התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך. הנה בעיקר מצות מילה חקרו הראשונים ז"ל אם הוא בגדר הסרת החסרון דהערלה הוא מום באדם הישראלי ובמילה מפרידים את החסרון ממנו, או אם הוא הוספת מעלה וקדושה וכמו כל מצות עשה שהם בקום ועשה שהם להוסיף מעלה וקדושה לאומה הישראלית. ובאמת דיש בה הני שני ענינים אלו יחד וכמו שכתב בעל העקידה ז"ל בפרשה זו וראייתו ברורה מהא דאיתא במשנה מסכת נדרים (דף ל"א) מאוסה היא הערלה כו' שנתגנו בה הכותים שנאמר כי כל הגוים ערלים. הרי דהיא מום ודבר המאוס עד דמגנים בה לכותים, עוד איתא שם במשנה גדולה היא מילה שנכרתו עליו י"ג בריתות כו' הרי דהוא עוד הוספת מעלה לישראל וגדולה היא. וזהו שאמר הכתוב התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי, א"ל שני דברים. דמשמעותו של תמים הוא בלא מום ואמר לו שבמילה יוסר ממנו המום של הערלה וטומאתה ויהיה תמים. ואמר עוד ואתנה בריתי ביני וביניכם דעל ידה יתוסף להם עוד קדושה ומעלה דבה יהיה כריתת ברית בין האומה ובין ה' יתברך שמו, והוא הוספת קדושה, וזהו דאיתא במסכת מנחות (דף נ"ג) דאברהם אבינו אמר היה לך לזכור להם ברית מילה והשיב לו ובשר קודש יעברון הרי דהמל נקרא דיש לו בשר קודש והמבטלה הוא בבחינת מעביר מעצמו הקודש ההוא, ומוכרח להדיא דהיא הוספת מעלה וקדושה:
והנראה דנוכל לומר דהני שני בחינות הם בחיתוך ופריעה. דהחיתוך הוא הסרת מעליו הערלה ובזה מוציא עצמו מכלל הכותים שנקראו ערלים כי כל הגוים ערלים ובחיתוך הוא מבדיל עצמו מהם. ואח"כ באה הפריעה והוא לאות ברית קודש להתקשר ולהתקדש בקדושת ישראל להיות עם אחד. ועל זה אנחנו מברכים בברכות המילה וצאצאיו חתם באות ברית קודש דהחותם של הברית באה ע"י הפריעה. וז"ל הזוה"ק פ' בשלח על פסוק ויבן משה מזבח לכפרה כו' על דאיתפרעו ישראל ואיתגליא בהו אות רשימא קדישא. הרי להדיא דאות הברית הוא ע"י הפריעה. וז"ל הרעיא מהימנא פרשת תזריע ולאעברא ההוא ערלה מקמי ברית דהא בההוא זימנא דאיתכנשא עמא קדישא לאעברא ההוא ערלה מקמי ברית קוב"ה כנש כל פמליא של מעלה כו' ובההוא זימנא אתדחיא ההיא ערלה מכל עמא קדישא לעילא ולההוא ערלה מתקנא מנא חדא בעפרא לאשראה ההוא ערלה בגוה. הרי להדיא דהחיתוך הוא הסרת הערלה והפריעה הוא התגלות אות הברית. וזהו כוונת המדרש רבה פרשה זו דא"ל הקב"ה לאברהם אבינו דיה לערלה עד כאן ודיה למילה שתהא עגומה עד כאן. הרי דאמר לו שני דברים דדי לערלה שהיא השורה על האדם בעודו ערל שתהיה בעולם ע"כ שהיו ערלים, וכן דיה למצות מילה שתהא עגומה עד כאן. והוא המעלה והקדושה שמגיע להאדם על ידה:
ובזה יבואר היטב דברי המדרש בשיר השירים מה יפית ומה נעמת, מה יפית בכלאים ומה נעמת בציצית, מה יפית בערלה ומה נעמת בנטע רבעי, מה יפית במילה ומה נעמת בפריעה, (כן הוא הגירסא ובמדרש נדפס קצת בטעות, והמעיין בדברי המדרש יראה דנדפס בטעות דמוכח יעו"ש). אמר המדרש שני דברים מה יפית בכלאים דהזהירות משעטנז הוא סור מרע והבדל מהמגונה, ואמר עוד ומה נעמת בציצית דסדין בציצית יש בזה עוד מצות עשה בקום ועשה והוספת מעלה וקדושה. ואמר עוד מה יפית בערלה דשלש שנים הוא אסור באכילה והוא סור מרע ומה נעמת בנטע רבעי דיש בזה עוד מצוה דבשנה הרביעית פריו קודש הלולים, מה יפית במילה והוא החיתוך דבזה אתה מסיר המום ונעשית יפה בלא מום ומה נעמת בפריעה דבזה אתה מוסיף מעלה וקדושה יתירה. ועיין עוד בזוה"ק פרשה אמור פסוק ובארבעה עשר משמע ג"כ דחיתוך ופריעה הם שני בחינות, החיתוך בחינת השבתת שאור והפריעה היא בחינת אכילת מצה יעו"ש:
ובזה יש לפרש הפסוק התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני וביניכם. התחילה הכתוב בלשון ציווי והיה תמים וסיים הפסוק בלשון להבא ואתנה בריתי ביני כו', דביבמות (ד' ע"א) רצה הגמרא לומר דאברהם אבינו לא נתחייב בפריעה עד משה רבינו, וזהו שאמר בלשון ציווי והיה תמים דהיינו בלא מום והוא החיתוך דהתחיל החיוב מעכשיו, ואמר לו עוד ואתנה בריתי ביני וביניכם הבטיחו דאחר זמן שיגאלו ממצרים עוד יוסיף לו בה מעלה ויצטוו על הפריעה ויתן להם גם הברית:
ובזה יבואר דגם לדעת הרמב"ם בפרק י' מהלכות מלכים דגם בני קטורה חייבים במילה והקשה המל"מ מהא דנדרים (דף ל"א) הנודר מן הערלים אסור במולי כותים ומותר בערלי ישראל והנודר מן המולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי כותים שאין הערלה נקראת אלא על שמם שנאמר כי כל הגוים ערלים ומדוע לא הוציאה המשנה מן הכלל גם בני קטורה דנצטוו על המילה ודינם בזה כישראל. ולפ"ז ניחא דבני קטורה הגם דחייבים במילה מ"מ בהם אין המילה להתקדש על ידה כלל, דלא מבעי למ"ד ביבמות דלא ניתנה פריעה לאברהם אבינו אלא אפילו אם ניתנה ונתחייבו גם אז מ"מ שתהיה לאות ברית בודאי לא ניתנה רק לישראל וכמו שאה"כ ואתנה בריתי ביני וביניכם לשון עתיד וקאי על זמן מתן תורה, ובבני קטורה אין המילה רק להבדילם מכותים שהם מזרע אברהם ויצאו מכלל כותים אבל מעולם לא נכנסו כלל בכללו של זרעו של אברהם אבינו דהא מקרא מלא אמר הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע וע"כ עדיין הם בלשון הכתוב ערלים וכמו שכללם הכתוב [כי כל הגוים וגם בני קטורה בכלל] ערלים ומש"ה גם לענין נדרים כך דינם ככותים:
ובזה יבואר לנו דברי המדרש רבה פרשת שמות בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש חלקיהם כשמת יוסף הצדיק הפרו ברית מילה אמרו נהיה כמצריים מיד הפך הקב"ה האהבה שהיו המצריים אוהבים אותם לשנאה שנאמר הפך לבם לשנוא עמו כו' לקיים מה שנאמר עתה יאכלם חדש את חלקיהם זה מלך חדש שמחדש עליהם גזירות עכ"ל המדרש, ובילקוט הושע מסיים עוד חלקיהם שנחלקו מאחרי הקב"ה. ויש להבין מה שאמר הכתוב חלקיהם ותאר חטאם בלשון זה שנחלקו מאחרי הקב"ה ולא מצינו תואר זה במקום אחר. גם יש להבין למה אמר חלקיהם בלשון רבים וה"ל לומר חלקם ולשון חלקיהם משמעו שני חלקים. גם עיקר הדבר קשה להאמר דתיכף יבטלו מהם מצות מילה דרק היא היה מצוה מיוחדת להם יותר משארי בני נח והיאך יבטלו אותה, ועוד דדרש הפסוק דהפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו שהיה אחרי שביטלו מצות מילה דהיאך קראם הפסוק עמו ועבדיו והלא לא נשאר להם גם מצוה אחת יותר מהמצריים. רק הענין דכשמת יוסף הצדיק הבינו כולם דמעתה יותחל השיעבוד בהם דכולם ידעו מה שנאמר עליהם בברית בין הבתרים כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה והתחילו לטכס עצה להקל השעבוד והשנאה מעליהם ועלה בדעתם להתקרב להמצריים ולמעט ההבדל שביניהם כדי למעט ריחוק הלבבות דלפי שכל האנושי נראה דריחוק הגוף גורם לריחוק הלבבות וכשיתמעט ההבדל שבגוף ביניהם יתמעט גם שנאת הלב מהם, ואז היה עיקר ההבדל בין ישראל למצרים רק מצות מילה לא יותר ולפי מה דרוצה הגמרא לומר דלא נצטווה על הפריעה ומ"מ הרי קיים אותה וכמו שקיים אברהם אבינו כל התורה וכן נהגו אחריו האבות והשבטים ובניהם ואח"כ נתייעצו להניח מלפרוע אחרי שבעצם אינם מחויבים בה כלל ולא היו נזהרים בה רק בחיתוך לחודא שהיו מחוייבים בודאי דנזהרו בו. והגם דגם החיתוך גורם הבדל בינם להמצריים דאינם נימולים כלל ורק הפריעה שהוא זהירות יתירה לפנים משוה"ד אמרו להניחה כדי למעט ההבדל שביניהם. וזהו שדקדק המדרש בלשונו ואמר הפרו ברית מילה אמרו נהיה כמצריים, דהחיתוך הוא הסרת הערלה מקמי ברית והברית היא הפריעה כמבואר למעלה בזוה"ק. ונמצא דהיו מובדלים במקצת מהמצריים ע"י החיתוך ולהתקדש לגמרי לא הגיעו במניעת הפריעה. והנה איתא במדרש פרשה זו שאמר אברהם עד שלא מלתי היו באים הכותים ומזדווגים לי תאמר משמלתי יהיו באים ומזדווגים לי א"ל הקב"ה די שאני פטרונך. הרי מבואר כמש"כ דהמילה נותנת הבדל גדול בין ישראל לכותים והיא גורמת שנאה ביניהם והשיב לו הקב"ה די לך שאני פטרונך ולא ועילו ולא יפסידו לך לא בקרבתם ולא בשנאתם אחרי שאני אוהבך וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו בעל כרחם. אבל כשהניחו מלפרוע וע"י החיתוך היו מובדלים מהמצריים וגרמה להם שנאה ומהקב"ה נחלקו במה שלא פרעו, וזהו שאה"כ עתה יאכל חדש חלקיהם וע"כ אמר הכתוב בלשון רבים, שנחלקו משני הצדדים וע"כ נתחדש עליהם השיעבוד. ומ"מ שפיר קראם הכתוב עמו ועבדיו אחרי שלא עשו שום איסור גמור בזה כיון דלא נצטוו רק על החיתוך:
התהלך לפני והיה תמים. ענין התמימות הוא שיעשה רצון הבורא ולא יחקור למה ציוהו כן ואע"פ שהאדם רשאי לחקור אחרי טעמי המצות זה בכלל לימוד תורה שמצוה ללומדה ולידע אותה וגם הלימוד הזה יעשה אותו מפני שמצוה כן הוא ללמוד. אבל בעיקר העשיה שלו וכן בהלימוד יעשה רק מפני שכן הוא רצון הבורא יתברך ולא מפני שהוא רוצה לחקור אמאי ציוהו כן. ובמדרש תהלים על פסוק אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' תמימים וחסידים היו דור המדבר כו' בתמימות קבלו ישראל את התורה אמר להם כל חלב שור וכשב לא תאכלו, לא א"ל למה אלא קבלו עליהם. אמר להם כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו ולא אמרו למה אלא קבלו עליהם ואע"פ שקיבלו עליהם לא אמרו לו למה נעשה אותם לכך נאמר אשרי תמימי דרך עכ"ד. הרי דגדר תמים הוא שיקבל על עצמו לעשות גם מבלי שידע הטעם. והנה הכתוב אומר אדם ובהמה תושיע ה', ואיתא במדרש אע"פ שאדם אנחנו נמשכנו אחריך כבהמה, ועיין במס' חולין (דף ה') איתא אלו בני אדם שהם ערומין בדעת ומשימין עצמם כבהמה. והענין דהאדם העושה רצון חבירו ועושה כל מה שחבירו מצוהו מ"מ עיקר העשיה הוא אדעתיה דנפשיה דהרי עיקר מה ששומע לדברי חבירו ועושה כציוויו הוא משום דמכיר בשכלו שהוא צריך לעשות רצון חבירו אם מצד יראה אם מצד אהבה או משום קבלת איזו טובה או סיבה אחרת. ועכ"פ הוא עושה מה ששכלו מחייב אותו שהוא צריך לעשות מעשה זו ונמצא עושה רצון עצמו ג"כ בזה שעושה רצון חבירו. ומש"ה איתא במס' קידושין (דף כ"ב) דבהמה גס' הנקנית במשיכה דקוראה והיא באה. אבל עבד גדול אינו נקנה בזה דקוראו והוא בא אם לא שהאדון תקפו אצלו, ומפרש הטעם דאדם אדעתיה דנפשיה קעביד אבל בהמה אדעתיה דמרה קעבדה, דאדם אע"פ שהאדון קוראו ושומע לו העבד ובא מ"מ לא נקרא הליכתו משיכתו של האדון משום דהליכתו הוא משום שיודע העבד בעצמו שצריך לעשותו כמו שרבו מצוהו ונקרא אדעתיה דנפשיה אבל בהמה הליכתה רק מצד האדון בלא שום צירוף דעת עצמה. וזהו שאמרו אע"פ שאדם אנחנו נמשכין אחריך כבהמה, פירוש אע"ג שמכירים אנחנו מה חובתנו ומה יפה וטוב לנו לעשות רצונו יתברך אעפ"כ נמשכנו אחריך כבהמה בלא שום צירוף דעת עצמינו רק בשביל ציוויך ואדעתא דידך קעבידנא, ופירוש זה המדרש ראיתי זה כמה בספר זרע ברך רק הוספתי בו ביאור הדברים והסברן בסברא. וזהו שאמר לו התהלך לפני והיה תמים, דבתמימות יהיה ההליכה בדרכי התורה והמצוה לפני:
ובזה יבואר דברי המדרש רבה ריש פרשה חיי שרה יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשיה א"ר יוחנן סהדא עגלתא תמימתא. וכבר נתחבטו רבים לפרשו ופירושו כמו שכתבנו דזהו הבחינה הגדולה שבתמימות והוא ביטול רצון עצמו לגמרי רק מקושר לרצונו יתברך. וזהו ג"כ הענין דבפרשת פקודי כתיב על כל פרט ופרט ממעשה המשכן כאשר צוה ה' את משה דקמ"ל דאע"ג דידעו ישראל כמה חביב עליהם המשכן ורוב ההצלחה שישיגו על ידו עכ"ז לא עשוהו רק משום הציווי לחודא:
במדרש רבה פרשה וירא איתא. אמר אברהם אבינו אחרי שמלתי עצמי הרבה גרים יבאו להדבק בזאת הברית. ולכאורה אינו מובן דמשמעות דבריו הוא דמצות מילה תהיה הגרם להרבות גרים בישראל, ולא ידענו היאך תגרום זאת ואדרבה לפום רהיטא היא מרחקת העו"ג מלהתגייר דכמה מהם שהיו רוצים להתגייר רק נפחדים מצער המילה. ולהסביר זה נבאר כוונת הכתוב שאמר אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים. והנראה ביאור הפסוק דהנה הגם דהבחירה ניתן לכל האדם אשר על פני האדמה להיות בוחר בטוב ומואס ברע וגם מן הכותים יכול להיות צדיק גדול וחסידי אוה"ע יש להם חלק לעוה"ב וכמו שהיה קודם מתן תורה שהיו כמה צדיקים וכמה נביאים. ועם כל זה הבדל גדול יש ביניהם, דאחד מן הכותים גם אם יהיה צדיק גמור מ"מ לא נתקדש בקדושת ישראל גם לזרעו אחריו, אבל קדושת ישראל היא קדושה שאינה נפסקת לעולם מעת אשר כרת הקב"ה ברית עם אברהם בעת שנצטווה על המילה אמר הכתוב והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. הרי דכרת עמו ברית עולם שיהיה עמו עד עולם ואע"פ שחטא ישראל הוא. משא"כ בכותים, דאחד היה אברהם לזכות במעשיו אשר הקב"ה כביכול בעצמו יכרות עמו ברית לו ולזרעו אחריו ומי גבר אשר יגיע למדרגה זו לגילוי שכינה ולכרות עמו הברית. ורק דבעת שמל א"א אמר לו הקב"ה אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים, גילה לו דמעתה מי שירצה להכנס עמי בברית תהיה אתה המורשה והבעל כח העומד מצדי ואתה תכרות הברית עם הגר הבא להתגייר מדת עבודת הכוכבים, וזהו שאמר אני הנה בריתי אתך, דאתה תהיה העומד מצדי והיית לאב המון גוים לכרות עמהם ברית עבורי. וזהו דאיתא בגמרא דאינו גר עד שיתגייר בפני שלשה מישראל שנאמר וכי יגור אתך גר דכל כריתת ברית צריך שיהיו שני הצדדים ביחד ואם נתגייר בפני עצמו הרי אין כאן כריתות ברית ורק בפני שלשה ישראל העומדים מצד הקב"ה כביכול יהיה הברית כרותה לעולם. וזהו שאמר אברהם אחרי שמלתי הרבה גרים יבאו להדבק בזאת הברית אחרי שניתן לי ההרשאה והכח לכרות עמם ברית. וזהו ביאור הכתוב הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול. אמר דאפילו אם יתגיירו מדת עבודת כוכבים יהיו אפס מאותי, דלא אשרה עליהם קדושתי ולא יתקדשו בקדושת ישראל. ורק מי גר אתך דהיינו שיתגיירו אתך בפני ג' מישראל עליך יפול, דיתקדש בקדושת ישראל להיות כמוך:
במס' עירובין (דף י"ט) דאברהם אבינו יושב על פתח גיהנם ואינו מניח לנימול להכנס חוץ מהבא על הכותית דנמשכה ערלתו. מבואר דהבא על הכותית נסתלק ממנו אות הברית. והנראה דמאמרם נסמך על הפסוק בפרשת מילה והקימותי את בריתי ביני ובינך כו' להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. ואיתא ביבמות (דף ק) על פסוק זה דהכי קאמר ליה הקב"ה לאברהם לא תיסב כותית דלא ליזיל זרעה בתרה. הרי דאמר לו בפסוק זה שני דברים. אחד שיקים בריתו בינו ובין זרעו. שנית שלא ישא כותית, ומזה יצא לרז"ל דהבא על הכותית אין לו הברית דנמשכה ערלתו ואינו מכירו, דמדאמר הפסוק להני שני דברים ביחד מוכח דהם תלוים זה בזה דמקים לו בריתו אם לא ישא כותית:
אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים, והדרש שאמרתי לעולמי די. ויש להבין מדוע אמר לו זה השם בעת ציויו על המילה. ובמדרש אמרו כמה טעמים על זה די לערלה שתהא בעולם עד כאן ודי למילה שתהא עגומה ע"כ. ולפי הדרש שאמרתי לעולמי די הנראה דיש לומר הכוונה דהנה אמירה לעולם די נתפרש בשני אופנים בכמות ובאיכות, א' דהיה העולם הולך ונתרחב יותר ויותר עד שאמר לו די. גם קאי על אופני המציאות. וכדרך משל בזרעים רואים אנחנו שהולך ונתתקן דבהתחלה יוצא מן השדה קש ואח"כ מהמעולה שבזרע נעשה למעלה שבולת ואח"כ נעשה בה המוץ שמונח בו הקמח ואח"כ קרוב להגמרו נגדל בו הקמח ואלמלא אמר די היה הולך ונתתקן עוד דמהחטה היה יוצא גלוסקא הראוי לאכילה ואמר לו די שיותר לא יתוקן, יען כי כן גזרה חכמתו יתברך דסוף של התיקון וגמרו יהיה ע"י מעשה האדם וכן יהיה עד לבסוף, שלעתיד בימי התיקון אמרו עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת אבל עד לעתיד הניח להאדם שיהיה עמל לגמרו. וזהו עתה כשצוה אותו למול וכדי שלא יהיה קשה לאברהם אבינו כמו שהקשה טורנסרופוס הרשע לר' עקיבא אם רצונו במולים מפני מה אין האדם נולד מהול, וזהו שאמר לו אני שאמרתי לעולמי די וכל הבריאה הנחתי להאדם שיגמרנה וכמו כן בריאת האדם והשלמה שלו הנחתי על האדם שימול את עצמו. שוב מצאתיו בספר תפארת יהונתן:
וילך אתו לוט כו' ויקח אברהם את שרה אשתו ואת לוט בן אחיו. הא דהזכיר הכתוב שנית ללוט משום דאברהם נהג בלוט כמו שהוא הדין בגר דמי שבא להתגייר לא היו מקבלין אותו רק דוחין אותו ורק אם מתחזק שוב מקבלין אותו וכמו שנהגה נעמי בתחילה אמרה להם שובנה בנותי ואחר כך כשראתה כי מתאמצת ללכת אתה קבלה אותה. וכן כאן בתחילה לא לקחו אברהם עמו רק לוט הלך מעצמו ואחר כך ויקח אברם כו' ואת לוט:
ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את. להסביר הדברים דהרי עכשיו מי שירצה ליקח אותה הלא בעוד שיש לה בעל אין שום מקום שתתרצה לו לאשה וע"כ קודם לכל דבר יהרגו לאברהם בחשבם שאח"כ כשתהיה פנויה בלא בעל תתרצה להנשא לו וע"כ אמר שתאמר אחי הוא. והיא עצה נכונה דהרי הגם שהיא פנויה הרי בידה שלא להתרצות להנשא למי שיבקשנה, ובע"כ הא אי אפשר לו ליקח אותה, וזה לא עלה בדעתו שהמלך אשר בידו ליקח אותה שלא מדעתה ירצה בה, ואח"כ ויהללו אותה לפרעה ותוקח לפרעה בעל כרחה שלא בטובתה:
במה אדע כי אירשנה. בסוף מסכת מגילה איתא אמר אברהם רבש"ע שמא ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול, א"ל לא, אמר לפניו רבש"ע במה אדע א"ל קחה לי עגלה משולשת. פירוש דיש להם כפרה בקרבנות. א"ל רבש"ע תינח בזמן שבהמ"ק קיים בזמן שאין בהמ"ק מה תהא עליהם א"ל כבר תקנתי להם סדר הקרבנות. לכאורה יש להבין דיראת אברהם שמא יעשה להם כדור המבול, הרי ע"כ נתיירא שמא יחטאו במזיד דעבור שגגות הא ודאי לא יענשו כדור המבול, ומאי השיב לו מהקרבנות דאינם רק על שוגגים. והנראה דבודאי רחוק שישראל יתחילו לחטוא במזיד ורק אם התחלה בשוגג נעשה העון קל בעיניו ויכול להכשל אח"כ במזיד, וכמו דאיתא בתנחומא לא ידאג על מה שחטא בשוגג אלא שסופו לעבור במזיד. וזהו כשלא עשה תשובה על השוגג, וזהו שהשיב לו שיש להם כפרה בקרבנות שיתכפרו השוגגים ושוב ממילא לא יגיע למזידים. גם י"ל דזה ששאל אברהם אבינו במה אדע, לא שנסתפק חלילה על ההבטחה רק דידוע אמרם אין הבטחה לצדיקים בעוה"ז וגם יעקב אבינו נתיירא שמא גרם חטא. וזהו ששאל אברהם במה אדע כי אירשנו דלמא יחטאו בניו ולא יזכו לירש אותה, ובאה לו התשובה ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדו וענו אותם ארבע מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. אמר לו הנהגה חדשה שיתנהג עם ישראל שלא כמו שנוהג עם הכנענים דמאריך שלוותם עד שתתמלא סאתם ואח"כ מאבדם. רק יענישם בגלות ושיעבוד על חטאם תיכף כדי שלבסוף תתקיים ההבטחה, דבפסוק זה נרמזו כל הגליות ושעבודים. שיהיו לישראל עד ביאת משיח כמבואר במדרש אימה זו בבל וכו' יעו"ש: