הצילני נא מיד אחי מיד עשו. יש להבין אחרי כי לא היה לו רק אח אחד למה הוצרך לומר מיד עשו ובאמרו מיד אחי כבר מבואר בקשתו. ועיין בזוהר על פסוק וז"ל מכאן מאן דצלי צלותא דבעי לפרשא מיליה כדקא יאות כו' מיד אחי ואי תימא קרבין אוחרנין סתם אחין איקרון מיד עשו בגין לפרשא מיליה כדקא יאות. אמנם אכתי יש להבין אמרו שני פעמים מיד אחי מיד עשו והיו סגי לומר באומרו מיד אחי עשו. ויש לפרש הכוונה דיעקב בהודעו דעשו בא לקראתו הבין דלא ימלט מאחד משני האופנים, או דעשו ילחם עמו וירצה להורגו, או דיתרצה עמו וישוב מאפו וישב עמו בשלוה ואחוה כשני אחים. ומשני האופנים הללו נתיירא יעקב, דגם טובתו ואהבתו של עשו רעה היתה אצל יעקב, ועל אלו שני האופנים אמר הכתוב ויירא יעקב מאד ויצר לו דאמר ויירא על ספק שמא יהרגנו וייצר לו על הספק שמא יתקרב לו. וזהו שביקש על הני שני אופנים הצילני נא מיד אחי מיד עשו שאיננו רוצה בו לא לאח ולא לעשו וביקש שיצילו משני ידים הללו. ונתקבלה תפלתו, דבתחילה היה בדעת עשו להרגו והקב"ה הצילו מידו ואח"כ כשנתרצה לו ביקש להיות עמו ביחד ואמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך ויהיו שניהם ביחד והוא דחה אותו בדברים וניצל גם בזה ממנו וכמו שאמר הכתוב וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה, השמיענו הכתוב דבאותו יום עצמו נפרד עשו ממנו והלך לדרכו ולא נתעכב אפילו יום אחד עמו וכבקשתו. וכבר ראיתי במפרשים שנתקשו על דברי הכתוב וישב עשו ביום ההוא לדרכו דמאי אשמועינן הפסוק דבאותו יום שב לדרכו ולפי הנ"ל מבואר היטב:
והנה כל מעשי אבות הם סימן לבנים. דגם בגלותו של עשו יתנהג כן עם ישראל בשני האופנים כאשר רצה לעשות עם יעקב, דבהתחלת הגלות יהיה גוזר גזירות רעות בשמדות ויסורים וילחם בהם וירצה לאבדם וה' ברחמיו לא יעזבם. ולבסוף יאמר כי רוצה לישב בשלוה עם יעקב וכוונתו דבזה ירחיק את ישראל מעבודת ה' וידיחם מאמונתם. וכמו דעשו אמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך ואיתא במדרש דעשו אמר לו שישתתף עמו בשני העולמות עוה"ב ועוה"ז. וביאור הדברים שאמר לו נסעה ונלכה ואלכה לנגדך דהיינו ששניהם יתקרבו זה אצל זה וכל אחד יוותר קצת ממנהגו הקדום עד שיתקרבו זה אצל זה. והכוונה של המדרש מבואר דהוא שלבסוף גם הם יקבלו עיקרים טובים מאמונת ישראל שיהיו גם הם מאמינים בבורא יחיד ובתורה מן השמים וגמול ועונש וירצו דגם יעקב יוותר קצת מאת אשר לו ויניח קצת מעבודות הנוגע רק לעוה"ב רק יקח לו קצת מדרכי העולם וחלק בעוה"ז להתעסק בדרכים ודברים חיצונים ולא שישקדו רק על התורה. וז"ל תנא דבי אליהו זוטא פרק י"ד טול אתה העוה"ז והעוה"ב חצי ואני אטול עוה"ז ועוה"ב חצי. והכוונה שלא תהיה אתה עוסק רק בתורה ומצוה רק תמעיט עבודתך ותניח ידך מאיזו מהמצות הגורמים פירוד בין שנינו ועי"ז תנחל עוה"ז וגם חצי עוה"ב כאומר די לך רק חצי עוה"ב ולא כולו, וזהו ממש כמאמר הלצים אנכי מסתפק בחתיכה קטנה של לויתן ולא אטריח להשיג חתיכה גדולה. וגם אני אתנהג כן ואקבל קצת מן המצות ויהי גם לי חצי עוה"ב. ועל עוה"ז לא אמר חצי דידע דאם יחסר גם אחת מן המצות כבר ישיג כל העוה"ז, וזהו נסעה ונלכה ואלכה לנגדך פירוש כמוך והדברים נוקבים ויורדים כו'. וזה הגלות השני שיהיה בסוף הגליות הוא נקרא בפרך בפה רך. ומזה הגלות נתיירא יעקב אבינו יותר מיראתו מן הראשון, כי טבע האדם עלול להכשל בו יותר מן הראשון וע"כ הקדימו בתפלתו ואמר הצילני נא מיד אחי ואח"כ אמר מיד עשו. יען כי בראשון אין בו רק שיעבוד גופני והשני הוא שיעבוד בשניהם ברוחני וגם בגופני, דהרי כל הטוב שיתן הוא רק להמוותר מהמצות ונמצא מאבד נפשו ומי שלא יחפוץ בהטובה ההיא ולא ירצה להתקרב ישאר במצב דוחקו כאשר מקודם ונמצא משתעבדים בשניהם. וזה הענין יהיה נמשך עד ביאת משיח בב"א:
ואפשר דעל כוונה זו רמזו חז"ל על פסוק (עובדיה א׳:ד׳) אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך. ואמרו במדרש לע"ל עשו מתעטף בטליתו ובא ויושב לו אצל יעקב ואומר לו אחי אתה וזהו ואם בין כוכבים שים קנך ואין כוכבים אלא צדיקים שנא' דרך כוכב מיעקב ויאמר לו יעקב אחי לא תהא כיוצא בי אהי דברך מות אהי קטבך שאול. גזירות שהיתה גוזר עלי אם הייתי עושה אותם אני מתחייב לשמים ואם לא אעשה אותם אתה הורג אותי, ודברי המדרש סתומים וחתומים. ואפשר דכוונתם דבסוף הגלות גם עשו יתעטף בטליתו ויהיה לובש לבוש אמונה ובא ויושב לו אצל יעקב שיתקרב ליעקב בכמה פרטים ואומר לו אתי שיתנהג עמו בטוב ואהבה ובטענה זו ירצה עשו לזכות בדינו לעתיד לבא יען התנהג עמו בטוב ואחוה. ויעקב מברר לו דכל הטובות שעשה עמו הרי לא היו רק בתנאים מיוחדים שאם היה עושה אותם היה מתחייב לשמים ואם לא יעשה מה שהוא מצוהו היה מייסר אותו דמי שאינו מקבל הטובות החדשות סובל יסורים חלילה. וע"ז אמר אם בין כוכבים שים קנך שירצה להתחבר קצת עם ישראל משם אורידך:
ואפשר דלכוונת אלו שני השיעבודים אמר הכתוב בתהלים מה שיאמרו ישראל אחר גאולתם, רבות צררוני מנעורי יאמר נא ישראל רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לו. דלכאורה אינו מובן למה חזר וכפל שני פעמים רבת צררוני רק קאי על הני שני אופנים שיעבוד. ואמר דבשני אופנים צררוני רבות וחזר הכתוב ומפרש בפרט שני האופנים ואמר דבתחלה על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם, דהכבידו והאריכו שיעבודם על גבי ורק לבסוף ה' צדיק קצץ עבות רשעים ונתבטלו אופני הגזירות הללו, ואמר עוד יבושו ויסוגו אחור כל שונאי ציון דאח"כ יבושו מדרכם ויבינו כי בושה וחרפה הוא להרע לזולתו וע"כ יסוגו אחור מדרכם הקדומה ויאחזו ההיפך להטיב לישראל ולשעבדם בפה רך שכתבנו וגם הם יקבלו עיקרים טובים בענין הדת והאמונה, וסיים הפסוק עליהם יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש, דימה טובתם וצדקתם לזריעה שעל הגג שאותו צמח בל יעשה קמח ורק הבל המה כל טובתם, דמעשה הטוב מכונה בשם זריעה וכמשאה"כ אשריכם זורעי על כל מים ודרשו בגמרא דקאי על תורה וגמ"ח, ועל ישראל אה"כ הזורעים בדמעה ברנה יקצורו בא יבא ברנה נושא אלומותיו שיקבלו שכר טוב עבור זריעתם אבל זריעת הכשדים יהיה כחציר גגות שקדמת שלף יבש:
כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים. לכאורה אחרי אשר כבר הבטיח לו א"כ למה נתיירא. ורק כבר אמרו בגמרא אין הבטחה לצדיקים א"כ למה הזכירו אחרי שאין זה טענה. רק דהך ואתה אמרת קאי על כי ירא אנכי אותו. פי' דעיקר יראתו ודאגתו לא היה על מה שנוגע לעצמו ולבניו בעצמם דעשו יעשה עמהם רעה רק עיקר יראתו על כבוד ה' שמא גרם החטא ויהרגם עשו ולא יקויים רצון הבורא יתברך שאמר שייטיב לו ולזרעו ועל זה היה מצטער. וכן הוא כוונת הכתוב בפרשה לך באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות משפט וצדקה למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. דאברהם יצוה בניו לעשות צדקה ומשפט למען יקויים רצונו יתברך להטיב לבניו. ובזה מובן בפשיטות מאמר חז"ל ששכר עבירה עבירה ושכר מצוה מצוה, דהעונש המגיע להאדם עבור העבירה הוא בעצמו ג"כ עבירה בפני עצמו, דאחר שרצון הבורא להטיב לישראל וזה גרם במעשיו שיענשו ויעשה עמו ההיפוך מרצונו ונמצא מגיע לו עונש עבור העונש. וכמאה"כ יסרתני ואוסר דעבור היסורים הגיעו לו עוד יסורים. [*) ירמיה ל"א. שמוע שמעתי אפרים מתנודד יסרתני ואוסר כעגל לא לומד השיבני ואשובה כי אתה ה' אלהי. ביאור הכתוב כי מבקשים השיבני ואשובה דהקב"ה יתחיל לסייעם לתשובה כי הם בעצמם אינם יודעים היאך ומה לשוב. ונתנו למשל דהבהמה המלומדה כבר למשוך בקרון כאשר תטה קצת מן הדרך ויכה אותה הבעלים מבינה כוונתו ותבא אל הדרך, אבל הבהמה שאינה מלומדה עדיין אם תט מן הדרך ויכה אותה הבעלים תרוץ עוד יותר בעקמימות יען כי אינה יודעת עוד הדרך וע"כ יוסיף עוד להכותה יותר, ונמצא דהכאה הראשונה גרם לה עוד מכות יותר. ויותר טוב היו אם הבעלים יקחוהו באפסר ויוליכה להדרך, וזהו שאמר יסרתני ואוסר כעגל לא לומד דהיסורים הראשונים הביאוני לידי יסורים אחרים יען כי אינני יודעת היאך לשוב וכשאני סובר אחר היסורים לשוב ולעשות טוב עוד אני מוסיף להרע וכמאה"כ על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, וע"כ מבקשת השיבני ואשובה שתלמדני היאך ומה לשוב.] וזהו מאה"כ כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתה דרק אז נרצה עונה. וכן הוא להיפוך במצוה אמרו ששכר מצוה מצוה, דהגמול הטוב שמגיע לאדם עבור מעשיו הטובים הוא מצוה בפני עצמו יען כי כן הוא רצונו ית' להטיב לו ומקבל על זה שכר בפני עצמו:
ויאבק איש עמו עד עלות השחר. גם בזה הוא סימן לבנים דלא ינצלו ממלחמתו של עשו [דהאיש היה שרו של עשו] וקטרוגו עד שיעלה השחר והוא ביאת המשיח. וז"ל הזוה"ק ובגין כך ויאבק איש עמו כו' בגין לקטרגא ליעקב עד עלות השחר דאיתעבר שלטנותיה ואתחליף, וכך הוא לזימנא דאתי בגין דגלותא השתא כלילא דמיא דאיהו לילא, ושלטא ההוא אבק על ישראל ואינון שכיבין לעפרא עד דיסתלק נהורא ויתנהר יממא וכדין ישלטון ישראל כו'. הרי מבואר להדיא דזה היה סימן לבנים שלא ינצלו מעשו עד ביאת המשיח והוא זמן עלות השחר. והענין דאף ע"ג דכבר היו כמה גאולות ממצרים ומבבל מ"מ היצה"ר והמקטרג מרקד ביניהם והחריב המקדש ולא יפטרו ממנו לגמרי עד שיהיה הגאולה האחרונה שתהיה בזמן השחר. והענין דאיתא במדרש פרשת בא בעוה"ז עשה להם נסים בלילה על שם שהוא נס עובר. אבל לעתיד לבא יעשה להם נסים ביום על שם שהוא נס קיים. והכוונה בזה דלילה רומז לגלות וכמו שאה"כ שומר מה מליל, והיום רומז לגאולה וכמאה"כ וכאור בוקר יזרח שמש וע"כ כל הגאולות וההצלות שהיו לישראל עד עתה היה כולם בלילה וזהו למופת דעדיין הם עומדים באמצע הגלות ויש עליהם עדיין חובת השיעבוד והגאולה הוא רק פקידה בעלמא ונס עובר. אבל גאולה העתידה יהיה כאור בוקר שמראה שכבר הלך לו הלילה כולה וחלף והלך לו כל השיעבוד. ובמדרש תהלים (ל"ו) אמר וז"ל עובדא הוה בחד בר נש היה מדליק את הנר וכבה אדלקה וכבה אמר עד אימתי אהיה מתייגע והולך ממתין אני עד שתזרח השמש כך ישראל כו' וזהו כמש"כ. וזהו מה שביקשה כנס"י ואמרה שומר מה מליל שומר מליל. התפללה על אורך הגלות ואמרה שני פעמים מה מליל, דגם כשנגאלו בראשונה ממצרים אח"כ חזרו לגלות. ובאה להם התשובה אמר שומר אתא בוקר וגם לילה, דיגיע זמן הגאולה שתהיה בבוקר ויהיה גם לילה למחריבים ואור לישראל:
ובזה פירשנו מאמה"כ (בתהלים צ) שבענו בבוקר חסדך ונרננה ונשמחה בכל ימינו, התפללו שתהיה הגאולה ביום לא כמו שהיו עד עתה בלילה ואז תהיה השמחה קיים לעולם:
ועל דרך החידוד קצת נוכל לפרש הפסוק שומר מה מליל, דבילקוט בלק על פסוק הן עם לבדד ישכון ישכון ובגוים לא יתחשב וז"ל אינו דנם עם הכותים שדנם בלילה בשעה שהם ישנים ובטלים מן העבירות וישראל דנם ביום בשעה שהם חייבים במצות. וזה שייך במשפט שיש לכל אומה בפני עצמה שייך לחלקם בשני זמנים אבל משפט של ישראל ביחד עם המחריבים וכמו שיהיה לע"ל דהצלחתן של ישראל ומפלתן של מחריבים אגודים ושלובים ביחד ותלוים זה בזה וכמאה"כ ולאום מלאום יאמץ כשזה קם זה נופל. וכן אה"כ אמלאה החרבה והיאך יתלכדו בזמן אחד, רק הא קיי"ל כל מצות הנוהגות ביום אם עשאן משעלה עמוד השחר יצא דכיון שעלה עה"ש הוא זמן חיוב כל המצות. ומ"מ הוא עדיין זמן שינה וכמו דאיתא במסכת ברכות (דף ט') פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים ביום אחד קודם נה"ח ואחד לאחר נה"ח ויוצא בו משום לילה ומשום יום דמעה"ש עד נה"ח הוא זמן שינה עדיין וקרינן בו ובשכבך ואז יכול לדון לשניהם ביחד. וזהו שאמר שומר מה מליל שומר מה מליל. אמר מה יהיה הסוף שנגאלים וחוזרין ומשתעבדים. ובאה להם התשובה אמר שומר אתא בוקר וגם לילה, דיבא בוקר וגם הוא עדיין לילה ואז יהיה זמן גאולתכם שלמה וישועה קיימת לעולם:
כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה פירש"י דאחר המבול גדרו עצמן להיות נפרשין מן הערוה, וכבר מפורסם מה שחקרו בזה דהרי דינה פנויה היתה ולא היתה ערוה כלל והאיסור שעשה שכם היה ענין גזל שלקחה בעל כרחה וכמש"כ הרמב"ם סוף פ"ט מהלכות מלכים. ועיין בסנהדרין (דף נ"ח) דר"ח ס"ל דבן נח גם על אשתו אסור שלא כדרכה שנאמר ודבק ולא שלא כדרכה. וכ"ש בפנויה ולדידיה היה בשכם עריות דכתיב ויענה ודרשו שלא כדרכה אבל לרבא דחולק שם ואמר מי איכא מידי דלישראל שרי כו'. ואפשר דגם לרבא לא הותר רק אחר מתן תורה אבל קודם מתן תורה היה אסור להם שלא כדרכה:
גם עוד י"ל דהכתוב בא לתאר ולספר גודל העולה והנבלה שעשה שכם, וזהו שאמר כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, שהוא מגודל המעלה הן מצד אבותיו והן מצד עצמו בחיר שבאבות ומדרגתו גדולה היא ושכם הלך וטמא את בתו. אמנם בודאי דשכם לא ידע כלל ולא הגיע להכיר גודל מעלתו של יעקב עד כמה מגיע ואם כי בודאי היה יודע שחשוב הוא למאד וכמו שאמר הפסוק כי חפץ הוא בבת יעקב דמרמז שחפץ ביחוסו של יעקב. אמנם ודאי דעיקר מעלתו של יעקב לא השיג, ואם גם אנחנו בני ישראל אין אתי יודע עד מה לידע בחינתו ומדרגתו ואף כי גס השכל כשכם שלא ידע, וא"כ הוא בעצמו לא ידע כמה גדלה הנבלה שעשה בזה וא"כ לכאורה יאמר האומר אשר ע"פ שורת הדין לא יגיע לו עונש גדול כיון דלא ידע כמה הרע במעשיו. רק זהו אם נניח אשר בתו של אדם פשוט יש לו רשות לשכם לטמא אותה בע"כ וא"כ בעצם המעשה לפי הבנתו אין בו חטא וכל החטא הוא מה שהיא בת יעקב היה לו ההתנצלות שלא ידע מעלתו של יעקב ונחשב כשוגג גמור, אבל כיון דגם בת אדם פשוט אסור לו לטמאה אם משום גדר או משום דהיה בעל כרחה וכל המעשה הוא בעצמו עון אשר חטא בה ממילא מגיע לו העונש כפי ערך הנבלה אשר עשה דזה לא נקרא שוגג דמה לו להכנס לרשות שאינו שלו, ועיין בב"ק (דף ס"ב) דהנותן לאשה דינר של זהב ואמר לה שהיא של כסף ופשעה בו ונאבד בפשיעתה שלא שמרתו כראוי אין צריכה לשלם רק של כסף, אבל אי הזיקתה חייבת לשלם של זהב דאמר לה מאי הוה לך גבי דאזקתיה, הרי דאע"ג דבשמירתו אינה חייבת רק בשל כסף מ"מ אם הזיקתו בידים כיון דגם של כסף אין לה להזיקו ועברה והזיקה חייבת לשלם כשל זהב כל ההיזק גם מה שלא ידעה בו, וזהו שאמר הכתוב כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה, פירוש דגם לבת של אדם פשוט לא יעשה כן וכוונתו היה לעול וע"כ מגיע לו התשלום כפי ערך הנבלה אשר עשה:
ועל זה הענין אמר ישעיה הנביא הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. ולכאורה אינו מובן דעון הוא מזיד וחמור הוא הרבה מחטא דהוא שוגג ועל העון אמר חבלי השוא ועל החטא אמר וכעבות העגלה. רק המשך הפסוק הולך לכוונה זו. אמר הוי לשון צעקה ודאגה. מושכי העון בחבלי השוא דהוא מכוין לחטא במזיד רק עון קל וקטן כחוט השערה וזהו בחבלי השוא דסובר שאין במעשה זו רק עבירה קלה אבל באמת יש באותו מעשה עצמו דבר חטא חמור וגדול אשר הוא כעבות העגלה הנעלם מהאדם והוא שוגג בה והוי ואבוי לזה האדם דאלהים יביא במשפט גם על כל נעלם כיון דהוא מ"מ נתכוין לעשות דבר האסור לעשותו. וכמו למשל חלב שחלבו כותי אשר אסרוהו רבנן משום חשש שמא נתערב בו חלב מבהמה טמאה. ומי שהקיל לעצמו לעבור איסורא דרבנן הלז ולא חשש לו ואכלו הרי אם במקרה וסיבה נזדמן לו פעם אחת שהיה בו תערובות חלב טמא הרי כבר נכשל באיסור דאורייתא ובאמת היה שוגג בזה דאם היה יודע מזה לא היה אוכלו כי אין בדעתו לעבור על איסור דאורייתא מ"מ לדידיה אינו נחשב זה לשוגג יען עכ"פ נתכוין לדבר האסור, ואע"ג דגם לאדם כשר יוכל להזדמן שיתערב במקרה בלא ידיעה דבר איסור במאכלו מ"מ לדידיה הוא שוגג גמור כיון דנתכוין לעשות מה שרשאי לעשותו אבל זה שנתכוין לדבר האסור נידון גם על הנעלם, וזהו שאמר וכעבות העגלה חטאה. והאדם בעצמו יוכל להתבונן במעשיו אשר כמה פעמים סבר שאינו עובר רק על מנהג ישראל שנהגו מצד החסידות וחומרא בעלמא ובאמת יש באותו דבר איסור דאורייתא מהחמורים רק הוא לא ידע שורש הדברים והלכותיו. או דגורם במעשיו חיה"ש חלילה שאחרים למדים ממנו שהוא מן החמורות כמבואר במסכת יומא (דף פ"ו):
וזהו שאמר הכתוב כי האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע, ואמרו במס' חגיגה זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה. ביאור דבריהם הוא דאע"ג דהוא לא נתכוין כלל לצער את חבירו. ולא נתכוין רק לדבר קטן וקל היוצא מגדר הדרך ארץ והיקל בכבוד חבירו להרוג כינה בפניו ונזדמן שחבירו הוא איסטיס ונמאס בה והגיע לו צער הרבה וגם חולי הגם דהוא לא נתכוין לזה מ"מ יביאנו אלהים במשפט, וזהו שאה"כ יביא במשפט על כל נעלם, דהגם דזה היה נעלם ממנו שלא ידע כלל טבעו של חבירו שיצטער בזה הרבה עכ"ז יביאנו במשפט. וזהו ג"כ ביאור הכתוב (ירמיה ל') על רוב עונך עצמו חטאתיך, דבעצם היה החטא קל אבל על ידי עונך שנתכוונת לאיסור במזיד עבור זה נתחזקו גם השגגות הכרוכים במעשיך:
ועל כוונה זו יתבאר המשך הפסוק (הושע י"ד) שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך, הנביא עורר אזנם למוסר שימהרו לשוב מדרכם שהלכו בה עד כה ונתן טעם לדבריו כי כשלת בעונך, והענין דמכשול נקרא מה שנעשה שלא בכוונה ורצון, ואמר דגם מי שחטא במזיד ובכוונה ועשה מה שרצונו לעשות מ"מ אם יתבונן האדם במעשיו ימצא שבכל מעשיו עשה הכל מה שהוא בעצמו אינו מרוצה בו כלל, וכדומה אם נתבונן דלפעמים העשיר כועס על העני יען שנדמה לו שהעני עשה שלא כהוגן וכדומה או פגע בכבודו קצת ובעבור זה גוער בהעני בנזיפה וכל כוונתו של העשיר הוא לצערו בעבור זה והרי עכ"פ אין העשיר רוצה לצערו רק כפי השיעור שהסכימה דעתו לצערו לא יותר מכפי השיעור שרוצה ואם יזדמן שיגיע להעני הצער יותר מכפי שהסכים בדעתו הלא גם הוא יתחרט ויאמר שבזה לא חפץ. אמנם הרי באמת אי אפשר לו להעשיר לירד לסוף דעתו של העני ושפלות לבו בעצם נגד העשיר ובפרט אם זה העני מקבל לפעמים קצת טובה או איזו פרנסה מהעשיר ואי אפשר לו לידע כמה מהצער מגיע להעני כשמוע גערת העשיר ונמצא מצערו באמת הרבה יותר ויותר מכפי מה שרצה. וכן לפעמים אדם מדבר איזו לה"ר על חבירו ולא עלה על לבו כלל להפסידו ולגרום לו היזק כי לא שונא הוא לו בעצם ואפשר חפץ גם בטובתו רק רצה להקטין מעט מעלתו בפני חבירו ונתרחש שדיבר עליו בפני מי שעי"ז נגרם לחבירו היזק גדול בקלקול פרנסתו או קלקל לו שידוך וכדומה אשר הוא בעצמו לא רצה להפסידו כל כך, וכן הוא בכל החטאים. וכן בעצם משקל החטא הגם כי החליט בדעתו לעשותה עבור איזו תאוה וחמדה עכ"ז אם היה האדם יודע גודל העבירה וחומר האיסור שיש בזה גם הוא בעצמו לא היה מרוצה לעשותו, ורק שהוא סבור שאינו רק איסור קל או איזו מנהג וכדומה. וזהו שאמר להם הנביא שובה ישראל עד ה' אלהיך, שישובו גם מחטאים הקלים ולא יהיה במעשיהם שום פגם וחסרון קל עד שיהיו יכולין לומר כי שב עד ה' ממש, וזהו התשובה הגדולה. ונתן טעם לדבריו כי כשלת בעונך דגם בדברים הנראים קלים בעיניך נכשלת בהם בחמורים. והוא ממש כאדם האומר לחבירו אינני מוכיח אותך על המעשים שלך שעשית במזיד אחר שעשית מה שרצית לעשותה, אבל התבונן בעצמך כי הלא עשית מה שאתה בעצמך אינך מרוצה בו. והיאך יוכשר בעיני שום בר דעת לעשות מה שהוא בעצמו אינו מרוצה בו, וזהו ודאי שגעון רב ותמהון לבב. וע"כ הזדרז לשוב מדרכך לבל לעשות החטאים הקלים ותהיה התשובה עד ה' אלהיך. וזהו שהשיבה כנס"י על דברי התוכחה הלזו אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, דיניחו גם החטאים הקלים ולא יבטחו על אשור ועל סוס לא נרכב וע"כ נהיה ניצולים מהחמורים מעון ע"ז הטמון בהקלים, וכדומה: