אברהם הוליד את יצחק. רש"י הביא דברי רז"ל דליצני הדור היו אומרים מאבימלך נתעברה שרה וע"כ צר הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם ואמרו הכל אברהם הוליד את יצחק. לכאורה למה קרא אותם ליצני הדור והלא הם רשעי הדור. והנראה דודאי לא היו אומרים כלל דמאבימלך נתעברה דמאי ירויחו בזה דבשלמא אם שרה היתה אז בת בנים ורק אברהם היה זקן היה מקום לאותם שאין מאמינים בהנס לומר כן. אבל הרי אדרבה אברהם לא היה עקר דכבר נולד לו ישמעאל ושרה היתה העקרה ועוד בת תשעים שנה ולא יוקטן הנס כלל באומרם דמאבימלך נתעברה. ועוד וכי יעשה הקב"ה נס לאבימלך שלקחה באיסור ואדרבה הכל ראו כי אבימלך נענש עבורה בעצירת כל רחם והכל ידעו דמאברהם נתעברה. רק אמרו כן בדרך ליצנות שראו דעד כאן לא הולידה שרה הגם שהיתה צדיקת ועכשיו נתעברה ואמרו כי הועיל לה הזכות והצער שהיה לה מלקיחת אבימלך בעל כרחה וניצולה ממנו ויצאת טהורה ולא נגע בה זה הועיל לה כי ראה ה' בצערה ונתן לה הריון כמו שמצינו באשה שנסתרה וטהורה ונקתה ונזרעה זרע. וזהו שאמרו בדרך ליצנות מאבימלך נתעברה שרה וכמו הליצנות שאומרים פלוני בנה בית מחמאה, והכוונה שע"י שעשה סחורה בחמאה והרויח ממון בנה הבית, וע"כ קראם ליצני הדור. ורק היה מקום לחוש דברבות הימים יהיה נשכח שהוא רק בגדר ליצנות והדברי ליצנות יהיו נזכרים ויהיה לעז חלילה וע"כ צר קלסתר פניו כשל אברהם. שוב אמרו לי שכן נמצא כתוב על ספר:
ויצא הראשון אדמוני כו'. ואחרי כן יצא אחיו. איתא במדרש למה יצא עשו תחילה כדי שיצא הוא וסרייתו עמו. א"ר אבהו כהדין פרביטא שהוא משטף את המרחץ ואח"כ מרחץ בנו של מלך. ויש להבין הכוונה בזה המאמר וכוונת המשל אשר אמר ר' אבהו ומה ביאור הוסיף בהמשל. והנראה דבכל הדברים שבעולם הראשון הוא העיקר והיסוד להבא אחריו. והראשון הוא ג"כ גדול במעלה מן השני. וזהו מעלת הבכור בכל מקום, אמנם יעויין בפסחים (דף ה') דמחלק הגמרא בין היכא דכתיב ראשון ובין היכא דכתיב הראשון בה', דראשון בלא ה' פירושו ראשון ממש ומה שבא אחריו הוא שני לו וכמו יום ראשון של יו"ט שהוא העיקר והבאים אחריו הם שניים לו, אבל היכא דכתיב הראשון בה' פירושו המוקדם. וע"ש דהפסוק דאך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם מוקמינן ליה על עיו"ט ולא על יום ראשון של יו"ט דהראשון מעיקרא משמע וכמו הראשון אדם תולד. דיומו של עיו"ט הרי אין שייך לומר דהוא יום ראשון ושני לו הוא יו"ט רק הוא קודם ליו"ט ואח"כ בא יום ראשון של יו"ט. ולמשל כשהמלך הולך ברחוב דהמלך הולך ראשון ואחריו השני למלך והמלך נקרא ראשון הגם דידוע דקודם הליכתו של מלך הולכים עבדיו לפניו לפנות הרחוב וחמשים איש רצים לפניו מ"מ לא שייך לומר דהם הולכים ראשונים ואחריהם הולך המלך שני להם דהם לא נקראו ראשונים אלא מוקדמים והם נקראו הראשונים בה' ואח"כ הולך המלך ראשון ונמצא לפי זה דלא שייך לומר דאחריהם הולך המלך רק אחרי פעולתם בהליכתם דהיינו שפינו הרחוב או שחלקו כבוד להמלך בריצתם, הולך המלך. וזהו שדקדק הכתוב ואמר גבי עשו דלא כתיב בו ראשון רק ויצא הראשון בה' דאינו נקרא ראשון ויעקב שני לו רק נקרא הראשון דפירושו המוקדם, וכן לא כתיב ואחריו יצא אחיו דאז היה פירושו אחר עשו רק כתיב ואחרי כן יצא אחיו דפירושו אחרי הפעולה דהיינו אחר יציאתו של עשו ופעולתו ביציאתו יצא יעקב, וזהו ששאל המדרש מהו הפעולה שפעל עשו ביציאתו והשיב לפנות הדרך שיהיה נקי ביציאתו ויצא עשו וסרייתו עמו, ואמר ר' אבהו משל כהדין פרביטא שהוא נכנס בתחילה להמרחץ לשוטפו ואח"כ רוחץ בן המלך דלא שייך לומר דאחריו רוחץ בן המלך רק אחרי פעולתו ושטיפתו להמרחץ. וקצת מזה ראיתי זה כמה בספר בית דוד יעו"ש. ובהתחלת לידתם נתקיים בהם נבואתו של שם ועבר שאמרו לרבקה ורב יעבוד צעיר דבהתחלת יציאתם עשה עשו עבודה ליעקב, וע"כ לא אמרו לה והבכור יעבוד צעיר וכלשון המקרא בכל מקום הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, דבאמת לא היה עשו בכור כלל דהרי יעקב היה הבכור להריון וכמו דאיתא במדרש משל לנותן שני מרגליות לצלוחית זה שנכנס אחרון יוצא ראשון ועשו נקרא רב דהוא נולד קודם והוא יעבוד להצעיר שהוא הבכור: THE FIRST ONE EMERGED RED [...]; THEN HIS BROTHER EMERGED. The Midrash states that the reason that Esau emerged first is so that his afterbirth (refuse) would emerge with him. R’ Abahu said, like the bathing master who first scours the bath and then afterwards the king’s son bathes. One can understand the intent of this statement and the allegory that R’ Abahu gave and what additional information he conveyed with the allegory. In all circumstances, the first is the most important and the foundation of what comes after, The first is also greater in stature than the second. This is the significance of the firstborn. However, when one considers BT Pesachim (5a) where a distinction is made in the gemara between where “first” is written by itself and where “first” is written with a “heh ha’yedi’a” (the first.) “First” without the “heh” means literally first and what comes after is subordinate to it. (The gemara is talking about a case) where the first day of the holiday is the most important day and the days that follow are subordinate to it, but where “first” is written with the “heh” (“the first”) it means earlier (but not necessarily most important.) See the verse (Exodus 12:15) which states “on the first day you shall remove leaven from your houses” that the gemara establishes is referring to the day before Passover and not the first day of Passover, because “the first” implies ordering (and not importance) as in Job (15:7) – “Were you the first man born?” It makes no sense to says that the day before Passover is the most important and the first day of Passover is secondary to it; what is meant is merely that it is before Passover and after it comes the first day of Passover. For example, when a king travels, he is the first in the procession and his minister comes behind him; the king is called “first”. It is known, however, that the king’s servants travel before the king’s procession to clear the way and to announce his arrival; it makes no sense to say that they go first and the king goes after them and is subordinate to them; they are not called “first,” they merely travel earlier and are called “the first” with a “heh.” Afterwards, the king travels in the front of the procession. It makes no sense to say the king is in procession after them; he is only traveling behind them so that they can do their job to clear the way or to give honor to the king (by announcing his arrival.) This is why the verse is exact with regard to Esau since the word “first” is not written, just “the first emerged” (with a “heh”, implying order and not importance.) Esau is not called “first” to imply that Jacob was subordinate to him, he is just called “the first” to imply birth order. Similarly, the verse does not say “after him his brother emerged” because this would imply that he was subordinate to Esau. The verse instead say “afterwards his bother emerged”, that is, after Esau emerged and performed his function by emerging first (to remove the afterbirth and refuse) Jacob emerged. This is the question being answered by the Midrash as to what purpose was served by Esau emerging first; the Midrash answers to clean the way so that Jacob would be clean when he emerged because Esau had emerged and brought the afterbirth and refuse with him. R’ Abahu then gives the allegory “like the bathing master who first scours the bath and then afterwards the king’s son bathes” to say that after to work that the bathing master did to clean the bath, (it is fit for the king’s son to bathe.) I saw some a similar idea in the book “Beit David”, see there. At the outset of their birth, the prophecy of Shem and Ever was fulfilled; they had said to Rivka that the older (“rav”) would perform serve the younger (“tzair”). At the outset of their emerging, Esau did a service for Jacob. This is why they did not say “the firstborn” (bekhor) will serve the younger. Similar to the language of scripture in a number of other places where firstborn (“bekhor”) is used in comparison to younger “tzair”, (for example Exodus 43:33.) In truth, Esau was not the firstborn, Jacob was, since he was conceived first. A similar allegory is brought in the midrash:; two pearls are placed in a vial – the pearl that was placed in the vial second comes out first. Esau is called older “rav” since he was born first, and he will serve the younger brother who is the firstborn (“bekhor”).
ובדברים האלה נוכל לפרש דברי הכתוב כשניבא על הבית השני אמר גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון ומפרש בגמרא משום דעמד עשר שנים יותר מן הראשון. וכבר חקרו אמאי קרי ליה אחרון והלא הוא רק אמצעי ואחריו הרי ג"כ יהיה בית שלישי, ובתוספת יו"ט (מסכת) כתב דגם על השני שייך לומר אחרון וכמו שאה"כ וישם את השפחות וילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ויוסף ורחל אחרונים ובפרט אז בעת בנין בית שני ודאי דשייך לומר בו אחרון כיון דעדיין לא נבנה השלישי. אבל הנראה לומר יותר דודאי עיקר בית המקדש הניתן לישראל הוא הבית השלישי שיבנה בקרוב בימינו אמן. שהוא יהיה קיים לעולם ועיקר ההבטחה של ושכנתי בתוכם הוא עליו ועליו התפללו בשירת הים ואמרו תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך דזהו הבית השלישי שאין בניינו בידי בשר ודם כראשונים רק ירד מן השמים בנוי ומשוכלל. והבית הראשון וכן השני וכל מה שהיה לישראל היו רק הכנה להשלישי דעל ידיהם יזכו להשלישי. וגם על גאולת ישראל ממצרים כתבו המפרשים שהיה רק הכנה לגאולה העתידה יעויין בדבריהם. ונמצא דעיקר בהמ"ק הוא השלישי ומקדושתו נצמחו השני בתי מקדשים הקודמים וניתנו להם כדי שיהיו מוכנים על ידיהם לזכות להשלישי ובעצם השלישי הוא ראשון והם נקראים מוקדמים, וע"כ בית המקדש הראשון קראו הכתוב הראשון בה' וזהו שאמר הכתוב על השני גדול יהיה כבוד הבית האחרון דהוא נקרא אחרון, מן הראשון דהיינו המוקדם, אבל בית שלעתיד הוא ראשון, ונמצא דהאמצעי הוא אחרון ממש. וזהו שאמרו בפסחים (דף ה ) אני נגלה לכם ראשון ובונה לכם ראשון, דראשון עדיין לא נבנה ורק לע"ל יבנה הקב"ה בעצמו כביכול לבית ראשון:
שוב מצאתי בזוה"ק פרשת פנחס הביא שם פסוק זה דגדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון והקשה שם אמאי קרי ליה אחרון וז"ל, כד נפקו ישראל ממצרים כו' ובעי למבני לון ביתא קדישא ולנחתי ליה מגו רקיעא כו' ומדארגיזו קמיה כו' וביתא איתבני ע"י דבר נש כו' ועד כען בניינא קדמאה לא הוה בעלמא כו' בית ראשון ובית שני יחות לן כחדא מלעילא כו' ע"כ. והגם כי לא באנו בסודו להבין הדברים הנאמרים שם עכ"פ זה חזינן מדבריו מפורש דבית ראשון עדיין לא נבנה כלל והוא יהיה הבית דלעיל. ועיין במדרש הנעלם דדרש האי פרשתא לרמז על גוף האדם ואיבריו ותאוותיו וז"ל. ויצא ראשון אדמוני אמר רב כהנא הכבד הוא ראשון והוא אדמוני כו' למה נקרא שמו ראשון על שהוא ראשון לבלוע הדם מכל מאכל והוא ראשון לדם אבל לא ליצירה ורב יעבוד צעיר על שהוא גדול מן הלב והוא עובד ללב כו' כי כן דרכו לבלוע הדם ולשגרו לשאר איברים כו'. ודברים אלו הולכים ג"כ להמבואר, דהלב נוצר ראשון כדאיתא במס' נדה רק הכבד בולע הדם ראשון לכל האיברים ומבשל להדם ומתקנו ומשגרו ללב וע"כ נקרא הוא הראשון וכמשל של המדרש הנ"ל:
הלעיטני נא מן האדום האדום הזה. לפי פשוטו הוא דהתבשיל היה של עדשים, ואז היה זה מאכל מיוחד לאבילות וכמו שכתב רש"י דמש"ה בשל עדשים דבאותו יום מת אברהם, ונתבייש עשו בעצמו אחר שרואה בבית אבילות והוא להוט אחר אכילה ושתיה כדרך הזוללים ושכורים ועשה עצמו כאינו מכיר כלל בהתבשיל מהו וכי הוא עדשים וע"כ קראו בשם התואר האדום האדום הזה כאילו אינו יודע כלל מה הוא רק שרואה שהוא תבשיל אדום, וע"כ גם כן לא רצה לאוכלו כדרך האנשים אוכלים דמיד שיפשוט ידו בקערה ליקח ממנו כף אחת הרי יראה בעיניו שהוא עדשים, ונתייעץ שהוא יפתח פיו ויעקב ישפכם מן הקדירה לפיו בלא ראות. וע"כ אמר הלעיטני נא ונתן טעם כי עיף אנכי ואין בי כח לפשוט ידי לפי, וכל דבריו היו במרמה:
איתא במדרש על פסוק ויזד יעקב נזיד אמר לו עשו מה טיבו של אותו תבשיל א"ל שמת אותו זקן. א"ל אף באותו זקן פגע מדת הדין לית דין ולית דיין. ויש להבין מדוע פקר עשו אז וכי היה סבור בדעתו שאברהם אבינו יחיה לעולם והרי בעת כריתת ברית בין הבתרים א"ל הקב"ה ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה הרי דאמר לו שימות והרי נתקיים בו שהיה זקן ושבע ימים. רק י"ל הכוונה דבין הבתרים א"ל הקב"ה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם, ואיתא במדרש רבה דאברהם שאל אף אני בשיעבוד א"ל לא אלא ואתה תבא אל אבותיך בשלום. הרי דכל זמן שהיה אברהם אבינו קיים היו בטוחים דודאי לא יתחיל השיעבוד ורק ביום שמת בו הגיע הזמן שלא היה להם הבטחה והיה יכול להתחיל השיעבוד תיכף. ומש"ה נתיירא עשו שלא ישתעבד מעתה. וכבר ידוע שלא על כל זרעו של אברהם היה הגזירה מהגלות רק על מקצת בניו וכמו שאמר הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע ודרשו חז"ל ביצחק ולא כל יצחק, ויצחק היו לו שני בנים ורק על אחד חל החיוב דרק אחד נקרא זרע אברהם והוא מי שילך בדרכיו של אברהם ודתו הוא הנקרא זרעו ועליו הוא דחל השיעבוד אבל מי שאינו הולך בדרכיו אינו נקרא זרעו כלל. ומש"ה כששמע שמת אברהם נתחכם עשו לסלק מעצמו החוב הלז לעזוב דרכו של אברהם. ומש"ה מיראתו מן השיעבוד פקר ואמר לית דין ולית דיין והוציא את עצמו מן הכלל ולהיות בן חורין מחוב הלז. ועצתו זאת הוא ממש כעצת הפוקרים. ובזה יומשך היטב מה שראיתי בספר זרע ברך על הא דאמר לו יעקב מכרה כיום את בכורתך לי, דע"פ השכל חיוב הגלות חל על הבכור יותר מעל הפשוט דהוא יקום על שם אביו, ואמר לו יעקב דכיום הזה שיכול להתחיל השיעבוד מכור לי בכורתך ואהיה תחתיך בכל הדברים הן בבכורה והן בפרעון חוב השיעבוד, ולפי הנ"ל יומתקו מאד הדברים דאחרי שראה יעקב דעשו נתפחד מהשיעבוד א"ל מכרה בכורתך לי ויהיה חל השיעבוד עלי ולא עליך ותהיה בן חורין גם אם לא תכפור בדתו של אברהם:
בפרקי דר"א פרק ל"ח אמר עשו ליעקב נחלק כל אשר הניח אבא לשני חלקים ואני בורר שאני בכור. הנה לפי הנראה שעשו ערער אז על עיקר מכירת הבכורה וא"כ יש להבין למה אמר שיחלקו לשני חלקים הרי צריכין לחלוק הנכסים לשלשה חלקים ויעקב לא יטול רק שליש. רק כשנדקדק בלשון הפסוק דיעקב אמר לו מכרה כיום בכורתך לי ועשו השיב לו כי הולך למות ולמה זה לי בכורה. דיעקב אמר לו דבר ברור ולשון ברור מפורש, רצונו שימכור לו את הבכורה ויעקב יהיה הבכור, דהרי כל עיקר כוונת יעקב כדי שיזכה בברכות אברהם ויצחק דהיינו הקרבת הקרבנות וירושת ארץ ישראל וע"כ ביקש ממנו שימכור לו הבכורה והוא יהיה הבכור במקומו, ועשו הסכים ליעקב רק אמר לו תשובתו ברמאות ואמר בלשון אשר יעקב יסבור עתה שמסכים הוא לדבריו לגמרי, ואחר זמן כשירצה יערער עליו, כי עשו כן היה דרכו לרמות באמרי פיו וכמו שהעיד עליו הכתוב כי ציד בפיו והיה כחו בפה לרמות בדבריו אנשים ההולכים בתמימות. ולכן השיב לו ולמה זה לי בכורה. דבלשון זה יוכל לערער אח"כ ולטעון דכוונתו היה רק שמכר לו שהוא לא יהיה בכור ולא יהיה לו מעלה על יעקב אבל יעקב ג"כ לא יהיה בכור ויהיו שניהם שוים כשני פשוטים. וכן איתא להדיא בסוטה (דף י"ג) דעשו עירער אח"כ נהי דזבני בכירותא פשיטותא מי זבני אמרו לו אין א"ל הבו איגרתא כו, וכתב רש"י וז"ל נהי דזבני בכירותא שלא אטול פי שנים אלא אהיה כמוהו. ומש"ה כשבאו לחלוק הנכסים לא עירער לגמרי על המכירה רק טען טענתו השקרנית ומש"ה אמר נחלוק לשני חלקים שוים כשני אחים פשוטים החולקים, וכיון דשניהם שוים הרי ממילא יש לו קצת מעלה על יעקב שהוא נולד מקודם והיה לכל הפחות בכור איזו זמן ויעקב מעולם לא היה בכור. וע"כ אמר שמהראוי שהוא יברור ראשון יען שהוא בכור. והגם דמחל זכותו מ"מ כיון דשניהם שוים ממילא יש לו מעלה עליו בזה, וזה היה הרמאות שלו דיעקב יסבור שנעשה בכור ויזכה בקרבנות וארץ ישראל והוא יאמר ששניהם אינם בכורים. וזה זמן כמה אשר ראיתי בספר זרע ברך כתב לפרש הא דאיתא במדרש על פסוק ויאכל וישת הכניס עמו כת של פריצים אמרו ניכול מדידיה וניחוך עליה ורוח הקודש אומרת ערוך השולחן סדר פתורתא צפה הצפית סדר מנרתא קומו שרים זה מיכאל וגבריאל משחו מגן כתבו שהבכורה ליעקב. וכתב בספר הנ"ל לפרש דברי המדרש כמ"ש דהפריצים סברו שיערערו על יעקב שאינו בכור רק שניהם פשוטים וכמבואר בגמרא דסוטה הנ"ל, ועל זה אמרה רוה"ק קומו שרים משחו מגן כתבו שהבכורה ליעקב, כלומר שיכתבו מפורש כמו כוונת יעקב בהמשא ומתן הלז שיהיה מפורש בהשטר דברים מפורשים שיעקב הוא הבכור ולא לכתוב בשטר דברים כדבריו של עשו דבאו סתומים ולא אהני ליה לעשו ברמיותיה:
מכרה כיום את בכורתך לי. הנה כבר חקרו היאך נכון לפתות לאחיו למכור הבכורה ובפרט בעד עדשים. והענין דודאי לא על ממון ירושה היה הכוונה וגם מי יודע אם גם אז קודם מתן תורה היה נוהג שהבכור נוטל פי שנים. וענין הבכור לפי הנראה היה אז רק לענין מעלה ולקום על שם אביו. והנה הכתוב אמר כי ביצחק יקרא לך זרע ודרשו ביצחק ולא כל יצחק, וזהו האוחז מעשיו יהיה מיוחס להקרא בנו. ואחרי כי עשו יצא לתרבות רעה באותו יום וא"כ אין שום נ"מ לעשו בבכורה כי איך יקרא בכור אחרי שאינו נקרא גם בן. וכל בכורתו של עשו אינו רק להחסיר ליעקב שהוא לא יהיה בכור אבל לעשו אינו מעלה כלל, וזהו שביקש יעקב ממנו שימכור אותה לו דהרי הוא זה נהנה וזה לא חסר, וזהו ג"כ שהשיב לו עשו ולמה זה לי בכורה, אמר דלו אין שום נ"מ בהבכורה כלל אחרי שאין ברצונו להיות בנו כלל. וזהו שאמר הכתוב במעלות ישראל בני בכורי ישראל, ולכאורה במלת בכורי הרי כלול ג"כ שהוא בנו רק בא לשלול לעשו ואמר דלישראל יש שני המעלות דהם בני וגם בכורי, ובא לשלול לעשו דלא די שאינו בכור רק אינו גם בן כלל: SELL ME YOUR BIRTHRIGHT TODAY – (Our sages) have already inquired how it is proper (for Jacob) to entice his brother to sell the birthright, in particular, for lentils. It is certainly not the case that he intended to gain the right to the (firstborn’s double share of) the estate; also, who even knows whether prior to the giving of the Torah it was customary that the firstborn received a double share of the inheritance. The benefit of the birthright at that time was apparently a sign of virtue and the right to carry on the family name (literally, “to rise to his father’s name”.) The scripture already stated, “through Isaac your heirs will be named” (with regards to Abraham, Bereishit 21:12) and our sages learned “in Isaac” and not “all of Isaac,” meaning that the one who holds on to Isaac’s (righteous) ways has the pedigree to carry on the family name. After (the sale) Esau went out to a bad culture that very day, and therefore to Esau there was no difference whether he had the birthright or not, since how could he rightly be called “firstborn” if he couldn’t be called (Isaac’s) “son” (as a result of his decision to engage in bad behavior.) The only benefit to Esau in having the birthright was to deprive Jacob of it so that he did not have the birthright; Esau so no positive benefit for himself in it. That is the reason Jacob asked Esau to sell it, since Esau did not lose anything in the sale and Jacob had benefit from the sale. This is also why Esau said, “why do I need the birthright” – he stated that it made no difference at all to him whether he had the birthright, since he had no desire at all to be (Isaac’s) son (i.e., to live up to the family name.) This is the reason the scripture states among the attributes of Israel, “Israel, my son, my firstborn.” (Shemot 4:22) Apparently, the word “firstborn” already implies “son” (so why the redundant language?) This language is coming only to repudiate Esau – that Israel has two positive attributes, “son” and also “firstborn,” whereas Esau was not content to spurn the birthright, he also spurned being Isaac’s son.
אתה עתה ברוך ה'. דיבר עמו בחכמת הפאליטיק. דבתחילה כתוב ויקנאו אותו פלשתים, דהיינו המון העם מאנשי המדינה ואמר לו אבימלך דהוא המלך לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. ועתה כשבא אליו אמר לו שכל כוונתו בשלחו אותו היה רק לטובתו של יצחק שלא יקנאו בו המון העם ויגזלו ממנו כל אשר לו, וזהו שאמר וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום כי השילוח היה רק לטובתך. אתה עתה ברוך ה', כאומר כעת אשר אתה מרוחק מהפלשתים ההמוניים אתה ברוך ה' כלומר איש מוצלח בברכות ה' ואם היית בתוכם מי יודע מה שהיו עושים לך בקנאתם שהיו שודדים ושוללים כל אשר לך. גם יש לומר דבתחילה אמר לו אבימלך לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד, אמר לו שכל העשירות שלך הכל הוא ממנו כלומר מהפלשתים, וז"ל המדרש כל העצמות הוא ממנו וכוונתו למה שכתבנו. ומעשה אבות סימן לבנים דבגלות יטענו המצריים על הישראל כי כל הממון שיש לישראל הכל הוא משלהם. וזהו שאמר לו אתה עתה ברוך ה', דכעת שאתה רחוק מהפלשתים ורחוק מאדם העיר והצלחתך הולך וגדול רואים כולם שאתה ברוך ה' וה' מצליח אותך וכל אשר לך מברכות ה' המה ולא הגיעו לך חלילה במרמה מן הפלשתים כאשר סברנו מקודם וכעת אנחנו מודים:
קח לי שני גדיי עזים טובים. איתא במדרש רבה טובים לך וטובים לבניך טובים לך שעל ידן אתה נוטל הברכות וטובים לבניך שעל ידן מתכפר להם ביום הכפורים אחד לה' ואחד לעזאזל. ויש להבין כוונת המדרש בזה ולאיזו ענין וכוונה רמזה לו כאן מעשה של שני שעירי יוה"כ. גם יש להבין עיקר יסוד הדבר שהשתדלה רבקה אמנו שיגיעו הברכות ליעקב ועשתה כמה סיבובים לזה במאכלים ומטעמים ועורות גדיי העזים. וגם מן השמים סייעו הרבה ליעקב בזה, ויש להבין, אחד על עיקר הדבר דהרי כל הברכות הם רק ענייני עוה"ז משמני הארץ ודגן ותירוש ולא מצינו לצדיקי עולם שירבו להשתדל כל כך בטובתו של עוה"ז. שנית עוד יותר קשה דהרי אנחנו רואים דגם עתה דנתברך יעקב מ"מ הרי רוב ברכות וטובות עוה"ז הם רק לעשו ולמצער היה ביד בני יעקב שנים מועטים וא"כ לכאורה היה כל היגיעה לחנם ורק יעקב סבל הרבה מזה כי הוצרך לברוח ולירא מעשו: Fetch me two choice kids. The Midrash Rabba (Ber. 65:14) states, “good for you and good for your descendants: Good for you, because you will receive the blessings through them; good for your descendants, because they will pardoned through them on the Day of Atonement, one for God and one for Azazel [cf. Lev. 16:8] One ought to inquire as to the intent of the Midrash in stating this and for what purpose the Midrash points out that this alludes to the two kids that are part of the service on the Day of Atonement. One also ought to inquire as the the root cause of Rebeccah’s concern that the blessings be given to Jacob and she made several interventions with food and hides to ensure this. Also, Jacob received significant heavenly intervention. One ought to understand, first, that one main point is that all blessings pertain only to this world – “the fat of the earth, abundance of new grain and wine. (Gen. 27:28)” We do not generally find that the righteous make such an effort to engage in the materialism of this world. The second point is more difficult in that we see that even though Jacob is now blessed, most of the blessings of material benefits of this world accrue to Esau and the lesser portion accrued to the children of Jacob for only a few years. Therefore, it appears that all of this effort was for nothing, and Jacob suffered tremendously as a result of this because he needed to run away and be afraid of Esau.
והנראה דהנה יעקב אבינו מיאן מלילך לקבל הברכות וכמו דמבואר בפסוק שהקשה לאמו אולי ימושני אבי, ובמדרש רבה מבואר ויקח ויבא לאמו אנוס וכפוף ובוכה. וכן הא דאמר הן עשו אחיו איש שעיר ואנכי איש חלק ואיתא במדרש הן עשו אחי איש שעיר גבר שדיין ואנכי איש חלק כדכתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, ולכאורה אינו מובן מאי שייך טענה זו שלא לילך לקבל הברכות, רק הפי' הברור דיעקב ידע שהברכות יהיה מענייני עוה"ז והם שייכים רק לעשו ולא ליעקב וזהו עיקר טעמו של יצחק שרצה לברך דוקא לעשו, שברצונו היה שעוה"ז ינתן לעשו דיצחק ידע דיעקב צדיק גמור וכמו שאמר הקול קול יעקב ופירש"י כיון דשמע כי הקרה ה' הבין שהוא יעקב דשם שמים שגור על פיו ועל כן לא רצה ליתן לו ברכות עוה"ז דעל ידו יתכן שיקלקלו בניו מעשיהם וכמאה"כ ורם לבבך ושכחת. וראיה ברורה לזה דבהברכה ראשונה שסבר שמברך לעשו אין בהם רק ענייני עוה"ז ולא הזכיר בה שום הצלחה האמיתית ואח"כ כששלח ליעקב לפדן ארם וידע שמברך ליעקב אמר לו אל שדי יברך אותך ויפרך וירבך גו' ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתן לרשתך את ארץ מגוריך. לא אמר לו לא יין ותירוש ולא דגן רק ברכות אברהם וארץ ישראל שהוא חלקו של יעקב. ומש"ה סירב גם יעקב לקבל הברכה הראשונה השייך לעשו ואמר הן עשו אחי איש שעיר גבר שדיין ולו נאה יין ותירוש ואנכי איש חלק חלק ה' והיאך שייך לי הברכות שברצון אבי ליתן לעשו והם שני הפכים, ואדרבה אמרו בחגיגה (דף ט) יאה עניותא לברתא דיעקב כברזא סומקא לסוסיא חיורא. ודרשוהו מן הפסוק צרפתיך בכור עוני מלמד שחזר הקב"ה על כל הטובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות, דזאת הדוחק הוא הצירוף שמצרף לבן של ישראל ומבדילן מכל סיג ופסולת ומקרבן לעבודתו של מקום ברוך הוא. והנה גם רבקה אמנו ידעה מזה רק השיבה לו תשובה נצחת ורמזה לו עומק כוונתה דגם היא אין עיקר כוונתה דהעוה"ז יהיה ליעקב ובני יעקב יתעדנו בטובתו של עוה"ז למשוך ביין בשרם ולהתענג באכילה ושתיה כי לא זו הדרך להתקרב לעבודת ה' רק עיקר כוונתה היה דרצתה דהעולם הזה יהיה הכל של יעקב ולעולם ההנאה מטובת של עולם הזה יהיה לעשו והוא יאכל וישתה את של יעקב וכל מה שעשו אוכל בעוה"ז לא יהיה של עצמו רק יטלם מיעקב וכמו דאיתא במדרש רבה הקול קול יעקב והידים ידי עשו קלא יעקב מסגלין וידי דעשו מרמזין ליה והוא אתי, פירוש דיעקב פועל כל טובות שבעולם ומרבה ע"י קולו בתורה ותפלה ומסגל בקולו שיהיה כל הטוב בעולם וידים של עשו נוטלין ממנו כל הטוב ברמיזה קלה. זה היה רצון רבקה שיעקב יקבל הברכות. ויהיו שלו ועשו יטלם ממנו. וכוונתה בזה דאם היה עשו נתברך והיה כל טוב העולם של עשו עצמו הרי לא היה בזה שום נכיון לישראל מעונותיהם מה שאין להם העוה"ז ועשו יש לו, כיון דאינו שלהם ועשו אוכל משל עצמו, משא"כ עתה דכל הטוב הוא בעצם של יעקב ועשו נוטל ממנו בזרוע ובחזקה וישראל נשארים ריקנים מכל טוב ושורם טבוח לעיניהם ושונאיהם מלאים מכל טובם של ישראל הרי זה החסרון שנחסר להם הוא להם נכיון גדול על עונותיהם, וכמו שאמר הכתוב ונוגשיך צדקה ודרשו במסכת ב"ב (דף י') דגם מה שעכו"ם נוטלים מהם בזרוע מכפר עליהם כצדקה ואילו היה עשו נתברך לא היה לישראל כפרה זו:
ועוד דבר אחד יש בזה, דהנה מי שיש לו נכסים ונדר עצמו מהם שאסר על עצמו שלא יהנה מהם כלל. ולכאורה נראה דמעתה אין לו בהנכסים שלו שום זכות כלל והרי זה דומה כמו שלא היו לו הנכסים מעולם. אמנם באמת אינו כן דאע"ג דהוא לא יהנה בהם מ"מ מקרי שלו עדיין. אחת דיכול לעשות בהם דברי מצוה וכמו דאיתא בר"ה (דף כ"ח) המודר הנאה משופר מותר לתקוע תקיעה של מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו. שנית מבואר במסכת ב"ק (דף כ"ט) דלוה ובע"ח באים ונפרעין מהם, דאע"ג דהוא בעצמו אינו רשאי ליהנות מהם מ"מ נקראין שלו לענין זה דאם הבע"ח שלו נוטלן נפטר הוא מחובו על ידיהם. ודוגמא לזה ממש הוא טובות העוה"ז דאע"ג דאין לישראל להיות נהנים מהם מ"מ עתה דיעקב נתברך בהם והם של ישראל יכולים להשתמש בהם הני שני דברים. אחת להשתמש בהם לעניני מצוה כמו צדקה והחזקת תלמוד תורה וכדומה להוציאם בדברים המסייעים לעבודת ה'. שנית דמה דהכותים נוטלים אותו מהם הוא להם לנכיון ופרעון חוב מעונותיהם, משא"כ אם היה העוה"ז מעיקרו של עשו לא היה מגיע לישראל גם הני שני פעולות. והני שני דברים תלוים בזה, דאם ישראל עושין רצונו של מקום היו משתמשים בטובת עוה"ז לעניינים המסייעים לדבר מצוה ועבודתו של מקום, ועכשיו בגלות ג"כ משתמשים בו שהרשעים נוטלים כל הטוב ההוא והוא לכפרת עונותיהם, וזהו שרמזה לו דישתמש בהם אחד לה' והוא דברי מצוה, ואחד לעזאזל והוא מה שעשו יטול ממנו, ונמצא דמה שסיבבה רבקה ומן השמים סייעו למעשה הוא דבר קיים ונצחי וגם עתה בגלות נתמלא כוונתה הרצויה בזה:
והנה ענין שעיר של עזאזל שהיה מכפר על ישראל ביוה"כ, הגם כי לא לנו לעמוד גם על קצת ממקצת סודו והוא מחוקי התורה הנעלמים. עכ"ז קצת הסבר בדרך הנגלה יש לומר בו. והוא דהיו משלחים אותו המדברה אל ארץ גזירה דורון להם וממנו יונקים כל הרשעים פרנסתם כל השנה. דבר"ה ויוה"כ מסגלים במעשיהם הטובים ובתפלתם כל הטוב והברכה שיהיה בזה השנה וכמו שאמרו ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב ואיזו לשובע. וביוה"כ בשעת הגמר משלחים השעיר לעזאזל. וציותה התורה לשלח השעיר ביוה"כ והוא שיוגרע טוב עוה"ז משלנו ויותן להם ובזה מכפר לישראל עונותיהם, וזהו שרמזה רבקה דאין כוונתה שיאכלו ישראל העוה"ז רק ישתמשו בו הני שני תשמישים או לה' או לעזאזל, וזהו שאמרה לו שעל ידן מתכפר להם ביוה"כ, ופעולתה לא היה לריק חלילה רק היא העומדת לנו גם עתה בגלותנו. ובזה יתפרש הפסוק (בישעיהו נ״ח:ז׳) הלא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית ואיתא במסכת ב"ב (דף י"א) זכה הלא פרס לרעב לחמך, פי' יתן לעניי ישראל, לא זכה ועניים מרודים תביא בית, פי' שיצטרך ליתן לרשעים, דהפסוק אמר בהני שני אופנים ישתמש איש הישראלי בממונו, או ליתן לרשעים או שיפרנס מהם עניים בצדקה והוא לה', וזה תלוי בזכותו של הבעלים באיזו אופן ישתמש בממונו:
ובזה מבואר היטב הפסוקים שבפרשה דבתחילה אמר יצחק לעשו בא אחיך במרמה ויקח את ברכתך ואח"כ כשאמר לו עשו הברכה אחת היא לך אבי וישא קולו ויבך כתיב ויען יצחק ויאמר לעשו הן משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל, ולכאורה הרי אמר לעשו ממש הני ברכות שאמר ליעקב מטל השמים ומשמני הארץ. ומהו ההבדל שיש ביניהם. ולפי הנ"ל מבואר היטב דברצון יצחק היה לברך את עשו שיהיו כל הטובות בהתחלתן ועיקרם שלו, ואח"כ סיבבה רבקה דעיקרם יהיו של יעקב ועשו יהיה נוטלם משל יעקב, וזהו שבתחילה אמר ויתן לך האלהים מטל השמים דהנתינה מה' יהיו לך, ואח"כ כשראה שהסכימו מן השמים דהברכה יהיה של יעקב אמר לעשו הן משמני הארץ יהיה מושבך, לא אמר לו שה' יתן לו, דהנתינה מה' יהיה ליעקב אבל אתה תטלם ותהנה ומשמני הארץ יהיה מושבך, ולא היה בזה ברכה לעשו שלא ברכו כלל רק אמר לו בדרך נבואה דהרי אתה תאכל כל הטוב ההוא, ויש מקום לפרש דהך ויען יצחק הוא לשון צעקה וכמו שאמרו בסוטה (דף ל"ג) דעניה הוא בקול רם דיצחק צעק על עשו כאומר מה אתה בוכה ומרעיש העולם על שנטל יעקב הברכות והרי אתה תטלם ותהנה מהם, וז"ל הזוה"ק א"ר חזקיה והא חמינן דמשמני הארץ ומטל השמים אינון בירכאן נטל עשו לבתר כד"א הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל, א"ר שמעון לא האי כהאי ולא דא כדא כמה איפרשין דרגין ביעקב כתיב ויתן לך האלהים בדא כתיב יהיה כו' וזה מסכים להמבואר למעלה:
במדרש רבה פרשת וישלח למה חזר וברכו שנאמר ויקרא יצחק את יעקב ויברך אותו אלא שראה יצחק ברוה"ק שעתידין בניו להגלות א"ל בא ואברכך ברכה של גלות שיחזור עליך הקב"ה ויקבצך מגלות, ומה הן הברכות בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע, בשוט לשון תחבא ולא תירא משוד כי יבא, לשוד ולכפן תשחק ומחית הארץ אל תירא. מבואר מדברים הללו דברכות הללו צריכין ישראל בהיותם בגלות וגם הם גורמים לגאולה. והנה בשוט לשון תחבא צריכין ישראל בהיותם בארץ אחרת שלא ילשינו עליהם בשקר, דבהיותם בארץ ישראל לא שייך להתיירא מהלשנת שקר וכאשר רואין בחוש מבעלי הלשון כה"ע המשטינים אשר כל מגמתם ויסודם רק לגרום רעה לישראל חלילה, והברכה השניה לא תירא משוד כי יבא, דעיקר הגלות אינו רע כל כך דכל מקום שגלו שכינה עמהם לשמרם ולגאלם וכמאה"כ (עזרא ט׳:ט׳) כי עבדים אנחנו ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס, וכל זה כל זמן שאין ישראל מתחילים להפחד מהעתידות לבקש תחבולות ועצות היאך להתנהג בעצמם למצא חן בעיני שכניהם, וכן היה במצריים כדאיתא במדרש רבה פרשת שמות כשמת יוסף הצדיק הפרו ברית מילה אמרו נהיה כמצריים מיד הפך הקב"ה את האהבה שהיו מצריים אוהבים אותם לשנאה, ועי' מ"ש פרשת לך דישראל לא עשו בזה שום איסור רק עברו על מנהג אבותיהם כדי למצא חן בעיני המצריים מפחדם על העתידות ואז נתחדש עליהם השיעבוד וכן הוא בכל זמן והמבין יבין. וזהו שברכו לא תירא משוד כי יבא שלא יתייראו מן העתידות ואז יעזרך ה' שלא ישנאך, ברכה שלישית, לשוד ולכפן תשחק גם היא שייך לגלות דהנה גם בכותים ימצאו גולים ומ"מ להם אינו כלום וכדאיתא במדרש איכה גלתה יהודה וכי כותים אינם גולים אלא כותים על שאוכלין ושותן עמהם כו' אין גלותם גלות, דעיקר כובד הגלות הוא רק לישראל דהגלות והעוני ודוחק הפרנסה ושמירת הדת יהודית דשניהם ביחד הוא קשה למאד, ואיש הישראלי צריך לסבול ולקבל על עצמו הסבלנות לבל יתפעל מהכובד רק לקבל את הדבר בשמחה, רק תלוי איזו צד יבטל אם כובד העוני הדוחק המגיע לו עבור שמירת דת יהודית או חלילה להיפוך יבטל מעצמו שמירת הדת, וזהו שאמר לו לשוד ולכפן תשחק, דמשוד וכפן כאשר יגיע לך תשחק ממנו ולא יפעול אצלך שינוי בשמירת הדת. ומחית הארץ אל תירא זהו גליות. ועי' במדרש פרשה שמיני דחשיב שם ארבע חיות דרומזות על הגליות יעו"ש:
הקול קול יעקב והידים ידי עשו ולא הכירו ויברך אותו. לכאורה יש להבין כיון דההכרה של הקול היה נגד ההכרה של הידים במאי הכריע שהוא עשו וברכו. ולולא דמסתפינא היה אפשר לומר דהרי יצחק הרבה לבודקו אם הוא באמת עשו או הוא מטעה אותו. וי"ל דגם בתחילה נתיירא עשו מזה וקודם שהלך מיצחק אמר לאביו סימן שיוודע שהוא עשו שישנה קולו כקולו של יעקב ולדבר בנחת כיעקב ולהזכיר שם שמים וזהו סימן שהוא עשו דאם יבא יעקב להטעות הרי מסתמא ישנה הוא קולו שידמה כקול עשו. ועיין ברמב"ן שכתב על הא דאמר יעקב אולי ימושני אבי והא דלא נתיירא יותר שיכירו ע"י הקול משום דיכול לשנותו כקולו של עשו. וזהו שאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו הרי שני הסימנים מתאימים ולא הכירו וע"כ ויברך אותו. וי"ל עוד דיעקב בשכלו הבין גם את סוד זה ומש"ה לא שינה קולו ודבר כדרכו. וזהו שאמר הכתוב בא אחיך במרמה ותרגם אונקלוס בא אחוך בחוכמא, ולכאורה מרמה וחכמה הם שני עניינים רק לפי הנ"ל הכל אחד דהמרמה הוא מה שלא עשה מרמה ודיבר כדרכו ולמרמה כזה לא יקרא מרמה רק חכמה שהבין כל זה שאין צריך לו לעשות מרמה רק ידבר כדרכו ועשו נלכד ע"י ערמתו: