ומה שטען מעלי דמסתמא לא היה עומד בטל מת"ת כדאמרינן (שם כד:) אסור לת"ח לעמוד במקום הטינופת וכו' י"ל שאין זו ראיה דהא לא אמרו שאסור לת"ח לעמוד בלא ת"ת אלא היינו לומר דמסתמא חזקה לת"ח שאינו יכול להעמיד עצמו מד"ת ולכן אסור לו לעמוד במקום הטינופת מפני שלא יוכל להעמיד עצמו מד"ת ונמצא עוסק בתורה במקום הטינופת אבל כל שעומד במקום טהרה עוסק בתורה כשירצה ויעמיד עצמו כשירצה ואפילו את"ל דכי אמרינן שא"א לו בלא ת"ת היינו לומר שאסור לו לעמוד בלא ת"ת איכא למימר דלאו למימרא שצריך שיוציא בשפתיו אלא בהרהור בעלמא סגי ליה והרהור אסור במקום הטינופת וכך אמרו בהדיא בפ' מי שמתו ת"ח אסור לעמוד במקום הטינופת לפי שא"א לו בלא הרהור תורה ועלי היה מהרהר בד"ת ולא היה מוציא בשפתיו ומפני כך אסור לו לישב בתוך ד"א של מתפלל אבל אם היה עוסק בתורה והוציא הדברים בשפתיו היה מותר לו לישב ומ"מ מאחר שהגאונים לא הזכירו אלא ק"ש וברכותיה וכיוצא בהם הוה משמע דדוקא דברי' שהם מתיקוני התפלות אבל שאר ד"ת לא אלא שמצאתי לסמ"ג שכתב וז"ל כתב מורי רבינו יהודה בשם תשובת הגאונים דוקא כשהיושב בטל אבל אם עוסק בתפלה או עוסק בתורה ש"ד עכ"ל וגם סמ"ק כתב בסי' י"א שאם עוסק בתורה ש"ד. ומתוך כך נראה דלא הזכירו הגאונים ק"ש וברכותיה וכיוצא בהם אלא משום דאורחא דמילתא הכי הוא שבעוד שזה מתפלל חבירו עוסק במילי דתפלה אבל אה"נ שאם הוא עוסק בד"ת אע"פ שאינם ענין לתפלה וק"ש ש"ד: כתוב בא"ח וז"ל כתב הרב בעל התמיד שאם היושב בצד המתפלל חלוש ואינו יכול לעמוד כ"כ עד שיגמור האחר תפלתו נראה שמותר לו לישב ע"כ ודבריו דברי תימה וצ"ע עכ"ל ול"נ דאין תימה דחולשתו מוכחת עליו שמפני כך ישב: