ומצות אפה ויאכלו. הנה מצינו בשלשה מקומות ענין אפית המצות, הראשון אצל אברהם במלחמת המלכים, שנאמר שם (לך יד) ויבא הפליט, ודרשו רז"ל זה עוג, ובמדרש רבה (לך פ' מב) ר"ל בשם בר קפרא אמר, הוא עוג הוא פליט, ולמה נקרא שמו עוג, שבא ומצא את אברהם יושב ועוסק במצות עוגות. וכאן אצל המלאכים שבאו אל לוט נאמר ומצות אפה. ועיקר מצות מצה נאמר אצל (בא יג) קדש לי כל בכור. ובכל אלו השלשה מקומות הכונה אחת היא. כי ענין מצה הוא צמצום, היינו שבכל דבר שלבו של אדם נוקפו מפחדו פן לא יכוון לרצון השי"ת בהמעשה ההוא, וירא שמא יחול עליו הקטרוג, אז העצה היעוצה לזה שיסלק נגיעתו מהענין הזה בכל מה דאפשר, ויצמצם עצמו לבל יהנה מזה, ובזה יסלק הקטרוג מעליו. והנה אצל אברהם בהריגתו את המלכים היה הקטרוג למה המית אותם, כי האמנם לא היה להם האמונה בה' בכל זאת לא היה לו להרגם בטרם בוא עתם מן השמים, אבל היה לו לקחת אותם לעבדים. ולבעל הדין היה מקום לחלוק ולומר, מאחר שהשי"ת נותן להם חיים מזה מוכח שהוא רוצה בקיומם, ומי נתן רשות לאברהם להרגם. ולכן נאמר שם ענין אפית המצות, המורה על הצמצוםקכחבית יעקב הכולל חג הפסח ד"ה שבעת., וכאשר כן עשה בשובו מן המלחמה שאמר (לך יד) הרמתי ידי אל ה' אם מחוט ועד שרוך נעל, וסילק עצמו בזה מנגיעה שלא יהנה מזה כלוםקכטנתבאר במי השלוח ח"א פרשת לך ד"ה הרימותי: הענין שלא רצה אאע"ה להנות ממלך סדום אף שמצינו שקבל מפרעה ומאבימלך, יען כי הליכתו להציל את לוט היה צריך בירר, כי בלוט היה נמצא כח טוב לפי שנולדו ממנו נעמה העמונית ורות המואביה, והיתר היה רע כי נולדו ממנו עמון ומואב כמו שנתבאר, והוצרך לברר את עצמו שכל כוונתו לא היתה בעומק רק להציל השתי פרידות טובות (בבא קמא לח:) ובכל מקום שהאדם צריך לבירורין אז העצה היעוצה לו לסלק ולהסיר תחילה את כל נגיעותיו להנאתו, ואז יברר הש"י שאף מה שעשה נגד המשפט גם זה היה טוב כי (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתך. ועיין עוד בנאות דשא פרשת בלק ד"ה וירא בלק: אמר אאמו"ר ז"ל כי העצה לזה, שיסלק האדם את עצמו מנגיעה, שלא יהנה מדבר זה, אזי הקב"ה עונה אותו אף שאינו מבורר, כדכתיב, וידר ישראל נדר וגו' והחרמתי את עריהם, פירוש שלא יהנה ממנו, לפיכך, וישמע ה' בקול ישראל. עיין עוד בית יעקב שמות פר' יתרו אות ו ד"ה והנה, לעיל פרשת לך אות יד [ד], אות לה., ולכן זכה לציצית ולמצות חליצה, כדאיתא במדרש תנחומא (לך יג) בשכר שאמרת אם מחוט אני אתן לבניך מצות חוטין של מצות פתיל תכלת. אמרת עד שרוך נעל אני נותן לבניך מצות יבמה וחליצה. וציצית היא יראה טהורה וברורה, ומצות חליצה שאמר שזכה היינו שלא באורח יבום. והכונה, כי כל נפש בישראל יתקיים לעולמי עד. וכאן אצל לוט ג"כ היה הקטרוג מה נשתנה מכל אנשי סדום, לכן אפה מצות שמורה על ברורין, היינו שנתברר שהצלתו הוא עבור הטוב שיצא ממנו כמאמרם ז"ל, שתי פרידות טובות יש לי להוציא משם, וכן אמרו מצאתי דוד עבדי והיכן מצאתיו בסדום. ואצל קדש לי כל בכור שמה ג"כ היה הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו לכן נאמר שם פרשת מצותקלמבואר בהרחבה בתפארת יוסף מסכת פסחים (ו:) ד"ה א"ר יהודה: איתא במדרש (רבה לך מב) מאי עוג שבא ומצאו לאברהם אבינו שיושב ועוסק במצות עגות. והיינו מאחר שהיה אז בעת שאברהם הרג את המלכים גודל קטרוג, וגם לאאע"ה נתהוה ספיקות שמא לא כוון לרצון השי"ת בזה שהרג אותם, כי מאחר שהם מצידם היה להם חיים שמא היה הרצון של השי"ת שיחיו עוד. ואם לא ירצה השי"ת בחייהם ממילא יאפס מהם כל חיותם. ולזה מצאו שיושב ועוסק במצות עגות, והיינו שקיבל צמצום על עצמו, וסילק מצידו כל נגיעותיו, שזה מרמז מצה על גודל צמצום, וממילא אפס ממנו כל הספיקות וכל הקטרוגים. וזה שאיתא במדרש (רבה לך מד) בשכר שאמר אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לכל אותן הדברים שמחשב שם המדרש, זה הכל מרמז על גודל סילוק נגיעה שהיה לו אז.: