כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. ודרשו חז"ל הביאו בפירש"י תאמר לבית יעקב בלשון רכה ותגיד לבני ישראל דברים הקשים כגידין. והכוונה בזה י"ל דציוה לו שבתחילה יאמר להם מתן שכרן של המצות והטובה היוצא מקיומם כדי להמשיך לבם לקבלם. ואח"כ יציע לפניהם העונשים שיענש העובר עליהם. וזה היה מאהבתו לישראל. ויבואר ג"כ מה דאיתא במדרש איכה על פסוק אני הגבר שאמרו ישראל להקב"ה רבש"ע כך יפה לנו וכך הגון לנו שלא קבלה אומה תורתך אלא אני, אומר להם הקב"ה אני הוא שפסלתי כל האומות בשבילכם, א"ל א"כ למה החזרת תורתך על כל אומה ולא קבלוה דתניא בתחילה נגלה על בני עשו ולא קבלוה. ולכאורה יש להבין היאך שייך הכחשה בזה, רק הכוונה (דבחבקוק ג') אמר אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן סלה, לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו. עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ובריש מסכת ע"ז דרשו להאי פסוק על מתן תורה דבתחילה הלך לשעיר ופארן שיקבלו התורה אמרו לו מה כתיב בה לא תרצח כו' לא תנאף כו' ולא קבלוה. הרי דעמהם התנהג ההיפוך מישראל דלהם היה התחלת הסיפור שהציע לפניהם האיסורים שבה והעונשים, והם דברים המפחידים לב האדם מלקבלם. ועיין בזוהר פרשה בלק הובא משל על זה לאסיא דה"ל חד מנא מליא סמא דחייא ונטר לה לבריה בעי למיתב ליה לבריה האי מנא דסמא דחייא, אסיא הוה חכים אמר עבדין בישין אית בביתי אי ידעין דאנא יהיב לברי נבזבז דא ביש בעינייהו ויבעון לקטלא ליה מה עבד נטיל זעיר מסמא דמותא ושויא אפיתחא דמנא קרא לעבדוהי אמר לון תבעון להאי סמא אמרי נחמי מאי היא נטלו למיטעם עד דלא ארחי בעי למימת אמרי אי האי סמא יהיב לבריה ימות ואנן נירת לריבונן אמריה ליה סמא דא לא איתחזי אלא לברך והא אגרא דפלחנא קמך שבקנא והב לברך שוחדא דיקח סמא דא יעו"ש באריכות. הרי להדיא דלהם הראה רק העונשים הקשים שבתורה כדי שלא יקבלו אותה ותנתן לישראל. וזהו שאמר הכתוב אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן סלה לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו, דההתחלה היה דבר שהציע לפניהם הסמא דמותא, ויצא רשף לרגליו זהו מדת הדין הקשה של חש, ובזה עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים שנתפרדו מהתורה אבל לישראל התחיל בתחילה במתן שכרה של התורה. וזהו שהשיב להם הקב"ה אני הוא שפסלתי כל האומות בשבילכם שעשיתי סיבה שלא ירצו לקבלה ופסלתי אותם בשבילכם:
עוד דרשו כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים ותגיד לבני ישראל אלו האנשים, הקדים נשים תחילה לאנשים דהלכה היא לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי. פירוש דגם אם ברצונה הפנימית איננה מסכמת להמכירה מ"מ עשתה והסכימה לרצון בעלה ולכן נהגו בקניינים לעשות קנין אשה והדר בעלה. וכן בעת מתן תורה היה רצונו יתברך דגם הנשים יגלו דעתן אם רוצין לקבלה ברצונן הטוב בלא שום הכרח ואונס כלל וע"כ צוה שיאמר תחילה להנשים ולשמוע דעתן ואח"כ להאנשים:
ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים. איתא במכילתא והייתם לי סגולה שתהיו קנויים לי ועוסקין בתורה. ויש להבין כוונת המכילתא מה שאמר תהיו קנוין לי. וי"ל דהנה הכתוב אומר כאן שני דברים אחד תשמעו בקולי שנית ושמרתם את בריתי, ולכאורה י"ל דקאי על תורה שבכתב ותורה שבעל פה דשמוע תשמעו בקולי היינו על תורה שבכתב ושמרתם את בריתי קאי על תורה שבע"פ דהוא קרוי ברית וכמו דאיתא במס' גיטין (דף ס') לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. דהך שבע"פ ניתנה רק לישראל לחודא דשבכתב גם הם מאמינים בה, וע"כ נקרא הך שבע"פ ברית וזהו שאמר הכתוב ושמרתם את בריתי ואז והייתם לי סגולה מכל העמים, דבזה הם מובדלים לעצמם. והנה הך דבכתב הרי היא כפי מה שניתנה בסיני ועליה אין להוסיף מאומה וס"ת אם יתירה היא אות אחת פסולה כמו אם היתה חסירה דהיא ניתנה קצובה עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע. אבל תורה שבע"פ הרי אין לה סוף וקצבה ובכל דור ודור מתחדשים חדושי דינים והלכות וכל זמן שהאדם ממשמש בהם ימצא בה טעם חדש שלא ידעו מקודם, וכמאמר הכתוב כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, לא אמר הכתוב כי ה' נתן חכמה רק אמר יתן דבכל שעה שהאדם לומד ומייגע עצמו בה ה' מוסיף לו חכמה ועליה אמר הכתוב ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, ועל כוונה זו אמרו ישראל אז נעשה ונשמע, דנעשה קאי שקיבלו עליהם לעשות כל האמור להם אז, ונשמע קאי על להבא דקיבלו על עצמם לשמוע עוד לדברי החכמים שבכל דור ודור כל מה שיתגלה אח"כ בחידושי התורה:
והנה ידוע דעת הרמב"ם דהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא חל עליו החיוב והשיעבוד כלל ואם יקבל בקגא"ס שהוא יהיה מחוייב לעשות כל מה שיצוה עליו חבירו לא חל עליו החיוב כיון דבעת הקבלה לא ידע מה שיאמר לו פלוני. וא"כ ישראל שקיבלו על עצמם החיוב קודם שידעו הפרטים לכאורה היאך חל עליהם החיוב (וכבר ראיתי שהעיר בזה בחיבור אחד ושכחתי שמו) ובפרט על תושבע"פ שהיא בלא סוף וכמבואר היאך יחול החיוב. והתירוץ לזה כבר בארנו בספר בית הלוי דאע"ג דהמקבל עליו לעשות כל מה שיאמר פלוני לא חל החיוב מ"מ הרי יכול כל אחד למכור את עצמו לעבד לחבירו או לפועל והרי הוא מחייב עצמו לעשות כל מה שיאמר לו אדונו, רק החילוק בזה הוא פשוט דהמחייב עצמו הרי עיקר הקבלה הוא החיוב אבל עצם גופו לא הקנה לחבירו והחיוב הרי הוא אינו ידוע לו ואינו קצוב. אבל המוכר עצמו לעבד אינו מקבל עליו שום חיוב רק מקנה גופו לרבו ובזה שפיר חל הקנין, וכיון דהגוף נעשה של הרב הרי ממילא מחויב לעשות כל מה שיאמר הרב וזה פשוט, ומש"ה חל הקבלה על ישראל דהם לא קיבלו על עצמם התורה בגדר חיוב ושיעבוד רק הקנו גופם להתורה ולעבודתו יתברך, וזהו שאמר הכתוב ושמרתם את בריתי דזה קאי על שבע"פ והיא אין לה קצבה וע"כ אמר והייתם לי סגולה מכל העמים, שתהיו קנויים לי ועוסקים בתורה שיהיה לי בכם קנין הגוף לא חיוב גרידא. וזה הוא ההבדל שיש בין ישראל ובין בני נח דבבני נח גם בהני שבע מצות שמחויבים בהם אינם עליהם רק בגדר חיוב שהם חייבים לקיימם ולא שגופם קנוי להמצות. אבל ישראל הקנו גופם להתורה וזהו שמסיים הכתוב והייתם לי סגולה מכל העמים, דבבחינה זו יהיה הבדל ביניכם ובין בני נח גם בהדברים שגם הם חייבים בהם, דהני שתי בחינות שהם אחת דהיינו הך שבע"פ ושהקנו גופם להתורה היא הנותנת הבדל ביניכם:
וגם עוד ביאור הדברים מה שאמר כאן בפסוק שני דברים אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, המשיל הדבר לאחד שנתן לו המלך מתנה לבוש יקר ונכבד אשר בעת הראותו להמלך ילבש את הבגד היקר הלז, ובודאי דמוטל על האדם להחזיקו בכבוד ובמקום מכובד שלא יפול עליו אבק ולא יתלכלך בדבר המאוס, וכמו כן הוזהרו על המצות לשמרם בטהרה שלא יפול עליהם האבק מיצר הרע ולא יתלכלכו בכתמים. וזהו שאמר להם ושמרתם את בריתי, שיהיה הברית משומר אצליכם בקדושתו וטהרתו נקי מכל סיג ופסולת בלא תערובות שום פגם מנדנוד איסור:
ושמרתם את בריתי. הנה בכמה מקומות מצינו דנאמר אצל התורה לשון שמירה, כאן נאמר ושמרתם את בריתי וכן כתוב שמר לך את הדברים האלה, בא הכתוב לומר דדברי תורה צריכין שימור. וכמו דמצינו דחולין אינן נפסלין רק אם ידוע שנטמאו וכל זמן דלא ידוע בהם שנטמאו הרי הם בחזקת טהרה דאין צריכין שימור בטהרה. משא"כ תרומה וקודש נפסלין בהסח הדעת ואע"פ שאין יודע להם שום טומאה מ"מ כיון דלא שמרם והסיח דעתו משמירתם נפסלין בהסה"ד ונפקא לן מקרא דכתיב משמרת תרומותי דלענין קדושת תרומה צריך שיהיה משומר דוקא ולא מהני מה דאינו יודע בהם קלקול רק צריך שיהיה יודע שהם טהורים. וכן בתורה מוכרח האדם לשומרם בטהרה ומיד שיסיח דעתו מעבודתו ומשמירתו נפסל ואע"ג שאינו יודע בעצמו שום קלקול כל שלא נזהר להשמר בטהרה וקדושה נפסל. ובזה יבואר הפסוק שמח זבולון בצאתך וישכר באהליך, והוא דלכאורה היאך אפשר להאדם לבל יסיח דעתו מתורתו והרי מוכרח ליצא לשוק ולעסוק בפרנסה וכמו שאמרו במס' ברכות (דף ל"ה) הנהג בהם מנהג דרך ארץ, רק דאיתא בפסחים (דף ק"א) בני חבורה שהיו מסובין לשתות ויצאו לקראת חתן כשהם חוזרים טעונים ברכה, דהיציאה חשיבא הסה"ד, בד"א שלא הניחו שם מקצת חברים אבל הניחו מקצת חברים כשהם חוזרים אין טעונים ברכה, דכיון דמקצתן נשארו במקומן גם לגבי היוצא לא מקרי הסה"ד דלקיבעא קמא הדר, וכן הוא בעסק התורה אם עוסקים בכנופיא ובקיבוץ אז גם כשמקצתן יוצאין לפרנסתן הרי הניח מקצת חברים בבהמ"ד, ובפרט אם העוסק הוא מהמחזיקין ידי העוסקים בתורה כמו זבולון וישכר גם לגבי היוצאין לא מקרי יציאתן הסה"ד, וזהו שאה"כ שמח זבולון בצאתך אחרי שישכר באוהליך כיון דהוא נשאר בעבודתו בבהמ"ד:
וזאת תורת האדם המעולה הקובע עתים לתורה לבל יסיח דעתו מתורתו וגם בעת עסקו בצורך פרנסתו יהיה דעתו למען יוכל לעסוק בתורה תיכף אחר העסק ולחזור ללימודו, וגם בעת עסקו בהפרנסה יתבונן תדיר בכל מה שהוא עושה אם הוא ע"פ תורה אם אין בו איסור גזל או אונאה וכדומה נמצא דגם אז דעתו על תורתו, ובזה יבואר הכתוב (ירמי' ט') מי האיש החכם ויבין את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה כו' ויאמר ה' על עזבם תורתי אשר נתתי לפניהם ולא הלכו בה, ואיתא במס' ב"מ (דף מ"ה) דבר זה שאלו לחכמים ולא פירשוהו ולנביאים ולא פירשוהו עד אשר פירשו הקב"ה בעצמו. ולכאורה קשה אם היו חוטאים בפועל בחטאים גלויים למה לא ידעו מזה החכמים והנביאים. רק הכוונה שהם היו עוסקים בתורה וגם בדרך ארץ אשר זה הוא דרך המעולה לרוב עובדי ה' וכמו שאמר בברכות הרבה עשו כר"י ועלתה בידם וע"כ אח"כ כשראו החכמים מה שהגיע להם אח"כ מהעונש לא ידעו טעם למה הגיעם כה, עד שפירשו הקב"ה ואמר על עזבם תורתי ולא הלכו בה. פי' דבעת שהלכו לעסקם הסיחו דעתם מהתורה ולא היה דעתם עליה וזהו פירושו של עזבם תורתי, וזהו דבר התלוי בעומקא דליבא שאינו ידוע רק להיודע תעלומות ברוך הוא. והנה בגמרא מסיים על עזבם תורתי שלא ברכו בתורה. ולכאורה יש לכוין להנאמר למעלה, דהרא"ש כתב בברכות דמש"ה סגי בברכת התורה פעם אחת ביום ולא אמרינן דכשמפסיק לילך לעסקו וחוזר אח"כ ללמוד יברך שנית כמו בסוכה ותירץ משום דאינו מסיח דעתו ממנה ודעתו לחזור ללמוד, אבל שכיון שהם הסיחו דעתם ממנה בשעת עסקם הרי מה שלמדו אח"כ היה בלא ברכה. וזהו דרך חידוד קצת:
עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכון יה אלהים. יש להבין המשך הכתובים וביאורם. גם יש להבין דשבי ומתנה הם שני ענינים נפרדים ומנגדים לגמרי, דשבי הוא בע"כ ובשנאה ומתנה הוא ברצון ובאהבה והיאך אמר הכתוב שהיה לו שניהם ביחד גם יש להבין אמרו לקחת מתנות דלפי דרך לשון הנהוג לא שייך לומר שלקח מתנה רק קיבל או נתנו לו מתנה דמתנה עיקרה נקראת על שם הנותן יען כי בו תלוי עיקר הנתינה ובכל מקום דנמצא בפסוק לשון לקיחה הוא במקח וממכר וכדאיתא בריש קידושין אין קיחה אלא בכסף או כשנוטלו בכחו בע"כ וכמו אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. אבל במתנה לא נמצא לשון לקיחה. ועיין במדרש רבה פרשה יתרו על פסוק ומשה עלה וז"ל שבית שבי יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם ת"ל לקחת בלקיחה נתנה לו יכול יהיה חייב ליתן דמים ת"ל מתנות, הרי דדרש האי לקחת לשון מקח וממכר:
והנראה דאמר כאן שלש בחינות שמצינו בלמוד התורה והתחיל ממדרגה הקטנה והפחותה והיאך האדם מתחיל ללמוד והיאך מגיע ממדרגה למדרגה העליונה. דבמסכת מגילה (דף ו') איתא לא יגעתי ומצאתי אל תאמין יגעתי ולא מצאתי אל תאמין וה"מ לחדודי אבל לאוקמא גירסא סייעתא דשמיא הוא. הרי דלענין להשיג החידוד והפלפול של התורה תלוי רק ביגיעת האדם לחודא דכל מי מישראל שיהיה יגע לידע אותה ישיגנה ואפי' אם אינו הגון וגם אם לומד שלא לשמה דכלל גדול אמרו יגעתי ולא מצאתי אל תאמין. ואם היה נצרך להצטרף עוד איזו ענין להיגיעה א"כ היאך אמרו אל תאמין. אלא ודאי דהתורה ניתנה במדבר במקום הפקר וכל מי שירצה לזכות בה ע"י יגיעתו יהיה זוכה בה. וזהו בבחינת שבי דשבי עיקר הזכיה הוא מצד התופס שנוטל החפץ בכחו ובעל החפץ אינו מקנה לו ומ"מ הוא זוכה בה. וזהו ביאור הכתוב בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, אמר דכל מי שלומד ויהיה יגע בתורה הוא בטוח אשר ישיג השלל וא"צ לזה שום תנאי ואע"ג דאין בו מע"ט וגם עוסק בה שלא לשמה דבעת נתינת התורה לישראל נתנה להם על זה האופן. אמנם כל זה הוא רק לידע הפלפול של התורה הנקרא שלל. אבל לאוקמא הגירסא שיהיה יודע ההלכה על בוריה ולא תשתכח ממנו צריך סייעתא דשמיא, דלזה צריך שיסכימו מן השמים וא"כ הרי צריך שיהיה לאדם זכות ע"י מע"ט ולימוד לשמה שיסכימו לו. וגם בזה צריך יגיעתו של האדם דבמע"ט לחודא בלא יגיעה ג"כ לא ישיגנה דזהו כלל לא יגעתי ומצאתי אל תאמין. ובחינה זו היא בחינת לקיחה דבמקח וממכר הזכיה תלוי בדעת שניהם, בהמקנה שירצה להקנות לו החפץ ובהקונה שיתן עבורו התמורה. ויש בחינה שלישית דאחר שכבר הגיעה ללמוד לשמה אמרו במסכת אבות דאח"כ נעשה כמעין המתגבר ומגלין לו רזי תורה, דמגלין לו סודות גם מה שלא עמל בה דלידע סודות התורה לא שייך שיהיה אדם עמל להשיגם אחרי שאין לנו מבוא והתחלה בזה ורק כשאדם עמל בתורה הנגלית עי"ז זוכה ומגלין לו הסודות, וזהו שאה"כ כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, דתורת ה' נקרא הפנימיות, ותורתו היא הנגלה להאדם. ואמר דאם חפצו בתורת ה' והוא להשיג הסודות והפנימיות אזי ובתורתו יהגה יומם ולילה שילמוד תמיד הנגלות ויגלו לו גם הסודות. וזהו בבחינת מתנה דעיקרו תלוי רק בנותן והמקנה לחודא. וזהו שסידר כאן הפסוק היאך הולך האדם בתורה ממדרגה למדרגה. דבתחילה צריך האדם לעסוק בה גם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ומשיג אז רק החידוד. ואח"כ יתעלה ויזכה לעסוק בה לשמה ויזכה גם לאוקמא גירסא שלא תשתכח ממנו, ואח"כ יזכה עוד לכל המעלות שמנו חכמים בלומדים לשמה ונעשה כמעין המתגבר וכו'. וזהו שאה"כ עלית למרום לקבל התורה. ומסדר והולך המדרגות שבה. בתחילה שבית שבי בחינת שבי, ואח"כ לקחת בחינת מקח וממכר, ואח"כ מתנות. וחוזר הפסוק לפרש ונותן כלל לדבריו הקודמים ואף סוררים לשכון יה אלהים, דבלימוד התוה"ק יוכל האדם להיות הולך וגדול ממדרגה למדרגה עד כי גם הסוררים יוכל להגיע למדרגה היותר גדולה שבאדם לזכות להשראת שכינה עליו ולרוה"ק:
ובזה יש לפרש היטב דברי הירושלמי (תענית פ"ד) הלוחות ארכן ששה טפחים שני טפחים בידו של משה ושני טפחים ביד הקב"ה וטפחיים ריוח באמצע. דבידו של משה הוא מה שבבחי' שבי, והשני טפחים שביד הקב"ה הוא מה שבבחינת מתנה והשני טפחים שבאמצע הוא מה שבבחינת לקיחה וכנ"ל דתלוי בשניהם בהנותן והמקבל:
ובהנאמר למעלה פירשנו הפסוק מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. דידוע דהכשרים והגדולים נקראו ישראל והפחותים נקראים בשם יעקב וכמו דמבואר כן בכמה מקומות, וזהו שאמה"כ מגיד דבריו ליעקב, דהחידוד והפלפול מגיד גם ליעקב גם באין לו זכות במע"ט אם רק ייגע עצמו בהם. חוקיו ומשפטיו לישראל דלאוקמי גירסא ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא זהו רק לישראל דהיינו הכשרים הזוכים לזה ע"י מע"ט, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, דלהם לא הודיע כלל מן התורה דגם אותה ההבטחה דכל מי שיהיה מייגע עצמו בה ימצאנה לא היה רק לישראל אבל למצריים ולכשדים לא ניתנה כלל וגם אם יהיו יגעים בה בל ישיגוה כלל. ובזה נפרש הפסוק (משלי ב׳:א׳) בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך, ופירש"י אימתי אתה בני כשתקח אמרי, וז"ל המדרש רבה פרשה כי תבא אימתי אתה בני כשתקח אמרי כשיהיה לכם זכות, ואינו מובן כוונת המדרש מה דמסיים כשיהיה לכם זכות, ולפי הנ"ל מבואר היטב דבתחילה כשלומד שלא לשמה והוא בבחי' שבי אינו נקרא בן ואח"כ כשזוכה למע"ט וללימוד לשמה הוא בבחי' לקיחה ואז הוא דנקרא בן וזוכה גם לאוקמי גירסא שלא תשכח ממנו וזהו שאה"כ אימתי אתה נקרא בני כשתקח אמרי שיהיה לכם זכות ויהיה בבחי' לקיחה ומצותי תצפון אתך שלא תשכח אותם ואז הוא דנקראת בני. וכמבואר בגמרא דלאוקמי גירסא שלא תשתכח ממנו בעי סייעתא דשמיא ומע"ט דהוא בחי' לקיחה ואז לא תשכח:
איתא במסכת ב"ב (דף כ"ה) הרוצה שיחכים ידרים הרוצה שיעשיר יצפין וסמנך שולחן בצפון מנורה בדרום. והכוונה דמנורה רומזת לחכמה חכמת אדם תאיר פניו ושולחן רומז לפרנסה ומזונות וע"כ מנורה עמדה במקדש בימין לב חכם לימינו דהחכמה נקרא ימין, והשולחן עמד בשמאל. אמנם זה היה עמידתם בעצמם בבית המקדש. אבל האדם הנכנס לבהמ"ק הרי אצלו היתה המנורה בשמאלו והשולחן בימינו דהרי הפתח היה במזרח והנכנס בו הרי ימינו לצד צפון. והוא משום דבהתחלת האדם כשנכנס לקודש לעבודת ה' בלימוד התורה התירו גם ללמוד שלא לשמה משום כבוד וכדומה וכמו שאמרו לעולם ילמוד אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה הוא בא לשמה. אבל אם האדם עוסק בפרנסתו והרי גם בזה צריך כוונה לשם שמים כדי שיהיה יכולת בידו לקיים התורה והמצוה, ואם יעסוק בעניני עוה"ז לשם תאוות עוה"ז הרי לעולם לא יגיע בה למדרגה דלשם שמים וישאר קשור לתאוות עוה"ז דרק בתורה באה ההבטחה דמתוך שלא לשמה בא לשמה וע"כ העוסק בפרנסה גם בהתחלה צריך להיות נזהר בה לשתף לה כוונה טובה. ומש"ה האדם הנכנס למקדש המנורה היא לשמאלו לרמז דהחכמה והתורה יוכל להתחיל בה שלא לשמה שנקראת שמאל, דימין נקרא לשמה ושמאל שלא לשמה וכמו שאמרו למיימינים בה למשמאילים בה עושר וכבוד. והשולחן לימינו דצריך לצרף לו כוונה טובה גם בהתחלתה:
ואמרתי להעתיק כאן מה שכתבתי בספר בית הלוי בזה כי שייך להאמור כאן. (בקהלת א׳:י״ג) ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו, ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח מעוות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות. ויש להבין המשך הכתובים וביאורם, דלכאורה הוא כפל ענין במלות שונות. והנה במסכת שבת (דף ל"א) איתא שביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת ולא גנזוהו מפני שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורה, תחילתו מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, תחת השמש הוא דאין לו יתרון פי' אם יעמול בעניני עוה"ז אין לו יתרון הא למעלה מן השמש דהיינו תורה ומצות יש לו יתרון. וגם מאמר זה צריך להבין דנותן חילוק בין דברי תורה לעניני עוה"ז והרי הם שני דברים מהופכים ומנגדים זה לזה והרי הוא כאומר לענה הוא מר אבל דבש מתוק, דלא שייך לומר חילוק רק בין שני דברים שיש להם קצת השתוות. וגם לשון דלמעלה מן השמש יש לו יתרון דלשון זה שייך על דבר שאינו טוב גמור אבל ישיג בו איזו יתרון וטובה, אבל דבר דהוא כולו טוב גמור לא שייך לומר דיגיע בו יתרון. רק הענין דהנה מעשה עוה"ז נקראו במגילה זו תחת השמש, וכמו שהסביר המהרש"א שם יען כי המה תחת המזל והנהגה הטבעית דהשמש הוא ראש להמזלות והטבע שבעולם השפל. אבל תורה ומצות הם למעלה מן השמש שאינם תחת הטבע. אמנם איתא במסכת פסחים (דף ס') כתיב עד שמים חסדך וכתיב מעל שמים חסדך כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה, הרי דגם תורה אם היא שלא לשמה היא תחת השמים. וזהו שהשמיענו שלמה ע"ה דלכאורה יעלה על הדעת דהעוסק בתורה שלא לשמה להשיג ממון וכבוד וכדומה הרי תכלית כוונתו הוא משום צרכי עוה"ז וא"כ הרי הוא ממש כבעל מלאכה אחרת וכעוסק בפרנסה וסחורה אחרת דזה משתדל להשיג פרנסה באומנתו וזה משתדל להשיגה בלימודו וא"כ שניהם שוים לגמרי, וקאמר דאינו כן דהרי אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וזהו שאמרו בגמרא דתחילתו ד"ת שאמר מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, דבעסקו בענייני עוה"ז תחת השמש לא יגיע לו שום יתרון וריוח הא אם עוסק למעלה מן השמש והוא תורה ומצוה הגם דעדיין הוא תחת השמים והוא שלא לשמה יש לו יתרון דיגיע לו לבסוף ריוח שיבא לשמה. והענין דמתוך שלא לשמה בא לשמה יובן ע"פ מש"כ הרמב"ם על הא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני משום דבפנימיות השכל והלב שבישראל רוצה הוא בקיום המצות רק דכח התאוה מונע אותו ומכריחו לעבור על רצונו הפנימי מש"ה מהני בו הכפיה לסלק ממנו כח התאוה המעבירו מדעתו וממילא נשאר על רצונו הטוב. וכן הוא הענין בשלא לשמה דהרי מה שכופה בעצמו את יצרו בהתבוננו ביראתו מן העונש או גם בבזיון מן בני אדם ועבור זה מקיים המצוה הרי לא גריעי מאילו ב"ד היו מכים אותו בשוטים לקיים דמהני, וכן שלא לשמה הרי ג"כ מועיל להכניע כח התאוה שלו. וזהו שאמה"כ ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה, היא תורה, על כל אשר נעשה תחת השמים פי' החכמה שנעשה תחת השמים והיא התורה שלא לשמה. הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו, פי' דאע"ג דבעצמו הוא ענין רע מ"מ נתנו ה' להאדם לענות בו, פי' להכניע הכח התאוה והחומר שלו בו, אבל ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש דהיינו עוסק של עוה"ז ממש והנה הכל הבל ורעות רוח מעוות לא יוכל לתקון דזה העוסק בעניני עוה"ז ישאר לעולם בקלקולו ולא יתוקן. אבל העוסק בתורה הגם דהוא שלא לשמה מ"מ הרי יתוקן לבסוף שיבא לשמה:>
(בשה"ש) ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. ופירש"י שכנסת ישראל מבקשת לה' שיגלה לה מצפונות התורה וסתרה. ובמדרש רבה איתא כי טובים דודיך מיי"ן משבעים אומות. ויש להבין הביאור וההמשך בזה, והכוונה דהנה תורה שבכתב הרי כתובה ומונחת מסורה ביד ישראל גלויה לכל. ורק דישראל מבקשים שיגלה להם חידושי תורה שבע"פ הצפונה ורמוזה בהתורה שבכתב. וזהו שאמרה ישקני מנשיקות פיהו המשילה זאת לנשיקה שהיא מפה אל פה, דמלת פיהו פירושו פי שלי ופיו שלו דפיהו כולל שני תיבות פי הוא. ואמרו חז"ל היושב ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו, דכביכול יושב אצלו ומלמדו דעת ותבונה להבין אמרי בינה וכמו דאמר הכתוב כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. לא אמר הכתוב נתן לשון עבר רק אמר יתן לשון הוה ועתיד דבכל זמן שהאדם עוסק בתוה"ק אז נותן לו חכמה. וכן אה"כ ה' עוז לעמו יתן, דעוז הוא תורה. ובלא יגיעה ולימוד של האדם לא יתן לו דלא יגעתי ומצאתי אל תאמין ורק כשהאדם יגע ולומד אז הוא מלמדו וזהו שאה"כ ואשים דברי בפיך. וזהו שממשל דבר זה לנשיקה מפה אל פה. והנה במ"ר פרשה כי תשא על פסוק כתב לך את הדברים האלה כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. בשעה שנגלה הקב"ה בסיני אמר למשה על הסדר מקרא ומשנה הלכה ואגדה אמר לפניו רבש"ע אכתוב אותה להם אמר לו איני מבקש ליתנה להם בכתב שגלוי לפני שעתידין המחריבים לשלוט בהם וליטול אותה מהם אלא המקרא אני נותן להם בכתב והמשנה וההלכה בע"פ שאם יבאו וישתעבדו בהם יהיו מובדלים מהם, וזהו שאמר הכתוב אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו, אלא כתב לך זה מקרא כי ע"פ הדברים האלה זה משנה והלכה, כרתי אתך ברית ואת ישראל שהם מבדילין בין ישראל ובינם. הובא קצת דברי המדרש הללו בתוספות גיטין (דף ס') למדנו דעיקר ההבדל היא הך דבעל פה. דשבכתב גם הם העתיקוה ומאמינים בה ורק שבעל פה הוא לישראל לבדם והם אינם יודעים ממנה ואין מאמינים בה. ועיקר השנאה ששונאים השונאים לישראל הוא רק משום הך דבע"פ. ובזה מובן מה דאיתא בריש מסכת ע"ז דלע"ל מניח הקב"ה ס"ת בחיקו ויאמר מי שעסק בה יבא ויטול שכרו מיד מתקבצין עובדי גלולים ובאין בערבוביא כו' ולבסוף יאמר להם כלום יש בכם מגיד זאת ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. דבתחילה כשרואין דמניח ספר תורה בחיקו סבורין דרק הך דבכתב סגי ומתקבצין גם הם דיש מהם שעסקו בה וישיב להם כלום יש בכם מגיד זאת דזאת נקראת תושבע"פ וכמו דאיתא בספר שערי אורה שער א' יעו"ש. וזהו שאה"כ ואני זאת בריתי דברית הוא תורה שבע"פ וכמו שאמרו חז"ל לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא ע"י תושבע"פ. ומש"ה כתיב בה אשר שם משה לפני בני ישראל דניתנה לישראל לבד והיא בהסתר שלא בכתב. ובזה מבואר דברי המדרש איכה בפתיחה של א"ב השני כי מאסו את תורת ה' צבאות זו תורה שבכתב ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבע"פ. דשבכתב נקרא תורת ה' צבאות דהרבה צבאות ברא בעולמו כמה מיני אנשים וכולם יודעים אותה ולא הסתירה מהם והרי אדרבה נצטוו לכותבה בעבר הירדן על האבנים בשבעים לשון כדי שידעו ממנה כל העמים. ואמרת קדוש ישראל נקרא הך דבע"פ דהיא בהסתר שלא בכתב ונתנה לישראל לבד ואין לזר אתם ובה נתקדשו ישראל בקדושתם. וזהו שמבקשים ישראל ישקני מנשיקות פיהו שילמד לה הך דבעל פה והגם דעי"ז תהיה מובדלת ויגרום לה הרבה שנאה עם כל זה רצוני בזה כי טובים דודיך מיין דאהבתך ודברי דודיך דהיינו דברי סופרים חביבים וטובים לי מאהבה של אחרים וכדברי המדרש הנ"ל:
ואמר עוד לריח שמניך טובים ואיתא במדרש על זה דשתי תורות הם תורה שבכתב ושבע"פ דשניהם כאחד טובים. והולך הפסוק ומפרש לכל אחד בפני עצמו בפרט. שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך זה קאי על שבכתב דהתורה כולה שבכתב היא שמותיו של הקב"ה וכדאיתא בזוה"ק. וגם הוא דבר הגלוי לכל כשמן המורק מכלי אלא כלי דהשמן יצא לחוץ ואינו מוצנע בתוך הכלי ועי"ז הולך ריחו הטוב למרחוק על כן עלמות אהבוך דעל ידה הכירו כבודך גם העלמות והם הכשדים ובאים כמה מהם להתגייר וכמו שפירש"י עלמות אהבוך שמע יתרו ונתגייר כו'. ושוב מפרש הפסוק הך שבע"פ ואמר משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו. ופירש"י משכני כיון שהתחיל למשכני אמרתי אחריך נרוצה ועבור זה הביאני המלך חדריו זהו חדרי תורה הנסתרים וע"כ אמר הביאני דרק לה הביא לחדריו ביחידות מקום מוצנע ואין זר אתי. ואמרה לשון הביאני דהיינו שהוא הביא אותה לחדריו דבקבלת התורה כפה עליהם הר כגיגית. והקשו התוס' במסכת שבת (דף פ"ח) דהרי מקודם אמרו נעשה ונשמע. ומבואר במפרשים דעיקר הכפיה היה על דבע"פ, וזהו המשך הכתוב משכני אחריך נרוצה דהשבתי אחריך נרוצה ואמרנו נעשה ונשמע וזהו קבלה על שבכתב ואחר כך הביאני המלך חדריו דהיינו לבע"פ הביאני ולא נכנסתי בעצמי נגילה ונשמחה בך דהגם דההתחלה היה בכפיה עכ"ז אנחנו שמחים בזה, וכמש"כ הרמב"ם על הא דמהני בישראל כפיה עד שיאמר רוצה אני משום דברצון הפנימי רוצה בטוב רק היצה"ר מבלבלו וע"י הכפיה מסלק כח היצה"ר ונשאר על רצון הפנימי שלו והגם דבתחילה היה ע"י כפיה מ"מ לבסוף רוצה הוא בזה. וזהו שאמרו נגילה ונשמחה בך דהגם דהיה ע"י כפיה מ"מ נהיה שמחים בכפיה הלזו ומישרים אהבוך שהיא לנו אהבה מיושרה ולא אונס חלילה:
(משלי ג') בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך. במדרש פרשה כי תבא משל למלך שאמר לו בנו סיימני במדינה שאני בנך א"ל מבקש אתה שידעו הכל שאתה בני לבוש פורפירא שלי ותן עטרה שלי בראשך. ביאור הדברים דבנו של מלך ניכר במה שלובש פורפיפין של מלך שאין אחר שאינו בן רשאי לעשות כן, וכן ישראל ניכרים שהם ישראל בתורה שבכתב ושבע"פ, וזהו שאה"כ בני אם תקח אמרי זה שבכתב ומצותי תצפון אתך דמצוה הוא שבע"פ וכמו דאיתא במס' ברכות (דף ה') תורה זה מקרא והמצוה זו משנה, ובזה תהיה ניכר לכל שאתה בני. ואמר תצפון אתך דשבע"פ הוא לישראל דעל שבעל פה אמרו במסכת חגיגה (דף י"ג) ומשפטים בל ידעום יעוי"ש היטב ובתוס' שם וע"כ אמר לשון תצפון, וזהו שאה"כ כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית דעי"ז ניכר שהוא ישראל:
במדרש אסתר. בימים ההם זה אחד מן המקומות שהיו מה"ש מדדין פיתקין לפני הקב"ה שהיו אומרים רבש"ע בהמ"ק חרב ורשע זה עושה מרזיחין אמר להם תנו ימים כנגד ימים הה"ד בימים ההם ראיתי ביהודה דורכים גתות ביום השבת. והנה שטחיות דברי המדרש דהשיב להם הקב"ה דזהו עבור החטא שחיללו ישראל בהיותם בארץ ישראל את השבת. וע"כ בהמ"ק חרב וניתן שלוה לפרסיים. אמנם אמרם מדדין פיתקין יש להבין הכוונה. מה כיוונו בלשון זה. רק דידוע מה שכתבו המפרשים דבשבת לא הלכו ישראל להסעודה. ועוד ראיה לזה דהרי עיקר חטאם היה שנהנו מסעודתו של אותו רשע. והרי חזינן דעיקר יסודו של הנס והצלתן היה ג"כ ע"י הסעודה של יום השביעי שנהרגה ושתי ובע"כ מוכרח דבאותו היום שהיה שבת כדאיתא במדרש דיום השביעי היה שבת ניצולו הם מאותו העון וע"כ נצמח אז הצלתן. והטעם בזה דבכל יום נכשלו באיסור בישולי כותים שהוא איסור דרבנן אבל בשבת הרי היה בו עוד איסור אחר של מעשה שבת מה שנתבשל בשבת וע"כ לא רצו ישראל לבא אז וזכות זה עמד להם אז והתחיל ממנו יסוד הצלתם. וזהו מה דאיתא בשבת (דף פ"ח) מכאן מודעה רבה לאורייתא פירוש שהיה ע"י כפיה ואעפ"כ הדר קיבלוה בימי אחשורוש שנאמר קימו וקיבלו קימו מה שקיבלו כבר. ועיין בתוס' שם שהקשו דלמה הוצרכו לכפיה והלא מקודם אמרו נעשה ונשמע וכבר כתבו המפרשים דעיקר הכפיה היה על תורה שבע"פ שיקבלו עליהם לעשות כל מה שיורו להם חכמי התורה שבכל דור דבתחילה אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ובאה הכפיה שיקבלו גם מה שיורו חכמי התורה. ובמעשה דאחשורוש ראו בעיניהם גודל העונש שהגיע להם עבור שעברו על איסור דרבנן של בישולי כותים ונתחייבו כמעט כליה ולבסוף ראו דהצלתם היה בזכות ששמרו איסור דרבנן שלא אכלו מה שנתבשל בשבת וע"כ קיימו עליהם מה שקבלו כבר שראו בעיניהם גודל מעלת של איסור דרבנן. ועיין במסכת שבועות (דף ל"ט) מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה ת"ל קיימו מה שקבלו כבר, הרי להדיא דדרש להך קרא שקיימו עתה מה שקבלו כבר בסיני ע"י כפיה וקאי על זה שקיבלו להזהר בדברים שיחדשו סופרים. והנה המלאכים יראים לקטרג מפורש על ישראל שאין הקב"ה רוצה שיקטרגו על ישראל וכמו דמבואר בכמה מדרשים. ועל כן התחילו המלאכים לקטרג מפורש על אחשורוש בהמ"ק חרב ורשע זה עושה מרזיחין. ובאמת דיש בזה קיטרוג גדול יותר ויותר על ישראל ברמיזה מה שנהנו מהסעודה אחרי שבהמ"ק חרב ומי יחוש ויתאונן על חורבנו יותר מישראל. וזהו שאמרו מדדין פיתקין והוא כמו מה שקורין בלשון אשכנז פסקוויל שאמרו מפורש על אחשורוש וברמיזה הלך הכוונה על ישראל. והשיב להם הקב"ה תשובה תנו ימים כנגד ימים שינכו ימים של עכשיו כנגד ימים שעברו, וזה היה להם תשובה ג"כ על שני הקיטרוגים, על שמאריך שלות אחשורוש באה התשובה מפורש שהוא עבור שחיללו מקודם השבת, וגם על ישראל למד זכות גדול שיום השבת של עכשיו שנזהרים בו מכפר להם על העון שחיללוהו מקודם וע"כ באה הצלתם ביום זה. ומזה יתבונן האדם כמה יש לו להזהר במה שאסרו מדרבנן ובפרט באיסורי שבת. דעיקר מה שנתחייבו בימי אחשורוש היה על שעברו על איסור דרבנן והצלתן היה על שנזהרו באיסור דרבנן. ובמסכת עירובין אמרו חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה והביאו ראיה לזה מדכתיב חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך. ופירושו הוא פשוט דלפי משפט הלשון היה לו לומר ישנים גם חדשים דהחדשים הא נתוספו על הישנים הקודמים ורק משום שהם חביבים והם העיקר והישנים טפלים להם אמר חדשים גם ישנים:
(בפסחים דף ס"ח ) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה לישראל. לכאורה אינו מובן הטעם דגם בפסח יש בו מעלה שיצאו בו ממצרים. וגם דעיקר הטעם אינו מובן דכי בשביל שניתנה בו תורה יהיו החיוב לאכול ולכאורה אדרבה יותר היה צריך לקיים ביום זה הך דלה'. רק הענין דביו"ט יש בו שתי מצות אחד לה' ואחד הוא לכם ור' יהושע ס"ל דצריך לקיים בו שניהם חציו לה' וחציו לכם ור' אליעזר ס"ל דהברירה ביד האדם איזו מצוה לברור או כולו לה' או כולו לכם. והנה המלאכים ביקשו שיתנו להם התורה ואמרו אשר תנה הודך על השמים מה אנוש כי תזכרנו ומשה רבינו נצחם ועיקר הנצחון היה במה שהמלאכים אינם יכולים לקיים מצות שבגוף ומש"ה בעצרת צריך לקיים המצוה דלכם מה שאין המלאכים יכולים לקיימה דהך דלה' הרי הם יכולים לקיים עוד יותר מבני אדם, ומעלה זו שיש באדם שיוכל לקיים מצוה שבגוף הועיל לו הרבה זה היום דעי"ז נתן התורה לישראל. וזהו הענין שנוהגין בעצרת לאכול מאכל חלב, ועיקר הכוונה בזה דביו"ט מצות לאכול בשר דאין שמחה אלא בבשר ובעצרת אוכלין גם חלב מקודם כדי לקיים ההבדל והזריזות שיש בין אוכל חלב לבשר והוא הקינוח והדחת הפה כדי לקיים מצוה שבאכילה, ועיין במדרש תהלים על פסוק מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וע"ש שמסדר הויכוח של המלאכים על נתינת התורה ולבסוף אמר וז"ל. אמר הקב"ה והלא אתם כשירדתם אצל אברהם אכלתם בשר בחלב שנאמר ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ותינוק שלהם כשבא מבית הסופר ואמו נותנת לו פת ובשר וחלב ואומר היום לימדני רבי לא תבשל גדי בחלב אמו. הרי דבזריזות זו שזהירים מתערובת של בשר בחלב זכו לקבל התורה. ומכאן יצא המנהג לאכול חלב כדי להראות הזריזות וההרחקה שבין אכילה זו לאכילת הבשר ולא כמו שעשו המלאכים שאכלו תיכף זה אחר זה וזהו כוונת הילקוט פרשת ראה בג' מקומות כתיב לא תבשל גדי אחד לעניינו ואחד לענין תורה כו' לענין תורה מה כתיב לא תבשל גדי מה כתיב בתריה ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה. א"ל הקב"ה למשה עד דסנדלך ברגלך דרוך כובי כך מלא תבשל גדי כתב לך את הדברים האלה, ולכאורה דברי הילקוט אינו מובן כוונתו כלל, רק הכוונה מבואר דהולך על דברי המדרש תהלים דמלא תבשל זכו להתורה ונצחו להמלאכים:
להבין הענין דהמלאכים ביקשו שיתן להם התורה וכי ס"ד שהם יקיימו המצות שבה והרי רובם הם תלויים בגוף, רק הענין דהתורה נחלקת לשנים שבכתב ושבע"פ, ועיקר השבע"פ הוא הכללים והמדות שהתורה נדרשת בהן וע"י הכללים והמידות מתפרשת התורה שבכתב ונתחדש בה חידושי דינים ופרטים לאין סוף, וארוכה מארץ מידה, וזהו שאמה"כ ה' יתן אומר המבשרות צבא רב, דמאמירה אחת שבתורה שבכתב יוצא כמה דרשות וכמה פרטים ומקרא אחד יוצא לכמה טעמים וזהו המבשרות צבא רב, והתורה ניתנה לישראל שיהיו הם דורשים אותה וכפי שהם מסכימים ע"פ הכללים כן הוא האמת וכמו שאמרו בב"מ לא בשמים היא. רק היא כמו שמסכימים ב"ד שבזה העולם, וזהו שרצו המלאכים וביקשו שיתן להם התורה ולא להאדם ויהיה האמת כמו שהם ידרשוה. וזהו שאמרו מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, אמרו שאין האדם כדאי שתזכור אותו כלל אף כי למנותו לפקיד וממונה, תמשילהו במעשה ידך כל שתה תחת רגליו שעשית אותו גם למושל וכמו שכתבנו, ובזה יש לישב מה שהקשה המג"א היאך אומרים בשבועות זמן מתן תורתנו והרי קיי"ל דבשבעה לחודש ניתנה התורה, רק הענין דהכתוב אומר וקדשתם היום ומחר ומשה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו דדרש היום כמחר כדאיתא במס' שבת והסכים הקב"ה על ידו דלא ירדה שכינה עד למחר. ונמצא דזאת המתנה שהתורה ניתנה לישראל וכפי שידרשו כן יהיה האמת היה בששי בסיון מה דלא ירדה עדין באותו יום השכינה וזהו שנקרא מתן תורה שניתנה להם התורה במתנה, ובשביעי היה קבלת התורה שקיבלו אותה ישראל ומתן תורה היה בששי. וזהו שאומרים מתן תורתנו ולא מתן תורה דתורתנו הפירוש שנעשית שלנו, והיא התורה שבע"פ והדרשות שנקראת על שם ישראל, וכמו דאיתא במדרש איכה בפתיחה כי מאסו את תורת ה' זה תורה שבכתב ואמרת קדוש ישראל כו' זו תורה שבע"פ. וזהו ביאור הכתוב ה' יתן אומר המבשרות צבא רב דממקרא אחד נדרש הרבה חידושים והלכות, מלכי צבאות ידודון דעל זה הענין קיטרגו המלאכים דרצו דכח החידוש על פי הדרש ינתן להם, ונות בית תחלק שלל דישראל נצחו להם וזכו הם בהתורה שבע"פ:
ועל ענין זה תיקנו חכמים שתי ברכות על התורה בעת קריאת התורה ברבים, אחת קודם שקורא בספר תורה והיא אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, והוא על תורה שבכתב, ואחר שמסיים קריאתו בכתב תיקנו לומר אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו והיא הברכה על תורה שבע"פ שמסרה לנו שיהיה האמת בהתורה כפי אשר יאמרו החכמים, וזהו אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו כי היא לנו כנטיעה שמוספת והולכת חידושי תורה עד אין סוף וכמו שדרשו במסכת חגיגה (דף ג') על פסוק דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים שפרה ורבה יעו"ש:
לא תחמוד, הנה רבים תמהו היאך שייך אזהרה על זה ומה יעשה האדם אם הלב חומד, וכבר הסביר האבן עזרא שהכתוב מזהיר שכל כך יהיה של חבירו רחוק אצלו בלא שום אופן וס"ד עד שממילא לא יחמדנה הלב וכמו שלא יחמוד הכפרי את בת המלך דלעולם לא יחמוד הלב רק לדבר שסובר שיכול להיות במציאות אופן שישיגו. והוא הסבר יפה גם נעים. אמנם גם בלא"ה ניחא דהנה כל אדם יוכל לשער בעצמו וברור הוא דאם יתאוה האדם לאיזו דבר תאוה היותר גדולה אצלו כל אחד לפי טבעו ויהיה גם קרוב להשיג תאותו וילך אחריה ואז היצה"ר בוער בו כאש, ורק דרך הילוכו הוא על גב הנהר הקפוי מקרח ובדרך ריצתו נחלקה רגלו על הכפור וחשב ליפול, הרי באותו רגע שנחלקה רגלו ולטה לפול הרי אז יבטל ממנו כל אותו התאוה דהפחד שנתפחד מהנפילה העביר ממנו כל רצונו דכן יסד הבורא יתברך בטבע כל הברואים דגם מעט פחד שיעלה על לב האדם מעביר ממנו כל כחות התאוה והחמדה, וא"כ אחרי שהזהירה התורה בלאו דלא תחמוד ואסרה לחמוד אם היה להאדם יראה מן האיסור אפי' יראה קטנה כיראת הנפילה גם כן שוב לא יחמוד כלל. ובזה יבואר טעות האדם מה דסובר דיש לו תירוץ על המעשים רעים שלו כי בא לו ע"י תגבורת היצה"ר, ואין זה תירוץ דבמעט יראת ה' אם היה מעלה על לבו לא היה היצר יכול לו כלל. דהיצה"ר אינו חזק כלל דבמעט יראה נתבטל כל הכח שלו ועיקר שליטתו הוא רק במה שמשכח מקודם היראה מלב האדם, וזהו שאמר הכתוב מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כו' וללכת בדרכיו דרק אם יהיה לך יראה ממילא תקיים הכל. וזהו ביאור הכתוב ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו דע"י היראה ינצל מן היצה"ר ולא יחטאו כלל:
וזהו מה שאמר הכתוב (משלי ב') בחסד ואמת יכופר עון וביראת ה' סור מרע, ואיתא במס' ברכות (דף ה') דבחסד ואמת היינו תורה וגמילות חסדים, וכוונת הפסוק דהבעל תשובה צריך לשני דברים. אחד לתקן מה שעברו עליו מן החטאים שימחול לו. שנית להיות נזהר לבל יחטא עוד להבא. וזהו שאמר בחסד ואמת יכופר עון דלתקן מה שעבר עליו מהחטאים צריך חסד ואמת דהוא תורה וגמ"ח. ולהיות בטוח שלא יחטא להבא איכא עצה וביראת ה' סור מרע שאם יהיה ירא לא יחטא, כן הוא בפירוש הגר"א על משלי שם. ולא בהאדם בלבד הטביע הבורא יתברך טבע זו רק דכל הנבראים שבעולם בראם בטבע זו אשר ביראה יתבטלו כל הכחות שלהם דהרי ידוע דכל הנמצאים בעולם השפל הם מורכבים מארבעה יסודות אש רוח מים ועפר אשר ארבעתן המה מתנגדים זה לזה בתכלית ההיפוך וכמו אש ומים וכל קיומם של הנמצאים הוא מהרכבתן והתמזגותן שלא יפרדו והרי כל אחד מתגבר על חבירו וניזון ממנו ומכלה קצת ממנו האש מהמים והמים מהאש, והיראה החופף עליהם בשרשם למעלה הוא המבטל הכחות שלהם לבל יתגבר אחד על חבירו יותר מכפי הצורך לההרכבה הנצרכה ובזה העולם מתקיים, וכן בעולמות העליונים אמר הכתוב עושה שלום במרומיו ודרשו חז"ל שהמלאכים בלולים מאש ומים ואין המים מכבין את האש, וזהו ג"כ ע"י היראה השורה עליהם. וכבר שמעתי זה כמה שנים דזהו פירוש הפסוק (איוב כ״ה:ב׳) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו דהפחד השורה שם עושה השלום ביניהם, וזהו ג"כ שיסדו מסדרי התפלה בברכות יוצר כולם גבורים וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם, אמר דכולם גבורים ומ"מ אינו נפסד החיבור וההרכבה היוצא שאין אחד מהם מתגבר על חבירו רק כולם עושים באימה וביראה רצון קונם להיות עומדים ברום עולם והעולם על מכונו יקום:
ובזה ביארנו דברי הפסוקים (תהלים פ"ה) נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה, אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך, שובנו אלהי ישענו והפר כעסך עמנו, הלעולם תאנף בנו תמשוך אפך לדור ודור, הלא אתה תשוב תחיינו ועמך ישמחו בך, אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל ישובו לכסלה. אך קרוב ליראיו ישעו גו' ויש להבין המשך הפסוקים, גם עוד זאת קשה ביאור הכתובים דבתחילה אמר נשאת עון עמך כסית כל חטאתם אספת כל עברתך בלשון עבר דכבר מחל להם וכבר הסיר מעליהם העברה והכעס ושוב חוזר לבקש ואמר שובנו אלהי ישענו והפר כעסך עמנו, הלעולם תאנף בנו תמשוך אפך לדור דור. והלא כבר אמר שכבר מחל להם והשיב כעסו מהם ומה מקום להבקשה עוד. רק הענין דבמדרש דרש זה הפסוק על יוה"כ דבו הקב"ה מכסה פשעי ישראל ומוחל להם עונותיהם. וזהו שאמר דכל החטאים שעברו נשאת אותם דכסית אותם ולא יזכרו לעולם עוד והרי הם כקטן שנולד ועי"ז אספת כל עברתך דשוב אינך בכעס עליהם. רק בא לבקש עוד על להבא שלא ילכדו בפח של היצה"ר ולא יחטאו עוד, ועל זה ביקש ואמר שובנו אלהי ישענו שנשוב אליך לעבדך והפר כעסך עמנו דמכאן ולהבא לא תכעוס עלינו בימים הבאים. והנה גם בלשון העולם יש חילוק גדול בלשון בין אם אדם אומר על חבירו אנכי ברוגז עליו ובין אם אומר אנכי עמו ברוגז, דכשאומר שהוא ברוגז עליו יש במשמע שהכל תלוי רק בו דחבירו כבר חטא כנגדו ועבור זה הוא בכעס עליו ונמצא דהרוגז תלוי רק בו דהוא כועס עליו על העבר מה שכבר עשהו, אבל כשאומר שהוא ברוגז עמו הכוונה דהרוגז תלוי עתה בשניהם דגם עתה חבירו עושה נגד רצונו ואם חבירו יתרצה לו גם הוא יתרצה עמו. וכן הוא במעשה האדם דעל החטאים שכבר עבר ועשה הרי מעתה אין ביד האדם לעשות מאומה ולהשיבם לאחור כיון דכבר עשהו והוא כמים המוגרים ארצה שאין בידו לאוספם ושייך לומר הלשון דהשי"ת חלילה ברוגז עליו, וזהו שאה"כ דביוה"כ השי"ת מוחל לנו העבר ושוב אינו בכעס עלינו וזהו שאמר השיבות מחרון אפך. ושוב חזר להתפלל על להבא שלא נחטא עוד ואמר שובנו אלהי ישענו והפר כעסך עמנו, שלא תהיה ברוגז עמנו פי' שלא נחטא עוד. ואמר אשמעה מה ידבר האל ה', רצה לשמוע מה השיב לו הקב"ה על בקשתו ואמר כי ידבר שלום אל עמו ואל ישובו לכסלה באה ההבטחה שיסייעם שלא יחטאו עוד להבא וכמאה"כ והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, וסיים עוד הפסוק ואמר אך קרוב ליראיו ישעו, אמר דבקשתם זאת היא קרובה מאד ליראיו ישעו דביראה יושעו שלא יחטאו על להבא דהיראה תצילם מיד היה"ר שלא ישלוט בהם:
ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, עיין מש"כ למעלה על פסוק זה. עוד יש לומר דהנה הרמב"ן כתב הא דהראה להם אש הגדולה הוא למען השרש בלבם יראת העונש, והנה רבים כתבו דיראת העונש הרי הוא בגדר הכרח אשר אמרו עליו ההכרח לא ישובח ולא יגונה, רק דטענת אונס שייך לומר דמה שעשה באונס לא נחשב מעשה וה"ה כאילו לא עשה וכמאה"כ ולנערה לא תעשה דבר, אבל מי שלא עשה הגם דהמניעה היה באונס מ"מ הרי אין מקום לומר דיחשב לו כאלו עשה דהרי מ"מ לא עשה יהיה מחמת מה שיהיה ועיין ש"ך חו"מ סי' כ"א. לבד גבי מצוה אמרו דחשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו כאלו עשה, דזהו שכר המחשבה טובה שהיה לו וכדנפקא ליה מקרא דולחושבי שמו אבל לא במקום אחר, וא"כ גם אם נניח דיראת העונש אינו מועיל לענין קיום המצות דהעשיה הוא בגדר אונס אבל מ"מ הרי מועיל הרבה לענין למנוע עצמו מן העבירה דלא שייך לומר דיחשב כאלו חטא, וזהו שאה"כ למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, דלמניעה מן החטא גם זה טוב: