ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. אדני שאל וגו׳ עד ולא יכול יוסף להתאפק וגו׳. ויש להשים לב ראשונה באומרו ויגש אליו יהודה אחר שכבר היה מדבר עמו כנזכר בסוף הפ׳ הקודמת. עוד באומרו אליו כי היל״ל ויגש יהודה וגו׳. ועוד אומרו ויאמר בי אדוני אם הכוונה כמו שאמר המתרגם לשון בקשה היל״ל נא אדוני. ועוד כפל הבקשה באומרו ידבר נא עבדך ואם כמו שאמר המתרגם ימלל כען וגו׳ הנה יראה מותר כי היל״ל ידבר עבדך דבר וגו׳ מאי עתה. ועוד אומרו ואל יחר אפך וגו׳ על מה יחרה לו כי אלו הדברים כולם הם תחנונים. עוד ק׳ היל״ל ואל יחר אפך בי כי כמוך או אל יחר אפך לבד. ועוד אין משמעות לאומרו כי כמוך כפרעה אם הכוונה לומר כי הוא דומה בעיניו כמלך היל״ל כי אתה כפרעה. עוד אומרו אדני שאל את עבדיו וגו׳ הנה כל אלו הדברים דברי מותר כי עיקר הדברים הוא ישב נא עבדך תחת הנער וגו׳ ומה טעם האריך בספור העבר. ועוד הערות אחרות יאריך לזוכרם יתישבו כפי דרכנו בס״ד. אמנם אפשר לומר לפי שהשואל שאלה מה כדי לינתן לו שאלתו ותעשה בקשתו צריך לכוין ו׳ תנאים. א׳ צריך להשתדל הוא בעצמו לעשות ולבקש שאלתו בלי אמצעי בינו לבין השואל והענין לפי שבעל הענין נפשו נשברה בקרבו וישתדל בכל מאמצי כחו להמציא ענינים מה שאין כן אם היה הענין על ידי אמצעי כי לא ישתדל בענין כי אם על צד היותר טוב ולא ישתדל בכל כחו ולזה אסתר לא שלחה לאחשורוש על ידי אגרת או ע״י התך וכיוצא אלא היא עצמה שמה נפשה בכפה כנודע. התנאי הב׳ שצריך השואל להכניע עצמו לפני המשאיל וידבר בלשון רכה ותחנונים כי זה מבוא גדול לעשות את שאלתו הלא תראה הגבעונים לא מלאו שאלתם כי אם מהכנעתם לפני יהושע ומרבית דברתם. התנאי הג׳ צריך השואל לסדר דברי שאלתו באופן היותר קצר כי זה מבוא גדול לעשות את בקשתו וזהו תנאי הכרחי לפני ב״ו הלא תראה מרע״ה לפני האל שמר זה התנאי באומרו אל נא רפא נא לה. התנאי הד׳ צריך השואל שידבר בקול נמוך דומה לבעל חוב כי זה יעזור למלאות את שאלתו שזה יורה שלבו נשבר ונדכה שאם ידבר בקול חזק לא יעשה את שאלתו הלא הראה כי מתנאי המתפלל הוא שלא ישמיע קולו בתפלתו. התנאי הה׳ צריך השואל לבקש העת הראוי לשאול בה שאלתו ר״ל שתהיה עת רצון ויהיה המשאיל שמח שאם יהיה עת רוגז אין מבוא בשאלתו הלא תראה דוד ע״ה שמר זה התנאי באומרו ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון וגו׳. התנאי הו׳ צריך השואל שישאל שאלתו מאת איש שיש לו כח לתת את בקשתו כמו המלך כי אם ישאל מאת איש חסר לחם שיתן לו עושר וכבוד ודאי אין מבוא בשאלתו ואל זה כיון דוד באומרו ואני תפלתי לך ה׳ כי האל ית׳ בעל היכולת הגמור. והנה יהודה ע״ה בראותו היותו מנוצח לפני יוסף ואין מנוס לפי הדין כמו שהודה על זה הוא בעצמו באומרו מה נאמר לאדוני מה נדבר ומה נצטדק וגו׳ לזה נגש להתחנן לפניו ולבקש ממנו בדרך תחנונים לעשות עמו לפנים מן השורה ושמר בבקשתו כל הו׳ תנאים הנזכר. אם כנגד התנאי הא׳ אמר ויגש אליו יהודה ר״ל כי היתה בקשתו זאת בלא אמצעי ביניהם כי אם הוא בעצמו נגש לדבר לו וזהו אליו כי זה מבוא גדול לעשות את שאלתו כנז׳. ואם כנגד התנאי הב׳ אמר ויאמר בי אדני ר״ל בבקשה ממך אדוני כי זה יורה על הכנעתו ורבוי תחנוניו לפניו. ואם כנגד התנאי הג׳ אמר ידבר נא עבדך דבר ר״ל כי אינם רובי דברים כי אם דבר א׳ לבד שהוא דבור קצר. ואם כנגד התנאי הד׳ אמר באזני אדני ר״ל כי דברי נמוכים הרבה וגו׳. ואם כנגד התנאי הה׳ אמר ואל יחר אפך בעבדך כי אני מבקש ממך שיהיה עת רצון לפניך ולא תהיה בכעס. ואם כנגד התנאי הו׳ אמר כי כמוך כפרעה ר״ל כי יש לאל ידך לעשות את שאלתי כמו פרעה שהוא מלך. ואחר ששמר כל התנאים אמר שאלתו והוא אומרו אדני שאל וגו׳. או ירצה באופן ב׳ והענין לפי שאמר למעלה שכאשר נמצא הגביע באמתחת בנימין הנה כאשר באו העיר ועמדו לפני יוסף הנה עמד למשפט כלומר מה משפט הגנב ויהודה שפט בצדק כי האדם יראה לעינים ואמר הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו וגו׳. והנה יוסף נתחסד עמהם לפנים מן השורה ואמר האיש אשר נמצא הגביע בידו וגו׳ ואתם עלו לשלום אל אביכם ונראה שכאשר אמר להם עלו לשלום אל אביכם נכנס לביתו והוציאם מלפניו. וכן מצאתי כתוב בספר הישר של דברי הימים קדמון מאד בספרו זה המעשה כתב וז״ל ויאמר יהודה מה נאמר לאדוני מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את עון כל עבדיך היום על כן עשה לנו הדבר הזה היום ויקם יוסף ויחזק בבנימן ויקחהו מאת אחיו בחזקה ויבא הביתה וינעל את הדלת בפניהם ויצו יוסף לאשר על ביתו ויצא ויאמר אליהם כה אמר המלך לכו לשלום אל אביכם הנה לקחתי את האיש אשר נמצא גביעי בידו וגו׳ עד כאן לשונו. הנה יראה מדבריו כבר נפרד מהם ונכנס והם יצאו מלפניו לחוץ והנה מחוק המלכות כאשר יצא האדם מלפני המלך וכ״ש אם יצא חייב לא יוכל ליכנס שנית לפני המלך אלא אם יאמר בי הנאת המלך כלומר אני רוצה להגיד תועלת המלך כי אז יכניסוהו לפני המלך עכ״פ וזה חוק בין אדום וישמעאל כנודע. והנה אחר שיצאו מלפני יוסף כנזכר אמר כי סבה שנתקרב ונגש אליו שנית הוא לפי שאמר בי אדני כלומר בי הנאת המלך ומצד זה נכנס לפניו שנית וז״א ויגש אליו יהודה וסבת ההגשה אליו היא אומרו בי אדני כנזכר ואומרו ידבר נא עבדך דבר באזני אדני כלומר נכנסתי לפניך לדבר לך דבר שהוא הנאתך ואתה חפץ לשומעו ויכנס באזניך כי הדבר שאין האדם חפץ לשומעו הוא כאלו לא נשמע כלל. ואומרו ואל יחר אפך בעבדך וגו׳ יובן בשנקדים ב׳ הקדמות מבוארות בעצמם. הא׳ היא שיוסף לא היה רוצה לקנות עבד אלא לבנימין לבד לא שאר אחיו. ולזה כאשר אמר יהודה הננו עבדים לאדני וגו׳ חרה אפו ואמר חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום ר״ל שכוונתו שלא יהיה לו עבד כי אם בנימין. הקדמה ב׳ ידוע הוא כי שם עבד יאמר על ב׳ פנים. א׳ יאמר על העבד הקנוי בכסף כמו בנימין בזה המקום כי הוא עבד יוסף ממש ושייך בו מקח וממכר. ב׳ יאמר עבד על אדם שמכניע עצמו לפני חבירו או לפני מלך ושרים שכאשר יאמר האדם לפניו אני עבדך אין הכוונה שהוא מקנת כספו אלא לרמז על גודל מעלתו שהוא גדול ממנו במעלה כעבד לפני אדוניו. והנה יהודה ע״ה כאשר נכנס לפני יוסף אמר ידבר נא עבדך דבר באזני אדני והנה קרא עצמו עבדו של יוסף ולפי שיוסף לא היה רוצה שיהיה עבדו כי אם בנימין כנזכר לא זולתו לז״א ואל יחר אפך בעבדך ר״ל אל יחרה אפו בי באמרי כי אני עבדך כי אמרי עבדך הוא כפי הבחינה הב׳ לא כפי הבחינה הא׳ וז״א כי כמוך כפרעה ר״ל אחר שאתה כמו המלך מזאת הבחינה אני אומר כי אני עבדך לא כפי הבחינה הא׳ שאין אתה חפץ בזה כנז׳ כי בזה יחרה אפך בי כנזכר ואומרו כי כמוך כפרעה ירצה לדעתי והוא להראות מעלת יוסף והענין שאם אמר כי אתה כפרעה יובן שאתה דומה אליו קצת לא שוה לו לז״א כי כמוך כפרעה ר״ל אתה דומה לפרעה ופרעה דומה לך שירמוז שאתם שוים במעלה כמו כעם ככהן וגו׳ והוא דקדוק נכון. ואמר אדני שאל את עבדיו לאמר וגו׳ ירצה לפי שכל אשר ישמע דברי יהודה כעת לאמר כי בנימין אם יקחנו לעבד ימות במהרה ולזה יותר טוב ליוסף שיקח לעבד יהודה במקום בנימין. הנה כל השומעו יאמר כי במרמה הוא מדבר כדי שיציל בנימין מיד יוסף והוא יהודה איש גבור לא ישוב מפני כל ולא יעברו ימים אחדים עד אשר יברח וינצל מיד יוסף גם הוא ולזה הוא נתן עצה ליוסף שיקח לעבד יהודה תחת בנימין והנה כפי זה לא יש תועלת בדברי יהודה כלל כי כל השומעו יצחק לו ולזה יהודה בחכמתו הקדים לדבריו הקדמה מפורסמת אמיתית שממנה יתאמתו דבריו ואין מי שיכחישם וז״א אדני שאל את עבדיו לאמר וגו׳ ר״ל דע אדני כי מה שאני אומר שבנימין לא יאריך ימים אצלך כבר נאמרו אליו הדברים קודם זה המעשה והוא שכאשר שאל לנו אדני מאז בתחלה היש לכם אב או אח היה אז אנחנו כלנו מסיחים לפי תומנו ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו והנה להפליג אהבת יעקב לבנימין אמר יש לנו אב זקן שמדרך הזקן יושב ובטל בלא מלאכה וכל היום משתעשע בו ע״כ וג״כ הילד הוא קטן אעפ״י שאביו זקן הילד קטן לפי שלא נולד לו אלא בימי הזקנה ומדרך הטבע שיהיה אהוב לפני אביו עוד נוסף על זה שאחיו מת. עוד שנותר הוא לבדו מכל בני אמו. עוד סבה אחרת שאביו כל אהבתו אהבו יותר מכל אחיו וכל אלו הסבות יורו על חוזק אהבת יעקב עם בנימין והנה אחר שעברו ונאמרו כל אלו הדברים מאז ואנו מסיחים לפי תומנו ותאמר אל עבדיך הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו לטובה ואנחנו אז השבנו אל אדוני כי זה נמנע כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו והסבה בזה ועזב את אביו ומת כי בהכרח ימות מסבת חוזק הדמיון של הנער ותאמר אל עבדיך אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תוסיפון לראות פני ויהי כי עלינו אל עבדך אבי ונגד לו את דברי אדני ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אוכל לרמוז כי נתאחרנו שם זמן הרבה בעבור הנער עד שלא נשאר לנו אוכל כלל וזה רמזו באומרו שובו שברו לנו מעט אוכל ר״ל כי אפילו דבר מועט היינו חסרים כי זה יורה על העכוב שנתעכבנו כדי שישלח עמנו הנער ונאמר לא נוכל לרדת וגו׳ ויאמר עבדך אבי אלינו וגו׳ ולקחתם גם את זה מעם פני וגו׳. והנה מכל זה יובן כי דברי דברי אמת כי בנימין לא יאריך ימים אצלך ולזה העצה הנכונה היא שאשב אני תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו. והנה בשבת יהודה לעבד תחת בנימין יש ב׳ ספיקות. א׳ שאין מי שיהיה בן חורין ויקנה עצמו לעבד ללא תועלת ואין זה כי אם ערמה ממנו לפי שהוא גבור באחיו בחר בזה ולמחר יברח מאדוניו. ב׳ מצד יוסף בעצמו שהיה ירא אלהים יעשה משפט כי לא יענש יהודה ויקחהו לעבד על לא חמס עשה ויפטור לבנימין בעל העונש ולזה מצד ב׳ הספיקות הנזכר הוא נמנע ישיבת יהודה תחת בנימין. ולזה יהודה להתיר ב׳ אלו הספיקות הקדים לדבריו ב׳. דברים ואמר אם כנגד הספק הראשון אמר הרבה הנאה יש ליהודה בשבתו לעבד תחת בנימין יותר משיהיה בן חורין אצל אביו. וז״א ועתה כבאי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו והיה כראותו כי אין הנער ומת והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה וגו׳. ולזה מזאת הסבה יותר טוב לי לישב לעבד ולא אסבב מיתת אבי וא״ת בספק הב׳ שיוסף לא יעשה כי אם ביושר כנזכר ולא יחייב את הזכאי ולא יזכה את החייב. להשיב על זה הספק אמר כי עבדך ערב את הנער וגו׳ כלומר אחר שאני ערב בו הנה ודאי אחר שהוא גנב כאלו גנבתי אני ולזה ועתה ישב נא עבדך תחת הנער. ומה נחמד אומרו ועתה כלומר אחר שכבר סדרתי כל דברי וכל טענותי הנה עתה ראוי ומחויב בין מצדו בין מצדי שאשב תחתיו לעבד שהוא ודאי לא יאריך ימים בביתך כנזכר. וביאר יותר כי הוא נמנע שיעלה הוא וישאר בנימין לעבד וז״א כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתנו פן אראה ברע וגו׳ והנה בראות כל האנשים הנצבים דברי יהודה כי נעמו כנזכר כי כלם נכוחים הנה ישרו בעיניהם ואמרו כלם פה אחד טוב הדבר כי זה יותר טוב וזה תועלת המלך ולזה ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו כי כלם הודו ליהודה ואמתו דבריו שהם דברי אמת כנזכר וכל זה הוא הפך מסברת יוסף ולזה לא יכול יוסף להתאפק לדבריהם ויקרא הוציאו כל איש מעלי וג״כ יוסף לא מצא בפיו מענה ליהודה כי נצחו בטענותיו כנזכר. ולזה אין מנוס ליוסף אלא להתודע להם ולז״א ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי וגו׳. ובמדרש רבה (פ׳ צ״ג) ויגש אליו יהודה הה״ד בני אם ערבת לרעך זה יהודה אנכי אערבנו. תקעת לזר כפיך מידי תבקשנו. נוקשת באמרי פיך אם לא הביאותיו אליך. עשה זאת בני והנצל לך והדבק בעפר רגליו וקבל מלכותו ואדנותו ויגש אליו יהודה. ובמדרש ילקוט מחולפת הנוסחא ובמדרש ילקוט משלי הוא בנוסחא ג׳ וכפי נוסחת המדרש רבה יש להשים לב ראשונה באומרו תקעת לזר כפיך מידי תבקשנו כי הוא מהתימה שיעקב ע״ה יקרא ליהודה זר והוא אביו היותר קרוב ואהוב לו. ועוד אומרו נוקשת באמרי פיך אם לא הביאותיו אליך וגו׳ והנה אומרו אם לא הביאותיו אליך היא היא הערבנות בעצמה וכפי דרז״ל נראה שהם ג׳ דברים. אמנם י״ל לפי שהחכמים ז״ל הוקשה להם למה לא נכנס לדבר לפני יוסף אלא יהודה מכל שאר אחיו לזה הרצו כי סבת זה הוא לפי שהיה ערב ליעקב ע״ה ולזה הכניע עצמו לפני יוסף וז״א בני אם ערבת לרעך אנכי אערבנו וגו׳. והנה ערבנות יהודה לבנימין היה בב׳ פנים. אחד שקבל אחריותו עליו שיערבנו כמו שאמר אנכי אערבנו. שנית שנשבע בשבועה על זה וז״א מידי תבקשנו כי מפני ב׳ אלו הדברים אמר וחטאתי לאבי וארז״ל (שם פ׳ צ״א) כל הימים בעולם הזה ובעולם הבא והענין כמו שאמרנו כי בעולם הזה יתבענו מצד הערבנות שנכנס ערב ובעולם הבא יתבענו מצד השבועה שנשבע כנזכר והנה יהודה בעולם הזה אצל אביו הוא קרובו ורעו וז״א בני אם ערבת לרעך וגו׳ אמנם בעולם הבא שם אין קורבה לנפש הבן עם נפש האב כי הקורבה היא מצד החומר לא מצד הנשמה ולזה בתביעת השבועה שהיא לעולם הבא כנזכר נקרא יעקב זר ליהודה ואמר תקעה לזר כפיך מידי תבקשנו ר״ל מסבת השבועה שנשבע לו בידו בתקעת כף. ואומרו נוקשת באמרי פיך אם לא הביאותיו אליך וגו׳ ירצה כי מה שנוקש יהודה הוא במאמר פיו שאמר ונשבע אם לא הביאותיו אליך הנה כעת לפני יוסף נוקש בו וזה באומרו הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו וגו׳ כי בדבריו אלה נוקש בדבריו הראשונים וזה שאחר שנתחייב שיביא אותו אל אביו למה גזר דינו שיהיה עבד עולם לפני יוסף כי הוא בעצמו גזר על עצמו בלי הכרח כלל כי היה ראוי אליו שימתין מה יהיה הענין ומה ישפוט יוסף וז״א נוקשת באמרי פיך אם לא הביאותיו אליך וגו׳ והנה מסבת זה הוצרך לתקן הוא ולא שאר אחיו וז״א נוקשת באמרי פיך אם לא הביאותיו אליך וגו׳ וז״א לך התרפס והדבק בעפר רגליו וקבל מלכותו עליך ויגש אליו יהודה וגו׳:
והקול נשמע בית פרעה לאמר באו אחי יוסף וגו׳. יש לשאול מה טעם וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו כי מה תועלת יש להם באחי יוסף עד שהשתדל פרעה לעשות מאמצי כחו כדי שיבואו למצרים כמו שנאמר וקחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי והפליג לדבר טובות כמבואר בפסוקים. ויש להשיב ע״ד שהשיב הרמב״ן ז״ל ואמר ששמחו בדבר להסיר מעליהם חרפת נער עברי עבד שהוא מושל עליהם ועתה נתברר שהוא בן חשובים ורצה פרעה לפרסם דבר זה ולהודיעו בכל ארץ מצרים. ולז״א ליוסף ואתה צויתה זאת עשו קחו לכם מארץ מצרים וגו׳ כלומר שדבר זה בדרך צווי המלך הוא שתעשה אותו עכ״פ ולא תחשוב שהוא להנאתכם ואם לא תרצו לא תעשוהו אבל הוא להנאתנו שנסיר מעלינו זאת החרפה ואפשר שלזה אמר קחו לכם מארץ מצרים ולא אמר קחו לכם סתם דפשיטא דמארץ מצרים הם נלקחים כמו שלא אמר טענו את בעירכם מארץ מצרים אבל כוונתו לומר שאלו העגלות לא ילקחו מבית המלך אלא מארץ מצרים תקחו אותם מאת כל הנמצאים בארץ מצרים כדי שישאלו הכל מה זה ועל מה זה ויתפרסם הענין אצל הכל ובזה יהיה כבוד גדול ליוסף ותוסר מעליו החרפה ומעל כל מצרים:
ואפשר שרמז בכאן ה׳ סבות המונעות האדם להניח ארצו ומולדתו ללכת אל עם אשר לא ידע מתמול שלשום והם הא׳ אולי לא ימצא מקום לדור בו. הב׳ אולי לא ימצא מזונותיו כי עיקר דירתו של אדם במקום מזונותיו. הג׳ טורח המשא שנושא הבהמות שצריך לשכור לצורך משאו. הד׳ הכלים הגדולים שא״א לשאת אותם ממקום למקום ומוכרח הוא שיניחם במקומם. הה׳ היותו גר בארץ נכריה במקום שאינו מכירו זה קשה מכלם להניח כבודו וכבוד בית אביו ולילך במקום שיהיה גר נבזה. ולזה הקדים לומר כנגד זאת הסבה וקחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי כלומר שכבוד גדול יש לכם בנסיעה הזאת שאצלי אתם באים. ועוד רמז להם שלא תמנעו מצד שאתם נשפלים לאחיכם שהוא יוסף והוא למעלה מכם כי אצלי אתם באים ולא אצלו. וכנגד הא׳ אמר ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים שהיא ארץ גושן. וכנגד הב׳ אמר ואכלו את חלב הארץ. וכנגד הג׳ אמר קחו לכם עגלות לטפכם וגו׳. וכנגד הד׳ אמר ועינכם אל תחוס על כליכם וגו׳:
ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו. י״ל שיל״ל ולא עמד איש אתו בהתודעו אל אחיו. מאי בהתודע יוסף אחר שביוסף הוא מדבר. י״ל ע״ד שרז״ל (ב״ר פ׳ צ״ג) שהיה יוסף קורא יוסף בן יעקב יוסף בן יעקב בא לכאן ולא היו רואין אדם. ואח״כ אמר להם אני יוסף אחיכם. וכפי זה אמר ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף וגו׳. כאילו יש כאן ב׳ יוסף יוסף המדבר שעליו נאמר אתו. ויוסף בן יעקב אחר שהיה קורא לו יוסף בן יעקב והיינו בהתודעם יוסף אל אחיו. שהיינו אותו יוסף הנקרא וכוונת יוסף בכל זה שלא להבהילם פתאום שלא ימותו. לזה הרגילם בזה בהדרגה בתחלה הזכיר להם שם יוסף בן יעקב כדי שיפול דעתם עליו ולא יהיו נבהלים ואח״כ אמר אני יוסף העוד אבי חי ועם היות שכבר שאל להם על שלום אביהם הזקן קודם לזה עכ״ז חזר לומר להם העוד אבי חי לרמוז להם שלא יפחדו שלא יגמלם רעה שהוא חושש לכבוד אביו וכענין שנאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו וגו׳ כי כל עוד שהיה אביהם חי לא היו יראים וגו׳:
וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ וגו׳. י״ל שכבר אמר כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. למה חזר לומר לשום לכם שארית בארץ. גם מהו מוסיף עוד לומר ולהחיות לכם לפליטה גדולה. ומהו לפליטה היל״ל ולהחיות לכם פליטה גדולה. ועוד לשון פליטה משמע על קיבוץ בני אדם וריבוי עם שימותו הרבה מהם וישארו פליטים קצת מהם כמו והיה המחנה הנשאר לפליטה ורבים כזה. גם מהו לשון גדולה והנה לא מצינו שמתו מהם ברעב שום אחד וא״כ מהו לפליטה. ויש לפרש שעיקר כוונת יוסף במ״ש וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם וגו׳ לשתי תועלות גדולות. והם האחת היא שכיון שראה יוסף שנתגלנלו הדברים מלמעלה שניתן בידו כל מזונות העולם ושכל העולם יתפרנסו מתחת ידו לא רצה שיהיה עיקר זה המזון והשפע הזה רק למצריים. כי זה הוא פגם גדול ליוסף ולמדתו העליונה. ולכן רצה שעיקר השפע יהיה לאחיו ובית אביו שהם מצד הקדושה והתמצית יהיה לקליפות. ולזה אמר מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים וגו׳. כי יש להבין מה טעם לזה המהירות הגדול שאמר מהרו וגו׳ רדה אלי אל תעמוד ועוד שאין ראוי כ״כ לשבח עצמו לפני אביו ולומר שמני אלהים לאדון לכל מצרים. ועוד אמר והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים וגו׳. אמנם הטעם הוא כפי מה שאמרנו שכוונתו שזה השפע הגדול שניתן בידו אין ראוי לילך עיקרו לרשעים שהם מצד הקליפה כי זה פגם גדול כלפי מעלה. ולכן אמר ומהרתם והורדתם את אבי הנה. ונאמר וכלכלתי אותך שם וגו׳. וז״ש וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ לשון שארית נופל על הצדיקים כמו והיה שארית יעקב בגוים. שארית ישראל לא יעשו עולה וגו׳ וכיוצא. ולכן אני רוצה לשום אתכם עיקר ושארית בארץ ויהיה עיקר כל השפע הבא מצדי לכם. גם תועלת אחר להחיות לכם לפליטה גדולה כי ניבא שאע״פ שירדו למצרים בע׳ נפש במעט זמן יפרו וירבו לרוב כחול כמשרז״ל לא מת יעקב אבינו ע״ה עד שראה ס׳ רבוא יוצאי ירכו. וכל זה היה בי״ז שנה שחיה יעקב במצרים. וכ״ש שנתוספו יותר בימי יוסף אלא שניבא שסופם כולם למות בג׳ ימי אפלה ולא ישאר מהם כי אם ששים רבוא ואלו נקראים פליטה גדולה שהם ש׳ רבוא. וכל זה החיל הגדול כמה צריכים לפרנסתם אלולי רחמי שמים. שהקדים להם יוסף שאצר כמה אוצרות שאין להם מספר. וז״ש ולהחיות לכם לפליטה גדולה. כלומר שלחני ה׳ לפניכם כדי להחיות לכם לצורך פליטה גדולה שעתידה להיות צאתם ממצרים. מהרס״ו זללה״ה:
ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף וגו׳ וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד. כבר פי׳ הרמב״ן ז״ל פעם וירא אליו ויפול וגו׳. עוד יש לפרש וירא אליו חוזר ליעקב. שכמו שעשה יוסף כבוד לאביו ועלה לקראתו. כן עשה יעקב כששמע שבא יוסף יצא מן הבית ונראה לו ומיד נפל על צואריו ולא המתין עד שיכנס אצלו. עוד יש לפרש וירא אליו חוזר ליוסף והוא הפך זה הפירוש שהיה יעקב אבינו יושב עד שנראה אליו פתע פתאום ולא שלח אליו יוסף לומר אני בנך יוסף בא אליך כענין האמור בפ׳ ויחי ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף בא אליך. כי לא רצה להטריחו לצאת לקראתו. עוד יש לפרש וירא אליו חוזר ליוסף. והוא עז״ה שכשעלה יוסף לקראת אביו עלו עמו כמה שרים רבים ונכבדים. ואע״פ שהיה יוסף ביניהם הכירו יעקב מיד כשראהו ביניהם ונפל על צואריו ולא הוצרך יוסף להודע לו עצמו ולומר לו אני בנך יוסף אלא מיד הכירו. עוד יש לפרש ע״ד המדרש שדרשו שהיה יעקב אבינו קורא ק״ש באותה שעה. ולזה בכה יוסף ויעקב לא בכה. ולפי זה המדרש נוכל לפרש וירא אליו שנתכוין הכתוב לומר שבא יעקב בעונתה של ק״ש של שחרית שעונתה היא משיכיר את חבירו הרגיל אצלו קצת בריחוק ד׳ אמות. ומסתמא יעקב אבינו ע״ה היה מדקדק לקרותה בעונתה. ולזה אמר הכתוב וירא אליו יוסף ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד. יש לפרש מלת עוד שהוא מוסיף על הנפילה כלומר שלא די שנפל על צואריו אלא שבכה עוד שלא תאמר שלא עשה יוסף שנפל על צואריו אלא למראית עין ולא מלבו. והרמב״ן פי׳ שמוסיף על הבכיה שהוא בוכה קודם שידע שהוא חי ודחוק:
ויאמר יוסף אל אחיו ואל בית אביו אעלה ואגידה לפרעה וגו׳. יש לדקדק בפסוקים הללו כי יוסף אמר שיאמר לפרעה אחי ובית אבי אשר בארץ כנען באו אלי. ומשמע אלי לכבודי ועלי הוא מוטל לכבדם כפי כבודי. והוא לא אמר כן אבל אמר באו מארץ כנען ולא אמר אלי. ועוד שאמר שיאמר לפרעה. והאנשים רועי צאן וגו׳ ולא אמר כאן. ועוד שאחיו עברו על ציויו. שלא אמר להם כי אם שיאמרו אנשי מקנה היו עבדיך וגו׳. לא שיבקשו דבר מהמלך. והם הוסיפו דברים. לגור בארץ באנו כי אין וגו׳. ובקשו ואמרו ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן. ואין זה מדרך מוסר לבקש בפני אחיהם שהוא משנה למלך ולא השגיחו על כבודו. ועוד שדבר זה שאמרו לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן כי כבד הרעב בארץ כנען. אין להם לאמרו לפרעה מאחר שעשה להם כל הכבוד כאמור למעלה שנאמר אמור אל אחיך זאת עשו. טענו וגו׳. וקחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי. וצוה להם ג״כ שיקחו עגלות לטפם ולנשיהם וליסע משם. כמו שנאמר ונשאתם את אביכם ובאתם. וממ״ש כי כבד הרעב בארץ כנען. ירצה שלא חששו למצותו ולא לכבוד שעשה להם. והיה להם להחזיק לו טובה ולומר לו שלא באו כי אם מחמת מצותו שצוה להם ונשאתם את אביכם ובאתם. ועוד מהו זה שהשיב פרעה ליוסף ואמר אביך ואחיך באו אליך. וכבר תיקן הרמב״ן מה שתיקן עיין שם בפי׳. ועוד מהו והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר וגו׳. היל״ל והיה כי ישאל לכם פרעה מהו כי יקרא. ועוד למה אמר פעם אחי ובית אבי. ופעם. אבי ואחי. ועוד שהוא אמר להם ואמרתם אנשי מקנה היו וגו׳. והם אמרו רועה צאן עבדיך:
ויש לפרש שיוסף נתכוין לכבד אחיו כפי כבודו. כמו שאמר באו אלי. והוצרך לומר בפניהם דבר זה. ולא עשאו שלא בפניהם בעבור שרצה לצוותם שיאמרו שהם רועי צאן כדי שישבו בארץ גושן מאחר שתועבת מצרים כל רועה צאן. וכבר פי׳ בעל העקידה פי׳ דחוק עיין עליו. והנה מתחלה כך אמר שיהיו הדברים שילך הוא לבדו ויבקש מהמלך לכבד אחיו כפי כבודו. ויאמר לו באו אלי. ולזאת הסבה לא אמר אבי ואחי שלא רצה להפחית כבוד אביו לומר שהוא צריך לכבודו. ואח״כ כשיקרא להם פרעה ויאמר להם מה מעשיכם יאמרו לו אנשי מקנה. ובהכרח הוא שנאמר כן שאם תאמר שאמר להם שילכו ג״כ עמו כמו שנראה. כשהציגם לפני פרעה יקשה לנו מאחר שיאמר לפרעה בפניהם שהם רועי צאן למה ישאלם עוד פרעה ויאמר מה מעשיכם. ולזה אמר כי יקרא ולא אמר כי ישאל ואמר להם ואמרתם אנשי מקנה ולא רועי צאן שלא יפחיתו כבודם ומעלתם. זהו מ״ש יוסף שיעשו. אבל מצד ענותנותם של אחיו אמרו לו כבודו במקומו מונח. ולא. יצטרך לבקש מפרעה שיעשה עמהם כפי כבודו. ולזה הסכימו שילכו כלם כאחד ועשה להם יוסף כרצונם. כי כבוד אדם זה רצונו. ובא לפני פרעה והודיעו דרך הודעה לבד דרך כבוד. ואמר אני ואחי באו מארץ כנען. ולזה כיון שלא אמר אלי אמר אבי ואחי. כי כך כבודו של אביו להזכירו בתחלה ולעשותו עיקר. וכששאל פרעה אל אחיו ואמר מה מעשיכם. נהגו ענוה בעצמן ואמרו רועה צאן עבדיך גם אנחנו וגו׳. ולא אמרו אנשי מקנה. והתבונן איך אינו כתוב רועי ביו״ד שמורה על לשון רבים אבל אמרו רועה בה״א שמורה על היחיד. וזה לרמוז שאע״פ שהפחיתו מעלתם וכבודם. ואמרו לו רועי צאן עבדיך. אעפ״כ רמזו לו רמז ואמרו לו שהם עצמם אינם רועים הצאן. אבל יש להם רועה את צאנם. וזהו רועה צאן עבדיך. כלומר יש לנו רועה צאן עבדיך. והוסיפו עוד ענוה לומר שאינם כדאי שישלח אליהם המלך שיסעו ממקומם לבוא אצלו. ואם עשה זה אינו אלא בשביל כבוד יוסף לא בשביל כבודם. ולזה אמרו לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן וגו׳. ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן. ולא רצו להטריחו שיעשה עמהם טובה גדולה וכבוד גדול. ולזה השיבו פרעה ליוסף ואמר עד מתי אתה ואחיך נוהגים ענוה ושפלות כ״כ ומשפילים עצמכם. אביך ואחיך באו אליך לכבודך ואתה למה תתבייש מלשאול ממני לכבוד אחיך. ארץ מצרים לפניך היא לא תצטרך לשאול כלום ממני במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך. ואפי׳ ישבו עמי במקום המלכות שהוא מיטב הארץ. אבל כבוד אדם זהו רצונו. וכיון שרצונם שישבו בארץ גושן. ישבו בארץ גושן. עוד יש לפרש אביך ואחיך באו אליך שרמז לו פרעה שהקפיד על שהם נראים ח״ו כאלו הם כפויי טובה. מאחר שעשה להם כבוד וצוה שיסעו מארץ כנען. ונתן להם עגלות וצדה לדרך. ועתה לא הזכירו שום דבר מזה. ולזה אמר לו פרעה אף אני איני חושש לביאתם. אביך ואחיך באו אליך. כלומר תשמחו בהם וישמחו בך. ועתה ארץ מצרים לפניך היא וגו׳. או יהיה פירושו כך אמר ליוסף מתוך דברי אחיך ניכר שאביך ואחיך באו אליך לכבודך לא מחמת צוויי שצויתי עליהם שהרי לא הזכירו בדבריהם שום דבר מזה. ועתה אף אתה עשה עמהם כפי כבודך. ארץ מצרים לפניך היא וגו׳. עוד יש לפרש כוונת אלו הפסוקים כך שמתחלה אמר יוסף שיאמר לפרעה באו אלי כדי שיעשה להם טובה כפי כבודו. ואח״כ נראה מתוך מעשה יוסף ומתוך דבריו כאילו נתבייש לשאול מפרעה דבר זה. ולזה הביא אחיו עמו והציגם לפני פרעה ואמר אבי ואחי באו מארץ כנען ולא אמר אלי כי נתבייש בדבר זה. ואף מ״ש שיאמר שהם רועי צאן נתבייש לומר דבר זה כשנכנס לפני המלך כי הוא מפחית מעלתו וכבודו בדבר זה. ולזה שתק מלומר דבר זה. וכשראו אחיו שנתבייש ולא עמד בדיבורו אף הם לא עמדו בדבריהם. ולא עוד אלא שנהגו שפלות יתירה בעצמן ואמרו רועה צאן עבדיך. ולא אמרו אנשי מקנה. כמ״ש להם יוסף. והיתה כוונתם לרמוז ליוסף ולומר שאם אתה מתבייש בדבר זה אנו אין אנו מתביישין. ואנו קוראין לעצמנו רועה צאן. ומזאת הסבה עשו עצמן כאילו אינם אחיו כלל ולא עשה עמהם טובה בענין נסיעתן. ולזה לא הזכירו שום דבר מזה. ובקשו על עצמן מאת המלך מאחר שראו שלא רצה יוסף לבקש בעבורם כפי כבודו. ואף פרעה התבונן בזה וראה שיוסף לא עשה כהוגן בדבר זה שלא קרב את אחיו לדבר בעדם ולבקש עליהם. ולזה אמרו לו אביך ואחיך באו אליך. ולמה אתה מרחיק עצמך מהם כאילו אינם אחיך. וכי הקצור קצרה ידך מלהיטיב להם. ארץ מצרים לפניך היא וגו׳. מהרס״ו זללה״ה:
למה נמות לעיניך קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה ותן זרע ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם. והנמשכים אחריהם להאריך בדיוקים אי אפשר אכן המשכיל יבין. והכוונה כמאמרם ז״ל בפסוק ויהי מאז הפקיד אותו על ביתו כי בכל מקום שהיה יד יוסף בו היתה הברכה שורה ולכן אל זה היה רצון עמי מצרים לקראו בשם יוסף כי ע״י כן תחול עליהם ברכה ואל זה כיונו באומרם קנה אותנו. עם היות כי בענין העבדות נקרא ע״ש פרעה עכ״ז להיות שהקנייה היא ע״י תחול ברכתך עלינו. וכ״ש כשאתה תתן לנו זרע אז ודאי שהברכה תחול עליהם. ותוציא האדמה כפלים ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם. כי אדרבה תוציא פריה עם היות שני רעב להיות כי ידך באמצע הכל יתוקן. וכונתם שיקנה האדמה אבל לעולם ישאר להם חזקה בטובת הנאה. ולזה לא נתרצה יוסף רק קנה את האדמה. ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו כדי שלא ישאר להם אחיזה בארץ וימרדו במלכות. ועוד כדי לקיים בארץ לא להם כי אם היו יושבים בארץ עדיין לא נתקיים בארץ לא להם כי הרי ארצם היא אלא שמכרוה. אבל כשהעביר אותם לערים נתקיימה הגזרה בהכרח עצם בארץ לא להם. ולהיות כי קצר המצע מהשתרע לא אאריך. ונתכוין יוסף לעשות כפי הדין דענין נתינת הצדקה שכל מי שיש לו מאתים זוז לא יקח צדקה. ומי שיש לו מזון ג׳ סעודות לא יקח מן התמחוי. ולכך קנה האדמה תחלה ואח״כ נתן להם ד׳ הידות. הא׳ לזרע האדמה. והג׳ לאכלם. והבן היטב כי הדבר מבואר ואין לי מקום להאריך. כה דברי הצעיר יצחק אזולאי בן הרב המחבר זללה״ה: