ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך (בראשית יב א). אמרו רז"ל (ברכות ז:) לא היה מי שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון. הענין הוא, שאברהם התחיל לקראו בשם אדון בחינת מלכות, שקבל אברהם עליו בחינת מלכותו ית', אבל לפני אברהם לא היה מי שיקראו אדון שיהיה נתייחד מלכותו ית' עליו כי אם על אברהם.
והטעם, כי ענין מלך אינו יכול להיות כי אם על מי שהוא בבחינת דמיון להמלך, כי היתכן שיהיה נקרא האדם מלך על בהמות שאינו בדמיון לו, רק מי שהוא מלך על בני אדם כמוהו זה נקרא מלך, ולכן אינו שייך ג"כ שיתיחד הקב"ה בבחינת מלך על בשר ודם שאינו ערך לו כלל ושום דמיון כלל, רק הקב"ה ברוב רחמיו וברוב חסדיו רצה לייחד מלכותו ית' על ישראל עם קדושו דייקא כמאמר הכתוב (ישעיה מד ו) כה אמר ה' מלך ישראל וגו' ישראל דייקא שנקראים אד"ם (יבמות סא.) לשון אד"מה לעליון (ישעיה יד יד), בחינת דמיון לבחינת קדושה עליונה, שהם מופשטים מגשמיות ודבקים במדותיו ית', כמאמר הכתוב (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה', ודרשו רז"ל (ע' שבת קלג:, סוטה יד., תנחומא וישלח י', ויק"ר כה ג, ע' מכילתא שירה פ' ג') הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום וכו', פירוש שבזה הם דומים קצת לבחינה עליונה, ועי"ז מייחד הקב"ה מלכותו ית' עלינו ונתן לנו את השבת, אבל עכו"ם ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח:), כי אין לעכו"ם שום דמיון לבחינת קדושה, וכאשר שומר את השבת הוא מדמה את עצמו לבחינת קדושה, כי שבת הוא בחינת התדמות, מה הקב"ה עשה מלאכתו ששת ימים וביום השביעי שבת, וגם ישראל עושין כן שובתים ביום השביעי ומסיחים דעתם מגשמיות כאלו כל מלאכתם עשויה ומדבקים מחשבתם לבחינת קדושה, וזהו שאמר הכתוב (ע' שמות לא יז) אות היא ביני ובין בני ישראל וגו' פירוש שהוא בחינת דמיון כביכול, היינו אחר שהישראל המה בבחינת קדושה והתפשטות הגשמיות, לכן יכולים ג"כ לקבל ולשמור השבת בבחינת התדמות וקבלת מלכות שמים בשלימות, אבל עכו"ם ששומר השבת הוא דומה לבעל מום שמדמה את עצמו להמלך, ובזיון הוא למלך, כן כביכול נגד מלכותו ית'. לכן כשהעכו"ם מדמה את עצמו למלך ושבת חייב מיתה.
ולכן נאמר (תהלים כב כט) כי לה' המלוכה ומושל בגוים, שעל הגוים נקרא רק בחינת מושל, פירוש שהוא מושל עליהם, כי גם על הבהמות שייך לשון מושל, אבל לשון מלך אינו שייך כי אם על בחינת דמיון כנ"ל.
ולכן אומרים בשבת דווקא ישמחו במלכ"ותך שומרי שבת, כי דוקא על ידי בחינת שבת יוכלו לומר ולשמוח בבחינת מלכות, להיותו נקרא אז מלך ישראל כנ"ל, ולכן דווקא על ידי בחינת הכנה בבחינת דמיון יכולים לקבל בחינת שבת, ועל ידי בחינת דמיון של שבת יוכלו לקבל בחינת מלכות שמים בשלימות.
לכן קודם אברהם אבינו לא היה מי שקראו אדון, פירוש שלא היה מי שיהיה בבחינת דמות ודמיון לקדושה שיהיה יכול לקבל על עצמו מלכותו ית' ולקראו בשם אדון, עד שבא אברהם ומסר נפשו לה' והפיל עצמו לכבשן באור כשדים, וזהו התפשטות הגשמיות, פירוש שבחינת גשמיות אינו חשוב אצלו כלום וכל הבלי עולם הזה כלא חשובה אצלו. וגם הדביק את עצמו במדותיו ית' במדת החסד, והיה בבחינת דמיון לבחינת קדושה עליונה, ובזה היה יכול לקראו אדון בשם אדון ולקבל על עצמו בחינת מלכותו ית'.
ורצה הקב"ה לייחד שמו ית' עליו בשלימות, לכן אמר לו אח"כ שילך לארץ ישראל וירושלים, ששם הוא מקום קדושה בחינת ישראל, פירוש ישראל הוא בחינת התפשטות הגשמיות, כמאמר הכתוב (דברים ו ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, פירוש שבפסוק הזה הוא קבלת עומ"ש במסירת נפש, ואז נקראים בחינת ישראל, ועל בחינה זו נאמר כה אמר ה' מלך ישראל דייקא, שאינו נקרא מלך אלא על בחינת ישראל בחינת התפשטות הגשמיות כנ"ל, ובחינה זו להשיגו בשלימות הוא בארץ ישראל דווקא.
וזהו שאמר הכתוב לך ל"ך, פירוש לך לבחינת ך' בחינת כף הדמיון, שתהיה בבחינת דמיון אמיתי, וזה אי אפשר אלא שתלך מארצך אל הארץ אשר אר"אך, פירוש שתלך לארץ ישראל מקום קדושה ובחינת ישראל, ושם תוכל לשמור בחינת שבת, ומרומז בחינת שבת בתיבת אר"אך, שהוא גימטריא שב"ת, היינו ך פשוטה של ארא"ך הוא חמש מאות כידוע, ואותיות א"רא מן א"רא"ך עולה בין הכל גימטריא שב"ת.
ועי"ז ואעשך לגוי גדול, פירש רש"י, ד"א זה שאומרים אלהי אברהם, פירוש שבארץ ישראל תוכל להתיחד בחינת מלכותו ושמו ית' עליך בשלימות. וכן עשה אברהם, ויסע אברם הלוך ונסוע הנג"בה, מרמז לבחינת מלכות, כי הנגבה גימ' אד"ני בחי' מלכות (זח"ג ערב:), פירוש שאברם נסע את עצמו לבחינת מלכות שיהיה יכול להמשיך ולקבל על עצמו בחינת מלכותו ית' שיהיה נקרא מלך ישראל כנ"ל:
וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט וגו' (בראשית יב ד). וי"ל לשון כאשר ד"בר, שהוא לשון קשות (תנחומא צו א), ובאמת שהדבור היה ההבטחות הטובות שהבטיח לו ה'. וכן הוא בהתחלת הפסוק ויא"מר ה', לשון אמירה רכה (שמ"ר מב ב).
עוד י"ל דאיתא בזוה"ק (ח"א דף עח:) על מאמר הכתוב כאשר דבר אליו ה', דאבטח ליה בכולהו הבטחות וכו', ומשמע שבעבור זה דווקא הלך כיון שהבטיח לו ה', וזהו גנאי לגבי אברהם שלא הלך רק בשביל הבטחות.
עוד י"ל אמרו לך לך מאר"צך (בראשית יב א), שמשמע שעדיין היה בארצו, והוא היה אז בחרן. גם יש לפרש ענין נו"ן הפוכה של וימת תרח בחרן (בראשית יא לב). גם יש לתרץ הקושיא שהקשה רש"י על וימת תרח בחרן קודם הליכת אברם לארץ ישראל, ותרח חי אח"כ כמה שנים כמפורש ברש"י. ואם שרש"י ז"ל תירץ כדי שלא יאמרו לא קיים אברם מצות כבוד אב ע"ש. ואין זה תירוץ מספיק, דמכל מקום הלך.
ולהבין כל הנ"ל, נבאר תחילה מה דאיתא בזוה"ק (זח"ג ח:) שקודם שיכנס אדם לבית הכנסת יתחבר באבהן תחילה. היינו, ששלש תפלות הם כמו שלש סעודות של שבת, נגד ג' בחינות חג"ת, וצריך האדם להתחבר לאותן ג' בחינות בבחינת שבת, שיהיה מוחו ומדותיו בהזדככות בלתי לה' לבדו, ושיהיה כאלו כל מלאכתו עשויה כמו בשבת (מכילתא יתרו פ' בחודש פ' ז'), ואז ידבק מחשבתו ולבו באהבה ויראה בלתי לה' לבדו, ושיהיה בחי' חג"ת שלו מזוכך (שהוא בחינת פסיקת הזוהמא), ואח"כ יוכל ליכנס לבית הכנסת להתפלל.
ולזה הוצרכו ישראל למעמד הר סיני קודם כניסתם לארץ ישראל, ולא נתן להם הקב"ה התורה בארץ ישראל, כי לא יכלו ליכנס לארץ ישראל שיש בו קדושה יותר מקדושת בית הכנסת, שהמתפלל בבית הכנסת צריך לכוון לבו נגד ארץ ישראל (ברכות פ"ד מ"ה) שיש בו ירושלים וקודש הקדשים ובחינת אבן השתיה שממנה הושתת העולם (יומא נד:), היינו (בחינת מלכות (ע' זח"א רלא.)) בחינת יראה (ת"ז הקדמה ו.), שבשבילה נברא העולם כידוע (ע' ברכות ו:), וזהו ראיה שארץ ישראל יש בו קדושה יותר מבית הכנסת מבחוצה לארץ, וממילא הרוצה ליכנס לבחינת ארץ ישראל צריך הזדככות תחילה במדותיו בחי' חג"ת שלו, ושיתחבר באבהן תחילה, בבחי' אהבה ויראה ותפארת (ע' ת"ז הקדמה ו.) לה' בלבד בהזדככות גדולה כנ"ל (בחי' פסיקת הזוהמא), ולכן לא יכלו ישראל ליכנס לארץ ישראל עד שעמדו על הר סיני תחילה ופסקה זוהמתן (שבת קמו.), ונזדככו מדותיהם בחי' חג"ת בחי' כ"הן ל"וי יש"ראל (ע' ת"ז ת' סט קד.) בחי' אהבה ויראה והתפארת בלתי לה' לבדו, ואח"כ נכנסו לארץ ישראל בקדושה וטהרה בשלימות.
והנה כאשר נגלה לאברהם אבינו ע"ה מקדושת ארץ ישראל קצת, מיד הלך מארצו וממולדתו ולא השגיח כלל על הבטחות, וגם תרח כשראה שיצא אברם מאור כשדים שב בתשובה כמבואר בזוה"ק (ח"א דף עח:), והלך עם אברם גם כן לארץ ישראל. אמנם כשהגיעו לחרן סמוך לארץ ישראל וראו גודל קדושת ארץ ישראל, והבינו שאי אפשר ליכנס כי אם בבחינת התפשטות הגשמיות, בחינת פסיקת הזוהמא כנ"ל, בחינת התחברות באבהן, בחי' כהן לוי ישראל, בחי' חג"ת, בהזדככות הקדושה, ועדיין לא היה להם בחינות אלו, לכן יהבו דעתייהו לחזור כידוע (ע' זח"א עח.).
לכן הוצרך הקב"ה להבטיח לו כל הבטחות שהבטיח לו, ואמר לו לך ל"ך, רמז לו שיש בו בעצמו בחי' ל"ך, ר"ת ל"וי כ"הן, וזה בעצמו הוא בחינת ישראל הכולל שתיהן. ועוד רמז לו, ואמר, ואעשך לגוי גדול, ודרשו ז"ל (פסחים קיז:) זה שאומרים אלהי אברהם, ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב, היינו שרמז לו שיהיה בו כל הבחינות הנ"ל בהזדככות, וראוי ליכנס לארץ ישראל. ואז וילך אברם כאשר דבר וגו', ואמר בזוה"ק עד דאבטח ליה כל הבטחות כו', פירוש כי בלא זה באמת לא היה יכול לכנס עד שהבטיח לו הקב"ה שיש בו כל הבחי' חג"ת, בחי' ג' אבות, בחי' כהן לוי ישראל, אז וי"לך ר"ת "ישראל "לוי "כהן, היינו שהלך עם כל הבחינות הנ"ל בהזדככות גדולה כנ"ל.
ומחמת שבאמת עדיין אינם בשלימות בחינות הנ"ל בחי' כהן לוי ישראל עד ביאת המשיח, שאז יהיה בשלימות גדול, ולזה מרמז הפסוק וי"לך אתו לו"ט, רמז לו שאברהם היה לו שלימות של אותם הבחינות כמו שיהיה בביאת משיח בן דוד שיצא מן לוט.
ואע"פ שהיה בחרן, ולמה נאמר מארצך, רק מחמת דיהבו דעתייהו לחזור הוה כאלו חזרו לארצם, ולזה אמר מארצך.
אבל תרח שלא הבטיח לו הקב"ה על כל הנ"ל, כי לא היה לו שלימות הנ"ל ואעפ"י שבהיותו בארצו לא הבין כ"כ וכסבור שהוא בשלימות, אבל בבואו לחרן סמוך לארץ ישראל נפל ממדריגתו, שהבין כל הנ"ל שאינו בשלימות, וזהו וימת תרח היינו שנפל ממדריגתו (וידוע שבחינת נפילה ממדריגה נקרא מיתה (זח"ג קלה:)) ולזה מרמז הנון הפוכה של בחרן, על דרך שאמרו רז"ל (שבת קטו:) בנון הפוכה של ויהי בנסוע (במדבר י לה) עשה לו סימניות וכו' לומר שאין זה מקומו, וכן נעשה סימן בנון הפוכה בתיבת בחרן לומר שאין זה מקומו, היינו שאי אפשר לו לילך לארץ ישראל כמבואר, ולכן חזר לחרן.
ואברהם היה רצונו לילך לארץ ישראל אפילו בלא ההבטחות רק אפילו כאשר ד"בר ה' (היינו בחינת דבר בחי' קשות בלי הבטחות), אך לא היה באפשרי כנ"ל (לכן נאמר כאשר דבר אצל ההליכה כי ההליכה היה ברצון לקיים מאמרו ית' אפילו כשהוא בבחינת דב"ר בחי' קשות בלי הבטחות, רק מחמת שלא היה באפשרי שילך בלי הבטחות כנ"ל, לכן עד דאבטח ליה הקב"ה בכל הבטחות כו' אז הלך בשלימות העבודה):
ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן (בראשית יב ד). ונוכל לומר בדרך זה, דהנה כשאמר הקב"ה לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (בראשית יב א), באמת היה קשה לאברהם דבר זה לילך מבית אביו וממשפחתו ומאנשי שלומו ומארץ מולדתו אשר הורגל בה כל ימיו, ובפרט שלא אמר לו בתחילה לאיזה ארץ ילך רק שיראהו אח"כ, וזה ג"כ קשה מאוד לאדם לילך ואינו יודע לאיזה מדינה ילך.
אך עיקר הבחי' בזה לקיים רצון הבורא ב"ה אפילו בדבר שקשה לו, והוא נמשך מבחינת אמונת ד' ובטחון בו ית', היינו מחמת האמונה והבטחון שהיה לאברהם אבינו ע"ה בבורא כל עולמים ית"ש, שבודאי כל מה דעביד לטב עביד, היה זה הדבר מביאו לקיים רצון הבורא ב"ה אפילו בדבר הקשה כזו.
וזהו ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, היינו כשיצא מחרן יצא עם בחינת בטחון בה', שבט"חון גימטריא ח"מש ושב"עים, וזהו ואברהם בן חמש ושבעי"ם שנה, היינו שהיה אז בבחינת בט"חון, וזה גרם לו שיצא מחרן מבית אביו וממשפחתו.
וזהו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות (בראשית יד יד). ואיתא בגמרא (נדרים לב.) אליעזר הוא דחושבנא הכי הוו, שלא היה רק הוא ואליעזר. ולכאורה קשה, שהאיך יתכן שאברהם עמד בעצמו לעשות מלחמה נגד חמשה מלכים נגד דרך הטבע.
אך נוכל לומר שהוא הדבר אשר דברנו מקודם, שכל העבדות שלו היה בבחינת בטחון בבורא כל עולמים ב"ה שבוודאי יעזור לו, וע"ז מרמז בחינת אליעזר כי אלהי אבי בעזרי (שמות יח ד), וזהו וירק את חניכיו וכו' שמנה עשר ושלש מאות, שתיבת אב"רם עם תיבת בט"חון גימטריא שי"ח. וזהו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות, היינו שלקח לשמו אב"רם בט"חון לסייע אותו, ונעשה מזה שמנה עשר ושלש מאות. וזה גם כן כוונת הגמרא אליעזר הוא דחושבניה הכי הוו, היינו אליעזר מרמז לבחינת בטחון כנ"ל, היינו שלקח לשמו בחינת בטחון, וזה היה עוזר לו בכל הענינים, יהי רצון שנזכה לזה:
ויכם וירדפם וגו' ויצא מלך סדום לקראתו וגו' ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וגו' ויאמר מלך סדום אל אברם וגו' (בראשית יד טו - כא). הנה בעל ספר אור החיים נתן טעם על הפסקת הכתוב בספור מלכי צדק בתוך הדיבורים של מלך סדום לאברם ע"ש. וגם חלקי אמרה נפשי על דרך המוסר. וגם ליתן טעם למה לא רצה ליקח את הרכוש ולפי הדין היה שלו (וגם ראיה שנתן ממנו מעשר למלכי צדק ואין אדם מעשר את שאינו שלו (תוספתא תרומות פ"א אות ו), וגם מלך סדום בעצמו הסכים על ידו שיקח).
ולהבין כ"ז, הנה ידוע בחינת אברהם היא בחינת חסד, שהיה מרכבה למדת החסד, מחמת שתמיד הסתכל במדת החסד של הבורא ית' איך שלא כלו רחמיו בכל עת ובכל שעה ורגע, וחיינו מסורים בידו ותמיד מחיינו ברוב חסדיו, ותמיד הסתכל במדה זו והשתוקק לידבק במדה זו הנכונה ולדמות את עצמו ליוצרו, כמאמר חז"ל (ע' שבת קלג:, סוטה יד., ע' מכילתא שירה פ' ג') מה הוא רחום אף אתה רחום, וגמל חסד עם כל באי עולם כדי לידבק על ידי מדת החסד לבוראו.
אמנם מצד היותו בחו"ל, מקום מדור הקליפות מבחינת הגבורות, לא היה יכול להשיג מדת החסד בשלימות, על כן היה ה' בעזרו ונתן לו עצה נכונה, ואמר לו לך ל"ך, ר"ל לך לכ"ף הדמיון, פירוש לך לבחינת דמיון ליוצרך, מה הוא רחום אף אתה רחום (ע' שבת קלג:, סוטה יד., ע' מכילתא שירה פ' ג'), שתדבק בשלימות במדת החסד. מאר"צך וממולדתך, ר"ל כי אי אפשר להשיג מדה זו בחו"ל, על כן תלך מאותה ארץ. ותלך אל הארץ אשר אר"אך, זהו ארץ ישראל, ר"ל שאתה בעצמך תראה גודל קדושתה, שתשיג בשלימות אותה הבחינה, מצד שאותה הארץ הקדושה ש"ם כב"וד מלכ"ותו ית' שהוא שכינתו מקום משכן הקדושה מבחינת החסד, כי אין הקדושה ושכינתו ומלכותו ית' שוכן כי אם במקום החסד ולא במקום אכזריות וגבורות, ועל כן השרה הקב"ה שכינתו ית' על ישראל עם קדוש כי הם רחמנים (יבמות עט.) ודביקים במדת החסד, וכן בארץ ישראל שורה ג"כ שכינתו שהוא בחינת כב"וד מ"לכותו ית'.
וזהו שרמז הכתוב (בראשית יב ו) ויעבר אברם בארץ עד מקום ש"כם, ר"ת ש"ם כ"בוד מ"לכותו, גם ש"כם אותיות ש"ם כ' ר"ל כ' הדמיון הנ"ל, ר"ל שהלך ונסע הנגבה בחינת הגבהה למעלה לה' בחינת חסד, ר"ל שביקש אותה מדה, עד שהגיע למקום אשר ש"ם כ"בוד מ"לכותו, ושם השיג אותה מדה בשלימות.
וכשנשבה לוט הוצרך לעשות מלחמה בבחינת גבורות כדי להציל את לוט (ולגמול חסד עמו, כדרכו ומדתו שהוא חסד) אבל מ"מ נדבק קצת במדת אכזריות, על כן תיכף ויצא מ"לך סד"ום לקראתו וגו', ומלך סדום ידוע שהוא שורש בחינת גבורות ואכזריות היפך מדת אברהם (שאברהם גמל חסד עם כל באי עולם, וסדום עשו להיפך ועשו מדות אכזריות עם כל העוברים), וזהו שאמר הכתוב (בראשית יד ג) חברו אל עמ"ק בחינת קליפות (ע' בר"ר א ו), ר"ל שמחמת שדבק קצת בבחינת גבורות יצא מ"לך ס"דום לקראתו לדבק את עצמו באברהם.
אבל ה' ברוב חסדו ואהבתו את אברהם שלח לו תיכף ומיד רפואה למכה, ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כ"הן לאל עליון, ר"ל שהוא בחינת כ"הן בחינת ח"סד (זח"א קכג:) והוציא לח"ם וי"ין גימטריא פס"ח, בחינת חס"ד (זח"א רסא:). ובהיות שנתוסף מלכי צדק עם בחינת החסד לאברהם, התגברו והכניעו בחינת מלך סדום בחינת הגבורות.
וכשראה מלך סדום כי נכנע מכל וכל, אמר לאברהם על כל פנים הרכוש קח לך, בכדי שיהנה מאותה מדת אכזריות, ואפשר יודבק קצת בו. וע"ז נשבע אברהם ואמר, הרימותי ידי לא"ל עליון, ר"ל שהרים את עצמו לבחינת א"ל בחינת חס"ד (זח"ג ל:), ועל כן אי אפשי ליקח מכל הרכוש כלום מחוט ועד שרוך נעל וגו', בכדי שלא יהנה כלל מאותה בחינה.
ומכל מקום נתירא אברהם מאותה מדה מאוד מחמת ששמש בה באותה המלחמה, עד שהבטיחו המקום ב"ה, כמאמר הכתוב היה דבר ה' אל אברם במח"זה לאמר אנכי מגן לך וגו'. ולכאורה קשה, למה כתוב במח"זה לשון תרגום (ולא כתוב מראה כדכתיב במראה אליו אתודע, לשון הקודש).
ולפי דרכינו ניחא שידוע שלשון תרגום אינו מבחינת הקדושה (כי אם מאותה בחינה הסמוכה לקדושה (ע' טעמי המצות פ' ואתחנן, מאורי אור מע' הת' אות נו)) ומחמת שאברם נתדבק קצת באותה בחינת אכזריות שאינה מהקדושה (כי אם סמוכה שהיא היה כוונתו להציל את לוט, שהיא בחינת החסד), וזה מרומז במלת במחזה לשון תרגום, ר"ל שאברם היה בבחינת במח"זה בבחינת תרגום כנ"ל, ונתירא כנ"ל, על כן הבטיחו הקב"ה ואמר לו, אל תירא אברם אנכי מגן לך, ר"ל אני אהיה בעזרך לבלתי התדבק בך שום בחינה אחרת, כי אם בחינת החסד בחינת הקדושה. וכדאיתא באור החיים (דברים יג יח) שכן הבטיח הקב"ה לישראל אחר שהזהירם על משפט עיר הנדחת לעשות בהם בחינת אכזריות, ויראו ישראל לבלתי התדבק בהם אותה בחינה חלילה, על כן הבטיחם הקב"ה לבלתי יתדבק בהם בחינת אכזריות, כמאמר הכתוב (דברים יג יח) למען ישיב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים וגו' אמן כן יהי רצון:
ויאמר אברם ה' אלה"ים מה תתן לי וגו' (בראשית טו ב). להבין זה, הנה שמעתי מהמגיד זללה"ה שעיקר בריאת העולם היתה בשביל בחינת מלכות, פירוש שישראל יקבלו עליהם עול מלכות שמים בשלימות. וזהו דווקא שיתבונן האדם תמיד איך שמלא כל הארץ כבודו ית' ולית אתר פנוי מניה כלל, וכן יעמיק מחשבתו תמיד בזה הענין ולא יסיח דעתו כלל מזה, ואז עי"ז בודאי תפול עליו אימתה ופחד מהדר גאונו ית', ויוכנע ויושפל מפני גדולתו ית' בבחינת שפלות וענוה בחינת מ"ה באמת.
וזה שאמרו חז"ל (ברכות מג:) ההולך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי השכינה, (פירוש, כל מי שיש בו גאוה בודאי זה הוא מחמת שאינו משים אל לבו להבין איך שמלא כל הארץ כבודו וכאלו ח"ו העולם פנוי מניה ואין משגיח, לכן נתגאה לבו, וזהו פירוש דוחק רגלי השכינה, כאלו רגלי השכינה הם מלמעלה לבד ואינם למטה בעולם הזה ח"ו).
כי מי שמבין באמת ומאמין במחשבתו תמיד כנ"ל ממילא הוא שפל בעיניו נגד גדולתו ית' באימה וביראה, ואז יכול להגיע למדות הטובות ולדבק ליוצרו, מה הוא רחום אף אתה רחום כו' (ע' שבת קלג:, סוטה יד., ע' מכילתא שירה פ' ג'). ואז יהיה בבחינת כ"ף הדמיון, שמדמה ליוצרו, ובחינת כ"ף כפופה, שמרמז בחינת ענוה (ע' שערי גן עדן ש' האותיות אות כ' פ"א ד"א) בחינת מ"ה, וכמאמר הכתוב (דברים י יב) מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו' ואמרו ז"ל (מנחות מג:) אל תקרי מה אלא מאה, גימטריא כ"ף במילואו, רומז לבחינת כ"ף הנ"ל כ"ף הדמיון וכ"ף כפופה כנ"ל.
ובחינות אלו סגולתם להשיגם רק בארץ ישראל, וזה שאמר הקב"ה לאברם (בראשית יב א) לך לך מארצך וגו', ר"ל לך לכ"ף הדמיון כ"ף כפופה כ"ף במילואו כנ"ל, ודוקא בארץ ישראל תוכל להשיגם כנ"ל, ואח"כ תוכל להוליד בחינת יצחק.
וכן עשה אברהם אבינו ע"ה, והלך לארץ ישראל והשיג אותן בחינות, עד שאמר לו ה' אברם אינו מוליד אברהם מוליד (בר"ר מד י), פירוש שצריך שיהיה לו בחינת ה"א זעירא שבה נברא העולם כמאמר חז"ל (מנחות כט:) ב"הבראם בה"א בראם, בה"א זעירא שמרמז לבחינת ענוה, שיהיה דומה האדם בעיניו כאלו הוא ה"א זעירא חצי צורה, כי יו"ד הוא בחינת צורה שלמה, וכמו שאמר המגיד זלה"ה על הכתוב (תהלים צח ו) בחצוצרות וקול שופר וגו', בח"צוצרות נוטריקון חצי צורה, מרמז לבחינת ענוה כנ"ל. וכשהגיע אברהם לבחינה זו בשלימות היה יכול להוליד בחינת יצחק.
אמנם אברהם אבינו ע"ה שנתאוה כל כך להוליד, בוודאי לא היתה כונתו לטובת עצמו ח"ו כי אם למלאות רצון הבורא ית' שתתפשט מדת מלכותו ית', וידוע שאין מלך בלא עם (פדר"א פ"ג), ולכן יחיד שמקבל עליו עול מלכות שמים אין זה שלימות הקבלה עד שמקשר את עצמו בצדיקי הדור, שיהיה קבלת עול מלכות שמים ברבים.
וזה שאמר אברהם אבינו ע"ה אחר שהבטיחו ה' שיהיה לו בחינת מ"ה, כמאמר הכתוב (בראשית טו א) שכרך הרבה מא"ד, מרמז לבחינת מ"ה (על דרך שאמרו ז"ל (אבות פ"ד מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח). וע"ז השיב אברהם ואמר מ"ה תתן לי, ר"ל אני מאמין שתתן לי בחינת מ"ה, אבל אין זו שלימות כי ואנכי הולך ערירי, ר"ל אני יחיד ואין זו שלימות הקבלה כנ"ל, עד שהבטיחו ה' ית' שיוליד את יצחק וממנו כל ישראל ותתפשט מדת מלכותו ית' ברבים: