וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. אמרו במס' סנהדרין (דף ק"ח) מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחי' על בהמה וכולם על אדם ואדם על כולם, ובמדרש רבה פרשת בראשית אמר דכלם קלקלו מעשיהם הכלב הולך אצל זאב והתרנגול אל הטווס הה"ד כי השחית כל בשר את דרכו. ומדברי המדרש משמע שמאליהם עשו כן ועי' במהרש"א בסנהדרין שם, ויש להבין דבשלמא האדם הוא בעל בחירה אבל הבהמה הרי אין לה יצה"ר לעניינים כאלו ועשייתה הוא רק בטבעה והיאך תעשה כדברים הללו. והגם דמצינו מעשה כאלו בפרט וכדאי' בגמרא ורבעה כלב כופרי זהו ע"פ מקרה והזדמנות וגם כי היה מלומד אבל שכל המינים יעשו כן הוא דבר קשה לכאורה. וגם יש להבין דבגמרא בסנהדרין שם באותו עמוד איתא וימח את כל היקום אם אדם חטא בהמה מה חטאת כו' וע"ש במהרש"א שהביא דברי המזרחי שכתב דבזה פליג על המימרא דלעיל דכולם קלקלו מעשיהם, ועיין בזוה"ק וז"ל אי בני נשא חטאן בעירי ועופא שמיא ושאר בריין מה חטו א"ל בגין דכתיב כי השחית כל בשר כולהו הוו מחבלי אורחייהו שבקו זינייהו ודבקו בזיני אחרי. הרי דבאמת תירץ כן דמש"ה השחית גם להבהמה. אמנם עיין במהרש"א שכתב דקשה לעשות פלוגתא בין הני שני מימרות שהובא בגמרא סמוכים זה לזה יעו"ש. רק הענין דכמו דהאדם פועל בעצמו ע"י הרגילו במעשיו הרעים ועושה בעצמו טבע שניה להיות טבעו משתוקק ונמשך לעשות כמעשיו הקודמים וגם אם בשכלו מכיר כי לא טובים הם וכמו שאמר הכתוב לא יתנום מעלליהם לשוב דגם אם בשכלו רוצה לשוב עכ"ז מעלליהם הקודמים אינם מניחים אותו לשוב כי הם השרישו בגופו טבע שניה להרע. וכמו כן הוא פועל במעשיו בכל העולם התחתון בכלל, ולא מבעי אם חטא בפרהסיא הרי ודאי דגורם לאחרים הרואים שילמדו ממנו. אלא אפי' אם חוטא בצינעא בינו לבין עצמו מ"מ ע"י המשכו אחר איזו תאוה הוא מגביר כחה של התאוה הלזו עד שמשריש זה בטבע של כל הברואים ובהעולם להיות טבעם נמשך לזה יותר ממה שהיה מקודם, כי כן יסד מלכו של עולם בהטביעו טבע לכל בריותיו להיות טבעם נשתנה ונמשך אחר מעשה האדם והרגלו. וכפי רוב עשיית האדם כן ישתנה טבע של כולם אם מעט ואם הרבה. ולא לבד בבריות החיים אלא גם בדוממים נעשה טבע חדשה הגורמים להשוכן בתוכם להיות להם נטיה לזה. וכמו שאמר הכתוב ותבא ותטמאו את ארצי דע"י מעשיהם טמאו לגוף הארץ כי טבע המדינות חלוקים ג"כ וכמו שאמרו בגמרא עשרה קבין זנות ירדו לעולם תשעה נטלה כו' וכן בכל המדות, וענין זה הגם כי לא נוכל להשיגו בשכל מ"מ כל אדם יוכל להרגישו בחוש ממש בבואו לאיזה מדינה אחרת חדשה שהיא פרוצה באיזו פרט מן הפרטים ימצא גם בעצמו איזו נטיה והמשכה לזה הפרט יותר ממה שהיה לו כשהיה במדינה אחרת:
וזהו שאמר הכתוב כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה ואמרו בגמרא דאבניו וקורות ביתו מעידים על האדם בשעת הדין דמכל פרטי מעשיו נעשה איזו שינוי בהעצים הגם דאינם נרגשים לעיני בשר בזה העולם וממילא כשיביט עליהם לע"ל יתברר על ידיהם כל מעשיו בכל פרט. ובכל מקום אשר יפנה להביט ימצא כתובים וחרותים מעשיו. וכן היה בדור המבול שהגבירו כל כך התאוה להזדקק לשאינם מינם עד שנעשה כן בטבע ונתחדשה זאת הטבע גם להבהמה לעשות כן. וזהו שאמר הכתוב וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי טבע הארץ בעצם נשחת עד כי השחית כל בשר את דרכו גם הבהמה. וז"ל הזוה"ק ותשחת הארץ אי בני נשא חטאן ארעא במאי א"ל בגין דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו כמה דאיתמר כגוונא דא ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה כו' אלא עיקרא דארעא בני נשא אינון כו'. עוד בזוהר על פסוק ויאמר ה' לנח. וז"ל ת"ח אינון חייבי עלמא גרמו לכל בריין לחבלא אורחייהו כמה דאינון מחבלין כו'. ומ"מ שאלה הגמרא שפיר אם אדם חטא בהמה מה חטאה דכל מעשיו גרם האדם לה לא מעצמה והיא עשתה כטבעה:
ובזה יתבאר היטב מה דאיתא במס' חגיגה (דף ט"ו) זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. ולכאורה אינו מובן הסברא מדוע יהיה זה שהצדיק יזכה בחלק חבירו מה שהוא לא עמל בו וכן להיפוך מדוע יתחייב הרשע במה שלא חטא בו, ולדברים הנ"ל מובן היטב בסברא כיון דכל אדם עושה במעשיו טבע שניה לזולתו להיות גם חבירו טבעו נמשך קצת למעשיו ונמצא לכל אחד יש ג"כ חלק במעשה חבירו, דהרשע בחטאו מגביר התשוקה להרע עד שמגיע קצת ממנו גם להצדיק וכשהצדיק נכשל לפעמים באיזו חטא הרי יש להרשע חלק גדול בזה החטא והוא היה בעוכריו יען כי הוא הגביר בו התשוקה ויכול להיות לפעמים שיהיה לו חלק גדול בהחטא יותר מהצדיק שעשה. ולהצדיק הרי מענישים על חטאו בעולם הזה כדי שיהיה נשאר נקי לעוה"ב ולהרשע הרי אין מענישים לו בעוה"ז כלל הרי נשאר על הרשע חלקו בחטאו של הצדיק בגיהנם. וכן להיפך הצדיק יש לו חלק גדול במעשים טובים של הרשע דע"י שהצדיק הגביר התשוקה להטוב נמשך ממנו זו התשוקה קצת גם להרשע ועושה לפעמים טוב, ולהרשע הרי משלמים לו עבור הטוב שעשה בעוה"ז וכמאמר הכתוב ומשלם לשונאיו אל פניו ולהצדיק הרי שמור הטוב לעוה"ב, וזהו שאמרו זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן ובהרשע הוא להיפך:
ובזה יתפרש המשנה באבות וע"כ אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכבר חקרו מהו דין ומהו חשבון ולמה חלקו המשנה לשנים, רק דהם שתי בחינות דדין הוא על מעשים שעשה בעצמו וחשבון הוא שמחשבין עמו בחשבון כמה מהחלקים יש לו במעשיו של חבירו וכמו שנתבאר:
ובזה יש מקום לפרש דברי המדרש בפרשה זו. תאבד דוברי כזב איש דמים ומרמה יתעב ה' ואני ברוב חסדך אבא ביתך כו', וז"ל המדרש תאבד דוברי כזב מדבר בדור המבול הן כזב ודבוריהם כזב כו' ואני כאשר עשו כן עשיתי ומה ביני לבינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בא אתה וכל ביתך אל התיבה. אמר כי בדור המבול בכל אחד מהם היה הרע אשר עשה הכל מצד עצמו ולא היו צריכים להגברת הרע מצד חבירו וכל אחד היה קשור להרע מצד עצמו ובחירתו וזהו הן ודבורם כזב דדבוריהם הכזב היה מהם עצמם ולא מזולתו מש"ה נאבדו. וזהו שאמר הכתוב תאבד דוברי כזב איש דמים ומרמה יתעב ה' דמי שהרע מעצמו נקרא איש דמים ומרמה שהוא הבעלים והאדון של המרמה דאיש נקרא האדון וכמו איש האדמה איש נעמי דלא בא מזולתו, אבל מי שחטא ע"י זולתו הרי הוא לא יקרא איש של הרע ומש"ה נאבדו. אבל על נח אמרו אני כאשר עשו כן עשיתי דמצד עצמו היה בוחר בטוב ומה שחסר לו לפעמים מלהשלים מדרגתו היה רק מצד עשייתם שהם גרמו לו ומצדם נמשך קצת מן הקצת לו, ועל כן גמלו טובה ואמר לו בא אתה וכל ביתך אל התיבה דאחר שנפרד מהם ונכנס אל התיבה ישאר הוא צדיק גמור. דהתיבה היה בבחינת עולם אחר והקב"ה שמרו להתיבה ולהאויר שבה שלא יכנס לה הרע הנמשך בהטבע ממעשיהם הרעים וע"כ נשאר צדיק גמור, וזהו שאמר הכתוב ואני ברוב חסדך אבא ביתך זו התיבה קרא להתיבה ביתך שהיתה בקדושתה ולא נכנס בה הקלקול של מעשה הדור, וזהו שאמרו בזוהר על תיבת נח הפסוק מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, דכיון שנכנס לתוכה נשאר צדיק גמור. וזהו שדרשו במדרש פרשה זו על נח הכתוב בעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם דאחרי שנמחו הרשעים נשאר נח בצדקו יסוד עולם:
ואפשר לומר דבזה היה החילוק בין נח לאברהם אבינו דבמדרש רבה אמר דהחילוק הוא דבאברהם כתיב התהלך לפני דלא היה צריך לסיוע מן השמים ומעצמו בחר בטוב ובנח כתיב את האלהים התהלך נח דהיה צריך לסיוע, ולפי הנ"ל יש לומר דגם נח מעצמו היה צדיק תמים ורק להתגבר נגד היצה"ר שהגבירו דורו היה צריך שיסייעו לו מן השמים, וזהו שאמר הכתוב נח איש צדיק תמים בדורותיו את האלהים התהלך נח דלהיות צדיק בדורו ולבל להכשל ברשת זו אשר טמנו לו הם היה צריך לסיוע והוקשה לו הדבר בעצמו. ומש"ה לא הגין זכותו על דורו שלא יכלו גם הם כיון דבמעשיהם היו יכולים להכשיל גם אותו אם לא שיסייעו לו ולכך הוצרך להיות נפרד ונבדל מהם בתיבה ונשאר צדיק תמים גמור. אבל אברהם לא היה צריך סיוע והתגבר בעצמו גם נגד יצה"ר של אחרים דגם בדורו נמצאו רשעים גדולים כנמרוד וחביריו והוא התגבר גם כנגדם. ונמצא דכל מה שהרבו הרשעים שבדורו לחטוא נתוסף לאברהם זכות ושכר טוב בעמלו יען כי בחטאם הכבידו על אברהם עבודתו ועכ"ז נשאר בצדקתו. וזהו שאמרו באבות עשרה דורות מאדם ועד נח כו שכל הדורות כו' עד שהביא עליהם המבול, עשרה דורות מנח ועד אברהם כו' להודיע חיבתו של אברהם אבינו שכל הדורות היו מכעיסין עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם, דבכל מה שחטאו העשרה דורות נגדל בזה השכר לאברהם דבחטאם נתוסף זכות לאברהם וע"כ לא נדונו בכליה ועונש כמו בימי נח, דכמו דהקב"ה ברא ליצה"ר כדי שיזכו בו הצדיקים כשכובשים אותו ומתגברים עליו כמו כן באותו בחינה ממש היו הרשעים שבדורו של אברהם אבינו ע"ה והחזיקם בעולם כדי שיוגדל זכותו של אברהם אבינו, וזהו שאמרו וקיבל שכר כולם דהכוונה שכר כנגד כולם דכל מה שהוסיפו לחטא נתוסף לו שכר, וכן איזו מצות שעשו המכעיסין קיבל אברהם שכרו דזכה צדיק נוטל חלק חבירו בג"ע וכמו שפירשנו דלאברהם היה לו חלק בהטוב שעשו הם. וכמו שהם במעשיהם הרעים הכבידו עליו העבודה להנצל מהיצה"ר שלהם הרי כמו כן מגיע לו עבור זה השכר מהטוב שלהם. אבל נח שהיה צריך לסיוע מן השמים שלא יקלקלו אותו אנשי דורו הרי לא נגדל זכותו בחטאים שלהם וע"כ לא הגין עליהם רק הי"ת הפריש אותו מהם ואז נשאר הוא צדיק גמור והם נאבדו. ואפשר דהא דפליגא אמוראי במסכת סנהדרין (דף ק"ח) על הא דאמר הכתוב נח איש צדיק תמים היה בדורותיו דר' יוחנן אמר בדורותיו ולא בדורות אחרים ור"ל אמר בדורותיו כ"ש בדורות אחרים הובא ברש"י על חומש. י"ל דלא פליגי רק בפירושא דקרא דאמר בדורותיו איזו דיוק קמ"ל אבל בעיקר הדבר לא פליגי כלל דבזה היה אברהם גדול דכתיב בו התהלך לפני בלא סיוע גם לגבי היצה"ר שהגבירו אחרים ונח היה צריך לזה סיוע. וע"כ אמר ר"י דבדורותיו קמ"ל דאברהם גדול ממנו. אבל הרי כל החסרון שהיה לו היה רק מצד הדור וא"כ אם היה בדור של צדיקים כ"ש שהיה צדיק וכר"ל, ור"ל מפרש הך דיוקא של בדורותיו דהפסוק משמיע לנו שבחו אבל בעיקר הדבר לא פליגי כלל.
ובדברים המבוארים לעיל נבין המשך הכתובים (הושע ד') אך איש אל ירב ואל יוכח איש ועמך כמריבי כהן וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה. הכתוב בא לבאר סכלות האנשים מבקרי מומים של זולתם ומבזים אותם אם ימצאו שום פגם עליהם אז נכשל חלילה במעשה אשר אין נכון ואיש באחיו ידבר ובפרט אם ימצאו איזו פגם וחסרון על אחד אשר הוא מתופסי התורה עוד יותר יפערו פיהם לבלי חוק יותר מאלו מצאו זאת על אחד שאיננו מתופסי התורה ויפרסמו בשוק הן גם הרב או הלמדן חומד ממון או עשה שלא כהוגן או מצא עליו שעשה דבר מעורב בפניות עצמו. ובאמת הוא סכלות גדולה דמלבד דת"ח אסור לבזותו ואמרו חכמים כסהו כלילה ואל תהרהר אחריו ביום דודאי עשה תשובה. עוד זאת דהרי יכול להיות דזה האדם המבזה ומלגלג עליו הוא פוסל במומו ויש לו חלק בהחטא שעשה זה יותר מהחלק שיש להעושה אותה דע"י שזה הגביר זאת התשוקה והיצה"ר לזה הענין על כן לא יכול חבירו לעמוד בנסיונו נגד כח התאוה שהגביר זה עליו נוסף על יצה"ר של עצמו ונוסף גם הוא על שונאיו ויכלו לו. ולדמיון אחרי שהבע"ב יומם ולילה ירדפו אחר הבצע נמשך קצת תאוה להממון גם להת"ח וכן הוא בכל המדות, והגם דלזה שעשה זה החטא בודאי יגיע לו עונש על מעשיו ואין זה התנצלות לומר שחבירו הגביר היצה"ר עליו עד שלא היה יכולת בידו לעמוד כנגדו, דזה אינו דודאי אם היה מתחזק ומתגבר על יצרו כל מה שבכחו לעשות בודאי דהיה ניצול ממנה ומן השמים היו מסייעין לו וכמו שאמר הכתוב ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו. עם כל זה הרי אין לו לזה לשחוק ממנו ולבזותו אחרי שהוא היה הגורם לו בזה וק"ו שאין לו לשמוח בתקלת חבירו דאדרבה גם לו יגיע העונש ממעשה חבירו ואפשר עוד יותר ממנו וכמו שנתבאר דזהו ענין חשבון שהאדם נותן לע"ל. וזהו שאמר הכתוב אך איש אל ירב ואל יוכח איש ועמך כמריבי כהן אמר דאחד לא יריב עם חבירו על מעשיו ואמר ועמך כמריבי כהן דכהן בכל מקום נקרא הת"ח ומחזיקי הדת ושומריה וכמשאה"כ כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, אמר דכשיודעים על איש פשוט איזו פגם שותקים ואינם מריבים עמו כלל רק מכסים ומחפים עליו ורק אם ימצא פגם וחסרון על הכהן והת"ח אזי מפרסמין ומריבים ומבזים אותו. והוסיף הפסוק לומר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה, כלומר דע"י דאתה הולך ונכשל ביום נמשך מזה דגם הנביא [תפס להבחינה הגדולה שבצדיקים שהוא נביא] יהיה נכשל עמך לכל הפחות בלילה שהוא זמן חושך וראוי להיות נכשל, כלומר דעל ידי דאתה עשית חטאים גדולים וידועים לעין כל שהוא חטא נמשך ממעשיך שגם הצדיק והנביא נכשל עמך בלילה כלומר בחטאים קטנים ונעלמים ויכול האדם להיות טועה בהם, ונמצא הרי אתה הגורם לו בזה:
גם יבואר בזה מה דאיתא במסכת יומא (דף פ"ו) גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו שנאמר ארפא משובתם כי שב אפי ממנו מהם לא נאמר אלא ממנו. והטעם לזה מובן היטב כמו שנתבאר דמי שחטא ועל ידו נגבר היצה"ר בכל העולם וגם לאחרים גרם שיחטאו בזה וא"כ הרי מגיע לו חלק מהעונש גם מהחטאים של האחרים וכששב על מעשיו ותיקן אותם הרי מ"מ מגיע לו עונש על אותם החטאים שהוא היה הגורם להם והם הרי לא עשו תשובה וע"כ מוחלים גם להם כדי שלא יגיע לו שום עונש ממעשיהם. וזהו ארפא משובתם כי שב אפי ממנו דעל ידי דשב האף ממנו על כן ירפא גם משובתם של האחרים:
הנה עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, ויש להבין דברי הכתוב וזה החלם לעשות. והנראה דבא להגדיל חטאם דבמסכת סנהדרין (דף ק"ט) איתא תני ר' נתן אומר כולם לשם ע"ג נתכוונו כתיב הכא ונעשה לנו שם וכתיב התם ושם אלהים אחרים לא תזכירו הרי דעיקר כוונתם בבנין המגדל דרצו לבנותו ולהעמיד עבודת גלולים. והנה במסכת סנהדרין (דף ס"א) איתא דמסית שאמר אלך ואעבוד פטור דמימלך ולא עביד. ושם (בדף ס') איתא דהשוחט את הבהמה על מנת לזרוק דמה לע"ג דלר"ל הבהמה מותרת דלא נעשית בזה תקרובת לע"ג כיון דלא נתכוין לעבדה בשחיטה עצמה רק אמר שיזרוק הדם לע"ג ומ"מ מודה ר"ל דהשוחט בסייף מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף וכתבו התוס' בחולין (דף ל"ט) דלר"ל דס"ל דהשחיטה עצמה אינה עבודה ע"כ הא דנהרג הוא רק משום אמירתו שיזרוק לע"ג ואמאי לא נימא דמימלך ולא עביד ותירצו כיון דכבר עשה מעשה והכנה למה שאמר דשחטה ע"מ לזרוק בודאי שוב לא מימלך הרי דגם במקום דבדיבור אמרינן דמימלך וכגון בישראל מ"מ אם עשה מעשה שוב לא יחזור בו, וזהו שבא הכתוב להפליג בחטאם אע"ג דלהלכה בע"ג גם בדיבור לא מימלך כיון דכבר התחילו לבנות המגדל להכנה להעמיד שם ע"ג בודאי לא יחזרו ויגמרו מחשבתם, וזהו שאה"כ וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות דהא בודאי יגמרו מחשבתם אם לא יעכבם וע"כ ונבלה שם שפתם. ומה שהקשו המפרשים על מאמר של הגמרא כיון דמחשבתם היה לע"ג מפני מה לא נענשו בעונש הגוף לא קשה כלל דהרי הכתוב אומר משגיא לגוים ויאבדם וכמה רשעים היו בעולם שעבדו ע"ג והניחם עד שנתמלא סאתם והבא לטמא פותחין לו. ועיקר הקפידא כאן היה מה דרצו להיות בכנופיא אחת כל העולם כולו וא"כ הרי ממילא יהיו הכל עובדין ע"ג כיון דלא יניחו לאחרים להתפרד מהם. וע"כ בלבל שפתם ונתפזרו למקומות מפורדים וגם אם מבני מדינה אחת יחטאו הלא בני מדינה אחרת אינם כפופים להם ויעשו כרצונם וימצא בעולם גם טובים שלא יעבדו. וזהו שאה"כ הנה עם אחד ושפה אחת וזה החלם ועתה לא יבצר מהם כי לא יהיה באפשרי לאחרים להבדל ממעשיהם וע"כ בלבל שפתם: