כי כמוך כפרעה. איתא במדרש מה פרעה מלך ואתה שני לו אף אבא מלך ואני שני לו. הוקשה למדרש הני שני כ"ף הדמיון כמוך כפרעה דאם בא להמשילו לפרעה הו"ל לומר כי אתה כפרעה. ואם בא להמשיל פרעה לו הו"ל לומר כמוך פרעה, וע"כ מפרש המדרש שאמר לו שני דמיונות אבא כפרעה ואני כמוך. גם יש לומר למשל אדם גדול ונכבד היה לו סכסוך בתביעת ממון עם פחות ממנו בערכו ואמר לו העני אני אסדר לפני עצמך טענותינו ואני סומך עליך כמו על הרב והדיין דשניכם שוים אצלי. והגם כי דבריו באו בכבוד עכ"ז כבר נגלה בזה עומק מחשבתו אשר כבר מהרהר ועולה בדעתו לתבוע את הנכבד לפני הדיין ואם לא ישיב לו גם עתה כהוגן סוף כל סוף יתבענו לדין. וכן אמר לו יהודה ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני כי כמוך כפרעה, כלומר אני רוצה לסדר דברי טענות לפניך שניכם שוים אצלי ואני סומך עליו כעל פרעה. ובזה רמז לו אשר אם גם עתה לא יענה לו כהוגן בדעתו להגיש ריבו לפני פרעה:
גם י"ל דהנה בכל דברי יהודה כאן לא מצינו לו לא בקשה ולא טענה חדשה רק חזרת הדברים בקוצר מה שהיה ביניהם מהתחלה ועד עכשיו. והענין בזה דכל תהלוכות העסק הלז היה נראה בעיני יהודה מוזר ומוקשה, דכשאמרו לו כי באו לשבר אוכל אמר להם מרגלים אתם וכשהשיבו לו כי כנים אנחנו אמר להם הוא אשר דברתי מרגלים כאומר עתה הרי יש הוכחה כי מרגלים אתם, וכל תהלוכות הענין לא היה התשובה מעין הטענה והכל בעלילה בלא שום סמך לדבריו ועלה בדעת יהודה דאולי המליץ אשר ביניהם הוא המעוות ומקלקל בזה ואומר ליוסף דברים אחרים מלבו אשר לא אמרו הם. וזהו שביקש יהודה לחזר כל דבריו הויכוח אשר היה ביניהם בקצרה ואמר לו ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, פירוש בלא מליץ בינינו, כי כמוך כפרעה פירוש כמו שפרעה מבין גם לשוננו כן גם אתה מבין, ובאו דבריו ברמז דאם תאמר דאתה אינו מבין יהיה ההכרח לומר דגם פרעה אינו מבין וזהו דבר שאסור להוציא על פיו לדבר סרה על פרעה שאינו מבין לה"ק ובא ברמיזות דבריו בשני כפי"ן הדמיון:
ונאמר אל אדוני לא יוכל הנער לעזוב את אביו גו' אתם ידעתם כי שנים ילדה גו' ולקחתם גם את זה גו', הנה כל מה שהרבה לספר מהסירוב של אביו שלא רצה להניחו לילך למצרים לכאורה למותר הם. וגם אשר תאר לפניו צערו של אביו ג"כ לא שמענו טענות כאלו במקום המשפט. רק הענין דכשמענשים לגנב על מעשיו הרי מגיע גם צער לאביו ולמשפחתו, ולכאורה מה חטאו הם שיענשו עבור מעשיו של הגנב. רק דגם להם מהנכון שיגיע להם מהצער עבור מעשיו על זה אשר לא השגיחו עליו מנעוריו ואשר לא שמרו אותו שלא יגנוב וכמו דמצינו הנערה המאורסה שנסקלת על פתח בית אביה כלומר ראו גידולכם. אמנם זה יתכן בנער משולח להפקר לעשות כל אשר רוצה אבל בכאן אשר אביו לא הניחו לצאת מקיר העיר וחוצה וממילא בודאי לא היה גונב רק אתה הכרחת אותו בע"כ שישלחנו לכאן וא"כ גם אם נאמר שהאמת כדבריך עכ"ז הרי אביו חף מפשע ועשה כל המוטל על האב לעשותו לבנו. ורק אתה הכרחתו והבאתו לידי כך וא"כ אין לו לאביו לסבול כלל וע"כ איך אעלה אל אבי וגו':
והיה כראותו כי אין הנער ומת והורידו גו', אמר זה דלכאורה יאמר לו יוסף אחרי שאביכם צדיק וישר הגם כי נפשו קשורה בנפש בנו הלא אם תגידו לו מעשיו שגנב הוא הלא גם הוא יסכים לזה העונש שיהיה עבד, וע"כ אמר לו כי לא יהיה לו פנאי להגיד לו המעשה כי תיכף בראותו שאין הנער ומת:
אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. הנה בפסוק זה יש להתבונן בו הרבה. אחד דהרי כל דברי יהודה אליו בויכוחו עם יוסף עתה היה רק שחושש לצערו של אביו וכמו שאמר לו כי איך אעלה אל אבי גו' והנער יעל אל אביו ותוך כדי דיבור שואל ממנו העוד אבי חי. וגם דהרי תיכף בעת ביאתם פעם שני למצרים שאל להם השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי והם השיבו לו כי הוא חי והלא מאז בואם למצרים עוד לא נסעו מזה ומה מקום יש לשואלם עכשיו שנית. ועוד יותר כי אם תתכן השאלה מדוע לא נאמר התשובה על זאת השאלה מה ענו לו אחיו על זאת השאלה:
במדרש רבה איתא על פסוק זה אמר אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה יוסף קטנן של שבטים לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו לכשיבא הקב"ה ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה. וכבר דברו רבים לבאר זה המדרש וכוונתו, גם יש להבין מה תוכחה שהיה כאן להשבטים. רק נבהלו מההודעה הפתאומית שלא עלה על דעתם כלל שזהו יוסף. וגם יש להבין מה שחלק המדרש לשנים ואמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה מהו דין ומהו תוכחה. וגם שארי דברי המדרש שהאריך בלשונו ואמר לכשיבא הקב"ה ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך. ויש להבין אומרו לפי מה שהוא וגם מהו הראיה מן הפסוק:
ואת אשר נראה בזה דהמדרש מפרש דפסוק זה לא אמרו יוסף בגדר פיוס לאחיו כלל. ותדע דאח"כ בהפסוק השני אחר שנבהלו מפניו אמר להם שנית אני יוסף אחיכם הזכיר להם אחוה שהוא הוראה להם שאוהב אותם ומחשבם לאחים. ובפסוק ראשון לא אמר להם רק אני יוסף ולא הזכיר להם אחוה ואהבה כלל. ובהודע להם שהוא יוסף לא היה להם שום פיוס רק אדרבה עוד נתוסף להם יראה ופחד בהודע להם שזה האיש הנלחם עמהם עד עתה ומבקש עליהם עלילה בחנם הרי הוא יוסף שגמלו לו רעה והן עתה נפלו בידו וביכולתו לעשות בהם כרצונו ובודאי לפי השכל נקם ינקם והרי גם אח"כ כשכבר ראו טוב לבו עליהם ומ"מ כשמת יעקב חזרו להפחד ממנו ואמרו אולי ישטמנו יוסף והשב ישיב גו' ואף כי עתה בודאי דנפל הפחד עליהם וע"כ נתייראו ונבהלו מפניו ולא יכלו לענות אותו. וגם מה שאמר להם העוד אבי חי ג"כ מפרש המדרש דלא היה בגדר שאלה כלל וכמו שכתבנו למעלה דלא היה מקום לשאלה כזו כלל עתה. רק המדרש מפרש ליה שהוא בגדר תמיה ופליאה ה' התימה, ואמר להם בלשון תמיה אני יוסף העוד אבי חי כמתמיה ואומר איני מבין היאך יכול אבי לחיות עד עתה מרוב צערו שאינו יודע ממני עד עתה. ובדברים אלו נטמן ברמז שאלה גדולה להם וגם סתירה על כל טענותיו של יהודה בויכוחו, דכל טענותיו של יהודה היה מצערו של יעקב שיגרום לו בלקיחתו את בנימין וא"כ הרי קשה עליהם מדוע לא חששו הם לצערו של אביהם ומכרו ליוסף. וגם דאם יכול לחיות בלא יוסף כן יהיה יכול לחיות בלא בנימן, וזהו אחרי שהגדילו לפניו גודל הרחמנות של אביהם כשיקח ממנו בנו אהובו סידר להם מעשה עצמם ונבהלו מתוכחתו ולא יכלו אחיו לענות לו על תוכחתו כי הוא סתירה וקושיא עליהם מעצמם על עצמם, וזהו שסיים המדרש לכשיבא הקב"ה ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא, דקדק ואמר לפי מה שהוא דגם ביום הדין יהיה התוכחה לכל אחד ממעשיו על מעשיו ויהיו מעשיו נתפסים ממעשיו היאך הם סותרים זה את זה דעל כל עון וחטא בפני עצמו סובר האדם שיש לו קצת תירוץ דהרי כל דרך איש ישר בעיניו, ולמשל מי שאינו נותן צדקה סובר בדעתו שיש לו תירוץ כובד ודוחק הפרנסה וריבוי ההצטרכות של הכרחיות מבני ביתו עד שאין בכחו לפזר על אחרים, והגם דאין זה תירוץ מספיק כלל וכמו שאמרו במסכת גיטין (דף ז ) אם רואה אדם שמזונות מצומצמין יעשה מהם צדקה ואפי' עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה. מ"מ קצת תירוץ ודיחוי הוא דהרי אינו לדמות עונש העשיר הקופץ ידו מצדקה לעונש המגיע לעני שאינו נותן צדקה. וא"כ בתירוץ זה הרי יוקל עונשו הרבה. אמנם מראים לו ממעשיו אשר במקום אחר פיזר הרבה ממון עבור דבר שאינו הגון כמו להשיג איזו תאוה האסורה או כבוד או עבור מחלוקת וכמה ממון מפזר ללמד לבנו דברים שאינם הגונים ומדוע בעסק העבירה לא עצרוהו כובד הפרנסה ונסתר בזה התירוץ ויוגדל עונשם כפלים, וזהו שאמר במדרש ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא דהתוכחה יהיה לכל אחד ממעשיו. וזהו שאמר הכתוב (ירמיה ב') תיסרך רעתך ומשובותיך יוכיחוך דהרע שעשה היא עצמה היא מוסר ותוכחה לעבירה אחרת שעשית. וזהו שחלקם המדרש לשנים יום הדין ויום התוכחה דדין הוא על עצם העבירה והתוכחה הוא הויכוח שמראים לו ממעשה אחרת על זו ויוגדל העונש עליהם עד שאין לו גם קצת התירוץ שהיה דומה לו להנצל על ידו וכמו שנבאר:
והא שמסיים המדרש לראיה על דבריו מהפסוק שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך. הוא משום דהמשך פסוקים הללו הולכים ג"כ על כוונה זו היאך מעשיו סותרים זה את זה ושניהם הם נוטים רק לצד ואופן הרע שבשניהם דזהו מאמר הכתובים אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך. פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי, אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך. המשך הכתוב אמר אם ראית גנב ותרץ עמו דעם הגנב כשיבא לידך אתה ברצון ומקבלו בסבר פנים יפות וגם לא תדבר עליו רעה ודופי, וכן עם מנאפים תהיה ברצון ותשתתף עמו בעסקך, וזהו היפך התורה שאה"כ הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט. ואתה לא עשית כן רק אתה ברצון ובאהבה עמו. והגם כי הוא חטא גדול עם כל זה יש קצת אמתלא ותירוץ כאמרם לעולם יהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות וכן אמרו והוה מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות וכן אה"כ בקש שלום ורדפהו ואמרו במדרש בקש שלום במקומו ורדפהו שלא במקומו, ויהיה פירושו דהגם לפי ערך הענין והמקום אין שם מקום לשלום עם כל זה יהיה גם שם רודף שלום. וכדומה טענות שיוכל האדם לרמות את עצמו שיש לו קצת תירוצים על זה. והוסיף הפסוק ואמר תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי דלהיפך אם ראית ת"ח תחפש עליו אולי תמצא בו איזו דבר שאינו הגון במעשה הת"ח והאדם כשר תדבר עליו בקביעות ובישיבה ותתן עליו דופי ואז לא יעצרך טענה זו של לעולם יהיה דעתו של אדם וכדומה מהטענות, וא"כ שני המעשיות שלך הם סותרים זה את זה. והוסיף הכתוב ואמר אלה עשית והחרשתי דעשית שני ההפכים הללו והחרשתי לך עד עתה דמית היות אהיה כמוך. דכל דרך איש ישר בעיניו וגם כשהולך בדרך עקלתון יוכל היצה"ר להטעותו כי כן הוא דרך הישר והתורה וכן הוא רצון ה', וכמו שנתבאר דעל כל אחד יש לו תירוץ דהנכון לעשות כן ומביא לו עוד ראיות מהפסוקים שכן הנכון להעשות. וכל זה שייך רק במי שכל מעשיו הולכים כולם בדרך אחד וכולם הם על אופן אחד וגם אם אינה ישרה עכ"ז בעיני עצמו נראית ישרה. אבל ההולך בדרך תהפוכות היום עושה כך ולמחר עושה ההיפך ממש והכל נוטים לצד הרע והאיסור וכמו שנתבאר הרי בע"כ אתה סובר בדעתך שברצון הבורא יתברך הוא רק כפי מה שתתרצה אתה בו וכל רצונו הוא רק כפי מה שתרצה אתה. היום אתה רוצה כך תסבור שבזה יתרצה ה' וזהו דרך הישרה, ולמחר אתה עושה ההיפך ויהיה רצונו ג"כ ההיפך. וזהו שאמר הכתוב דמית היות אהיה כמוך ואין לי רצון בעצמו חלילה רק כפי מה שאתה תרצה כן ארצה גם אנכי, אוכיחך ואערכך לעיניך דהנני מסדר לפניך הני שני אופני מעשיך ונמצאת נלכד על מעשיך ממעשיך וכו':
וזהו ביאור הכתוב (משלי י״ז:ט״ו) מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם, אמר גם שניהם ובכל מקום גם הוא ריבוי רק אמר הכתוב דכל אחד בפני עצמו הוא חטא ועבירה גדולה אם יהיה מצדיק להרשע או להיפך מרשיע להצדיק וק"ו בן בנו של ק"ו אם אחד עושה שניהם וכמו שנתבאר דבכל דבר תופס לעשות ההיפך מדרך התורה. וכן הוא כוונת הפסוק דור עקש ופתלתול, דגם ההולך בדרך עקום רק לעולם בדרך אחד ולעולם לא יעקם עצמו לצד ההיפוך ומנגד לזה נקרא הולך בדרך עקום שלא בדרך הישר והוא דרך עקש ופתלתול פירושו שזור שנתעקב בשני הצדדים היום עקום לצד זה ואח"כ הוא עקום לצד שכנגדו ההיפך מהקודם ושני הצדדים הוא רק בעקמימות ולצד החטא:
וכן הוא בענין האמונה וכמו שאמר הכתוב (עמוס ב׳:ד׳) וחקיו לא שמרו ויתעום כזביהם. דבתורה יש חוקים ומצות, והחוקים הם דברים שאין להם מבוא בהשכל להשיגם וע"כ שמירת החוקים הם קשים קצת יותר משמירת המצות והמשפטים אחר שאין שכל האנושי מחייבן ומשיג אותם ולהחוקים צריך חיזוק יותר באמונה וע"כ עונש העובר עליהם לכאורה נראה דיהיה קטן מהעונש העובר על המצות המובנים בשכל האנושי כי בחוקים היצה"ר מתחזק יותר וכאמרם במדרש דעל החוקים היצה"ר ורשעים מונים לישראל. אמנם רואים אנחנו בחוש אשר כל אפקורסי הזמן, הכפירה והכחשת האמונה לא בא להם מחמת רוע מזגם שקשה להם להאמין דבר שאינם משיגים בשכלם רק אדרבה כל המינות שלהם בא להם ע"י אמונה, שראה באיזו ספר דברי מינות הגם שהכותב היה בור ריק גם משכל האנושי, והוא מאמין לכל דבריו וסומך עליו כסומא בארובה לכפור בתוה"ק ונמצא הכפירה באה להם ע"י אמונתם וכפתי מאמין לכל דבריו הכוזבים, [עד כי בטח נוכל לומר על משכילי זמננו כי הם אבערגלויבער] וזהו שהתאונן הנביא וחוקיו לא שמרו, דלא רצו להאמין בחוקים. ויתעום כזביהם דלהכזב ששמע משקרן אחד האמין בהם לתעות מהתוה"ק. וכן הוא בענייני למוד התורה אשר הרבה מהאנשים פוטרים עצמם מחיוב הלמוד יען כי שכלו אינו מוכשר להשיג לימוד התורה יען כי הוא בטבע גס השכל. אבל כשנתבונן רב השכל נמצא בו בעסקיו בענייני עולם הזה לרמות ולהשיג פרנסתו וכמו דאיתא בתנא דבי אליהו זוטא פרק י"ד וז"ל פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום ומצאני אחד שלא היה בו לא מקרא ולא משנה והיה מתלוצץ כנגדי ואמרתי לו בני מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין אמר לי רבי יש לי דברים שאני משיב, בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה. אמרתי לו מה מלאכתך וא"ל צייד כו' אמרתי ומה להביא פשתן ולארוג מצודות ולהשליך לים נתנו לך דעת ולדברי תורה שכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד לא נתנו לך דעת מיד היה מרים קולו ובוכה אמרתי לו אל ירע לך שכל באי עולם הם משיבין תשובה זו על אותו ענין שהם עוסקים בו אבל מעשיהם מוכיחין עליהם כו' עכ"ל. וכל זה מבואר כדברים הנ"ל:
אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול וגו' ואנכי אעלך גם עלה. יש להבין כפל הדברים אעלך גם עלה. וי"ל דיעקב הבין וידע דירידתו למצרים זו היא ההתחלה של הגלות שנגזר על בניו בברית בין הבתרים ויהיו זרעו נצרכים להיות במצרים ארבע מאות שנה בשיעבוד וע"כ נתיירא מאד מירידתו, דאע"ג דעיקר ענין של הגלות היה מוכרח ויעקב קבלו על עצמו באהבה בעת שקנה הבכורה מעשו להיות הוא העומד במקומו שהוא יהיה הבכור ויחול עליו כל חוב השיעבוד והגלות כדי שעי"כ יזכה אח"כ בברכות אברהם ובארץ ישראל ובבית המקדש, מ"מ סבור היה שיהיה הגלות במדינה אחרת לא במצרים רבת הטומאה ומלאה גלולים עד שקראה הכתוב ערות הארץ. וכיון שנתודע לו שיהיה הגלות במצרים נתיירא שמא לא יוכלו בניו להיות במצרים כל כך שנים בשיעבוד וישארו בקדושתן ואולי חלילה ישתקעו בטומאתן של מצריים עד ששוב לא יהיו ראוים להגאל כלל לעולם. וז"ש לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה, דלשון יראה נופל על דבר שהוא בספק אבל דבר שהוא בהכרח אינו נופל בו לשון יראה רק לשון דאגה, ועל עיקר הגלות לא שייך יראה ורק על המקום שיהיה הגלות דיכול להיות גם במדינה אחרת שייך לשון יראה. ואמר לו אל תירא גו' אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. הבטיחו שלא יניחם להתקלקל לגמרי, ואם יצטרכו יוציאם גם קודם שיושלם הזמן דנגאלו תוך הזמן, שאם היו שם עוד זמן מה היו משוקעים בטומאה ולא היו ראויים להגאל לעולם והוציאם באמצע הזמן כדי שיוכלו להגאל בביאת משיח כשישלימו כל החשבון. וזהו אעלך גם עלה:
גם עוד ביאור בכוונת הכתוב דכאן באה לו ההבטחה הגדולה שבכל ההבטחות, שיהיה נקרא שמו על ישראל. והכוונה בזה דלעולם לא יפרסם שם כבודו בעולם ע"י מעשה היוצא חוץ מדרך הטבע רק באמצעות צורך ישועתן של ישראל. וע"י ישועת ישראל יתפרסם שם כבודו בכל העולם. ובכל מעשה ובכל זמן שיהיו ישראל בשפלות חלילה ממילא יהיה גם כבודו בהסתר ובהעלם, וז"ש לו אנכי ארד עמך מצרימה, דכל זמן שאתה תהיה בירידה גם כבודי אינו נגלה בעולם וזהו שנקרא בדרך משל שירד עמו למצרים, ע"ד מאה"כ עמו אנכי בצרה, ואנכי אעלך גם עלה, כשאהיה מעלה אותך אז ע"י עלייתך יתפרסם גם שמי בכל הגוים ויהיה עליה לכבודי. וזהו ג"כ כוונת חז"ל שאמרו שהקב"ה שיתף שמו עם ישראל ונתנו משל ע"ז למפתח שחשש בעליו שלא יהיה נאבד וקשר לו שלשלת כך הקב"ה שיתף שמו עם ישראל שלא יהיו נאבדים חלילה. והכוונה דפרסום שם כבודו שיתף שיהיה רק ע"י ישועה של ישראל, וזהו בטחון גמור שלא יאבדו חלילה. וזהו הכוונה במה דאמר הכתוב פרשת בשלח וישובו ויחנו לפני פי החירות גו' וחזקתי את לב מצרים ורדפו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'. והענין יבואר ג"כ מה דנתקשו כמה על הא דבחמש מכות האחרונות כבר רצה פרעה לשלחם רק הי"ת חיזק לבו כדי להביא עליו עוד מכות והלא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וכ"ש שלא יעשה שום עול במשפט חלילה. רק הענין דפרעה ומצרים הרבו לחטא בעניני ע"ג וכפירה ומעשים רעים וכל העונשים שהגיעם היה מגיע להם עבור מעשיהם הרעים וגם אחר שכבר שלחו את ישראל מ"מ לא נטהרו מחטאים אחרים ומכפירתם רק בזה הוכרחו לציית דבריו ולשלחם. ותדע דהרי בעת קריעת ים סוף אמר הכתוב ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' ומוכרח דעד עתה לא ידעו עדין את ה' ולא נתנו לב לשוב והיה מגיע להם עונש עבור שארי מעשיהם, ורק אם היה מענישם על מעשיהם לחוד היה צריך העונש לבא מעוטף בלבוש הטבע שלא יתפרסם כבודו יתברך ע"י העונש והיה אז העונש רק בגדר נקמה ואז היה גדול מאד. וע"כ הכביד את לבו שלא יתרצה לשלוח את ישראל ושוב נצרך העונש שלהם לבא לישועתן של ישראל ועל כן היה באופן שיתפרסם שם כבודו בעולם, והכבדת לבו היה ג"כ טובת המצריים דבזה הוקל עונשם יען כי מעונשם יצא תיקון גדול בעולם וגם המצריים עצמם באו ע"י המכות לכלל הכרת כבודו יתברך. וכן הטביעה בים הגיע להם ע"פ המשפט עבור מה שהטביעו ילדי בני ישראל ביאור ורק היה צריך להיות באופן שלא יתפרסם עי"ז כבודו ומעוטף בלבוש הטבע וע"כ אמר הקב"ה לישראל שישובו ויחנו לפני פי החירות וחיזק לב פרעה לרדוף אחריהם והיה ישראל נתונים אז בתכלית הדוחק וכמו שאמר הכתוב על אותו שעה יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, ועיין ברש"י למה היו דומין באותה שעה ליונה שבורחת מפני הנץ ונכנסה לנקיקי הסלעים והיה הנחש נושף בה תכנס לפנים הרי הנחש תצא לחוץ הרי הנץ וכו' וכיון שישראל נצרכו אז לישועה באה הטביעה על מצריים בפרסום הנס הגדול, וזהו שאמר הכתוב ויושע ה' את ישראל מיד מצרים כו' וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, הקדים הכתוב דמעשה היד נצרך להושיע לישראל וע"כ היה ביד הגדולה ובפרסום הנס עד כי ראו את היד הגדולה אשר עשה, ומיושב הא דהכביד לבו דבזה היה גם טובת פרעה ומצריים: