ויקח קרח בן יצהר וגו' (טז א). פירש רש"י, לקח את עצמו לצד אחד וכו' ד"א וכו' מה עשה עמד וכנס ר"נ ראשי סנהדראות וכו' והלבישן טליתות שכולן תכלת וכו' זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה ע"כ.
ולהבין זה, הנה כתיב (קהלת ג יד) והאלהים עשה שייראו מלפניו וגו', פירוש שעיקר בריאת העולם היתה בשביל עבודת האדם שתהיה לה' ביראה אמיתית, וכמאמר בראשית בשביל היראה הנקראת ראשית (אותיות דר"ע אות ב), ואלמלא חטא האדם שגרם למסך ומבדיל בוודאי היתה בחי' יראה אמיתית לכל אדם בלי שום הכנה ויגיעה כלל, אמנם כאשר גרם החטא נעשה מסך מבדיל המסתיר בחי' הקדושה והיראה אמיתית מן האדם. אמנם ה' ברוב רחמיו קדשנו במצותיו ונתן לנו תורתו הקדושה ומצותיו הקדושים להאיר לנו עינינו ולהכין לבבינו אל ה' שתוכל לשרות עלינו בחי' הקדושה ויראה אמיתית על ידי זיכוך רמ"ח אברים ושס"ה גידים שיזדככו על ידי תורה ומצות תחילה (היינו רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת שהן בחי' אברין דמלכא) כי בלא זאת אי אפשר (לבא לבחי' יראה הוא בחי' נפש רוח נשמה).
ואם אמור יאמר האדם, א"כ שכל כוונת הבורא ברוך הוא רק לבא לבחי' יראה דווקא, לכן אדבק את עצמי רק במדת יראה לבד, ולמה לי שאר תורה ומצות. וע"ז אמר הכתוב (דברים כד ו) לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל, ר"ל שמרמז על עצת היצר הרע זו שאמרנו, כי מצינו שבחי' יראה נקרא בחי' ריח כמאמר הכתוב (ישעיה יא ג) והריחו ביראת ה', ובחי' אהבה נקרא רכב כי הוא רוכב על בחי' יראה.
וזהו שרמז הכתוב לא יחבול רחים ורכב, רמז לב' בחינות אלו, שלא יקח אותם בבחי' חבלה וגזילה, ר"ל בלי הכנה של תורה ומצות כנ"ל. כי נפש הוא חובל, ר"ל שהוא כמו שרוצה לגזול נפש רוחני ואין בידו ללקחו (רק על ידי לקיחת הגוף הגשמי) כמו כן אי אפשר ליקח ב' בחינות אלו (שהוא בחי' נפש רוח נשמה לבחי' תורה ומצות) בלי הכנה כנ"ל (על ידי רמ"ח מצות עשה והוא בחי' אברין וכו').
ולזה רמזו רז"ל באמרם (ע"ז ג.) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, כי שבת מרמז לבחי' יראה כידוע (ת"ז ת' ט כד:), ומי שטרח בעצמו לעשות כלי מוכן ומקודש קודם שבת על ידי תורה ומצות הוא יאכל בשבת, ר"ל תשרה עליו בחי' יראה.
וזה שאמר הכתוב (בראשית ב ב) ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, ויכל הוא לשון תכלית, ר"ל תכלית כוונת הבורא ברוך הוא במלאכתו אשר עשה הוא בשביל בחי' ביום השביעי, היינו להגיע לבחי' שבת בחי' יראה אמיתית כנ"ל.
וגם מרומז בפסוק (תהלים קלט טז) ימים יוצרו ולא אחד בהם, פי' שתכלית כל הימים שנוצרו הוא רק בשביל אחד בהם, והוא יום השבת בחי' יראה כנ"ל (תנדבא"ר א), והתחלת הבחינה הוא בר"ח של מולד הלבנה המרמז לבחי' יראה כידוע, וזהו שתקנו אנשי כנה"ג בסדר התפילה (מוסף לשבת ר"ח) אתה יצרת עולמך מקדם כלית מלאכתך וגו' וראשי חדשים להם קבעת וגו', פי' שעיקר יצירת העולם היתה בשביל יום השביעי ור"ח המרמזים לבחי' יראה.
וכ"ז מרומז בל"ב חוטין של ציצית ובהם חוט של תכלת, שהל"ב חוטין מרמזין על בחי' התורה ותרי"ג מצותיה שהיא ל"ב ליבא דעלמא, (וכתיב (ירמיה יז י) אני ה' חוקר לב, ורחמנא ליבא בעי (סנהדרין קו:) שלא תהיה בשעת עבודה הכוונה בלב רק מצד יראת עצמותו ית' יראה פנימיות יראה עילאה, כי אית יראה ואית יראה (ת"ז הקדמה ה:), יראה תתאה ויראה עילאה, יראה תתאה נקרא בחי' אדנ"י בחי' דלת ושער לבא ליראה עילאה, ונקרא בחי' חית מלשון חִיתה ופחד, כי יראה תתאה היא בחי' יראה חיצונית מיסורים וכל צרה שלא תבא שהוא דבר בפני עצמו, אבל יראה עילאה היא מצד עצמותו ית' הוא בחי' חית אימא עילאה בחי' בינה דרגא תמינאה מתתא לעילא, ולכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים טז ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, היינו מצד יראת עצמותו ית' מצד זה כי מימיני בל אמוט.
ונוכל לרמז זה בפ' ציצית (במדבר טו לט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', שמצות ציצית שקולה נגד כל המצות (נדרים כה.), פירוש שיש להסתכל בכל מצוה ומצוה מתרי"ג מצות על בחי' מצות ציצית שהוא ח' על ד', היינו ח' חוטין על ד' כנפות הוא יראה תתאה עם יראה עילאה, והבחינה הזאת נקרא בחינת עיינין והסתכלות בכל מצוה ובמה הוה בלב הוא ל"ב נתיבות החכמה והוא בחי' אלף י"ו לעילא י"ו לתתא גימטריא ל"ב, וזהו עבודה בשלמות נקרא בחי' אחד. ופסוקי היראה נמי מורין על יראת עצמותו ית"ש ולא משום יראת זולתו וזהו (דברים יג ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו וגו' וכן את ה' אלהיך תירא (שם ו יג), כולם לדבר אחד נתכוונו, ופירושם, אפילו אתם הולכים אחרי ה' אלהיכם אפילו הכי אותי תיראו מצד עצמותו ית' ולא משום יראת העונש.
ויש לרמז הג' בחינות של אחד הם ג' בחינות משה ואהרן ובניו, משה הוא בחינת א' בחי' החכמה (איוב לג לג), ואהרן הוא בחינת ח' בחינת בינה (כנ"ל) ולזה הוא משמש בשמונה בגדים, ובניו הם בבחי' ד' ולזה הם משמשים בד' בגדים.
אבל קרח רצה ליקח הג' בחינות של אחד לצד עצמו ולא מצד עצמותו ית' להתדבק מצד השם בעצמו כמ"ש (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה', ולזה אמר משה לקרח אתה וכל עדתך הנועדים בבחינת על ה', כלומר מצד זולתו ולא מצד עצמותו ית'.
ועל חטא זה שעיר ר"ח מכפר, ולזה נאמר בו לה' חטאת (במדבר כח טו), דנודע (זח"ג רמח.:, ע' פע"ח ש' ר"ח פ"א) שהוא מכפר בסוד מיעוט הירח שהוא הסתרת אור מלחזות בנועם ה' ולדבק בדבקות עצמותו ית' בעצמו.
וע"ז מרומז באגדת דרבב"ח (ב"ב עד.) תא ואחוי לך בלועי דקרח וכו' ומהדר להו מתלתין יומין לתלתין יומין וכו', ר"ל מר"ח לר"ח, כי ר"ל בלועי דקרח שעבדות קרח להבורא ברוך הוא לא היתה מן המובחר רק בלועי בעבודתו הנאת עצמו, ולזה מהדר מר"ח לר"ח שאזי השעיר מכפר על החטא שעבד עבודה שאינו נק' לה' כנ"ל.
ועל בחינת עבדות מן המובחר נאמר (במדבר יח כו) והרמות ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר, וזה נרמז בתפלת מוסף דר"ח זכרון לכולם יהיו ותשועת נפשם מיד שונא, היינו שיזכו לעבדות ה' על דרגא פנימאה שהוא יראה עילאה מצד עצמותו ית' ולא יראה תתאה מצד יסורים או שונא, רק נזכה להיות מעובדי ה' באמת בלא שפתי מרמה) שיהיה הכנה לבחי' חוט של תכלת בחי' יראה כנ"ל.
וזה היה טעות של קרח, ומרומז בפסוק ויקח קרח נוטריקון ק"דושת ר"אש ח"דש, היינו שלקח בחי' ר"ח בחי' יראה בלי הכנה של תורה ומצות. ופירש"י שלקח עצמו לצד אחד, ר"ל לבחי' שבת הנקרא אחד בהם כנ"ל.
וזהו שרמז למשה רבנו ע"ה בטליתות שכולה תכלת (במ"ר יח ג), ר"ל כולה בחינת יראה בלי קבלת עול תורה ומצות. ולמד ק"ו מה טלית וכו' חוט אחד של תכלת פוטרו וכו', כיון לטעות הנ"ל, ואמר אם שעיקר היגיעה של תורה ומצות הוא רק בשביל היראה א"כ אדבק ואעבוד לה' בבחינת יראה לבד, ובזה טעה כי אי אפשר להגיע לאמיתית היראה כי אם דווקא על ידי תורה ומצות כנ"ל, והוא רצה להיות כהן גדול ולא היה גופו מזדכך בהכנה כמו אהרן הכהן, ובאמת מי שצריך ליכנס לפני ולפנים לעולמות עליונים כל כך צריך הכנה גדולה מאוד בקדושה ובטהרה יתירה, יהי רצון שנזכה להזדככות שעל ידי תורה ומצות אמן כן יהי רצון:
או יאמר ויקח קרח (טז א). איתא במדרש (סנהדרין קט:) מה לקח לקח מקח רע לעצמו. ומה ראה קרח לשטות זה והלא פיקח היה וכו' לקח ר"נ ראשי סנהדראות והלבישן טליתות שכולן תכלת וכו' (במד"ר יח ח). ולכאורה יש לדקדק בלשון המדרש, מהו הלשון מקח רע. ומהו הוא הסיבה דווקא מחמת הטליתות.
ונראה לבאר על פי מה שנקדים לבאר מה דאמרינן בברכות דק"ש המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כאמור (תהלים קלו ז) לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו, וצריך להבין מהו הראיה מן הפסוק הזה שבכל יום הוא מחדש אורם, והא קיי"ל דעושה לשעבר משמע.
ונראה לבאר על פי מוסר ודרך לעבודת הבורא ברוך הוא, דהנה ידוע (איכ"ר א לג) שישראל מוסיפין כח וגבורה בפמליא של מעלה כמאמר הכתוב (תהלים סח לה) תנו עוז לאלהים וגו', ובמה הן מוסיפין כח הנ"ל הוא באמונה, כשאדם מאמין באמונה שלמה שהכל תלוי ברצונו ית' ופועל כרצונו בכל העולמות ועם כל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים ולשדד כל המערכות כולם הכל כרצונו, וכשאדם ידמה זאת תמיד ברעיוניו בלי הפסק ובלי היסח הדעת כלל יבא לו פחד ויראה עליונה ומתפחד ומתירא מפניו בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין והוא אסחר לכל עלמין והוא בגו כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה, וזאת היראה הוא רצונו ית' וכוונת הבריאה זאת היתה כמאמר הכתוב (קהלת ג יד) והאלהים עשה שייראו מלפניו, וכשאדם בבחי' היראה כזו הגם שהעולם נברא בשם אלהים שהוא הטבע (פרדס שי"ב פ"ב) אעפ"כ כשאדם מאמין באמונה שלמה שהוא אדון כל ומשגיח ע"כ בפרוטרוט ופועל הכל ברצונו וירא ומתפחד מאת השי"ת יראת הרוממות אזי הוא למעלה מן הטבע ויכול להשפיע אורות חדשים בעולמות עליונים ותחתונים כי הוא למעלה מן הטבע.
וזה ג"כ כוונת הכתוב (במדבר טז ל) ואם בריאה יברא ה', פי' כי בריא"ה אותיות בירא"ה, היינו כשהאדם הוא בחי' יראת הרוממות כנ"ל אז הוא למעלה מן הטבע וגורם בזה שיברא ה' בכל העולמות אורות חדשים.
ומפני זה נאמר בבריאת העולם (בראשית א טז) ויעש אלהים את שני המאורות, לשון נקבה, כי אז היתה בבחי' נוקבא, וכאן כתיב לעושה אורים כי עתה הוא בחי' דכר למעלה מהטבע.
וזהו ג"כ כוונת מאמרם ז"ל (שבת קנו.) שאמר הקב"ה לאברהם צא מאיצטגנינות שלך אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד, היינו כדבר האמור למעלה, צא מן בחי' הטבע כי ניתוסף לך ה"א בשמך ובחי' ה"א היא למעלה מהטבע כנודע (עי' זח"ג י:), ובבחי' זו תוכל להוליד.
אך אי אפשר לבא לזו הבחי' שיהיה למעלה מהטבע כי אם שיהיה בבחי' יראה עילאה ובבחינת אמת שכל כוונתו לא יהיה להנאת עצמו רק לה' לבדו שעל ידי זה יתגדל ויתקדש שם שמים, וזאת הבחי' הוא בבחי' חי"ת, כנודע שעולם הזה הוא בבחי' זיי"ן כמאמר הכתוב (שמות לא יז) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וגו', וזאת הוא בחי' זיין ימים כידוע ז' ימי הבנין, ובחי' עולם הבא הוא בחינת חי"ת כי עולם הב"א בגימטריא ח'.
וזה כוונת מצות ציצית שמונה חוטין כנודע, לרמז על בחי' הנ"ל. וזהו מרמז מצות תכלת בציצית, היינו שאמרו חז"ל (סוטה יז.) תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד, היינו שבבחי' חי"ת יבוא לבחי' יראה עילאה המרומז בכסא הכבוד, ולכן האדם שהוא בבחי' יראה עילאה בחי' חי"ת הוא למעלה מן הטבע שהוא בחי' זיי"ן כי ח' הוא במספר יותר מזיין.
וזהו ג"כ כוונת השבח המלך המרומם לבדו מא"ז (ברכת יוצר אור), פירוש כשאדם מכוין בכל מעשיו להגדיל ולהמליך את השם הנכבד והנורא לבדו אז הוא בבחי' חי"ת גימטריא א"ז, לרמז על הבחי' הנ"ל. וגם לרמז על אותו האיש שהוא בבחי' חי"ת הוא ראוי למלוך.
ולזה בא מאמר המדרש ואמר וקרח שפיקח היה מה וכו', היינו שהיה יודע שבעולם הזה שהוא בבחי' זיי"ן ראוי שימלוך משה רבנו ע"ה מחמת שהוא היה בבחי' חי"ת ואהרן הכהן יהיה בחי' כהן גדול, והוא היה רוצה ג"כ לעשות דבר שהוא למעלה מן הטבע היינו שתפס בחי' חי"ת הנ"ל, אך שלא היתה כוונתו באמת בשביל שיתגדל ויתקדש שם הנכבד והנורא רק היה דורש לכבוד עצמו, וזה הוא מדת שקר, ונרמז בשמו קר"ח אותיות ק"ר והחליף אות שי"ן באות חי"ת, היינו שרצה לתפוס בחי' חי"ת באופן שק"ר ולפי שלא היתה כוונתו באמת נתהפך לרע לו, וזהו כוונת המדרש שלקח מק"ח ר"ע גימטריא חי"ת במילואו, מחמת שכוונתו היה רק לעצמו ולא שיתקדש שם שמים לכך נתהפך לרע לו.
ובאופן זה ראיתי פירוש הפסוק (טז ה) בוקר ויודע ה' את אשר לו בספר פנים יפות, היינו שיודיע ה' מי שכוונתו היתה רק לו להנאת עצמו כנ"ל. ואת הקדוש, היינו מי שכוונתו בשביל שיתגדל ויתקדש שמו ית' ודפח"ח. השי"ת יזכנו להיות מהעובדים באהבה ויראה אמיתית בשלמות אמן כן יהי רצון:
בוקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו (טז ה). קודם שנבאר זה הפסוק מוכרחים אנו לפרש פסוק הקודם לזה (טז א) ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, שלכאורה לישנא דוי"קח ק"רח אינו מובן מה לקח, הגם שדרשו רז"ל (במדב"ר יח ח) שלקח טלית שכולה תכלת, אך קשה האיך רמיזא זאת באורייתא. ואונקלוס תרגם ואתפלג, וזה ג"כ אינו מובן שתיבת ויקח יהיה פירושו ואתפלג.
אך נוכל לומר עד"ז, דהנה צריך להבין מפני מה נשתנה תכלת למצות ציצית מכל שאר הצבעונים, דהנה אמרו רז"ל (סוטה יז.) שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד, ולהבין הרמז מה שרמזו רז"ל בג' דמיונות אלו בד"ז, דהנה יש ג' לבושין מחשבה דבור ומעשה, וצריך האדם לקדש ולטהר ג' לבושין אלו, היינו שיהיה תמיד מחשבתו דבוקה בהבורא ברוך הוא וכל דבוריו ומעשיו יהיו רק בתורה ומצות ומעשים טובים לעשות בזה נחת רוח ליוצרו ובוראו, וזהו שרמזו רז"ל בג' דמיונות הנ"ל שבחי' תכלת מרמז עליהם שצריך האדם לקדש ולטהר ג' לבושין הנ",ל ועל ידי הכנף פתיל תכלת שעושה ורואה אותם תמיד יוכל לבא לבחי' קדושה עליונה בג' לבושין הנ"ל, ובזה כלול כל התורה והמצות כמאמר הכתוב (במדבר יט יד) זאת התורה אדם, פירוש זאת כלל כל התורה הוא בחינת אדם, מרמז על ג' בחי' מחשבה דבור ומעשה, לפי שאותיות אל"ף במילואו הוא אותיות פלא לשון מכוסה, לרמז על המחשבה שהיא מכוסה.
ובחינת התקשרות ג' לבושין אלו למקורם אי אפשר רק על ידי פתיל תכלת שעושה בהכנף לבד, כמאמר הכתוב (במדבר טו לט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', אבל בטלית שכולה תכלת אי אפשר לבא לבחי' קדושה עליונה בג' לבושין הנ"ל, לפי שבבחי' תורה אינו רשאי להוסיף ולא לגרוע כמאמר הכתוב (דברים ד ב) לא תוסיפו ולא תגרעו וגו', וקרח היה רוצה להמשיך בחי' קדושה עליונה בג' לבושין הנ"ל על ידי טלית שכולה תכלת וזה אינו באפשרי כלל.
וזה מרומז בפ' ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, יצהר קהת לוי גימט' תכלת ו', אות וא"ו מרמז על בחינת מחשבה כנודע (ע' זח"ג כט:), וג' שמות אלו יצהר קהת לוי מרמז על ג' לבושין אלו הנ"ל, פירוש שקרח היה רוצה להמשיך בחי' קדושה עליונה בג' לבושין הנ"ל על ידי טלית שכולה תכלת, וזהו אינו באפשרי, ולא די שלא בא לבחי' התקשרות עי"ז אלא שעוד היה נפרד מבחי' קדושה עי"ז.
וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג, עי"ז היה בחי' התחלקות מבחי' קדושה עליונה, רק שהתורה כתבה על שם סופה, דהנה כל הבחי' חטאים שיש לאדם סוף כל סוף נעשה מהם בחי' זכיות על ידי יסורים וגלגולים רבים עד אין חקר עכ"פ מוכרחים להעשות זכיות כמ"ש המגיד זללה"ה (ע' קדושת לוי פ' ואתחנן) על הפסוק (דברים ז יב) והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, עקב לשון סוף כמו שהעקב הוא בסוף הגוף, היינו שסוף הדבר שתהיו מוכרחים לשמוע את המשפטים האלה.
וזה כוונת הפסוק ויקח, היינו שסוף הדבר יהיה בחי' קיחה בחי' התקשרות, אעפ"י שלעת עתה היא בחי' ואתפלג אבל לבסוף יהיה בחי' דבקות, וזהו בוקר ויודע ה' את אשר לו, היינו בחי' בוקר הוא ימות המשיח בחי' בוקר אור, אז יהיה ויודע ה' את אשר לו, בחי' קדושה עליונה בבחי' מחשבה, ואת הקדוש והקריב אליו בבחי' דיבור, ואת אשר יבחר בו יקריב אליו בבחי' מעשה, שאז יצרפו ויזדככו כל הבחי' חטא ועון ויעשו מהם זכיות אעפ"י שכעת הם בחי' התרחקות ג' לבושין אלו על ידי מעשה קרח, אבל לימות המשיח יתקרבו כולם לבחי' קדושה עליונה יהי רצון שנזכה במהרה לבחינה זו אמן כן יהי רצון:
או יאמר עד"ז, דהנה עיקר העבודה הוא בחי' קבלת עול מלכות שמים בשלמות שהיא בחי' יראה אמיתית, היינו לקבל עליו עול מלכותו ית' בגודל אימה ויראה מפחד ה' ומהדר גאונו בכל עת ובכל רגע כמאמר הכתוב (תהלים טז ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, ואמר (ירמיה כג כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו וגו', כי זה כל האדם שיהיה תמיד יראת ה' על פניו כמאמר הכתוב (קהלת יב יג) סוף דבר וגו' את האלהים ירא וגו' כי זה כל האדם.
ועיקר הבחינה הגורמת שיהיה דבוק תמיד בבחינת יראה כזו והבחינת יראה יהיה קיום אצלו, הוא רק על ידי בחינת הכנעה אמיתית, היינו שיתבונן תמיד בשכלו שזה הבחינת יראה הוא רק חסד ה' שמשפיע לו בחינת יראה זו ולא מצד מעשיו הטובים זכה לכ"ז, ואז כשהוא בבחינת הכנעה זו ממשיך עליו השראת זיו שכינתו ית' כמאמר הכתוב (ישעיה נז טו) אני אשכון ואת דכא, ומחמת זה הוא דבוק תמיד לבחי' יראה מבורא עולם ב"ה על ידי ההמשכות וקבלת עול מלכות שמים עליו שהוא השראת זיו שכינתו ית'.
אבל כשיש לו בחינת גסות הרוח ח"ו, היינו שסובר בדעתו שמצד מעשיו זכה לבחינת יראה כזו, אז גורם בחינת הסתלקות הקדושה ר"ל כמ"ש (סוטה ה.) אין אני והוא וכו', ונפרד מבחינת יראה שהוא בחינת קבלת עול מלכות שמים בשלמות שמרומז בשם אדנ"י ית'.
ואיתא בכתבי האר"י ז"ל ששם אדנ"י מרמז על שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות, אות א' הוא כנגד שרי אלפים, אות ד' נתחלף באות ק' בא"ת ב"ש מרמז על שרי מאות, נו"ן מרמז על שרי חמשים, יוד מרמז על שרי עשרות, וכך איתא בכתבים. והנה אות א' שהיא כנגד שרי אלפים, מרמז על מה שצריך להתבונן תמיד ולידע שהבחינת קבלת עול מלכות שמים שם אדני ית' שהוא בחי' יראה עילאה הוא רק חסד מבורא עולם ב"ה שהוא אלופו של עולם, ועל זה מרמז אות א' בחי' שרי אלפים, וכשאין לו התבוננות זה שהוא רק חסד ה' אז גורם בחי' הסתלקות אות א' משם אדנ"י ונשאר רק בחינת דין ר"ל ג' אותיות אחרונות משם הנ"ל.
והכלל שעיקר העבדות הוא לידע בידיעה אמיתית שזה שהוא דבוק לבורא עולם עד שנקרא אלהינו הוא רק מאתו ית' שהוא משפיע לו בחי' יראה זו, וזה מרומז בפסוק (דברים ו ד) שמע ישראל, היינו שזה שהשם נקרא אלהינו הוא רק ה' אחד משפיע עלינו יראה, שזהו רק בידי שמים, ומ"ש בגמרא (ברכות לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (המכוון הוא חסר):
דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה וגו' שנים עשר מטות וגו' (יז יז). להבין ענין המטות, הנה ידוע (זח"ג רנז:) שעיקר בריאת העולם היתה בגין דיתקרי רחום וכו', היינו שישתלשלו לעולם הזה הי"ג מכילין דרחמי. ובמה ישתלשלו הי"ג מכילין דרחמי אין זה כי אם על ידי ישראל, על ידי שמדבקים את עצמם במדותיו כמאמר הכתוב (דברים י כ) ובו תדבק, ודרז"ל (שבת קלג:, ע' תנחומא וישלח י) מה הוא רחום כו', שעי"ז ממשיכים ישראל י"ג מכילין דרחמי לעולם הזה, וזה בראשי"ת (בראשית א א) בשביל ישראל שנקראו ראשית (אותיות דר"ע אות ב), ואיתא בתיקוני זוהר (הקדמה דף י.) בראשית י"ג לחושבן זעיר דחנוך, היינו בשביל ישראל שממשיכים י"ג מכילין דרחמי לעולם הזה כנ"ל, על ידי זה נברא העולם.
והתחלת המשכת הרחמים בכלל היה על ידי אבות העולם אברהם יצחק ויעקב, ואח"כ בפרטיות על ידי שנים עשר שבטים, בשנים עשר ראשי חדשים שנתחדשו בבחי' לבנה בחינת כנסת ישראל ומאירה מאור החמה כידוע (ע' פע"ח ש' ר"ח פ"א - פ"ב, ע' זח"א קפא.), וממשיכים שנים עשר מדות הרחמים (כי מדות הרחמים הם שנים עשר ושם אל הוא כללי (ע' פרדס ש"א פ"ז)).
לכן אחר שהמגפה נעצרה לפי שעה, רצה הקב"ה שיתבטל מכל וכל, על כן צוה הקב"ה שימשיכו ישראל השנים עשר מדות הרחמים על ידי שנים עשר מטות כנ"ל וד"ל, שנזכה לזה אמן כן יהי רצון.