בב״ר פ׳ מ״ו רבי יודן אמר חמש. אם מקבלים בניך אלהותי אני אהיה להם לאלוה ולפטרון. ואם לאו לא אהיה להם לאלוה ופטרון. אם נכנסין בניך לארץ הם מקבלין אלהותי אם לאו אינם מקבלין. אם מקיימין בניך את המילה הן נכנסים לארץ ואם לאו אין נכנסין לארץ. אם מקבלין בניך את השבת הם נכנסים לארץ ואם לאו אין נכנסין ע״כ. והנה אומרו חמש. אינם כי אם ד׳ ואפי׳ כגירסת הילקוט לא נמצא כ״א ארבע. אמנם במקום אם מקבלין בניך את השבת דלא גריס לה. גריס במקומה אם מקבלים בניך את המילה הם מקבלין אלהותי ואם לאו אין מקבלין אלהותי. אמנם י״ל כי ב׳ הגרסאות אמתיות ומה שחסר מכאן לתשלום הה׳ נזכר שם בילקוט ומה שחסר שם נשלם כאן. אמנם מה שיש לשום לב מהיכן דרש ר׳ יודן ומי הכריחו ואפשר לומר כי ר׳ יודן הוקשה לו אומרו. והקמותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. ואח״כ אמר ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים. והנה אחר שאמר תחלה להיות לך לאלהים נראה כי סבת יחוד שמו עליהם הוא בשמרם הברית. ואח״כ אמר ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו׳ והייתי לכם לאלהים. נראה כי יחוד האלהות בהם הוא בירושת הארץ. ועוד הוקשה לו אחר שאמר בתחלה והקמותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם וגו׳ למה חזר אח״כ ואמר ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור. הנה הוא כפל. ועוד אומרו בתחלה וירא ה׳ אל אברהם וכאן אמר ויאמר אלהים אל אברהם. ועוד הכפל באומרו זאת בריתי אשר תשמרו וגו׳. היינו אומרו ב׳ פעמים והקמותי את בריתי. גם אומר ואתה את בריתי תשמור. ולזה הוכרח ר׳ יודן להשיב וליישב הפסוקים באופן זה ואמר כי חלוקות יש והם זה תלוי בזה. והראשונה שהיא סיבת כולם היא המילה כי בלתה לא יהיה מציאות לשאר כלל. וז״ש אם מקבלים בניך אלהותי אני אהיה להם לאלוה ולפטרון ר״ל כי האל ית׳ שהוא סוד הקדושה לא יחיל אלא אם יהיה הכנה בישראל ומצד חשקם ותאותם להשגה אז תחול אלהותו כמ״ש במקום אחר ושכנתי בתוך בני ישראל. וז״ש אם מקבלים בניך אלהותי אני אהיה להם לאלוה ולפטרון. והענין כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק כי אין כילות בנותן. ולזה אמר אני אהיה להם לאלוה ולפטרון. ר״ל אע״פ שלא יחדו והכינו עצמם כי אם לקבלת אלהותי עכ״ז אני אהיה לאלוה כמו שכוונו וג״כ לפטרון להשגיח בהם בענייניהם ואם לאו וגו׳. הכוונה כי סטרא אחרא הוא חל בריקנייא. מה שאין כן בקדושה. ואח״כ אמר כי סיבת קבלת ישראל האלהות הוא באמצעות ארץ ישראל. לזאת אם נכנסין בניך לארץ הם מקבלין אלהותי. ואח״כ אמר כי סיבת כניסתן לארץ ישראל הוא המילה והשבת כאשר יתבאר וזאת אם מקיימין בניך את המילה הם נכנסין לארץ. וג״כ הסיבה כי שמירת השבת והמילה היא סיבת כניסתן לארץ וכניסתן לארץ הוא סיבת קבלת האלהות אמור מעתה כי המילה היא סיבת קבלת האלהות. והכוונה להם ז״ל הוא כי המילה והשבת (נדרים ל״ב עירובין ס״ט ובירושלמי נדרים ספ״ג וב״ר שמות פ׳ כ״ה) כל המקיים כל אחת מהם כאלו קיים כל התורה כולה והטעם הוא מפורסם כי שורש כל התורה כולה הוא אמונת חידוש העולם שהשבת מעיד ע״ז. וגם מצינו לרז״ל על המילה. (עירובין י״ט) אמרו כל הנימול ניצל מגיהנם. וכל שאינו נימול יורש גיהנם כמשז״ל (תנחומא ס״פ לך) על פסוק ופערה פיה לבלי חוק. וכל שאינו נימול אין לו חלק לעולם הבא כדאיתא בתנא דבי אליהו על פסוק וכל ערל לא יאכל בו. וכל הנימול זוכה לעולם הבא כשרז״ל (זוהר בראשית צ״ג) על פסוק ועמך כולם צדיקים. והנה אחר שהשבת והמילה כל א׳ מהם המקיימם כאלו קיים כל התורה לזה הם סיבה שיזכו לארץ ישראל על ידם כי בזה יושלם קבלת האלהות. ואפשר לומר עוד בהקדמה מבוארת בעצמה. והארכנו בבאורה במקום אחר בס״ד. והוא כי השגת השכל המושכלות ויציאתו מן הכח אל הפועל כמו השגת חוש הראות המוחשים. וכמו שהשגת הראות המוחשים צריכה ג׳ אמצעיים או תנאים הכרחיים והם האור ר״ל אור השמש. וג״כ האויר הזך כי בו ילכו ניצוצי המביט אל המובט או בהפך כפי סברת החולקים כי אם לא יהיה אור הנה אע״פ שהמוחש בכח בחוש הראות הנה לא יצא לפועל באופן היותר שלם כי אם באור השמש. וג״כ אף אם ימצא אור השמש ולא יהיה אויר זך כנ״ל לא ישיג הדבר באופן היותר שלם. אמנם להשיג הדבר באופן היותר שלם צריך שיהיה האויר זך. ובזה יצא המובט שהיה בחוש הראות בכח יצא אל הפועל באופן היותר משובח. וג״כ התנאי השלישי צריך זכות עצם העין ולזכך אותה בכחול הממריק העינים שלא יעיקו כלל להגעת ניצוצי האור אל עצם אישון בת עין. וכן השכל. ר״ל שכל האדם שמושכלותיו בכח צריך להוציאם אל הפועל ג׳ תנאים. והם אור התורה הדומה לאור השמש כי אור החקירה דומה לאור הירח והכוכבים ולאור הנר כי לא יוציאו המובט באופן היותר שלם כן החקירה לא תוציא השכל מן הכח באופן היותר שלם. כי אם אור התורה התמימה. ולזה נקראת תורה אור בלא שם לווי כלל. ג״כ אם ימצא אור השמש ולא יהיה אויר כנ״ל. הנה לא יושג כי אם באמצעות האויר שהוא ספוגיי בו ילכו ניצוצי המובט אל המביט. והנה המקום והאויר היותר מוכן למושכלות שיראה בו אור התורה הוא אויר משוה היום או קרוב אליו והוא ארץ הצבי ארץ ישראל כי אלו הב׳ תנאים הם מוכרחים להשגת השלימות. והנה גם אם ימצאו אלו הב׳ תנאים ולא יהיה חומר האדם מוכן ונשמע אל השכל. הנה בודאי לא ישיג כלל המבוקש וזה צריך ג״כ הדברים המתקנים החומר ומכינים אותו ומזככים אותו שיהיה מוכן ונשמע לשכל. והנה זה יושג באמצעות מצות המילה כי בזאת המצוה היא מעברת מסבי ועניני השכל כדי שישיג מבוקשו ע״כ בקדושת שבת. והנה באהבת ה׳ אותנו עמו ישראל כי חפץ חסד הוא נתן לנו במתנה גמורה אלו הג׳ דברים שאי אפשר לאדם להשיגם כי אם בכחו וחסדו ית׳ שנתנם לנו. וזהו אמרם ז״ל (ברכות ה׳) ג׳ מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל וגו׳. עיין מה שכתבתי בביאורי על קצת ספר משלי בס״ד. והנה מנה ג׳ והם תורה וא״י ועוה״ב אחר המות. כי זה באמת נקנה באמצעות המילה כנ״ל כי מי שהוא מהול לא יכנס לגיהנם:
והנה ר׳ יודן אמר חמש ר״ל המנין הוא לומר כי אלו החמש הם צריכים כל אחת צריכה לחברתה ואמר כי השגחת האל ית׳ באומה הישראלית והתדבקותו בהם והשראת שכינתו בינינו כמלך בגדוד הוא הנקרא שהוא יהיה לנו לאלוה ולפטרון וזה אי אפשר שיושג כי אם בקבלת ועסק התורה שהוא עצם האלהות ית׳ ויתעלה כי הוא השכל והמשכיל והמושכל בו ית׳ אחד באחדות גמורה וזהו אומרו אם מקבלים בניך אלהותי אני אהיה להם לאלוה ולפטרון ואם לאו וגו׳. וזכר השלילה וגם היות שהיא מבוארת בעצמה לרמוז לנו כי אי אפשר השראת השכינה בישראל כי אם באמצעות התורה ולא יש דבר אחר תמורתה וזהו אומרו ואם לאו וגו׳. לא כמו שאר הרפואות שיש דבר אחר תמורתו וקרוב לו כמו שזכר אבן סיני בשמים. וכ״כ אמר אם נכנסים בניך לארץ הם מקבלים אלהותי ואם לאו אינם מקבלין. והכוונה כמו שאמרנו כי אויר ארץ ישראל הוא מחכים כמו שארז״ל (ב״ר פ׳ ט״ז) וזהב הארץ ההיא טוב וגו׳ כי א״י עליה סובבים הרקיעים של עולם היצירה לא של עולם העשיה כנז׳ בזוהר פ׳ תרומה וכמו שביארתי בספר חסד לאברהם בעין הארץ בס״ד. ואמר עוד אם מקיימין בניך את המילה הן נכנסין לארץ ואם לאו אין נכנסין לארץ. והענין כמו שביארנו כי להעביר עניני היצה״ר והקליפה הוא מצות המילה וג״כ מצות שבת כי שניהם באמצעות הוספת נשמה יתירה תשאר ההארה לכל השבוע כמו שזכר האלהי הרי״א זללה״ה. ואפשר לומר עוד כי ישראל כדי שיקבלו אלהותו ית׳ עליהם צריך שיתעלו ממדרגתם. וזה כי הרבה מדרגות יש בין מדרגת האדם המדבר ובין עילת כל העילות כי האדם הוא בזה העולם העשייה ויש למעלה ממנו עולם הגלגלים ועולם המלאכים שהוא עולם היצירה ולמעלה מהם עולם הבריאה ולמעלה מהכל עולם האצילות. א״כ כדי לקבל אלהותו ית׳ וכדי שיהיו הם מרכבה לשכינה להורידה למטה לארץ צריך שיקנו ישראל ג׳ תכונות שבאמצעותם יקנו בנפשם חלק בג׳ העולמות אב״י והם כי באדם ד׳ נשמות והם נפש מהעשיים רוח מהיצירה נשמה מהבריאה נשמה לנשמה מהאצילות. והנה האדם מצד הרכבתו שהוא מן העשייה יש לו הנפש של העשייה. אמנם מצד העשייה רובו רע ומעוטו טוב לזה צריך שיהיה לו נפש מעולם היצירה וזה תקנה לדור בארץ ישראל כמו שנתבאר בס׳ חסד לאברהם בעין הארץ בס״ד וג״כ הרוח הוא נכנס לאדם בעת המילה והנשמה נכנסת לאדם באמצעות השבת ובזה יוכלו לקבל האלהות ובלתם אי אפשר לקבל האלהות ובזה יובן המאמר הנ״ל. ועתה נבוא לבאר הפסוקים כפי מה שהורינו מן השמים. ואומר וירא אליו ה׳ וגו׳ ירצה להגדיל מעלת המילה שזכר למעלה נמולו אתו. ולזה סמך אליו. וירא אליו ולא אמר וירא אל אברהם לרמוז על הסמיכות. וביאר מעלת המילה א׳ שבאמצעות המילה היה מוכן להשגת הנבואה ולזה לא הוצרך להכין הוא בעצמו כדי שתחול עליו הנבואה אלא אדרבא האל ית׳ היה רודף אחריו ובאה אליו הנבואה בהיסח הדעת. ב׳ שקודם היה נופל ועתה הוא יושב. ג׳ שמתנאי הנביא כדי שתחול עליו הנבואה שיתבודד בינו לבין עצמו ולא יהיה במקום עוברים ושבים אבל אברהם אחר המילה והוא יושב פתח האהל וגו׳. וג״כ ד׳ שלא היה צריך מקום מקודש ומוכן כמו בית המדרש וכיוצא אלא באלוני ממרא. וג״כ ה׳ בלא הוצרך לזמן מוכן כדי שלא יעיק אותו הזמן אלא כחום היום בתוקף החמימות המעיק לגוף וגו׳:
וירא אליו ה׳ באלוני ממרא וגו׳. יש להתבונן מה טעם החרדה הגדולה הזאת שחרד לקראת האנשים האלה ומאי סבירא ליה לאברהם אם חשב שהם אנשים יקשה למה חרד כל החרדה לקראתם וקראם אדונים גם השתחוה להם וקרא עצמו עבד לפניהם וכי כל אורח שיבא אצלו ישתחוה לפניו וישפיל עצמו לפניו. ואם חשב בעצמו שהם מלאכים יקשה למה אמר להם וסעדו לבכם אחר תעבורו אחר שידע שהם מלאכים שאינן צריכין לאכילה ושתייה. ועוד מה טעם ריבוי הסעודה ג׳ עגלים וג׳ סאים קמח סולת וי״א ט׳ (ב״ר פ׳ מ״ד). וי״ל שאברהם נסתפק אם הם מלאכים אם הם אנשים כי הם נדמו לו כצורת אנשים. גם נסתפק שמא הם מלאכים להיותו בתוקף חום היום שיצאה חמה מנרתיקה. ולא עת הוא לבוא אנשים כי באותו היום לא באו לו אנשים כלל גם שנגלו אליו אחר שנגלה אליו הקב״ה ומצד הספק שנסתפק לזה אמר וירא וירא ב׳ פעמים לרמז על ב׳ בחינות הספק. כי בתחלה וירא והנה ג׳ אנשים וגו׳ כי חשב שהם אנשים ממש חזר וראה ונסתכל שמא הם מלאכים לכן הרבה בסעודה ונהג בהם כבוד יותר מדאי כדי לצאת ידי חובתו עמהם ממה נפשך אם הם אנשים יאכלו מה שראוי להם והשאר לבני הבית ואם הם מלאכים יהיה כמו מנחה ודורון לכבוד הש״י. ועוד י״ל שטעם ריבוי הסעודה הוא לשמחת סעודת המילה שנימול הוא וישמעאל בנו וכל ילידי ביתו כמו שעשה ביצחק ונתאחר עד יום השלשה למילתו לפי שלא מצא עוברים ושבים לאכול הסעודה היה מצטער עד יום ג׳ למילתו ובראותו אלה שלשה האנשים חלה פניהם והשתחוה להם שיבואו אליו לביתו. ואמר יוקח נא מעט מים כדי להקל מעורח הדרך והשענו תחת העץ ואקחה לומר שישהו מעט תחת העץ עד שילך ליקח פת לחם ודיבר בדרך מוסר אמר מעט ועשה הרבה. ומשא״כ במנוח שהוציא את כל רוחו באומרו ונעשה לפניך גדי עזים לכן אמר לו המלאך אם תעצרני לא אוכל בלחמך ודייק אומרו בלחמך ולא אמר לא אוכל לבד שרמז לו אחר שהתפאר עליו ברבוי סעודתו רמז לו שהוא לחם רע עין אמנם אברהם אמר ואקחה פת לחם וגו׳. מהרס״ו זללה״ה:
למה זה צחקה שרה וגו׳. משמע שהקפיד על שחוק שרה ולא על שחוק אברהם ומה טעם. אמנם הענין לפי שידוע שהשומע בשורה טובה וצוחק הוא על א׳ משני פנים או אם הוא מאמין הוא שוחק מתוך שמחה ואם אינו מאמין שוחק על דרך לעג. והנה אברהם האמין ולזה תרגם וחדי לשון שמחה אמנם שרה שלא האמינה תרגם וחייכת שרה לשון לעג והיתול והטעם לפי שאברהם שמע הבשורה מפי הגבורה האמין. אמנם שרה שלא שמעה אלא מפי המלאך לא האמינה שאין האדם חייב להאמין אלא לדברי האל ית׳. והנה אומרו ואדוני זקן באות וא״ו הנוספת לרמוז שכוונה לומר אנכי זקנתי וגם אדוני זקן וכן הענין בפסוק שאמר ואני זקנתי שנכתב באות וא״ו הנוספת לרמוז בכוונה באומרו ואדוני זקן וגם אני זקנתי באופן שב׳ הכתובים צודקים. וזשרז״ל (יבמות ס״ה) מותר לשנות מפני השלום ר״ל שצריך לומר האמת. אמנם בשינוי לבד. וז״ש שעם היות שב׳ הכתובים אמתיים עכ״ז יש שינוי ביניהם שבפסוק ואדוני זקן נרמז זקנת שרה בדרך נסתר וזקנת אברהם בנגלה ובפסוק ואני זקנתי נרמז זקנת אברהם בדרך נסתר וזקנת שרה בנגלה עפ״ז מותר לשנות מפני השלום. ואופן התרעומת על שרה הוא אומרו היפלא מה׳ ר״ל שאם היתה שרה שומעת מילוד אשה ואינה מאמנת ניחא לפי שילוד אשה אפשר לשקר לפי שחומרו מתעהו לדבר שקר שיחשוב שיוכל ליסתר מפני האל ית׳ שאינו שומעו. אמנם המלאך שהוא רוחני א״א לשקר שיודע בודאי שאין מי שיכול ליסתר מפניו ית׳ וז״ש היפלא מה׳ דבר. ר״ל שהמלאך יודע שא״א להתכסות דבר מלפני הבורא. ולכן אין ראוי לשרה לכזבו ולבלתי האמין לו לפי שהוא מוכרח לדבר אמת. מסכ״י:
האף אמנם אלד ואני זקנתי. ר״ל באומרו האף אמנם וגו׳ היל״ל האף אלד מהו אמנם ועוד מהו לשון אף המוסיף. וי״ל שמלת אף מוסיף על הווסת והעיבור שנזכר כי יש זקנות שיש להן וסת נדות ועיבור אבל לא יצא לידי גמר עד שתלד בזמנו. לזה אמרה אע״פ שיש לי עדנה זמן וסת ועידוי מ״מ וכי אפשר שיהיה כפועל עת הלידה זה א״א להאמינה וז״ש אמנם לשון אמת ואמונה כלומר וכי יאמן דבר זה לשומעו ולזה הקפיד עליה האל ית׳ ולא הקפיד על אברהם שנאמר ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו וגו׳ ששם כפי הטבע הוא אומר ותמה אבל מ״מ הוא מאמין בהש״י שיעשה ככל נפלאותיו. אמנם כאן לא האמינה ולזה הקפיד עליה. הרס״ו זללה״ה:
ותכחש שרה בקרבה לאמר לא צחקתי כי יראה. ק׳ איך אפשר שנתיראה להודות ששחקה על מה שאמר האל ית׳ ולא נתיראה מלשקר ולכזב ובפרט מלהכחיש את השם. ואדרבה גדול עון זה מהשחוק עצמו בודאי. אך הענין הוא שהאל ית׳ אמר למה זה צחקה שרה וגו׳. ולא רצה לומר דברי שרה שהם ואדוני זקן רק ואני זקנתי להטיל שלום בין איש לאשתו. והנה לזה ותכחש שרה בקרבה וגו׳. פי׳ לא כחשה שרה ואמרה בפיה שלא צחקה כי זה א״א שודאי הוא שצחקה ואיך תכחיש את השם בהיות שהוא ית׳ אמר האמת. אמנם דברי שרה לא היו מפורשים לאמר על מה זה כחשה להאל ית׳ רק דרך סתם כחשה ואמרה לא כך הוא אך לא אמרה לא צחקתי כי לא תכחש האמת רק כחשה סתם ואמרה לא כך הוא. וכפי כוונת שרה מה שכחשה אינו על הצחוק רק על מ״ש הש״י ואני זקנתי שלא כך אמרה רק ואדוני זקן ועל זה כחשה שהרי ראתה בעצמה שחזרה לימי עידונה. ולא צחקה רק על סיבת ואדוני זקן. אמנם נתן עתה הכתוב טעם למה כשכחשה שרה לא אמרה בפי׳ כוונתה רק סתם כנ״ל לז״א לאמר לא צחקתי כי יראה פי׳ כי כוונת שרה היתה בשתי בחינות כי היא כחשה דרך סתם והש״י היודע לבבות יכיר על מה זה כחשה שהוא על מה שאמר ואני זקנתי אך לא רצתה לפרש דבריה כדי שלא יריב עמה אברהם בעלה לאמר שתלתה הגרעון בו. כמ״ש ואדוני זקן ולכן כחשה סתם ואמרה לא כך היה. ואז יבין אברהם שכוונתה היתה לאמר לא צחקתי. וז״ש ותכחש שרה לאמר לא צחקתי פי׳ כחשה דרך סתם כדי שיוכרו דבריה כאלו היא אומרת לא צחקתי. אך כוונתה לדבר אחר כנ״ל וא״ת ולמה לא פרשה דבריה. לז״א כי יראה מבעלה ולכן לא גלתה מה שכחשה רק דרך סתם כדי שלא יבין אברהם רק שלא צחקה. וז״ש מלת לאמר מיותרת והנה מן הראוי כפי טבע בני אדם הוא שאחר שהאל ית׳ מפני השלום שינה דברו א״כ כאשר היא תכחישהו על זה היה ראוי שיאמר לה ודאי שכדברך כן הוא אבל מפני השלום שניתי אבל מצד ענותנותו ית׳ שגדלה מאוד שאע״פ שהכחישתו שרה לא רצה לפרסם הענין כדי שלא תפול קנאה ומחלוקת ביניהם ולכן לא חזר לאמר לה רק ויאמר לא כי צחקת. עכ״ל הרס״ו נר״ו ששמע מהרי״א זללה״ה:
ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדום. ואברהם הולך עמם לשלחם וה׳ אמר המכסה אני מאברהם אשר וגו׳ ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל וגו׳ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו׳. הענין ביאר מעלת אברהם ע״ה שאחר שהאכילם והשקם אח״כ עשה להם לויה. וז״ש ויקמו משם האנשים וישקפו וגו׳ כלומר שהלויה שעשה להם בהיותו חולה היתה גדולה יותר מד׳ פרסאות שהיה הולך עמם מאהלו עד סדום שהיה מרחק גדול ולזה כאשר הגיע קרוב לסדום. אמר האל ית׳ המכסה אני מאברהם וגו׳. והענין לדעתי שאחר שהגיעו המלאכים קרוב לסדום. ואז צריך הקב״ה לומר להם זעקת סדום ועמורה וגו׳ הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה שהוא צווי למלאכים לזה הקדים הקדמה לומר שמצד א׳ מב׳ דברים הודיע הקב״ה הענין לאברהם. א׳ לפי שהיה נמצא שם אז בשעה שדיבר עם המלאכים לפי שהוא היה עודנו עמם לשלחם. ואחר שהיה שם ראוי הוא שלא יעלים ממנו. וזהו אומרו המכסה וגו׳. ב׳ שראוי שיהיה הענין ברשותו שאם לא יהיה ברשותו הוא נוגע בכבוד אברהם. וז״ש ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. ירצה לדעתי שאחר שכבר הקב״ה יעד לאברהם ואעשך לגוי גדול וגו׳. כי נקרא אב המון גוים כולם בענין שיועיל זכותו לכל העולם כולו. א״כ מוכרח הוא שגם אנשי סדום ינצלו בזכותו. ולזה מוכרח הוא שלא יעשה בהם משפט אלא ברשות אברהם והודאתו כמו שאמר אח״כ ויאמר אל נא יחר לה׳ ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה וגו׳. ואח״כ אמר ואברהם שב למקומו כמו שהודה שאם לא ימצאו שם עשרה שהם חייבים. וז״ש ואברהם היו יהיה וגו׳. ונברכו בו כל גויי הארץ. והטעם שכל העולם יועיל להם זכותו לפי שהוא מדריך כל העולם לטובה וכאילו הם בניו. וז״ש כי ידעתיו וגו׳. או אפשר לתת טעם למה שאמר. וה׳ אמר המכסה אני וגו׳ כלומר שדרך העולם שכאשר ירצה האדם לעשות איזה נזק לקרובו של חבירו. עכ״פ לא יודיע לחבירו שמא ימנענו. ולזה יעלים ממנו. אמנם הקב״ה אמר המכסה אני מאברהם וגו׳. כי ודאי אף על פי שאודיע לו הענין. על כל זה לא יעכב מלעשות בהם משפט. והטעם כי ידעתיו כי כל מגמת פניו הוא שמצוה את בניו וגו׳. או כי ידעתיו ר״ל שהסיבה שידעתיו וגדלתיו ודברתי עמו בנבואה הוא למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה וגמילות חסדים. וג״כ המשפט שהם הדינים. ואלו הב׳ דברים שבעבורם נבחר אברהם לא היו נמצאים בסדום לזה מוכרח הוא שגם אברהם יסכים על עונשם. ולז״א המכסה אני מאברהם וגו׳. או ירצה באופן אחר והענין לבאר ענין פתוי אברהם לבני ביתו לשמוע המצות והתורה כי מתחלה היה אומר להם שיעשו המצות בתורת צדקה ולא בהכרח כי בזה יקל הדבר על האדם אחר שאינו מוכרח על הדבר ההוא ואח״כ אחר שיורגלו בזה היה אומר להם שהוא בדרך משפט וחובה עליהם כדי שיביא ה׳ על אברהם את אשר דבר עליו ואי אפשר שיגיע אברהם למעלתו אלא בהיות בניו כשרים כי ברא מזכה אבא וכן בהפך וגו׳:
הנך מת על האשה אשר לקחת. י״ל מהו הנך מת היל״ל ואם אינך משיב דע כי מות תמות ואפשר שאמר הנך כלומר כבר התחילה בו המיתה והוא הולך מת מעט מעט מצד עוצר נקביו שכבר התחיל בו והיינו אומרו הנך הרה ויולדת בן שנזכר באשת מנוח שכבר קבלה הטיפה ההיא שלא בתורת הריון ועתה נגזר עליה שתתעבר ממנה:
ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה ואם אינך משיב דע כי מות תמות וגו׳. י״ל מהו ויתפלל בעדך היל״ל השב אשת האיש וחיה ולמה הצריכו עד שיתפלל עליו מאחר שבידו ית׳ החיים והמות והעונש והסליחה ועוד מהו דע כי מות היל״ל ואם אינך משיב מות תמות. אמנם זה יובן כפי דעת רבותינו ז״ל בזוהר שזה המדבר עמו הוא מלאך שהוא השר שלו וכן דרשו מחטו לי לשון מחט כי גם המלאך מצטער מאומתו ברעה. ולזה אמר לו שצריך שיתפלל עליו אברהם לשם ית׳ כדי שימחול לו ויחיה כי הוא אין בידו להמית ולהחיות. וכן אמר לו ואם אינך משיב דע וגו׳ כלומר אני מודיעך מה ששמעתי מאחורי הפרגוד שאם אינך משיב מות תמות וגו׳ אבל הוא אין בידו לגזור עליו המיתה. הרס״ו זללה״ה:
מסרה ולא ידע י״א במקרא. ולא ידע בשכבה ובקומה לבכירה ולצעירה תרי בעניינא חדא שלא ידע הוא בהבכירה והאחרת בצעירה. (בראשית ל״א:ל״ב) ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם. (שם ל״ט) ולא ידע אתו מאומה כ״א הלחם אשר הוא אוכל. (ויקרא ה׳:י״ז) ולא ידע ואשם ונשא עונו. (דברים ל״ד:ו׳) ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. (ישעיהו מ״ב:כ״ה) וישפוך עליו חמה אפו ועזוז מלחמה ותלהטהו מסביב ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב. (משלי ט׳:י״ח) ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה. (שם ז׳) עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח ולא ידע כי בנפשו הוא (איוב ל״ה:ט״ו) ועתה כי אין פקד אפו ולא ידע בפש מאד. (קהלת ו׳:ה׳) גם שמש לא ראה ולא ידע נחת לזה מזה וסימן אמר אבונא יעקב שופרך יתנטיל לקברא. ואגח קרבא בגבריא ונפשך בסגיאות נייחא. פי׳ כבר ידעת משרז״ל (ברכות י׳) על פסוק ובשכבך ובקומך ק״ש בבקר ובערב זמן שכיבה לכל וזמן קימה. ולכך תקנו ב״פ בבקר וב״פ בערב בלילה. וז״ש ולא ידע בשכבה ובקומה ר״ל. מי שאינו יודע ליחד את הש״י ב׳ פעמים בכל יום תרי בעניינא חדא שיעקב ביקש לגלות את הקץ לבניו וב׳ פעמים נעלמה ממנו רוח הקודש אמר להם ודאי אינכם ראויים לדעת את הקץ כמו שאין נשמותיכם לא ק׳ ולא ץ׳. השיבו אע״פ שאין נשמותינו ק׳ ץ׳ אין נשמותינו ח׳ ט׳. אנו בלא חטא ובלבנו היחוד המעולה כמו שאין בלבך אלא אחד ר״ל שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. ומי שאינו יודע ליחד את השם בק״ש אינו יודע את יעקב שהשיב ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ורמז באומרו כי רחל גנבתם מנין תיבות ק״ש רל״ט כמנין רחל עם המלה עצמה ששה תיבות בשכמל״ו וה׳ אלהיכם אמת הרי רמז מנין אבריו של אדם שצריך שידע ליחד הש״י בכל אבריו ומי שאין מיחד האל ית׳ בערב ובבקר גונב ליעקב ורחל ומי שאינו קורא ק״ש כתיקונה אינו יודע מאומה כי אם הלחם כבהמה שאינה יודעת מאומה. ע״ד שארז״ל (חגיגה ט״ו) ו׳ דברים באדם ג׳ כמלאכי השרת וג׳ כבהמה. ומי שאינו יודע ליחד הש״י ולא ידע ודאי אשם הוא ונשא עונו ועונשו יהיה שלא ידע איש את קבורתו שהוא מכלל המינים ואין ראוי לקוברו בקברי ישראל. לפי שאינו מאמין בדת משה שנאמר עליו ולא ידע איש את קבורתו. ודע שבעלות הנשמה למעלה מקיפים את המטה ס׳ מלאכי חבלה. וז״ש שעוג מלך הבשן היה מיתר הרפאים ע״ד שארז״ל חכמי הקבלה שהיה מזרע הרפאים מלאכי חבלה שנקראו רפאים קטלנים. וז״ש ס׳ עיר ס׳ מזיקים לא היתה קריה אשר שגבה ממנו אין להם שום רשות לחבל. בעבור הקריאה. וזהו שתקנו לקרות פרשה ראשונה שיש בה ס׳ תיבות עם אותיות ג׳ יהו״ה בקריאה יבואו ס׳ לבטל נזק מאלו הס׳ מזיקים וכן כל פסוק מפרשת שמע מתחיל בו׳ ומסיים בך׳ כ״ו שם הויה לרמוז שבכח אותיות ההויה מתבטלים ס׳ מזיקים ודע שהאדם יש לו ד׳ צדדים פנים ואחור ימין ושמאל ולזה תקנו לבטל ס׳ מזיקים שמסבבים האדם. וז״ש ותלהט סביב צריו. ולפי שצד הפנים שהם יותר נכבדים לכן תקנו כנגדה ק״ש וכנגד הצד הב׳ תקנו יושב בסתר עליון וגו׳ עד מחסי ס׳ תיבות וכנגד הצד הג׳ תקנו ה׳ מה רבו צרי עד לה׳ הישועה ס׳ תיבות. וכנגד צד האחור שהוא מסוכן ג״כ אבל אינו כמו הפנים לזה תקנו יברכ״ך יא״ר יש״א ס׳ אותיות ובשביל הראש תקנו ויס״ע ויב״א וי״ט ע״ב אותיות בכל פסוק והם רי״ו אותיות סוד שם המפורש וכח זה השם איש חרב״ו בגי׳ רי״ו מבריח מלאכי חבלה ס׳ מכל צד ונשארת מטתו שלימה מפחד בלילות בלילת כתיב כח לילית ששולטת בלילה וצריך לקרותם בכוונה לבטל המזיקים של לילית. ולכן ג׳ בלילות יש. להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. איש חרבו על ירכו מפחד בלילות. העומדים בבית ה׳ בלילות. וסימנם בליליון יפלחון ויעבדון. והכוונה שבמשמרה ראשונה יאמר ק״ש ופסוקים. ובשעה ב׳ יפלחון ר״ל יעבדו האל ית׳. ובג׳ יעסוק בתורה ומי שאינו משים על לבו הדברים שופך חמה אפו ועזוז מלחמה ותלהטהו מסביב סביביו צריו אלו המזיקים ולא ידע ותבער בו שאינו מכוין בק״ש ובתפלה ונקבעה בו חמה ולא ישים על לב. ולא ידע כי רפאים שם המזיקים שהם רפאים בעמקי שאול יפילום קרואיה. ר״ל קוראי ק״ש ואם לא יקרא גופו יהיה ניזוק ויפלח כחץ כבדו. כפלח חץ יהיה כבדו. ולא ידע כי בנפשו הוא אם עושה לנפשו עושה שאם צדקת מה תתן לו שהרע עושה לנפשו שמי שלא כוון בק״ש לבטל ס׳ מזיקים כנ״ל ולא עשה תשובה מאין פקד ה׳ עליו אפו. ולא ידע בפש מאד ר״ל לא ידע בריבוי הטובה והדברים המעולים המושפעים ברבוי הטובה מלמעלה גם שמש לא ראה ונחשב כבהמה ואין לו יתרון ממנה. וז״ש הסימן אמר יעקב אבונא שופרך יתנטל לקברא. אתה שלא חשבת בעבודתו ית׳ אמנם כל מחשבותיך אחר היופי שלך שסופו לקבר יובל. ואם תעשה הטוב והישר בעיני ה׳ להיות תמיד נלחם בגבורים וביצה״ר וכחותיו נפשך תנוח למעלה בשפע עליון שאינו נפסק. ולכן ע׳ וד׳ בשמע גדולים שהאל ית׳ עד שקיים מצותיו וכשאינו עושה מצות יש לו ג״כ עד. ולכן ד׳ של אדם ע׳ של עשוק זעירות לרמוז שהאל ית׳ יודע הכל:
באור מעלת הישן מתוך הרהור דברי תורה:
מסרה בלילה הוא ד׳. ותשקין את אביהן יין בלילה הוא. (בראשית ה׳) וישכב עמה בלילה הוא. (שם ל״ב) ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו וגו׳. (שמואל ב׳ י״ט) ודוד נס בלילה הוא. וסימנך שתה כד דמיך וקם ואשתזיב. פי׳ מלת הוא. שהאל ית׳ בעצמו הסכים בפועל זה בעת לינה כדי שתצא ממנה רות שבא ממנה דוד והמשיח כשז״ל. וכן יעקב עם לאה יצא ממנה יששכר יודעי עתים ויודעי בינה. וכן ג״כ כשיעקב קם בלילה הוא ומלט את השבטים והסכים עמו הקב״ה גם כשמיכל עשתה אותו הפועל מראשותיו ונמלט דוד הסכים האל ית׳ עמה וז״ש הסימן שתה כד דמיך שכל הענינים לא היו אלא בעבור שמשיח צדקנו הוא ישן שיעור ויקום ויושיע את ישראל. או ירמוז שכשישכב האדם בלילה ויהרהר בד״ת ובחכמה יקום בבוקר בלא נזק ובלא מחלה ויהיה שלם בגופו ובממונו וימלט וז״ש ואשתזיב:
באור דרכי קניית החכמה וג״כ מעלת קניית הרב והחבר וג״כ מעלת ההתבודדות וג״כ מעלת עבודה לשמה:
מסרה האהלה ה׳ וימהר אברהם האהלה וגו׳ ועשי עוגות. (בראשית כ״ד:ס״ו-ס״ז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. (שמות י״ח) לקראת חותנו ויבואו האהלה. (שם ל״ג) יקומו כל העם וגו׳ והביטו אחרי משה עד בואו האהלה. וחבירו (שם) והיה כבוא משה האהלה. (במדבר י״א:כ״ו) וישארו שני אנשים במחנה וגו׳ ולא יצאו האהלה. (יהושע ז׳:כ״ב) וישלח יהושע מלאכים וירוצו האהלה. והנה טמונה באהלו והכסף תחתיה. (שופטים ד׳:י״ח) ותצא יעל לקראת סיסרא וגו׳ ויסר אליה האהלה. וסימנם תיתי בשלמא בחברותא ואשתארת באתטמרותא כד מחפיא. פי׳ אברהם רומז לנשמה ושרה לגוף כנז׳ במדרש הנעלם. ובעוד הנשמה בתוך הגוף ראוי שתתעורר על הגוף להזהירו שלא יטה אל הרע ויתאמץ לעסוק בתורה שליש במקרא וגו׳. וז״ש וימהר אברהם האהלה אל שרה כדי לזרז ולמהר ללכת לאהל התורה ויעסוק בתורה ובמשנה ובתלמוד והיינו ג׳ סאין קמח סלת ומזה יושג שלימות הנפש והגוף יחד קמח סלת עולה תר״ם עם צירוף ב׳ אותיות לרמוז שבבית המדרש משיג חכמת תרי״ג מצות וסודות התורה הכלולה מכ״ז אותיות. וג״כ מזאת החכמה תושג השגה עליונה. וזהו לושי ועשי עוגות ראוי לכל ירא אלהים שהוא בר דעת להשלים פעולותיו ולרדוף אחר מעלת הנשמה. וז״ש ויביאה יצחק האהלה שרה אמו שהיה צדיק ועשה מעשה אביו. ובזה קבלה נחמה גדולה הנשמה שהגוף זך ונקי ונכנע למצות הנשמה וזרז עצמו ויזרז לאחרים להביאם תחת כנפי השכינה כמשה שהקריב את חמיו להיות עובד ה׳ ולעסוק בתורה. וז״ש ויצא משה לקראת חותנו ויביאהו האהלה אהל החכמה ולחסות תחת כנפי השכינה. וג״כ צריך לאדם לירא מן החכם ולכבדו. כאומרו ומורא רבך וגו׳. וז״ש יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו לפי שראוי להזדרז לקבל מרבו כל מה שיאמר. וג״כ יכבד חבירו ולקנות אותו לפי שממנו ילמד יותר מן הרב כאומרו ומתלמידי וגו׳. וז״ש תרי בעניינא חדא הרב והחבר צריך. כדי לקנות החכמה. ולכן ראוי לכבדם ושכר המשתדל בקנין החכמה ולא יפנה אנה ואנה. והמתבודד באהל החכמים ובבית המדרש שכרו הוא שיזכה להשיג השפע האלהי ושכלו כאלדד ומידד שנשארו במחנה ובאו לאהל החכמה ולא זזו משם ויתנבאו ולא יספו ולא פסקין ובהפך מכל זה בעכן שלא דמה לאחיו כשרז״ל (סנהדרין מ״ד) בני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרדע כלם חמשה וזמרי הוא עכן שעשה מעשה זמרי שחטא ולקה בעה״ז. ועכ״ז כלם חמשה בעה״ב. וז״ש והנה טמונה באהלו שהוא סיבת רעתו הפך מה שעשתה יעל כי גדולה עבירה לשמה שכוונה להנקם מאויבי ה׳. ועם היות שאהל שלה לא נשאר שלם כ״כ אמנם לתכלית טוב נעשה וז״ש תבורך מנשים יעל מנשים באוהל תבורך שהם שרה ורבקה ורחל שהיו באהל שנכוונתה הטובה עשתה אהלה כאהל א׳ מאלו ותמיד יתנהג האדם תחת היצה״ט. ובזה יזכה לשלימות הנצחי וז״ש הסימן בעובדתא תיתי בשלמא בחברותא ר״ל הנפש תכנס בשלום עם הצדיקים לג״ע במעשיה הטובים שעשתה בעה״ז ונשארת גנוזה תחת כנפי השכינה וז״ש ואשתארת באתטמרותא כד מחפיא:
מסרה תביט ה׳. ויאמר המלט על נפשך אל תביט אחריך. (חבקוק א׳:ג׳) למה תביט בוגדים וגו׳. (שם) למה תראני און ועמל תביט. (תהילים י׳:י״ד) ראית כי אתה עמל וכעס תביט וגו׳. (שם צ״א) רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה. וסימנם שיזבותא לזכאה ומצותא ורוגזא לחייביא. פי׳ כשאמר המלאך ללוט אל תביט אחריך אמר להם למה לא אביט. א״ל שהיית רואה מעשיהם ולא מחית בידם ומביט ומחריש ברשעתם ומעלים עיניך. למה תביט בוגדים תחריש וגו׳ השיב לוט למה תראני און שהבאתני בדרך הזה היה לך להוליכני לעיר וגו׳. ענה המלאך אתה ראית עמל וכעס תביט מן הדין הוא שתרגיש במפלתן של רשעים שראית מעשיהם ושהיה לך לעזור הדל והיתום. אמנם לא נענשת שאתה מאברהם שהלכת עמו למצרים והטמין את שרה ולא הגדת. ולזה נתן אלהים שכרך שהצילך. אמנם אינך כדאי לראות במפלתם שראית מעשיהם רק בעיניך תביט למעט ראית שלומת רשעים תראה בשלומם ראית די לך ולכן ראוי לאדם שיברח מחברת הרשעים שמפלתן מזומנת וז״ש הסימן שיזבותא לזכאה ר״ל הצדיקים ראויים להיות ניצולים תמיד בזכותא ומצותא וגו׳:
באור מעלת הנותן צדקה ומעשה לתת הצדקה ועונש המונע את עצמו מלתת אותה:
מסרה הביא ז׳. אשר יצוה את בניו וגו׳ הביא ה׳ על אברהם וגו׳. (דברים ו׳:כ״ג) ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו וגו׳. (שמואל ב׳ י״ז) לבעבור הביא ה׳ על אבשלום וגו׳. (ישעיהו א׳:י״ג) לא תוסיפו הביא מנחת שוא וגו׳. (ירמיהו י״ז:י״ח) הביא עליהם יום רעה ומשנה שברון שברם. (שם) לבלתי הביא משא וגו׳ ולקדש את ימי השבת. (יחזקאל כ׳:ט״ו) וגם אני נשאתי ידי להם במדבר וגו׳ ולבלתי הביא אותם אל הארץ זבת וגו׳. וא׳ חסר (רות ג׳:ט״ו) הבי המטפחת וגו׳ וימד שש שעורים וגו׳. וסימנם תפקדון למתן טבא מנחתא על חד תרין ובתרוממין בשפירות קרתא. הענין לומר שראוי ליזהר לעשות צדקה כראוי שבזכותה יזכה לג״ע וינצל מכל רע בעה״ז וזהו יצוה את בניו וגו׳ לעשות צדקה ובזכותה יביא עליו ה׳ אשר דבר עליו שהוא הטוב הצפון לצדיקים. ובכמה מקומות הזהירה תורה לאהוב הגר ולתת לו צדקה שגרים היו במצרים. וזהו ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו וכמו שהוא משפיע עלינו מטובו. שנעשה כן אנחנו ומי שימנע עצמו מהצדקה יבואו עליו כמה צרות ויבוא לידי עניות ולא די זה אלא שבניו ובנותיו באים לידי בהמתם של אומה שפלה (כתובות ס״ו) כבתו של נקדימון וגו׳. וזהו לבעבור הביא ה׳ על אבשלום על מי שאומר שלום יהיה לי איך אתן לעני ויחסר ממוני עליו יביא הקב״ה הרעה אשר דבר וילך מרעה אל רעה. גם לא יתן הצדקה מגניבה וגזל וז״ש לא תוסיפו הביא מנחת שוא וגו׳ שאינו רוצה בה ושונא אותה ויביא עליו הרעה משנה. א׳ שגוזל. ב׳ שהצדקה אינה לשם שמים אלא למראית העין. וז״ש הביא עליהם יום רעה ומשנה שברון שברם. ואע״פ שהוזהר האדם לשמור שלא לעשותה בשבת יתן לעני לחם משנה בערב שבת יאכל בשבת ותתיישב דעתו עליו כמו שעשה הקב״ה לאוכלי המן לקטו לחם משנה וגו׳. וזהו שאמר ועתה אם שמוע תשמעו בקולי לבלתי הביא משא ביום השבת לתת משא לעני ולעשות צדקה ביום השבת שצריך לקדשו מכל דבר שהעני שיש בביתו מזון השבת מקבלו בשמחה ובעונג. ויתן בסבר פנים יפות ותהיה עינו טובה שיתן ויתנו אחרים כמדת חסידות ושכרו גדול. ראה המרגלים שלא רצו לשבח הארץ במה שיש בה זבת חלב ודבש והוציאו דבה רעה עליה אמר האל ית׳ נשאתי את ידי וגו׳. וז״ש והנותן הצדקה ראוי ליתן לעני די מחסורו בעין יפה יתן ויתנו אחרים. וזהו הבי המטפחת וגו׳ חסר לרמוז שראוי לחסר ממונו ויאמר לאחרים שיתנו צדקה. ושכרו שש שעורים כתיב שימדדו לו אותם הברכות של נותני צדקה אז יבקע כשחר וגו׳ שהם ששה ויזכה לבוא בעיר שהוא העה״ב. וז״ש הסימן תפקדון למתן פי׳ יצוו אחרים שיתנו ויזכו שיתנו להם משפירות ומטוב עולם הנשמות:
באור מעלת עשרת ימי התשובה ומעלת התשובה בהם:
מסרה י׳ ניקודין בתורה. ולא ידע בשכבה ובקומה דבכירה. (בראשית ט״ז) ישפוט ה׳ ביני וביניך. (שם י״ח) אליו איה שרה אשתך. (שם ל״ג) וידי עשו וגו׳ וישקהו. (שם ל״ז) וילכו אחיו לרפות את צאן אביהם. (במדבר ג׳) כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל. (שם ט׳) איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה. (שם כ״א) ונירם אבד חשבון וגו׳. (שם כ״ט) ועשרון עשרון דחג. (דברים כ״ט) הנסתרות לה׳ אלהינו. וסימנם בליליא דדינא למשכנא ירהטון כאחוון ישראל ויעבדון חושבנא מעשרוותא דאורייתא. עשרה ניקודין רומזים לי׳ ימי השובה שנקודין ומצויינים משאר ימי השנה שבראש השנה תחלת דינו של אדם עוברין לפניו כבני מרון ועל המדינות וגו׳. לכן הנשמה ראויה להתעורר לעשות תשובה ולהשתדל במצות. וז״ש ותשקין וגו׳ ותקם הבכירה וגו׳ הנשמה שהיא בכירה ומנהגת הגוף משקה את אביה יין רמז לשבעים פנים שבתורה שמשתדלת בליל ר״ה לקום ולדרוש בתורה מה שאפשר לדרוש בע׳ פנים. א״נ התורה נקראת יין כאומרו ושתו ביין מסכתי וז״ש ותשקין יין ראויה הנשמה לקום. ותשכב את אביה בלילה הוא להתבודד בדברים האלהיים ביום כזה מחוייב להתעורר בתשובה וז״ש ולא ידע בשכבה ובקומה בתמיה. והנה ביום ב׳ כאשר יראה הגוף שהנשמה נתעוררה בתשובה אז מתעורר הגוף ג״כ ומבקש להסכים עמה. וז״ש ותאמר שרה שהוא כנוי הגוף. לנשמה שהוא סוד אברהם מהיום והלאה. חמסי ר״ל החמס שנעשה יהיה עליך שנתתי שפחתי הכח המתאוה שהוא סיבת העבירות בידיך ובחיקך כי לך יאות להנהיג את הכל ותרא כי הרתה שהתאוה הרה מתענוגי העולם. לכן אהיה קלה בעיניך. דע שישפוט ה׳ ביני וביניך ונועדה יחד למשפט. ביום הג׳ שרואין שהנשמה והגוף מתעוררים. וכחות הגוף מתודים וחוזרים בתשובה ויאמרו אליו לנפש איה שרה אשתך היכן החומר. והנשמה משיב הנה באוהל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ביום הד׳ היצה״ר מתעורר כשרואה שהנשמה והגוף מרוצים עם היצה״ט לשוב בתשובה. רץ גם הוא לקראת קונו. וירץ עשו שהוא היצה״ר לקראת הנשמה ומתחבק עמה ויפול על צואריו וישקהו ויבכו ומתחרטים מפשעיהם שעשו. ביום החמישי שכבר הם קרובים ליום הכפורים הנשמה והגוף והכחות ויצה״ר באחוה מבקשים לשוב בתשובה וזהו וילכו אחיו לרעות את צאן וגו׳. נקוד על את לרמוז שהלכו לרעות את עצמן שלא יהיו נדונין בחתימה ביה״כ אלא לחיים. וביום ו׳ ראוי ג״כ לפרנסים וראשי הדור לקשט עצמן ויקשטו אחרים ולהפריש העבותים ולהתירם ולהזהירם שיהיו אגודה אחת לעשות רצון קונם. וזהו כל הפקודים וגו׳ הממונים ראוי לפקוד עצמן כאהרן כהן גדול שהיה מתודה בעדו ובעד כל הקהל. וגם ראוי לדרוש ביום השבת בינתיים. וזהו שביום הז׳ ראוי לומר איש איש כי יהיה טמא שהנשמה טמאה ומטונפת מעבירות או רחוקה מהתשובה. ועשה פסח לה׳ יקריב קרבן יתענה ויתחרט ויעשה כל דיני התשובה ויהיה מרוצה לאל ית׳ ולא יאבד כרשעים שאינם חוזרים. וז״ש כשמתקרב יותר ליה״כ ונירם אבד חשבון הרשעים שאומרים אין רם ח״ו משגיח ומעניש אבד חשבונו של עולם. אלו יהיו כלים ויגיע לדיבון כאב חזק שהוא אבידת הנפש. ונשים עד נופח כלים באשו של גיהנם אש לא נופח אשר הרי״ש נקוד ישאר אש וכלים עד מידבא עד שיהיו אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. ביום הט׳ ערב יוה״כ ראוי שיאכלו וישתו ויעשו אותו חג. וז״ש ועשרון עשרון דחג. כל האוכל ושותה בט׳ מעלה וגו׳. כולם מוכנים ליום מחר שיעשו תשובה ויגלח ויחלף שמלותיו וידע בודאי שיצאו זכאים מלפניו בתשובה שלימה. ויתודה ביום הכפורים הנסתרות והנגלות וגו׳ ובודאי יחתם בחחימת הצדיקים. וז״ש בליליא דדינא ר״ה ליל הדין יהיו ישראל באגודה ולב אחד כאחים ירוצו לבית הכנסת להתפלל ולשוב בתשובה שלימה ויעבדוך חושבנא בעשרוותא דאורייתא יהרהרו בלבם לחשוב לקיים עשרת הדברות שכתובים בתורה שתלוי בהם כל המצות שבתורה וראוי הוא לקרותם בכל יום. ולכן ראוי ביוה״כ לקיימם ולבארם ולחפש אם עבר אחד מהם לשוב בתשובה שלימה: