ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. וכתב רש"י דלא היה צריך לכתוב רק וילך חרנה רק ללמדך שהיה יציאתו ניכר דיציאת צדיק עשה רושם. עוד י"ל דבכל אדם היוצא ממקום למקום יש בזה אופנים או דעיקר תכליתו היא היציאה ממקום הראשון משום איזו סיבה וע"כ מוכרח הוא לילך למקום אחר אבל עיקר כוונתו ורצונו היא היציאה. או משום דצריך להיות במקום השני. וזהו עיקר תכלית כוונתו בההליכה. וביעקב נתלכדו שתי הכוונות. דעיקר כוונתו בהליכתו לקיים מצות כיבוד אב ואם. דרבקה אמרה לו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך ועתה כו' קום ברח לך אל לבן, דעיקר כוונתה היה שלא יהיה בבאר שבע מקום שעשו שם והעיקר בזה הוא היציאה. וליצחק לא אמרה כל זאת רק שלא יקח אשה מבנות כנען וצוה לו קום לך פדנה ארם וקח לך אשה מבנות לבן ותכלית ציויו היה ההליכה לחרן. ויעקב קיים דברי שניהם שהוא היציאה וגם ההליכה לחרן ושניהם היה אצלו לעיקר ותכלית, וזהו שאה"כ בפרשה שלמעלה וישמע יעקב אל אביו ואמו וילך פדנה ארם שנתכוין לקיים דברי שניהם. ומצאתי באוהל יעקב שכתב כעין זה:
ובמדרש רבה איתא ריב"ל פתר קרא בגליות ויצא יעקב מבאר שבע, הד"א שלח מעל פני ויצאו, וילך חרנה כמד"א כי ה' הוגה ביום חרון אפו, הרי דמפרש חרנה לשון חרון. וכוונת המדרש דמפרש דכל מה שכתוב ביעקב הוא סימן לבניו בגלותם. דגם בהם היו שני דברים הנ"ל. היציאה והגירוש מארץ ישראל, וההגעה לארץ נכריה לא להם. ושניהם הם בהם לתכלית וכדמפרש ויצא יעקב כמד"א שלח מעל פני ויצאו, דמשמעות הכתוב דעיקר כוונת הגלות הוא היציאה מארץ ישראל. וזהו שאמר ויצאו שלא יהיו כאן. והכוונה בזה דארץ ישראל בקדושתה אינה סובלת עליה עוברי עבירה והיא ארץ אשר ה' דורש אותה מראשית שנה עד אחרית שנה וע"כ כשחטאו שלחם ממנה, וזה לא היה לעונש על חטאם דהרי היה יכול להענישם בעודם יושבים עליה רק היה לטובתם דאם היו עונשים באים לא היה להם תקומה חלילה וע"כ שלחם לחו"ל אשר שם גם אם אינם צדיקים יוכלו להתקיים, ועיין ברמב"ן פרשת בחקותי שכתב דכל הקללות שבתוכה נאמרה רק בהיותם בארץ ישראל ולא בהיותם בחו"ל. ועכ"פ העיקר הוא היציאה. ואמר עוד וילך חרנה ומפרש המדרש לשון חרון אף דגם ההגעה של החרון הוא ג"כ התכלית בזה. וכמו שכתבנו בספר בית הלוי על הפסוק (בירמיה ט"ו) כה אמר ה' שלח מעל פני ויצאו והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת להם אשר לחרב לחרב, וביאור הפסוק דבמסכת חגיגה איתא דאחוי ליה ההוא צדוקי לריב"ח עמא דאהדרינהו מריה לאנפיה מיניה אחוי ליה עוד ידו נטויה עלינו, והקשה שם המהרש"א דהרי הך קרא כתיב גבי פורעניות בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. דהטור כתב בחושן משפט דאבידה מדעת הוא הפקר ואם הניח כיסו ברה"ר נעשה הפקר וכל מי שירצה יכול לזכות בו. וכתבנו לחלק בין מניח כיסו ברה"ר לבעה"ב הזורק כלי מראש גגו דמבואר להדיא במסכת ב"ק (דף כ"ו) דלא נעשה הפקר מדשקיל וטרי שם בבא אחר ושברו אם חייב או לא. והחילוק הוא דבמניח כיסו ברה"ר ולא איכפת ליה כלל מה שיהיה בו הוא דס"ל להטור דהוא הפקר אבל בזורק כליו לשוברם דיש לו בזה כוונה ורצון לשוברו כל זמן שלא נשברו הם שלו עדיין. וזהו דהצדוקי אמר לו עמא דאהדרינהו מריה לאנפיה מיניה דכבר סילק השי"ת רשותו מהם ואינם עוד שלו כלל. רק זה היה אם הקב"ה משלחם מא"י ולא איכפת ליה במה שיעשו הכשדים בהם, והראה לו ריב"ח עוד ידו נטויה עלינו דשלחם לשם בכוונה מיוחדת שיסבלו שם יסורים והוי כמו זורק כליו לשברם דהם שלו עדיין. וזהו שאה"כ שלח מעל פני ויצאו והיה כי יאמרו אליך אנה נצא פי' באיזו בחינה תהיה היציאה ואמרת להם אשר לחרב לחרב שלא תהיו סבורים שאני משלח אתכם ויהיה כפי שיזדמן אם לטוב או למוטב רק שילוחי אתכם לשם הוא לתכלית ורצון לחרב ולרעב דוקא. וזהו שדרש כאן וילך דהליכה לחרון אפו היא ג"כ התכלית בגלות ועל כוונה זו הולך הפסוק (בירמיה י"ד) המאוס מאסת את יהודה אם בציון גאלה נפשך מדוע הכיתנו ואין מרפא, דמהא דהכיתנו מוכח דאינו מאיסה ועדיין הם ברשותו:
והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אמר במדרש יורדים ועולים אין כתיב אלא עולים ויורדים עליה יש להם אלא שכל אחד ירוד מחבירו, והענין דהראהו סידורן של ד' גליות וכשאמר במדרש ראה שרה של בבל עולה שבעים מעלות. והנה בכל האומות כשנתגדל אומה חדשה על הישנה הרי הולכת ומתעלה מעט מעט מדרגה לדרגה עד שעולה האחרונה עד הראשונה ומתגברת עליה ומשפילה תחתיה ונמצא דירידתה של הראשונה הוא ע"י עלייתה של השניה, וזהו שאה"כ עולים ויורדים דכשהשניה עולה עד שמתגברת על הראשונה ומש"ה כתיב עולים ואח"כ ויורדים. וזהו שאמרו במדרש אלא שכל אחד ירוד מחבירו. פירוש דירידתו ע"י חבירו. והנה איתא במדרש פרשת תולדות דשאל הגמון מי תופס המלכות אחרינו נטל קולמוס וכתב לו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו. אמר ראו דברים ישנים מפי זקן חדש. ויש לפרש הכוונה מה דשאלו מי תופס המלכות אחרינו דהרי לא נביא הוא שיאמר לו העתידות בנבואה רק שאלו שיאמר לו כפי השערתו וחכמתו וכפי שרואה כעת איזה היא האומה שהולכת ומתגדלת מעט עד שלבסוף תתגבר עלינו. והוא השיב לו דאין לו לחקור בזה בהיסטאריא ולראות מי ההולכת ומתגדלת, דגדולתו של יעקב לא יהיה כסדר הזה דלא ילך לאט רק דבסופו של עשו אז יולד יעקב בעולם וכמו שאה"כ ואח"כ יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו, רמזו לו דבסופו של עשו אז יולד יעקב ועד סופו של עשו יהיה יעקב בתכלית השפלות כמי שאינו כלל בעולם וא"כ לא שייך לומר מי הוא התופס אחריו דאיננו כלל בעולם ורק בכתיבה הראהו מה שכתוב בפסוק, וזהו ע"ד מאמר הכתוב אם יולד גוי פעם אחת כי הרה גם ילדה ציון. דבציון יהיה ההריון והלידה והגידול הכל ביחד. ולפי שישרו דבריו בעיניו השיב לו דרך צחות מעין תשובתו ואמר ראו דברים ישנים מפי זקן חדש, דכמו שהסביר לו דבישראל יהיה הלידה והגידול כאחת ונמצאו יהיה זקנים חדשים וע"כ קראו זקן חדש. וזהו שאמר לו הקב"ה בחלומו והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה, אמר דלא יעלו בהדרגה רק כשיהיה בשפלות המדרגה כעפר הארץ ואז ופרצת ימה וקדמה. דכמו דבחורבנה היה נפילתה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא וכמו שאה"כ השליך משמים ארץ תפארת ישראל כן יהיה עלייתם ממדרגה התחתונה לרום המעלה:
במדרש רבה אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי. אמר אליעזר כשהלך ליקח לרבקה מה כתיב ביה ויקח העבר עשרה גמלים כו' ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד ואמר מה אנא מוביד סברי מבריי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. דרש המדרש לתיבת עזרי לענין אשה כמו אעשה לו עזר כנגדו. וביאור דברי המדרש דמלמדנו גודל הבטחון של יעקב. דהנה זה בטבע האדם גם אם יהיה בוטח שיחקור בשכלו באיזו אופן ישיג הדבר הנצרך לו. וכיון שנצרך לאיזו דבר ואין בידן מעות הגם כי לבו חזק בבטחון שבודאי יעזור לו ה' עכ"ז לבו חושב באיזו אופן ישיג הדבר אם הקב"ה יזמין לו ריוח או ימצא מציאה וכדומה לזה. ולכאורה אין בזה חסרון בטחון אחר שגם להסיבה אין לו שום דרך ומבוא שתהיה רק ה' יזמין לו. ורק דאח"כ חזר בו וחשב גם זאת לחסרון דלמה לי לבטוח שיזמין הסיבה שבזה אשיג העזר ואמר עזרי מעם ה' וגם בלא שום סיבה אשיג העזר:
לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה, קינטר אותו ברמז כאומר אפשר במקומכם המנהג כן להקדים הצעיר לפני הבכור אבל במקומנו לא יעשה כן: