דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. הנה באה פרשה זו אחרי פרשת משפטים דבתחילה קודם שיעשה האדם צדקה בממונו צריך לראות שלא יהיה בממונו חשש גזל דאל"כ אין הצדקה מועלת לו כלל וכמו דלולב הגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה, וזהו שאמר הפסוק (ישעיהו נ״ט:י״ד) והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמוד דאחר שהוסג המשפט ע"כ גם הצדקה שעושין עומדת מרחוק ואינו מועיל להם כלל. וזהו שאה"כ שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וע"כ אמר להם תחילה משפטים ואח"כ ציום על נדבת המשכן:
איתא במדרש תורה שלי ומשפט שלי נטלתם אותם קחו אותי עמהם. והכוונה דעל הני שני דברים א"א לעמוד על אמיתותן רק בעזר ה' ומש"ה אמרו כל היושב ושונה הקב"ה שונה כנגדו דבלא"ה אי אפשר לאדם לעמוד על סוד הדברים רק הקב"ה כביכול יושב ומלמדו וכמשאה"כ ואתן דברי בפיך וכמשאה"כ כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. וכן המשפט אי אפשר לעמוד על עומקו וגם משום חשש דין מרומה רק בעזר ה' וכמו שהתפלל שלמה המלך ע"ה ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה. וע"כ אה"כ א' נצב בעדת אל. וזהו שאמרו במדרש התורה שלי והמשפט שלי כי רק אני יודע אותם ואתם נטלתם אותם קחו אותי עמהם כדי שאלמד אתכם לעמוד על עומקם:
והנה בזוה"ק מפרש דהא דאה"כ מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי קאי על ערב רב דגם מהם יוכלו ליקח, להבין המשך הכתוב דבמס' ב"ב (דף י') מסקנת הגמרא דמי שאינו מאמין בה' ושכר ועונש החסד שעושה לפעמים חטאת הוא לו שאינו עושה אלא להתגדל ולא לשם מצוה כי אינו מאמין בשכר ועונש, ובישראל המאמין גם אם אין מכוין בהנתינה לשמה רק כוונתו כדי שבזכות הנתינה יגיע לו טובה היא מצוה גמורה וקרי ליה הגמרא צדיק גמור, אבל בהאינו מאמין צריך שיצורף להנתינה גם כוונה טובה, ואם יש לו בהנתינה פני' לגרמי' עוד נחשב לו לחטאת, וזהו שאה"כ דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. דבישראל המאמינים לא הטיל שום תנאי רק יקבלו מכולם מכל מי שיתן. ואמר עוד מאת כל איש דהיינו ערב רב אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, הטיל בהם תנאי דרק כשמכוין בו לשם שמים אז תקחו אבל אם מכוין בו לגרמיה לא תקחו כי לא לצדקה תחשב:
ולהבין החילוק מדוע בהמאמינים מהני גם אם מכוין לטובתו משא"כ בהבלתי מאמינים עיין ברש"י שכתב הטעם משום דבאינו מאמין אם לא נעשה לו אח"כ רצונו הוא מתחרט משא"כ בישראל המאמין בה' והשגחה, גם עוד י"ל דישראל המאמין בה' כשנותן בשביל שיחיו בניו הרי גם זה הוא רצון ה' שיחיו מאמיניו ויהיה להם כל טוב ונמצא דכוונתו הוא ג"כ מצוה. וזהו מה דאיתא במס' אבות ששכר מצוה מצוה דהשכר שהמאמינים מקבלים עבור המצוה הוא ג"כ מצוה שכן הוא רצונו יתברך להטיב למאמיניו נמצא הרי כוונתו ג"כ למצוה ויקבל שכר עבור השכר וכן לעולם בלא גבול, משא"כ בהבלתי מאמין כשנותן עבור שייטיב לו הרי אין כוונתו למצוה כלל, וזהו שאה"כ ויצונו ה' לעשות את החוקים האלה לחיותנו כהיום הזה דעיקר רצון ה' בהמצוה כדי שייטיב לנו ולחיותנו ומש"ה גם זה הוא מצוה:
ובזה מובן מה שאה"כ וזריתי פרש חגיכם ואיתא בזוה"ק ולא פרש שבתכם דבאכילה של שבת גם אם האדם מכוין בו לתענוג ג"כ למצוה יחשב דבשבת כתיב וקראת לשבת עונג דמצוה להתענג בשבת וא"כ כוונתו הוא למצוה משא"כ ביו"ט לא כתיב בו בשום מקום עונג וכתיב בו רק כבוד ושמחה ומש"ה אם מכוין לתענוג הא אין כוונתו למצוה וע"כ צריך ליזהר באכילתו לכוין בו לשם מצוה שמתענג בו בשביל כבוד יו"ט:
ודקדק הכתוב ואמר ויקחו לי תרומה ולא אמר ויתנו לי תרומה, דעיקר מה שיש לו להאדם בממונו הוא מה שנותן לצדקה, דגם מי שיש לו ממון הרבה אין הממון שלו רק הממון מונח אצלו והוא דומה ממש לחתיכה גדולה הרבה של צוקר המונח בארגז סגור וזבוב אחד ג"כ בתיבה הולך עליו וגם אוכל ממנה כמו שירצה היוכל הזבוב להתפאר שהוא עשיר ויש לו הרבה אחרי כי גם הוא סגור וגם דאין בכחו לטלו כולו לעצמו, כן העשירות לגבי האדם דהוא רק מונח אצלו ולא שהם שלו ורק הסך שנותן לצדקה הוא שלו ממש, וזהו דאיתא במס' ב"ב (דף י"א) גבי מונבז המלך שבזבז אוצרותיו לצדקה ואמר אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, וזהו ג"כ מה שאחז"ל בעירובין (דף נ"ד) אם יש לך היטיב לך דמה שנותן לצדקה הוא מטיב לו, ונמצא דהנתינה לצדקה הוא לקיחה לעצמו דרק זה הוא שלו:
וצפית אותו זהב מבית ומבחוץ תצפנו. אפשר לרמוז דהארון הקודש הוא מקום שמונח בו התורה וכן הוא הת"ח הלומד תורה לשמה ומצוה הוא להחזיקו, ואל יאמר האומר הן די להת"ח אם אספיק לו צרכי מזונותיו שיהיה לבו פנוי ללמוד אבל מה לו ולהת"ח ולכבוד ולמה לי להרבות בהוצאה עבורו שיהיה מכובד, ולזה בא הרמז מבית ומבחוץ תצפנו, שיהיה נאה גם מבחוץ דהני שני החזקות צריך לעשות אחד מבית, דהיינו שיהיה לו בביתו מה לאכול וגם שיהיו נאים בעיני הבריות בלבושם ובדירתם ובכל ענייניהם:
הנה בעת שנותנים צדקה להעני ונמצא מקיים בהעני מצות צדקה ועוד כמה מצות עשה כמו והחזקת בו אז העני הוא ממש כמו בחינת אתרוג בעת שנוטלו לצאת בו, דאע"ג דאתרוג אחר המצוה אין בו שום קדושה מ"מ בעת קיום המצוה חלה עליו קדושת המצוה ואסור בהנאה ובתשמיש של חול, ובעצי סוכה מבואר במס' סוכה (דף ט') כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל ש"ש על הסוכה ואסורים בהנאה. וכן אסור לנהוג בו מנהג בזיון וכמו דדרשינן בשבת מקרא גבי כיסוי הדם במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו. כן העני ממש בעת שנותנים לו אסור ליתן לו בבזיון חלילה, וזהו איסור דאורייתא: