וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. ויקח יתרו חתן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה. ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה. ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים. ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה. ויצא משה לקראת חתנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבאו האהלה. ויספר משה לחתנו את כל אשר עשה ה׳ לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה׳. ויחד יתרו וגו׳. ויאמר יתרו ברוך ה׳ אשר הציל וגו׳. עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהים וגו׳. ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים לאלהים. ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים. וראוי להעיר בכתובים. ראשונה באומרו וישמע יתרו כהן מדין חתן משה למה תארו בשני אלו התוארים. עוד היה ראוי לתוארו באחד מהם ולא בשניהם. עוד שמדרך התוארים שיהיה מהקטן אל הגדול הולך ועולה בתוארים. אמנם כאן הולך ויורד. כי תואר אומרו כהן מדין הוא יותר גדול מתואר חותן משה. עוד אומרו וישמע כי השמיעה תאמר בדברי הכתובים על הנשמע מהיותר קרוב. ר״ל מן האומר והמדבר הראשון. אמנם השמיעה הרחוקה המסופרת תאמר בדברי הכתובים בלשון הגדה. כמו ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. וכן ויבא המגיד ויגד וגו׳. ומזה רבים בדברי הכתובים. ולפי זה היל״ל ויוגד ליתרו וגו׳. עוד אומרו את כל אשר עשה אלהים למשה וגו׳ כי הוציא אחר שאמר את כל וגו׳. בכללם ההוצאה ולמה יצאה מן הכלל. עוד אומרו למה בראשונה אמר שם אלהים. וב׳ אמר שם ה׳. עוד אומרו ויקח יתרו חתן משה את צפורה אשת משה וגו׳. אם להגיד שהוא חתן משה הרי הוא כבר אמור ולמה כפלו. ועוד אומרו את צפורה אשת משה אחר שלוחיה. אם היתה ממנו מגורשת לא תקרא אשת משה כי אין לה אישות כלל עמו. ומהו אומרו אשת משה וגו׳. עוד אם היתה מגורשת ממנו כמו שאמר אחר שלוחיה. הנה אין ראוי לנכבד בעמו כמו יתרו שישפיל עצמו ולהביא בתו לאיש אשר שילחה מביתו. ולא זכר הטוב והחסד שנעשה עמו וגם לא זכר בניו. ואם היא חטאה אליו ראוי לכפר לה בעבור בניה. אמנם יתרו עשה הענין הזה חוץ מן השכל האנושי אחר אשר ביזהו לעיני בני עמו ושילח בתו וגירשה. ואחר כל זה שב על קיאו ויקח בתו ובניה ויבא אותה אליו. כל זה הפך מן הטבע הישוב המדיני. כי האיש מחזר אחר אבידתו ולא האשה. עוד אומרו ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום כי אמר וגו׳ ושם האחד אליעזר וגו׳ כמו זר נחשב תת טעם לשמות בזה המקום. כי המקום הראוי לתת טעם הוא בעת לדתם לא בזה המקום. ועוד הערות אחרות יתיישבו כפי דרכנו בס״ד אין להאריך לזכרם:
אמנם הענין הוא לפי שיתרו היה חכם גדול בכל החכמות כלן. כמו שארז״ל (מ״ר פ״א) ג׳ יועצים היו לו לפרעה. יתרו ובלעם ואיוב. והנה מרוב חכמתו בעיוניות שפט כי העם י הישראלי לא יצאו ממצרים. לפי שהמערכה חייבה זה כמו שארז״ל. ועם היות שהיה יודע מציאות ההשגחה הפרטית באבות כמו שארז״ל. מכ״ז חייב בשכלו כי לא יצאו משם לעולם. לפי שלא היו ישראל באותו מצב צדיקים כשארז״ל (שוח״ט הובא בילקוט פ׳ ואתחנן) גוי מקרב גוי וגו׳. אמנם כאשר שיצא למציאות הפך משפטו הבין וידע כי כל זה היה להם בעבור צדקת משה ע״ה. כי בזכותו שידד המערכה ואם אין בהם מעשה. והנה לפי זה נתעלה בעיני משה ע״ה. ולגודל מעלתו בעיניו היה כאין נגדו כל התוארים כלם. וכי תארו בחותן משה עלה על כלנה. וז״ל וישמע יתרו ר״ל הבין יתרו כי את כל אשר עשה אלהים למשה ר״ל בעבור משה. וכל הדינין כלם שהיו במצרים היו בעבור משה. וישראל נגאלו מצד שהם עם משה ע״ה וז״א ולישראל עמו. והראיה לזה כי הכל בהשגחה ולא מצד המערכה כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. ר״ל מצד שם ה׳ שהוא מורה על ההשגחה הפרטית יצאו ממצרים. שמצד חכמתו שפט כפי המערכה מן הנמנע הוא יציאתם. ואחר שיצאו ממצרים ואין בהם מעשה טוב כנז׳. שפט בשכלו כי זה היה להם בזכות משה כאמור. ולזה נתעלה בעיניו תוארו בחותן משה על כל התוארים כלם. וזהו אומרו וישמע יחרו כהן מדין חותן משה. כי כל התוארים שתיאר בהם האדם ילכו מן הקטן אל הגדול. ולזה אומר כהן מדין חותן משה. להגיד כי חותן משה היה לו לתואר גדול על כל התוארים כלם. ולז״א ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני לקחת בתי צפורה. ואם הוא שלחה מביתו גם מאס בניו בעבור שהם בניה וז״א ואת שתי בניה. ועכ״ז לסבת שיקרא חותן משה סבל כל זה. וז״א ויקח יתרו חותן משה ר״ל כדי שיקרא חותן משה ויקרא שמו עליו. לזה לקח את צפורה אשת משה. ואמר את צפורה אשת משה להגיד ישרה וכשרותה. ואם היא מגורשת ממנו לא נשאת לאחר כי אמרה די לי שיקרא שמו עלי. כמו שארז״ל על וימת אלימלך איש נעמי. ואמר ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום וגו׳. ירצה עם היות שקראם בניה ולא בניו. ולא זכרם זה כמה ימים. עכ״ז השפיל עצמו כדי שיקרא חותן משה. אמנם נתינת טעם לשמות בזה המקום אפשר לומר שהיא הטענה החזקה ששם יתרו נגד פניו ולא פחד שמשה ישוב פניו ריקם ולא יקבלם. וזה שראוי לכל בעל שכל לזכור הטובה שנעשית לו בזמן הצער ולא ישכח. וז״א ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום וגו׳. לרמוז לו זכור אתה משה הגלות והצער. כאשר הגעת למדין בורח מפני פרעה בעירום ובחוסר כל. והכנסתיך אל ביתי והאכלתיך והשקיתיך כמ״ש קראן לו ויאכל לחם. ואחר זה נתתי לך בתי. ועם היות שהייתי גדול הדור לא חסתי על כבודי לתת לאיש נכרי בורח מהמלכות שהוא חייב מיתה כפי הדין. עכ״ז הגדלתיך והיתה בביתי כאזרח ולא כגר. וז״א אשר שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ומה נחמד אומרו גר הייתי לשון עבר לרמוז על שמחתו בנשואיו. כי הגרות היתה קודם לכן ולא עכשיו. וז״א כי אמר גר הייתי ולא עתה. וג״כ ושם האחד קרא אליעזר כי אלהי אבי בעזרי וגו׳. ולכן אתה האיש משה זכור זאת ולא תשיב פני ריקם. והנה משה ע״ה עשה כראוי לו וחלק לו כבוד. ויצא משה לקראת חותנו וגו׳. כי חסדו אשר גמלו לא ישכח גם מפי זרעו לעד. כי מה שהאכילהו והשקהו נעשו קרובים לבשר אחד. וזה כי הקורבה בבני האדם היא אם מצד הגוף שהם לבשר אחד ואם מצד הנפש. כי לזה נקראו התלמידים בני הנביאים. ודע שיש תחבולה אנושית לקרב הרחוק. ואם אינם ממשפחה אחת. וזה כאשר יאכלו כאחד ביחד מפת אחת. והנה לפי שהמאכל ישוב חלק אבר. והנה כמו שהאחים הנה קורבתם היא שנתהוו מזרע אחד. כן אלו הרחוקים חומר אחד ומאכל אחד הוא בכל אחד נעשה חלק אבר. ולזה יתקרבו אחר שנתרחקו. וזה הוא אומרו ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים וגו׳. והנה כל בעל שכל ישום וישרוק ע״ז. וזה אחר שתכלית האדם הוא השכל הנה היה כל תפארתו ומעיניו בו ולא בחומר. וזה לפי שהחומר הוא משתתף בו עם בעלי חיים. והנה האדם יאכל וישתה כמו הבעלי חיים וישגל כמו הבע״ח כי זה לקיום המין וזה לקיום באיש. ר״ל לקיום החומר הזמן הקצוב לו. כמו שחוש המשוש חרפה לנו מצד שאנו משותפים בו עם בעלי חיים. כן חוש הטעם חרפה היא לנו מצד שאנו משותפים בו עם ב״ח ג״כ. והנה יש לפלא על השלמים כמו אהרן מלאך ה׳ וזקני ישראל בבואם לאכול עם יתרו. כי יש בעלי שכל מהפילוסופים כאשר ידעו שבמאכלם הם משותפים עם בע״ח. היו אוכלים לבדם בהחבא כמו חוש המשוש שהוא חרפה לנו. ולזה אמר החכם בספר מאזני המעשה. וז״ל ויש אל האוכל ליתן אל לבו שהוא באוכלו מותרות האילנות והצמחים הוא כמו החזיר באוכלו גללי האדם. כי אלו היו האילנות בעלי לשון היו מדמים אוכלי מותריהם לאוכלי מותרות בע״ח אין הפרש ביניהם עכ״ל. ולפ״ז אחר שהמאכל שהוא מוכרח להעמדת החומר. הנה ראוי לשלמים לאכול בהחבא כמו חוש המשוש. וא״כ למה השלמים כמו אהרן וזקני ישראל ישבו לאכל לחם עם חותן משה. ועוד למה משה ע״ה לא היה שם לאכול עמהם. אמנם ממה שזכרנו יובן והוא לפי שיתרו עם משה כבר נתקרב במדין כמ״פ קראן לו ויאכל לחם. אבל אהרן וכל הזקנים בראותם את יתרו שהיה רחוק ורצה להתקרב לזה באו לקרבו. וז״א ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם. לרמוז למה שאמרנו שכמו שהאחים הם מזרע אחד וחומר א׳ יכללם. כן הלחם בשובו בשניהם חומר א׳ וחלק אבר הנה באמת יתקרבו כמו האחים. ולזה המצריים שהיו מתועבים בעיני העברים לא יאכלו עם העברים לחם לפי שתועבה היא למצרים. כי בזה יתקרבו כנז׳. ואפשר שזה הוא הטעם איסור בישולי נכרים כמו שנתנו הטעם משום חתנות. כי בזה יתקרבו הרחוקים כנז׳:
אני חותנך יתרו. ר״ת אחי כי הוא גלגול קין אחיו. ולכן לפי שקין כפר בדינין ואמר לית דין ולית דיין אמר עתה וחדש פ׳ הדינין ואתה תחזה. הרי״א זללה״ה:
מסרה אלה הדברים ה׳. ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים וגו׳. (שמות ל״ה:א׳) ויקהל משה וגו׳ ויאמר אליהם אלה הדברים. (דברים א׳:א׳) אלה הדברים דריש ספרא. (ישעיהו מ״ב:ט״ז) אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים. (זכריה ח׳:ט״ז) אלה הדברים אשר תעשו. דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום וגו׳. וסימנם בקידושא אתפקדו ישראל למעבד שלמא או בקושטא. פי׳ כשרצה האל ית׳ לתת תורה לישראל אמר למשה שיאמר לישראל ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו׳. אלה הדברים שאמר לו האל ית׳ שתהיו זוכים לג׳ מעלות. לכתר כהונה וכתר מלכות וכתר תורה. שאין שום אדם יכול לקנותם אלא מי שיעשה כל הכתוב בה. וז״ש אלה הדברים אשר צוה ה׳ לעשות. וג״כ יסבול התוכחות אם לא ישמע את כל מצותיו וז״ש אלה הדברים דריש ספרא שהם תוכחת משרע״ה. וז״ש רז״ל (ברכות ה׳) שהתורה נתנה ע״י יסורין. אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו אל תקרי וגו׳. וג״כ צריך שישמע דברי תורה כל ימי חייו. ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. שהשוכח דבר אחד ממשנהו עולה זדון. וז״ש אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים. וכאשר ירצה האדם שתורתו תתקיים בידו יאהב לעשות משמו ויאהב החברים ויתמיד שלום עם כל אדם. וז״ש אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת וגו׳. והתורה נקראת אמת וחותמו של הקב״ה נקרא אמת. ולזה התורה תתקיים באמת ושלום שהקב״ה נקרא שלום. וז״ש הסימן בקידושא אתפקיד. ר״ל ישראל נצטוו לקיים התורה בקדושה ובטהרה ובשלום ביניהם:
וישמע יתרו כהן מדין וגו׳. יש לשאול מה היא כוונתו של יתרו ששלח למשה ואמר לו אני חותנך יתרו בא אליך וגו׳. ואמר לו אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך וכו׳ כנז׳ בדברי רז״ל (מכילתא). שכיון שכוונתו להתגייר לש״ש אין לו לבקש גדולות כ״כ שיצא משה לקראתו לכבדו. כמו שארז״ל (תנחומא) כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה. ויותר היה לו לנהוג במדת הענוה. ואם בשביל כבוד אשתו ובניו של משה כנז׳ בדברי בעל העקדה ז״ל. אין נראה זה מכוונת רז״ל שאמרו אם אין אתה יוצא בגיני וכו׳. דמשמע שלא נתכוין כי אם לכבוד עצמו. וגם בכונת משרע״ה יש להסתפק שאמרו במ״ר (פ׳ כ״ז) אני חותנך יתרו בא אליך וגו׳. אמר הקב״ה אני הוא שמקרב הרחוקים אדם זה לש״ש בא וגו׳. ומלת אני חוזר על הקב״ה שנראה מזה שמשה לא רצה לצאת לקראתו עד שאמר לו הש״י לצאת. והנה בלי ספק מצד כבודו של חמיו היה ראוי לו לצאת ואין לו להמנע כלל. ועוד מה טעם אומרו כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. מאחר שאמר את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו. ועוד מה טעם הזכירו בזה המאורעות שעל שמן קרא שם בניו גרשום ואליעזר כי אין זה מקומו. וי״ל שהסבה שבעבורה נמנע משה מלצאת. לפי שידע בחמיו שהיה עובד עבודת כוכבים מנעוריו וגדל עמו במדין. ולא למד מדרכיו לשוב אל ה׳ בכל לב ובכל נפש עד שנעשו נסים לישראל. חשש משה שמא לא שב בכל לבו כי אם בעבור שצמחה מעלתן של ישראל וגדלה. ושמע בסבת המן והבאר וענני כבוד ואין גירותו לש״ש. ולזה לא רצה משרע״ה לקבלו. וזאת המחשבה בעצמה עלתה על לבו של יתרו שחשש שמא יחשדנו משה שלא בא לש״ש ולא ירצה לקבלו. וטוב לו שישאר במקומו מלהתבזות בבואו עד מחנה ישראל וישוב בפחי נפש. ולזה בקש ממנו שיקבלו ויצא לקראתו. כי אם הוא יצא לקראתו זה יעיד על כי רצה לקבלו להיות מכלל ישראל. ואם לאו ישוב לדרכו ולא יתבזה בפני ישראל. ולזה לא רצה לצאת עד שאמר לו הש״י אני הוא שמקרב וכו׳. ולזה העיד עליו הכתוב שלא בא אלא לש״ש. באומרו וישמע יתרו וגו׳. כלומר ששמע את כל אשר משה ה׳ למשה ולישראל בטובת המן והבאר. אבל לא בעבור הטובות הללו בא שנמצא שלא בא לש״ש. אבל הסבה שהביאה אותו היא כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. כלומר שראה הנסים של ההוצאה. ומשם ידע כי ה׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו. ולזה כשספר לו משה הכל הטובה והנסים העיד עליו הכתוב ששמח בלבו על כל הטובה ועל הנסים. והוא אומרו ויחד יתרו על כל הטובה שהוא טובת המן והבאר והתורה. וג״כ אשר הצילו מיד מצרים. והוא נס של ההוצאה. אבל כשבירך את הש״י אמר ב״ה אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה וגו׳. ולא זכר הטובה שלא יאמרו שלא בא כי אם בעבור הטובה. ומה שאמר כאן המאורעות שעל שמן נקראו גרשום ואליעזר. לומר שיתרו רמז למשה שלא ימנע מלקבלו שלא בא כי אם להתגייר לש״ש. בזה רמז לו בהבאתו גרשום לומר שכמו שאתה היית גר בארץ נכריה. כן אני עתה באתי להתגייר ולהניח ארצי ומולדתי ולהיות עמכם גר. כמו שאמרת אלהי אבי בעזרי ואתה מודה שה׳ הוא האלהים כן אני מודה בו. ומה שאמר ושם האחד אליעזר ולא אמר שם השני כדרך שאמר בבני יוסף ואת שם השני קרא אפרים. לפי ששם נקראו על ענין אחד כי נשני וגו׳ כי הפרני וגו׳ הכל אחד. אבל כאן שחלק ענין שם גרשום מענין שם אליעזר אמר האחד. כי מלת שני מורה על שזה כמו הראשון. כמו שדרשו בהוריות בפ״ק (דף ה׳) ופר שני בן בקר תקח לחטאת האמור בפ׳ בהעלותך בענין הלוים. מה תלמוד לומר שני לומר שכמו שהראשון אינו נאכל שהוא עולה אף זה שהוא חטאת אינו נאכל. ומה שהקדים תחלה לקרות שם גרשום. והיה לו להקדים אליעזר כי הוא היה הנס הראשון שהצילו מחרב פרעה. ויש ליישב זה לדעת רז״ל (מכילתא) שאמרו שהתנה עמו יתרו שהבן הראשון יקראנו ע״ש עבודת כוכבים. ולזה אמר כמתנצל גר הייתי בארץ נכריה ואין לי רשות להתקוטט עם יתרו. ע״כ כי אנוס אני וזהו טעם גר הייתי וגו׳. ואין לי לתמוה על משה שקיבל התנאי הזה. כי י״ל שראה שיתרו התחיל להשליך ממנו ענין עבודת כוכבים ולשוב בתשובה. שהרי אמרו ויבואו הרועים ויגרשום. לפי שנדהו בשביל עבודת כוכבים שפירש ממנה. עדיין לא שב לגמרי עד שיצאו ישראל ממצרים. כמו שנאמר עתה ידעתי כי גדול ה׳ וגו׳. ולפי זה המדרש שדרשו שהתנה עמו יתרו וגו׳ ובא ע״נ יותר מ״ש ושם האחד אליעזר. כי זה יחיד ליתרו וזה יחיד למשה. הרס״ו זללה״ה:
וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם וגו׳. יש להתבונן מאחר שראה יתרו את כל אשר הוא עושה לעם. מה טעם נשאל מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם. וגם משה למה לו להשיב כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים וגו׳ הרי הוא רואה כל אותן הדברים. וכי מי שנכנס לחנותו של חייט שעוסק במלאכתו יאמר לו מה אתה עושה. או שישיב לו החייט אני תוסר. ועוד מה הוסיף לו יתרו באומרו היה אתה לעם מול האלהים והבאת אתה וגו׳ והזהרתה אתהם את החקים ואת התורות. לא הול״ל כי אם ואתה תחזה מכל העם וגו׳. וי״ל כשראה יתרו כל אשר הוא עושה לבדו דימה בעצמו שמא ח״ו לא נתכוין בזה משה כי אם לכבוד עצמו שיחתכו כל הדברים ויעשו על פיו. ולא ירים איש את ידו ואת רגלו לפניו. ולזה א״ל מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם כלומר שיש בזה זלזול והוא שאתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך. ועוד שיש טורח גדול בזה לעם שעומד עליך מבקר עד ערב. השיבו משה ח״ו שאיני מתכוין לזלזל בכבודן של ישראל שאני יושב במקומי עד שיבא אלי העם לדרוש אלהים לתפלה בעד חוליהם וצרכיהם. גם יהיה להם דבר בדיני ממונות בא אלי ואיני מחזר אחר דבריהם ועניניהם אלא מעצמן באין אלי. וג״כ אני מודיע להם חקי האלהים ותורותיו. שדבר זה מוכרח הוא שיהיה על ידי ולא ע״י אחרים. אבל הב׳ ענינים הראשונים אפשר שיעשו ג״כ ע״י אחרים. אלא שאיני מחזר ורודף אחריהם אבל הם באין אלי מעצמן. השיבו יתרו ואמר לו לא טוב הדבר אשר אתה עושה. לא אמר בכאן אשר אתה עושה לעם כמו שאמר למעלה. שלמעלה נראה לו שמזלזל בכבודן של ישראל ולזה אמר לו אשר אתה עושה לעם. אבל עתה שאמר לו שהם באין מעצמן ואינו רודף אחר השררה לא אמר לעם. אבל אמר מ״מ לא טוב הדבר אשר אתה עושה לפי שנבול תבול וגו׳. ואמר לשון נבול לומר שאלו הג׳ דברים שאתה עושה ודאי לא יעלו בידך בשלימות. כיון שיש עליך טורח הדין ויהיו כלם בלתי שלמים כמו נובלות תאנים שלא נגמר בישולן. כן אלו הדברים אתה ממהר ענינם ומקצר בו ולא יהיו שלמים. אבל שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך ותצליח אז בכל עניניך. היה אתה לעם מול האלהים לתפלה כמו שאמרת שהיית עושה מקדמת דנא. אבל מתחלה לא היית קובע ועתה תהיה קבוע לכל הבא לדרוש אלהים וזהו מול האלהים. ג״כ מה שאמרת כי יהיה להם דבר בא אלי לא טוב הדבר שאתה עושה שאינך חוקר ודורש להציל עשוק מיד עושקו אלא אם בא לפניך מעצמו. אבל אם נתבייש לבוא או לא מצא פנאי מחמת רוב הטורח שעליך בענין המשפט. או היה בעל דינו אלם ולא יכול לבוא לפניך ישאר עשוק וגזול כל הימים ואין לו מושיע. אבל צריך אתה להביא הדברים אל האלהים כלומר אל הדיינים שידונו אותם. ורמז לו כאן על מה שיאמר לו לבסוף שימנה דיינים שרי אלפים וגו׳. וזהו מ״ש והבאת אתה את הדברים. כלומר אתה בעצמך תחקור ותדרוש בעול וחמס שיעשה והביאנו אל הדיינים לדונו. ומה שאמרת ג״כ והודעתי את חקי האלהים וגו׳. יותר מזה צריך אתה לעשות. והוא שאחרי שהודיע להם החקים והתורות תוסיף להזהירם ולהתרות בהם שלא יעברו עליהם. וג״כ צריך אתה להודיעם מלבד החקים והתורות שאר מדות שצריכין להתנהג בהם. והוא מ״ש והודעת להם את הדרך ילכו בה וגו׳. וכל זה תוכל לעשותו כשתחזה מכל העם אנשי חיל וגו׳. וזהו מ״ש והקל מעליך ונשאו אתך. כלומר והקל מעליך שתוכל לעשות אלו הב׳ דברים בשלימות ונשאו אתך בענין המשפט. הרס״ו זללה״ה:
וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. ויקח יתרו חתן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה ואת שני בניה וגו׳. יש להתבונן באלו הפסוקים תחלה למה תיאר לו כאן בשני התוארים הללו כהן מדין וחותן משה. ולמה הוצרך לכפול הענין במלות שונות את כל אשר עשה אלהים היינו כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. ועוד למאי אמר למשה כי לא עשה לו דבר הקב״ה למשה. ועוד במאי דכתיב את צפורה אשת משה אחר שלוחיה שהם תרתי דסתרן אהדדי שאשת משה נראה שעדיין היא אשתו. ואחר שלוחיה אשר גירשה א״כ אינה אשת משה. ועוד פעם קורא הבנים על שמה דכתיב ואת שני בניה. ופעם קורא הבנים על שם משה דכתיב ובניו ואשתו. ואח״כ חוזר לקרותם בניה דכתיב ושני בניה עמה. ועוד כמה דיוקים אשר יש בפסוקים האלה יתורצו ע״פ דרכנו בעז״ה והמשכיל יבין:
אמנם הנלע״ד לומר כי יתרו היה רוצה להתגייר והיה מסופק בדעתו לומר אולי לא ירצה הקב״ה לקבלו. וע״ז היה מסופק ולא היה יודע מה לעשות כששמע יתרו שערב רב קיבלם משה והפציר בהקב״ה לקבלם ושתק כמאמרם ז״ל (מ״ר פ״ח). לכן נתן אל לבו כעת לבוא להתגייר. וז״א את כל אשר עשה אלהים למשה ע״ד ערב רב ולישראל עמו. ועוד כי שמע כי השטן היה מקטרג על ישראל ושלחו להתעסק באיוב ירא פן יתעסק בו ג״כ. וז״א כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. או ירצה כי ראה יתרו טענה אליו לומר כי יקבלו אותו להתגייר. הגם כי הרבה לפשוע בכל עבודת כוכבים קלה וחמורה להיות כי ראה שיש ג״כ אשר הרבו לפשוע במצרים. כמאמרם ז״ל (מ״ר פ׳ כ״א) מה אלו וכו׳. ועכ״ז רצה לקרבם אליו הקב״ה ולקרותם עמו וז״א ולישראל עמו הגם כי הם הרבו לחטוא וז״א כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. ר״ל כי ישראל היו בכללות מצרים בחטאם. ומלת ממצרים דייקא ובראותו הדבר הזה נתחכם לבקש המצאה לבא בסבתה. והוא כי ראה ראה בתחלה שמשה בבואו למדין לקח את אשתו ובניו להוליכם למצרים ופגע באהרן אחיו. וא״ל אהרן על הראשונים אנו מצטערים ובאת להוסיף על הראשונים אז פטרה בגט. אלו דבריהם ז״ל. על זה נתחכם יתרו לבוא בטענה זו כי הגט היה כמעט על תנאי עד צאת ישראל ממצרים והגט נפסל. ומעולם לא יכולה לינשא מאחר שהיה הגט על תנאי. וז״א אשת משה אחר שלוחיה. כי הטעם שגרשה נתבטל א״כ נתבטלו ג״כ הגרושין. ונמצא כי היא עדיין אשת משה. ולזה נסמך כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. ולכן מטעם זה ויקח יתרו חתן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה כלומר אחר ששלוחיה היתה עד אשר יוציאם ממצרים. ועכ״ז היה יתרו מסופק אולי לא יחפוץ כעת לקחתה. פן יאמרו שהיא בת אל נכר ויתבזה להיות עמה א״כ חכמתו לא תועיל לו. ואפשר כי על ידה יתרחק יתרו למען בתו. לזה הביא ג״כ לבניו ונתן טעם לקריאתם אולי יזכיר טובה שעשה עמו. וזה יהיה לתועלתו ולתועלת בתו למען יקרבה. וז״א אני חותנך יתרו בא אליך. הגם כי היה מן הראוי לך לבוא אצלי. שאם גרשת אשתך היה לך לקחת הבנים. ומה גם כי הטענה שגרשת נתבטלה. ועוד אני חותנך יתרו בא להתגייר וזהו תועלת אליך פן יאמרו כי היא בת אל נכר וע״ז תרחקה. ע״כ אלו הדברים בא להשיב משה ליתרו. וז״א ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה אלהים לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה׳. כי רצה משה להתנצל ליתרו בכל טענותיו להגיד לו כי אשר שלחה היה לפי מאמר אהרן על הראשונים וגו׳. ולפי זה שלחה וא״כ עדיין היא אשתו. ומה שנתעכב עד עתה לשלוח אחריה להיות כי מצאתם בדרך כמה תלאות ולא היתה רווחה לשלוח אחריהם. ולכן בראות יתרו דברי משה שמח. וז״א ויחד יתרו על כל הטובה כי נמצאת כוונתו רצויה מכל הצדדים:
ע״כ לשון בנו של המחבר הקדוש: