם). אבל אנו צריכין לפשט הכתוב. ועוד למה כפל ושמעו שני פעמים. ופעם אמר בני יעקב ופעם אמר ישראל אביכם. ויש לפרש שכוונת יעקב ע״ה להגיד לבניו ג׳ ענינים שהם מוכרחים לשלם כמותו להודיעם לשלמים כמותם בשעת מיתתו. והם א׳ הגדת העתידות אם מלחמת גוג ומגוג אם בית המקדש אם ענין הקץ כמבואר במדרש (שם). והב׳ להזהירם ולצוותם לעשות מצותיו. ע״ד שנאמר באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. והג׳ למסור להם סודות נעלמים בענין היחוד שאין ראוי׳ למסרם כי אם בשעת מיתה. ולזה אמר כנגד הא׳ האספו שלשון אסיפה יאמר על אסיפת זקנים וחכמים כד״א אספה לי שבעים איש. ויאספו את כל זקני בני ישראל. והוא מורה על אסיפת החשובים שנאספים בלב אחד אגודה אחת ואז יהיו ראוים למסור להם העתידות. וכנגד הענין הב׳ אמר הקבצו שלשון קיבוץ מורה על קיבוץ בני אדם שמתקבצין אע״פ שאין ביניהם הסכמה אחת. ואפשר עוד שמש״כ הקבצו הוא קיבוץ אחר נוסף על אסיפה הראשונה והוא שהאסיפה הראשונה לא נאמרה כי אם על י״ב שבטים לבד. ולא על בניהם ובני בניהם. להורות להם דרכי האל ית׳ ומצותיו ולצוותם ולהזהירם. כי זה ראוי לו לעשות אף לקטנים. כמו שאמר אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. וכלם קראם הכתוב בני יעקב. וכנגד הענין הג׳ אמר ושמעו אל ישראל אביכם. שזה הענין מורה שהוא מוסר להם סודות בעניני אביהם שבשמים. ולזה אמר לשון ישראל ומלת שמעו תתפרש לשון קבלה או לשון הבנה. ובמדרש (שם) דרשו מדלא כתיב לישראל אביכם אלא אל ישראל. ר׳ יודן אמר שמעו לאל ישראל אביכם. ור׳ פנחס אמר אל הוא ישראל אביכם. עוד שם ויקרא יעקב אל בניו. ר׳ יודן אמר ויקרא יעקב לאל להיות עם בניו. ר׳ פנחס אמר זמנו לבניו אמר ר׳ אבין עשאו אפוטרופוס על בניו כלם דורשים מלת אל בצירי. מדלא כתיב לבניו. ור׳ יודן דורש ויקרא לשון תפלה. ור׳ פנחס דורשה לשון זימון וקריאה ממש שזמן שם שכינה כדי שיברכם לפניה ור׳ אבין דורשה מלשון מינוי כמו קראתי בשם בצלאל. קרא ה׳ בשם בצלאל לשון מינוי כמו שפירשוהו רבותינו:
ראובן בכורי אתה וגו׳. מלת יצועי עלה נתחבטו בה המפרשים רש״י והרמב״ן והרלב״ג. ויש לפרש עוד שכוונת הכתוב ע״ד מרז״ל במדרש רבה (שם) א״ר אחא לא שלך היתה הבכורה כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשביל רחל. כל החרישות שחרשתי באמך. לא ברחל הייתי ראוי לחרשן. עכשיו חזרה הבכורה לבעליה. ע״כ לפי זה יש לפרש ראובן בלי ספק שבכורי אתה מחמת שאתה כחי וראשית אוני. שאע״פ שמצד המחשבה אין ראוי להיות בכור כי אם יוסף מ״מ מעשה רב. ואתה כחי וראשית אוני. ולזה יש לך על יוסף יתר שאת ויתר עז. כלומר יש לך גדולה יתירה עליו. ואתה חזק ממנו בטענה שאתה בכור במעשה והוא בכור במחשבה. אבל כשהיה לך הפחז והבהלה שהיה לך כמים. שהיית עושה דברים שעושים אנשים ריקים ופוחזים. והיית מערער לומר שלא תהיה בלהה צרה לאמך. ואין ראוי לך לדבר כדברים אלו הפסדת אותו היתרון שהיה לך עליו ונעשית שוה עמו במעלה. וזהו אל תותר וכשעלית ממש ועשית מעשה ובלבלת יצועי אביך מלבד הפחז שעשית בתחלה וחללת משכבי אביך יצועי עלה. נתעלה יצועי ונעשה יוסף למעלה ממך. וכוונתו במלת יצועי על רחל שהוא יצועי המיוחד לי שהיא היתה עיקר. הרס״ו זללה״ה: