ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא. ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. והנה ה׳ נצב עליו ויאמר אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך וגו׳. ראוי לשום לב ראשונה אומרו ויצא וילך כבר נכפל זה במה שקדם. עוד אומרו ויפגע במקום ומהו זה המקום שלא נזכר שמו ומה שדרשו רז״ל על הר המוריה הוא דרך דרש. עוד אומרו וילן שם כי בא השמש היל״ל ויבא השמש וילן שם. עוד אומרו ויקח מאבני המקום וגו׳ מה הכוונה בסיפור אלו הדברים שאינו כפי הענין. עוד אומרו וישכב במקום ההוא היל״ל וישכב שם. עוד אומרו ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו׳. מה זה הסולם ומה ענינו בזה המקום. עוד אומרו והנה ה׳ נצב עליו על מי על יעקב או על הסולם. עוד אומרו אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק וגו׳. מן הראוי לומר אני ה׳ אלהי אברהם ואלהי יצחק אביך או היל״ל אבותיך למה יחסו אל אברהם ולא אל יצחק. עוד אומרו הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך מהו זה היעוד כאן אם ליתן לו הארץ ולזרעו כבר נתנה הרבה פעמים לאברהם כאומרו שא נא עיניך וגו׳. ובהרבה מקומות יעוד לאברהם על זה ומה נתן לו כאן. עוד אומרו והיה זרעך כעפר הארץ למה נמשל זרעו לעפר יותר טוב לדמותם לכוכבים כנז׳ באברהם. עוד אומרו ופרצת ימה וגו׳ אחר שאמרת שירבה זרעו כנז׳. פשיטא שיפרוץ לרוב. עוד אומרו ונברכו בך כל וגו׳. מה הכוונה בזה די מה שנזכר כבר. ועוד הערות רבות אין להאריך לזכרם כולם יתיישבו כפי דרכנו בס״ד. אמנם אפשר לומר לפי שיעקב ע״ה בראותו שהוכרח עכ״פ לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ. כאומרו קום ברח לך וגו׳ היה קשה עליו יציאתו לחו״ל לפי שידע קדושתה. ולזה כאשר הגיע עד הגבול המבדיל בין הארץ וחו״ל. אז בער כי יותר חשק א״י ולא יכול להתאפק לצאת ממנה. וז״ש ויצא יעקב מבאר שבע וגו׳. אין הכוונה לומר לנו שיצא שזה כבר נודע במה שקדם. אמנם הכוונה לומר שכאשר יצא יעקב מבאר שבע כדי לילך לחרן שהוא חו״ל ויפגע במקום וגו׳. ירצה באומרו ויפגע כמו אל תפגע בי מלשון פיוס על דרך אומרו. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו כמו שעשה אותו הקדוש שספרו בגמרא (כתובות קי״ב) דהוה מנשק כיפי דעכו מרוב החיבה לאהבת א״י בלבו וראוי לדעת למה לא היה מנשק אלא כיפי דעכו ולא זולת. אמנם הענין כנז׳ לפי שכאשר יהיה האדם בתחום א״י הוא מתנחם מעט. אמנם כאשר יהיה על התחום בעצמו שהוא עכו שהוא הגבול אשר בין א״י לחו״ל אז תתלהב אש אהבת א״י בלבו ומרוב אהבתה היה מנשק ומחבב העפר והאבנים של א״י כמו האדם המפייס את חבירו ומנשקו כאשר מתפרד ממנו ומניחו והולך לו שמפייסו לומר שאין הכוונה שעזבו בעבור שנאתו אותו ח״ו. אלא בעבור שהוא מוכרח לו ההליכה מצד ענין אחר לזה מראה לו האהבה ומנשקו ומפייסו בעת הפרידה כי אז מתעוררת האהבה יותר. כן הקדושים כאשר יוכרחו לצאת מא״י על הגבול בעת צאתם תבער בלבם אהבתה וינשקו העפר והאבנים. להראות חיבתה בלבם לומר שלא יצאו ממנה בעבור שנאתה כי אם מצד הכרח הכריחם. וז״ש שכאשר יצא יעקב מבאר שבע כדי לילך לחרן שהיא ח״ל אז עלתה בלבו וגברה אהבת א״י. ולזה ויפגע. ופייס ונשק במקום שהוא הגבול שבין א״י לח״ל. ונקרא מקום לפי שגדר המקום כמו שגדרוהו החכמים. הוא מקיף שוה נבדל כלומר שהאויר המקיף המתקומם מכל סביביו הוא יקרא מקום. כמו הספל למים שהספל הוא מקום המים שהוא מקיף לו מבחוץ והוא שוה לו כשיעור מדתו והוא נבדל ממנו שאינו מעצמותו. וכן הגבול המקיף לא״י מבחוץ שהוא מבדיל בינה ובין ח״ל יקרא מקום. ולזאת הסיבה נקרא האל ית׳ מקום כאומרו ברוך המקום לפי שכבודו ית׳ מקיף העולם מבחוץ ומעמידו וז״ש ויפגע במקום שהיה מנשק ומפייס הגבול של א״י ומרוב אהבתו אותה היה כ״כ הפיוס לא שעה ולא שתים אלא היה כ״כ מנשק ומתבודד עד שלא ידע אימתי עבר הזמן עד שהוכרח ללון שם. והטעם לפי שבא השמש והוא עודנו מנשק ומפייס. וז״א וילן שם כי בא השמש. ולא אמר ויבא השמש וילן שם. לומר שלא היה בדעתו ללון שם. אמנם לן שם בעבור שבא השמש והוא עודנו מפייס כנז׳. ומרוב פייסו ואהבתו את הא״י ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו במקום הכסתות שהיו לו וישכב במקום ההוא כלומר על הארץ במקום הכרים. והכוונה שכ״כ היה מחבבה עד שהיתה לו הארץ ואבניה במקום כרים וכסתות. והיה לו נחת רוח בהם ושכב כאלו היה על מצעות בגדי משי ורקמה. ואפשר ג״כ אומרו וישכב במקום ההוא לומר שהענין שמי שהוא מצטער במטה ואין לו נחת רוח בה לא יוכל לישון במקום אחד. אמנם יהיה מתהפך ממקום למקום. ולז״א וישכב במקום ההוא. ר״ל שכ״כ היה לו נחת רוח בזאת המטה החשובה והחביבה עד וישכב במקום ההוא ולא נתהפך מצד אל צד אלא במקום ההוא שכב וערבה לו שנתו וכראות האל ית׳ כ״כ אהבתו בא״י גלה לו סוד מעלת א״י. וז״א ויחלום והנה סולם וגו׳. ודע שהסולם הזה הוא אוירי והוא אויר המקיף כל א״י והוא סוד המקום הנז׳ וצורת תחום א״י אינו לא ארוך ולא עגול ולא מרובע אלא כצורת אדם. מושכב ארצה פרקדן. ראשו ברוח מזרח. וב׳ זרועותיו פשוטות א׳ לצפון וא׳ לדרום וב׳ ירכותיו פתוחות בוהן רגלו הא׳ להר ההר שהוא קרן צפונית מערבית ובוהן רגלו האחר לנחל מצרים שהוא קרן דרומית מערבית ובין ב׳ רגליו נכנס הים הגדול שהים הוא מערבה של א״י. ולכן תמצא שא״י כולה רצועות גדולות וקטנות. הסולם הנז׳ הוא אויר המסבב כל אלו הרצועות ומבדיל בין אויר א״י ובין אויר ח״ל מן הארץ עד לרקיע. ויש לסולם הזה מדרגות מב׳ צדדיו מכלפי פנים מצד א״י. וכלפי חוץ מצד ח״ל. ודע שכל הדר בח״ל נמצאים סביבותיו י״א אלף מלאכים מסטרא דשמאלא מצד שמאל אלף. ועשרת אלפים מצד ימיני. וכשזוכה לבוא לא״י וכשמגיע סמוך לסולם מסתלקים מעליו אותם הי״א אלף מלאכים הנז׳ כדכתיב יפול מצדך אלף ורבבה מימינך ועולים במדרגות הסולם מצד חוץ כלפי חו״ל והולכים למקומם ובאותו רגע כשנכנס האדם בתוך אויר הסולם מיד יורדים דרך מדרגות הסולם מכלפי פנים כ״ב אלף מלאכי טהרה כחשבון הכ״ב אותיות שבתורה ומתלוים עמו עשרים אלף מצד אחד וב׳ אלפים מצדו השנית. ורמז לזה רכב אלהים רבותים אלפי שנאן. וכל הדר בארץ נמצאים עמו כ״ב אלף מלאכי טהרה כנז׳ ומי שהורע מזלו לצאת לח״ל כשמתקרב אצל הסולם הנז׳ מסתלקים מעליו הכ״ב אלף הנז׳ ועולים במדרגות הסולם כלפי פנים וחוזרים למקומם ויורדים י״א אלף ומתלוים עמו לח״ל ועיין בס׳ חסד לאברהם בס״ד בעין הארץ ממנו כי שם הרחבתי הביאור בענין. וזהו סוד הסולם שהראה האל ית׳ ליעקב כאשר ראה חיבת המקום עליו כנז׳. וז״ש ויחלום והנה סולם מוצב ארצה שהוא אותו אויר המקיף ומבדיל בין אויר ח״ל ובין אויר א״י הטהור. והוא הולך ועולה עד לב השמים שהוא מגיע עד היכל לבנת הספיר כמו שהארכתי הענין בעין הארץ כנז׳. וראה שאותם המלאכים כ״ב אלף הקדושים שהיו מתלוים עמו בא״י ראה אותם עולים במדרגות הסולם כלפי פנים. וראה מלאכי ח״ל שהם י״א אלף כנז׳ יורדים בו כלפי חוצה כנז׳ וכל זאת המראה השיג כאשר ראה ה׳ אהבהו במקום הקדוש שכ״כ חרה לו על אשר הוצרך לצאת מא״י לח״ל. וג״כ יעד לו שכרו על זה החיבוב שחיבב א״י כנזכר באומרו ויפגע במקום. ואמר הנה ה׳ נצב עליו ויאמר אני ה׳ וגו׳. ואפשר לומר והנה ה׳ נצב עליו הוא סמוך לקודם כאלו אמר עולים ויורדים בו. והנה ה׳ נצב עליו כלומר ראה במראות הנבואה מראות הסולם כנז׳. וג״כ ראה שהאל ית׳ נצב על הסולם. כלומ׳ שאין שליטה לשום שר בא״י אלא האל יתברך הוא המשגיח בה תמיד. וז״א נצב עליו ויעד לו שכרו על זה ואמר אני ה׳ אלהי אברהם אביך וגו׳. ירצה שבגלל שחיבב כ״כ א״י כנז׳ זכה שתהיה לו א״י במתנה לנחלה לזרעו אחריו. והענין ודאי הוא שהאל ית׳ נתן א״י לזרע אברהם ע״ה שהוא יצחק כמ״ש בפ״י כי ביצחק יקרא לך זרע. אמנם למה זכה יעקב וזרעו לא״י ולא עשו וזרעו שמה שדרשו רז״ל (נדרים ל׳ א) כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק הוא דרך דרש. אמנם כפי פשט הכתובים זרע יצחק יקרא זרע אברהם שנשבע האל ית׳ לאברהם שיתן להם א״י. אמנם הטעם שזכה לזאת המתנה יעקב וזרעו ולא עשו וזרעו הטעם הוא לפי שכ״כ חיבב יעקב ע״ה א״י כנז׳ לזה יעד לו האל שאותה השבועה שנשבע לאברהם שיתן לזרעו את הארץ יקיים אותה ביעקב ולא בעשו. וז״א והנה ה׳ נצב עליו ויאמר אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק וגו׳. ומה נחמד אומרו אלהי אברהם אביך ר״ל שאעשה כאלו אברהם הוא אביך ולא יצחק כענין שכאשר נשבעתי לו שאתן לזרעו את הארץ הוא לך לזרעך דוקא. ולזה הארץ אשר אתה שוכב עליה. ר״ל שכ״כ חבבת אותה עד שהנחת כרים וכסתות ושכבת על הארץ מצד חיבתה לך אתננה ולזרעך לבד ולא לעשו. לפי שאחשוב שאברהם הוא אביך ולא יצחק. וג״כ יעד לו שתהיה השגחה דביקה עם זרעו והקדושה כמו עפר הארץ או יעיד לו על רבוי זרעו ג״כ. וא״ת אחר שהמשלת זרעי בקדושה ובהשגחה לעפר הארץ. א״כ מה עפר א״י שיצא לח״ל מטמא והפסיד קדושתו יכול אף זרעי כן שאם יצא לח״ל לא יהיה קדוש ומושגח. לז״א ופרצת ימה וגו׳ כלומר שיהיה לזרעך סגולת עפר הארץ כנז׳. עם היות שיצא לח״ל. וא״ת אחר שזרע ישראל הוא דבוק בקדושה ומושגח בה. ותו בח״ל כמו שהוא מושגח בא״י. א״כ מה מעלת הישראלי שישב בא״י. לז״א ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך לרמוז לדרוש הרחבנו בו הביאור בס׳ חסד לאברהם ונרמז לעיל בפ׳ לך לך. שכאשר יהיה הצדיק בא״י יוכל להמשיך ע״י עבודתו השפע לכל העולם משא״כ כאשר יהיה בח״ל וע״ש ולפי שהיה יעקב מצטער על יציאתו מא״י לח״ל לז״א והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת וגו׳. וייקץ יעקב משנתו כאשר ראה המראה הגדול הזה. ותמה על מעלת א״י שהשכינה דביקה בה בהשגחה פרטית מה שלא ידע בה קודם לכן. ולזה נתיירא הרבה מהיציאה לח״ל. ומקדושת המקום הנורא. ולזה השכים בבוקר וישם את האבן למצבה כדי להכיר המקום הנורא ההוא. וג״כ כדי להכיר האבן משאר האבנים יצק שמן על ראשה שהשמן יעשה רושם בארץ ובכל הדברים ויתמיד הרושם והכתב לזמן רב ונדר נדר שאם תהיה ההשגחה דביקה עמו בענין שלא יחסר לו המוכרח ויחזור לביתו לשלום. אז ידע ודאי שאפילו כשהיה בח״ל שאמרו רז״ל (כתובות ק״י) כל הדר כו׳ עכ״ז הוא ידע שהיה ה׳ לו לאלהים היה לו אלוה בח״ל:
ושבתי בשלום אל בית אבי וגו׳. י״ל שהם אמרו ז״ל (ברכות ס״ג) הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום. אלא לך לשלום. נראה שמלת בשלום הוא לשון קללה שהכוונה שלא יוסיף שום שלימות יותר וגו׳. וא״כ איך אמר יעקב ושבתי בשלום ולא לשלום. כי זהו טענת אבימלך ליצחק. לפי דעתי באומרו ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ה׳ והענין לדעתי כי הם אמרו לו לך בשלום ולא לשלום כמ״ש הכתוב וילכו מאתו בשלום לכן אמרו ראינו כי ה׳ עמך כי אנחנו שלחנוך בשלום. ואתה לא נזוקת כי אתה עתה ברוך ה׳. וא״כ איך אמר יעקב ושבתי בשלום וגו׳. ואפשר לומר שהוא התפלל לאל שישמור אותו מכל נזק בחוצה לארץ ולא יהיה לו מיחוש ראש ולא שום נזק אלא יהיה בריא ושמור מכל נזק. וכאשר יחזור לארץ ישראל ימות במהרה כלומ׳ בא״י יהיה . . . . . והיה אלהים עמדו כי אפילו מדת הדין תיטיב עמו. אמנם כאשר יחזור לא״י אפי׳ מדת הרחמים תהפוך לכן . . . . . ובמדרש אמרו וכי יעקב לבד יצא והרי כמה חמרים וגו׳. על״ה במדרש רבה. אמנם י״ל מה הוא כוונת בעל המאמר שאין סברא לומר שהיה לכתוב לספר שיצאו חמרים וגמלים שדרך הכתוב לספר העיקר ויניח הטפל. וא״כ מה כוונתו באומרו והרי כמה חמרים וגו׳. ועוד אומרו אלא כל זמן הצדיק וגו׳. הנה בכל מקום שיאמר אלא הוא סותר התירוץ הראשון וכאן לא נאמר שום תירוץ קודם ומהו אלא. וי״ל שבעל המאמר הוקשה לו אומרו ויצא יעקב שהרי כבר נאמר בפרשה שעברה וישמע יעקב וגו׳. ולז״א שודאי לא ימנע מחלוקה או אומרו ויצא יעקב כדי לומר שעשה מה שאמר לו אביו. או שאמר זה לדייק ולומר שיעקב לבדו יצא. והנה הא׳ א״א שכיר אמר זה למעלה. וג״כ אם נאמר הב׳ שלפי שאמר למעלה וישמע יעקב וגו׳. חזר לומר שמה שאמרתי לך וילך לא תחשוב הוא שהלכו עמו אנשים הרבה שאינו אלא הוא לבדו הלך ולז״א ויצא לדיוקא שהוא לבדו יצא גם זה אינו צודק. והרי כמה חמרים וגו׳ אלא סותר התירוץ דס״ד מעיקרא שהוא לדיוקא כנז׳. שזה א״א אלא לדרשא אתא ללמדך בכל זמן וגו׳. ר״ל שמה שאמר כאן ויצא לומר שיציאתו עשתה רושם וגו׳. כמו שהארכתי בזה המאמר במקום אחר בס״ד:
ומצאתי כתוב משם רז״ל שכאשר רדף אליפז אחר יעקב להורגו במצות אביו כשהשיגו ישב אצלו ברחוק ד׳ אמות והתחיל לבכות אמר לו יעקב למה אתה בוכה אמר לו אליפז אבי גזר עלי להורגך וחייב אני לקיים מצות אבי ועוד שנשבע לכרות את ראשי אם לא אוליך לו את ראשך. ואני א״א להורגך כי אתה רבי שלמדתני תורה לכן לא ידעתי מה אעשה. א״ל יעקב טול את נכסי מעל ידי ועל ידי זה תקיים מצות אביך שהעני חשוב כמת. ולענין הראש תאמר שפגע בך ארי וזרקת אותו אליו להציל את נפשך. ונתרצה לו אליפז בזה. מיד נתקרב יעקב בשפת הנהר ופשט כל בגדיו ונכנס בנהר ונטלם אליפז והלך לו ונשאר יעקב ערום בתוך המים וידיו פרושות השמים בוכה ומתפלל מיד נזדמן לו פרש א׳ מהרצים רוכבי הרכש ונפל מהסוס בשפת הנהר ורגלו אחוזה בתוך הרכש ונטבע בנהר ומת ויעקב פשט את בגדיו וכבסן ולבשן וזה היה קרוב לבית מדרשו של עבר ונתעכב שם י״ד שנים ושם למד חכמה ונטמן שם פן יפגעו בו קרובי ההרוג ויאמרו שהוא הרגו ולאחר י״ד שנה יצא ממדרשו של עיר והיה אז בן ע״ז שנה וכשהגיע לחרן נזכר שעבר מקום שהתפללו בו אבותיו והוא נתן דעתו לחזור ונעשה לו נס וקפצה לו הארץ ונמצא באותו מקום מקודש והתפלל שם ואחר שהתפלל שם נתן דעתו לחזור אמר הקב״ה צדיק זה בא לבית מלוני אל יפטר בלא לינה מיד שקעה החמה ב׳ שעות קודם זמנה והיינו דכתיב וילן שם בשביל שבא השמש שמסורת בידו לעולם לא יצא אדם אלא בכי טוב ואל יבוא אלא בכי טוב דהיינו אור השמש שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב וגו׳:
ביאור טעם שהותר ליעקב לגנוב לב לבן:
מסרה והנה איננו ג׳ וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום. (שופטים ג׳:כ״ה) ויחילו עד בוש והנה איננו פותח. (תהילים ל״ז:ל״ו) ויעבור והנה איננו ואבקשהו ולא נמצא. חד בתורה. וחד בנביאים. וחד בכתובים. וסימן לית תרעא למתבע. פי׳ כי יעקב היה איש תם וירא אלהים וגנב את לב לבן ולקח את בנותיו והלך בלי רשות. והנה אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הגוי. אמנם לפי שראה יעקב שלבן היה פונה פניו שלא היה רוצה לראוהו. וזהו כי איננו עמו כתמול שלשום. והוא היה רועה צאנו. וכ׳ שנה לא היה ישן ביום ובלילה וכאשר היה הולך לבית לבקש לחם לאכול היו סוגרים בפניו הדלת ולא היו רוצים לפתוח. וז״ש ויחילו עד בוש והנה איננו פותח. והנה דרך בעל הבית שלפעמים לא ימצא והמבקש אותו ימצאנו בשוק. אמנם לכן הרשע כשהיה יוצא מהבית היה אומר אם יבא יעקב וישאל עלי יאמרו לו לא ראינוהו ולא ידענו מה היה לו והיה הולך לבקשו ולא היה מוצאו. וז״ש ויעבור והנה איננו ואבקשהו ולא נמצא. ולז״א יעקב לית תרעא למתבע אין פתח ואין מקום לשאול עליו:
ביאור מעלת לאה ויששכר גם ענין דינה עם שכם:
מסרה עמדה ד׳ ועמדה א׳. ותרא לאה כי עמדה מלדת. (מלכים ב י״ג:ו׳) וגם האשרה עמדה בשומרון. (תהילים כ״ו:י״ב) רגלי עמדה במישור. (קהלת ב׳:ט׳) אף חכמתי עמדה לי. וחד (מלכים א א׳:ב׳) ועמדה לפני המלך. וסימן אתחזיאת בשומרון כנישתא דחכמתא בסכנתא. פי׳ האמהות נביאות היו ויודעו׳ העתיד ראתה לאה שדן בן ה׳. ראשון לחטוא נצטערה מאד וכשעמדה מלדת שמחה שעתיד לשום האשרה בשומרון. ואז לקחה הדודאים וילדה יששכר וכשראתה שדן מחלק רחל וממנה יששכר יודעי בינה לעתים אמרה רגלי עמדה במישור שיצא מחלקי יששכר וזבולון סבת החכמה. וז״ש אף חכמתי עמדה לי בחלקי אבל מה אעשה שלא יצא ממני דן ושמחתי. ממני דינה שלקחה שכם בן חמור. וז״ש ועמדה לפני המלך. וז״ש הסימן אתחזיאת בשומרון במקום המשפט שמה הרשע שהיה ראוי שם להיות כל החכמים והיושר שבעולם ששם ט׳ שבטים וחצי. וכולם עובדי ע״ז. עד שגלו ללחלח וחבור והרי גוזן וגו׳:
ביאור הסיבות הגורמים העורון:
מסרה ועיני י״ג. מהם ריש פסוק. ועיני לאה רכות. (בראשית מ״ה:י״ב) ועיני אחי בנימין. (שם מ״ח) ועיני ישראל כבדו מזוקן. (שמואל ב כ״ד:ג׳) ועיני אדוני המלך רואות. (ישעיהו ה׳:ט״ו) וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה. (איוב י״א:כ׳) ועיני רשעים תכלינה. (שם י״ז) לחלק יגיד רעים ועיני בניו תכלינה. (שם ל״א) ועיני אלמנה אכלה. (משלי י״ז:כ״ד) ועיני כסיל בקצה הארץ. (שם כ״ז) ועיני האדם לא תשבענה. וסימנם שפירותא בפומא דישראל ויחזין בשפלותא דחייביא וביניהון ויסופון מארעא ויאבדון מארעא. פי׳ העורון יגיע לאדם מעשרה דברים. התמדת הבכי. וז״ש ועיני לאה רכות וגו׳. שבכתה שהיא לחלקו של עשו וז״ש כלו בדמעות וגו׳. וכשהאדם יושב זמן רב משתוקק לראות אדם א׳ או דבר יקר ויושב זמן רב ומביט לראות. וז״ש עיניכם רואות ועיני אחי בנימין שיש זמן רב שאני משתוקק לראותו. וברוב הזקנה ועיני ישראל כבדו. וכשהאדם רואה מעלתו ומדרגתו מסורה ביד אחר. וז״ש נתן הנביא לדוד*צ״ע כי לא נמצא הכתוב הזה כלל: ברוך ה׳ אשר נתן לך בן יושב על כסא מלכותך ועיני אדוני המלך רואות. לפי שאינו מקנא בבנו ובתלמידו. והגאוה והמעלה ייקרו האדם יותר מדאי. כשז״ל (סוטה ט׳ ושם אית׳ הלך אחרי עיניו ובמדרש תנחומא פ׳ בשלח אית׳ נתגאה בעיניו) שמשון נתעלה בעיניו ולקה בעיניו. וז״ש וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים השפיל עיני הרשעים בסנורים כסדום וזהי ועיני רשעים וגו׳.. ומי שיש לו אחד בפה וא׳ בלב שפת חלקות וגונב דעת הבריות חושב דבר ומדבר דבר ולזה יהיה לו מדה כנגד מדה עיני בניו שהם מחשבותיו תכלינה וז״ש לחלק יגיד רעים שמדבר חלקות ורפיונו דבר אחר יהיו בניו עורים. והאשה שימות בעלה. וז״ש ועיני אלמנה אכלה. ואדם שהולך בדרכים תמיד לאסוף קנין ברוב ענין יגיע לו נזק בראות. וז״ש ועיני כסיל בקצה הארץ. וצרות העין מלא ביתו כסף וזהב לא ישבע מסיבתו חסרון הראות. וז״ש ועיני האדם לא תשבענה. וראוי לאדם לסור מכל הדברים האלה וחשקו ותשוקתו יהיה בעבודת בוראו וינצל מעורון ופגעים רעים ויהיה לו נזק באוירו ולא בגופו וז״ש הסימן שפירותא בפומא דישראל ר״ל היופי והנוי הוא התפלה והשבח לאל ית׳ בפיהם של ישראל ויראו במפלתם של רשעים הם ובניהם וזהו ויחזון בשפלותא דחייביא. אכי״ר:
וילך ראובן בימי קציר חטים. י״ל מהו וילך להיכן הלך היל״ל וימצא ראובן דודאים בשדה בימי קציר חטים ויבא אותם וגו׳. ועוד למה לא רצתה לאה שתתן מדודאי בנה לאחותה שאין ראוי לה להכעיס לאחותה ולקנאות בה כ״ש אם הדודאים הם מועילים להריון כדברי קצת מפרשים. ויותר ראוי היה לה לבקש לאחותה דבר שיועיל להריון כדי שלא תשאר גרועה מאחת השפחות. עוד יש תימה בדברי רחל שאמרה. לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך. וכי לא היה לה מה ליתן לה תחת הדודאים כי אם שישכב עמה שאין ראוי לה לזלזל כמשכבו של צדיק. ועוד יש לתמוה על יעקב ע״ה שנראה שפירש מלאה ממ״ש המעט קחתך את אישי. ואיך פרש ממנה ומנע ממנה מצות עונה. ועוד מהו זה שמייחסין תמיד הדודאים לראובן כאומרו תני נא לי מדודאי בנך ולקחת גם את דודאי בני. תחת דודאי בנך כי שכור שכרתיך בדודאי בני. ג״כ למה ייחס אלו השני בנים שילדה ליעקב כמ״ש. ותלד ליעקב בן חמישי ותלד בן ששי ליעקב. ועוד מניינא למה לי. ועוד כי נתן אלהים שכרי וגו׳. היל״ל כי שכרתי אישי בדודאי בני. ועוד מה הכריחה לתת שפחתה אחר שכבר ילדה ד׳ בנים. וי״ל שלאה כאשר עמדה מלדת פירש ממנה יעקב שנראה לו גנאי בדבר שיזקק לה מאחר שאינה יולדת אחר שהוא לבטלה. לכן לאה מרה לה שפירש ממנה אותו צדיק. ואחר שראתה כוונתו שלא פירש ממנה אלא לפי שאינה יולדת. לכן נתנה שפחתה לאשה. וביקשה מהשי״ת שבזכות זה יפקדנה ויתן לה הריון כדי שלא יפרוש ממנה יעקב שאין כוונתה להוליד ולאסיף בנים כי כבר הודתה להשי״ת שנתן לה יותר מחלקה. אמנם לא ביקשה בנים רק כדי שלא יפרוש ממנה אותו צדיק. ואע״פ שניתנה לו שפחתה לא הועילה כלום כי לא רצה עוד יעקב להזקק לה אחר שכבר עמדה מלדת ויש לה בנים. והנה בראות ראובן זה הענין נתקנא על עלבון אמו. ומחמת זאת הקנאה ג״כ בלבל יצועי אביו לכבוד אמו. לכן נזדרז לבקש סם המועיל להריון כמו הדודאים. ולז״א וילך ראובן כלומר שלא הלך כי אם בעבור לבקש הדודאים לאמו והאל ית׳ הזמינם לו. ויבא אותם אל לאה אמו. ולזה נקראו על שמו בכל פעם שמזכיר אותם בעבור שהשתדל בהם ואמר. ותאמר רחל אל לאה תני נא לי וגו׳. ותאמר לה המעט וגו׳. אפשר שהדודאים הללו היו מוטעים ולא היה בם כדי להספיק לשתיהן רק לאחת מהן. ולזה אמרה לה המעט קחתך את אישי וגו׳. כלומר אחר שכוונתי בדודאים הוא כדי שיזדקק לי בעלי אחר שפירש ממני ולקחתו אתה לעצמך ולא חששת לענויי לכן אין ראוי לך לקחת הדודאים. אחר שכוונתי להם להריון כדי שישוב להזדקק לי. ולזה השיבה אותה רחל לכן ישכב עמך הלילה תחת וגו׳. שודאי ידעה כוונתה שלא תתנם בכל ממון שבעולם. שאין כוונתה רק שלא יפריש ממנה בעלה. לכן להפיק רצונה אמרה לכן ישכב עמך וגו׳. שזהו עצמו תועלת הדודאים. ולזה תמצא שכשנתעברה ביששכר לא פירש ממנה עוד וחזרה ונתעברה בזבולון אע״פ שלא אמרה רק לילה אחד מ״מ אחר שראה יעקב שנפקדה לא פירש ממנה. ומשם תבין שמתחלה לא פירש ממנה כי אם לפי שלא היתה ראויה ללדת ואמר ויבא יעקב וגו׳. ותצא לאה לקראתו וגו׳. אע״פ שאמרו רז״ל (כתובות ע״ב) שהתובעת בפה נקראת חצופה אלא שעושה דברים שיתן דעת הבעל עליה כמו שאמרו (עירובין ק׳) דמרצייא ארצויי. שאני הכא דלא אפשר בלאו הכי ותביעתו בפה הויא כרצוי לבד. והנה אע״פ שאמרה אלי תבוא. לא נתרצה יעקב אבינו ע״ה שיבוא אצלה. עד שאמרה לו כי שכור שכרתיך בדודאי בני. כלומר בעל כרחך אתה בא. ועכ״ז היה מגמגם בדבר מצד שאינה יולדת שלא יהיה זרעו לבטלה גם שנראה שיש ח״ו כדמות חוצפה בדבר עד שהאל ית׳ סייע בדבר כדרז״ל (נדה ל״א) על וישכב עמה בלילה. ושלא תאמר שיש ח״ו שמץ דבר מבני תשע מדות שזו חצופה ח״ו. לזה אמר (שם י״ז) וישמע אליה אלהים. ותהר ותלד ליעקב בן חמישי. כלומר צדיק כיוצא ביעקב והוא חמישי לראשונים ועמהם במנין ושוה להם וכן ג״כ בזבולון בן ששי ליעקב. וכן ג״כ תמצא בשפחות נאמר ליעקב לומר שגם הם צדיקים דומים לו עם היותם בני השפחות. ואומרו נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי וגו׳. כלומר שהזכות הוא מחמת שנתתי שפחתי לאישי. ואם היה נזקק לי מתחלה כשנתתיה לו כבר הייתי מעוברת. אלא שהוא מנע שפירש ממני. ולזה לא קראתי ע״ש שכירות הדודאים שאדרבה היה נראה הדבר מגונה. ואפשר לומר שקראתו יששכר בשני שיני״ן לשני השכירות. שכירות הנז׳. ושכירות הדודאים שהוא ג״כ מצוה שהיתה כוונתה לשם שמים ולא פרסמה כי אם אותה שנראית לכל שהוא מצוה. הרס״ו זללה״ה: