מצאתי כתוב בשם רב נחשון גאון זה הלשון. יעקב אבינו הכין בדרך חכמה מנחה לעשו אחיו עזים מאתים ותישים עשרים. המנין הזה לסוד נסתר. וערב עמהם מנינים אחרים להסתיר הסוד. אמנם לכך אמר עדר עדר לבדו ורוח תשימו בין עדר ובין עדר. והסוד דע כי חכמי החשבון אומרים כי יש מנין נקרא מנין נאהב וזה כי הם שני מנינים וחלקי כל מנין מהם כמנין החשבון השני. והם מאתים ועשרים. וחלקי מאתים ועשרים הם רפ״ד וחלקי רפ״ד הם מאתים ועשרים. ויעקב אבינו כיון בזה החשבון. והיודע סגולתו יהיה אהוב למי שירצה יקחהו לפיכך ויפצר בו ויקח. וכבר נסוהו הקדמונים באהבת המלכים והשרים. וזה כאשר יתן לאשר ירצה להיות אוהבו המנין האחד. ויאחוז לעצמו המנין השני. והנה חלקי המנין אשר נתן הוא עצם המנין אשר תפס. וחלקי המנין אשר תפס הוא עצם המנין אשר נתן. וכדרך זה עשה יעקב אבינו ע״ה בתת לעשו עזים מאתים ותישים עשרים. ותפש לעצמו מנין רפ״ד. ורמז זה באמרו אכפרה פניו במנחה. למלת אכ פרה וידוע כי מלת אך למעט. וכאשר המעט ממלת פרה אחד ישארו רפ״ד. וזהו כוונת הסוד לכך כתיב ויפצר בו ויקח. עכ״ל רב נחשון גאון ז״ל. פי׳ הענין כל מנין שנחלקהו לחלקים שוים אותם החלקים השוים הם הנקראים מנין הנאהב. ואין כוונתו על חשבון השוה בחלקיו כי חשבון השוה בחלקיו אינו אלא א׳ בכל מערכה במערכות האחדים הוא ששה בעשרות הם כ״ד במאות תכ״ו באלפים ח׳ אלפים קכ״ד *ועי׳ כל זה בראב״ע פ׳ שמות בענין השם ובמרגליות:אלה הם חשבון השוה בחלקיו שכל החלקים שבו עולים ושוים כמוהו. כמו ששה שיש לו חצי ושליש ושתות וכולם ששה. וכן בכל מערכה. אך כוונתי במנין שחלקיו הנמצאים בו הוא הנקרא מנין הנאהב והם עצם הדבר. ומנין רפ״ד כחלקים הנמצאים בו שהם שוים עולים ר״כ ור״כ הוא המנין הנאהב במנין רפ״ד יש א׳ ב׳ ד׳ העולים אלה החלקים שבעה. ויש מחצית העולה מאה וארבעים ושנים. ויש רביע העולה שבעים ואחד בהצטרף כל אלה החלקים שהם שוים במנין רפ״ד יעלו מאתים ועשרים. והחלקים השוים בענין מאתים ועשרים עולים רפ״ד והוא כי במנין ר״כ יש א׳ ב׳ ד׳ ה׳ עולים י״ב. ויש בו מחצית מאה ועשר. ויש בו רביע נ״ה. ויש בו חמישית מ״ד. ויש בו עשירית כ״ב. ויש בו אחד עשר. עשרים. ויש בו עשרים וא׳ ויש בו עשרים ושנים עשר עולים כל אלה החלקים רפ״ד הרי שהחלקים השוים של רפ״ד הם ר״כ. והחלקים השוים של ר״כ הם רפ״ד. והשוים הם מנין הנאהב ונתנם לעשו הם ר״כ ועכב לעצמו עצם המנין ההוא רפ״ד כמו שרמז במלת אכפרה אכ פרה כנז׳. ולכן צוה לעבדיו ורוח תשימו כי מלח ורוח חסרה יו״ד ועולה ר״כ למדם שישימו הפרש בין עדר לעדר בין מנין למנין כי רוח חסר יו״ד הוא כמו רוח והצלה יעמוד ליהודים. גם בהסתלק מרפ״ד ר״כ אותן ס״ד הנשארים עולים החלקים השוים באותן ס״ד ס״ג הם א׳ ב׳ ד׳ א׳ ב׳ ח׳ ומחצית ורביע ושמינית. וכל אותן ס״ד הם מנין הנאהב. חוץ מאחד והכל שב אל מקום אחד יתברך ויתעלה השם אחד. ויעקב אבינו ידע חכמה זו כאשר ידע חכמת המקלות. וחכמה זו לא יבין עיקר סודה כי אם מתי מזער ונבער כל אדם מדעת. עכ״מ:
כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי וגו׳. הכוונה לומר לו שוחד דברים להודיעו שהוא אוהבו אהבה שלימה ככל אח לאחיו. ואמר שכבר נסה וראה שאין בעולם קורבה כקורבת האחוה כי שאר הקרובים לא יעמדו לאדם במקום אחיו. וז״א עם לבן גרתי. כלומר עם לבן שהוא קרובנו אחי אמנו. ועכ״ז גרתי הייתי עמו כגר והיה מרמה אותי כגר שנתאחרתי עד עתה ולאחר עמל וטורח היה לי שור וחמור וגו׳ ואשלחה להגיד לאדוני כל מה שקרה לי למצוא חן בעיניך שתקבלני ותמחול על מה שעבר כי עתה ידעתי שאין קרוב שיחוס ויחמול עלי יותר ממך. ובזה יתיישב מ״ש ואשלחה וגו׳:
כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים. פי׳ שאילו היה מכה האם ומניח הבנים היה חצי נחמה אחר שכבר העמדתי י״ב שבטים. וכן אם היה מכה הבנים ומניח האם ג״כ הוא חצי נחמה שאפשר שאוליד בנים אחרים ואעמיד י״ב שבטים. אמנם אני ירא שמא יכה אם על בנים. אפילו אם אחת עם בניה. ואז אין תקנה להעמיד הי״ב שבטים שא״א שישא אשה אחרת משום אם תקח נשים על בנותי ולז״א והכני אם על בנים ולא אמר והכה אם וגו׳. שאם יכה האם עם הבנים כאילו הכני אני. שבלי ספק בטלו ממנו י״ב שבטים. ואע״פ שיעשה השי״ת אחד מבניו לגוי גדול כחול הים אעפ״כ קבלה היתה בידו שלא יהיה זה כי אם מי״ב שבטים ולז״א פן יבוא והכני וגו׳. ואתה אמרת ושמתי וגו׳. מהרס״ו ז״ל:
זה מבנו של הרב הקדוש המחבר זללה״ה
ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור וכו׳. יש לדקדק תחלה במלת במרמה בפרט על פי רש״י שפי׳ במרמה. ועוד מאי וידברו ויאמרו תרי לשני דשניין הדדי. ועוד מאי דקאמר לא נוכל לעשות הדבר הזה כי הוא יתורא דקרא הוא. ועוד אך בזאת נאות לכם וכו׳. דהיל״ל תאותו לכי שהם היו מבקשים ליאות לבני יעקב. לא בני יעקב היו מבקשים ליאות לשכם וחמור. אכן נלע״ד הפשוטה מעוטא דמעוטא הגם כי בזה רבו הדעות הלא לאלהים פתרונים ונאמר כי היה מן הראוי לבני יעקב לעשות כסדר להשיב תחלה למי שדבר תחלה. ולהשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. כי חמור דבר עמהם תחלה ואח״כ בא שכם לדבר עמם. א״כ היה להם להשיב לחמור ולשכם. ולמה שנו טעמם באומרו ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור. ובזה יובן מלת במרמה שפי׳ רש״י ז״ל. כי מה שהשיבו בני יעקב לשכם תחלה היה הדבר בחכמה כן. כדי שיעשו הדבר כמ״ש הפסוק ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב. ואילו היו מדברים לחמור תחלה היה מפציר בדבר וימאן באומרו מה לי ולצרה תצא אש מאתם ותאכל את שכם ודינה לכן דברו תחלה לשכם שהוא עשה יעשה בחשקו ויעשו אחרים עמו. ודברו בטענה כי אפשר ליתנה לו כי אם בזה התנאי להיות כי עד עתה היה הדבר באונס ואין עליהם משפט מות כי אונס רחמנא פטריה ועתה אם ניתנה לכם ברצוננו ימצא כי היה הדבר באונס וסופו ברצון וחוששני מחטאת. אכן כאשר תמולו עצמכם אדרבה יהיה לנו זכות בתחלת המעשה כמעשה יעל שנבעלה לסיסרא כדי להפילו ולזכות נחשבה לה כמו כן עתה. וז״א נאות לכם כי על ידכם יתגלגל לנו זכות ובזה ידוייק היטב באומרם לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו כי נמצינו מודים בתחלת המעשה בתתנו אותה כעת ברצוננו. או ירצה כי היה טוען שכם בדין הגם כי אביו חמור היה וטען בתחלה בדבריו הרבו עלי מאד מוהר ומתן הגם כי הדין כי אונס שותה בעציצו. ולכן לא אוכל לשלחה לכן הרבו כי זאת היא עלי ולזה השיבו הם את שכם תחלה כי היה בעל המעשה וידברו את אשר טמא והן אמת כי כן הדין כי שותה בעציצו. אכן לא נוכל לעשות הדבר הזה כי אין הדין רק בישראל אבל לא באיש אשר לו ערלה. אכן בזאת נאות לכם לקיים הדין אם תהיו כמונו וכו׳. והדבר מבואר. זה נלענ״ד. יצחק בן הרב המחבר זללה״ה: